לפניי תביעה בעילת רשלנות רפואית בביצוע טיפול רפואי ו/או רשלנות שבהיעדר הסכמה מדעת לטיפול רפואי שניתן ו/או פגיעה באוטונומיה. לתובע, יליד 1962, נגרם נזק עצבי בפנים ביום 29/05/01 כתוצאה מזריקת הרדמה מקומית שבוצעה במהלך טיפול שיניים אצל ד"ר דב בנדל/נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), לתיקון שן שבורה (להלן: "הארוע"). נתבעת 2 היא סוכנות ביטוח, ונתבעת 3 היא המבטחת של הנתבע בביטוח אחריות מקצועית. טענות הצדדים התובע טוען כי הגיע לטיפול אצל הנתבע בשל שבר בשן תחתונה בלסת ימין. הנתבע הסביר לתובע שיש לבצע סתימה בשן הנ"ל (שן 46) והסביר לו באיזה חומר תבוצע הסתימה מבלי שהסביר כל דבר נוסף. התובע טוען כי בעת שהתקרב אליו עם מזרק כדי להזריק לו חומר הרדמה, צלצל הטלפון והנתבע השיב לשיחה תוך שהניח את הטלפון בין הכתף לאוזן ובעודו משוחח הזריק לו. התובע חש כאבים עזים שתוארו על ידו כזרם חשמל חד ומכאיב יותר משחש אי פעם עת קיבל זריקות בעבר. לאחר סיום הטיפול ומאחר והרדימות לא חלפה גם לאחר כמה שעות ארוכות, חזר התובע לנתבע למחרת בבוקר, וזה הפנה אותו לבית חולים רמב"ם למרפאת פה ולסת, שם אובחנה פגיעה עצבית. הפגיעה לא חלפה ונותרה לצמיתות. לטענת התובע, הוא החל לסבול כתוצאה מהארוע משיתוק בחצי פנים ולשון, קושי לאכול, ואף לפתוח את הפה, נימול, נשיכות לשון ולחי, וקושי ביכולת הדיבור כשכל הללו בהצטברותם גרמו לו לאיבוד הבטחון העצמי, לדימוי עצמי נמוך, ולדיכאון ובהתאמה פגעו בתפקודו היומיומי וגרמו לפיטוריו וחוסר יכולת לחזור למעגל העבודה עד היום. עוד הוא טוען כי בשל ירידה בתחושה, לא היה ער לכאבים במהלך השנים דבר שגרם להזנחה ואיבוד שיניים בצד הימני (נזק תוצאתי). התובע טוען כי עד הארוע עבד כעוזר אישי לסגן ראש העיר חיפה, מר רמי לוי, וזאת החל מ-1998. התובע טוען כי בשל הארוע ותוצאותיו, ולאחר שמיצה את ימי המחלה שעמדו לזכותו, פוטר מעבודתו ומאז הוא מובטל, אין לו מקורות מחיה, הוא מתקיים מהבטחת הכנסה, וגר בדירה שהעמידה לו עירית חיפה במסגרת מחלקת דרי רחוב. לטענתו, הנתבע התרשל בכך שביצע את הזריקה תוך דיבור בטלפון, בניגוד לכל פרקטיקה מקובלת וזהירות מתחייבת ופגע בעצב. בנוסף טוען התובע כי הנתבע לא הסביר לתובע על הסיכון הכרוך בזריקת הבלוק המנדיבולרי, ועל האלטרנטיבות לבחור בטיפול באמצעי אלחוש אחרים מסוכנים פחות. לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה על הסף כנגד נתבעת 2 שהינה סוכנות ביטוח. הנתבעים לא חולקים על כך שניתנה לתובע זריקת הרדמה בשיטת בלוק מנדיבולרי מימין בחומר לידוקאין 2%, ע"י הנתבע במהלך טיפול, וכי נגרם לתובע נזק עצבי. עם זאת הנתבע מכחיש את הטענה העובדתית לפיה שוחח בטלפון או החזיק בו באופן כלשהו במהלך ההזרקה, או כי פעל בחוסר זהירות. לטענת הנתבעים הטיפול שניתן היה הולם, ראוי ונכון למצבו הדנטלי של התובע ועמד בסטנדרטים של התנהגות רפואית מקצועית ומיומנת והסיבוך לא נגרם מחמת התרשלות אלא מחמת סיכון מוכר בפרקטיקה (אך נדיר) שהתממש. לטענתם, התובע קיבל את כל ההסברים המתחייבים בנסיבות הענין ואם לא הוסבר סיכון כלשהו, הרי שזה עקב אי סבירות התרחשותו ו/או עקב אי צפייתו באורח סביר. הנתבעים דוחים את הטענה לפיה ניתן היה לבצע את הטיפול ללא ההרדמה או כי היו קיימות אלטרנטיבות הרדמה מקובלות/סבירות אחרות. לטענתן, הנזק המאוחר לו טוען התובע אינו בר-פיצוי. הוא התפתח ללא קשר לטיפול הרפואי שניתן וכן הפסקת העבודה כמו אי חזרתו למעגל העבודה עד היום, אינה תוצאה של הארוע. דיון והכרעה טרם כניסה לגוף התביעה, דינה להדחות כנגד נתבעת 2 הואיל ואין חולק כי נתבעת זו היא סוכנת ביטוח ואין כל יריבות נגדה, ומכל מקום המבטחת (הנתבעת 3) לקחה על עצמה את הייצוג. אין חולק כי הנזק העצבי נגרם כתוצאה מהזרקת בלוק מנדיבולרי בחומר לידוקאין 2%, לצורך הרדמה מקומית למטרת טיפול בשן בלסת תחתונה. אין גם חולק כי מיד עם הוודע הנזק לנתבע, הוא הפנה את התובע לטיפול במחלקת פה ולסת ברמב"ם ובכך פעל כנדרש. אין חולק כי לתובע נגרם נזק נוירולוגי בפנים לצמיתות ששיעורו בין 10% ל-15% לפי תקנה 29 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה). הוכח כי מדובר בירידת תחושה (היפואסטזיה) ולא באיבוד מלא של תחושה (אנסטזיה). באופן מעשי סובל התובע מתחושת רדימות בשפה, סנטר, לשון וחיך ימין וירידה בתחושה מלחי ימין מהגבול התחתון של הלסת התחתונה, ועד לקו זוית העין. נראה ברור, ואני מקבלת את עמדת התובע, כי מגבלות אלו גורמות בפועל לסבל יומיומי ופגיעה לא מבוטלת באיכות החיים. השאלה המצריכה הכרעה בשלב הראשון, היא אם נזק זה נובע מרשלנות, או שהוא נובע מפגיעה בעצב המהווה סיכון מוכר נדיר שלא ניתן היה להמנע ממנו שעה שהוחלט ליתן טיפול, או במילים אחרות האם הוכחה עוולת הרשלנות בשל התנהגות לא זהירה ומקובלת של הנתבע בעת ההזרקה. ככל שייקבע שהוכחה רשלנות, יתייתר הדיון בסוגיות ההסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה (הנבלעים מעצם היותם בני פיצוי בתביעת הרשלנות). מאידך, ככל שייקבע שלא היתה רשלנות בהזרקה, יש לעבור לשלב השני ולדון בשאלת הרשלנות/הפרת חובה חקוקה הגלומה בסוגית ההסכמה מדעת. ככל שייקבע כי לא הוכחה העוולה מחמת חוסר הרמת הנטל בשאלת הקשר הסיבתי, יש לעבור לשלב השלישי ולדון בפגיעה באוטונומיה. רשלנות בטיפול שלב הדיון הראשון, מצריך תחילה הכרעה במחלוקת העובדתית והיא אם הנתבע שוחח בטלפון בעת שהזריק, אם לאו. ברי כי ככל שהרופא שוחח בטלפון והחזיק בו בין הכתף לראש, שעה שצריך היה להשתמש בשתי ידיו ולבצע פרוצדורה פולשנית העלולה לגרום נזק עקב חוסר דיוק התלוי בו, יהיה נכון לקבוע שהנתבע התרשל, ברם בשאלה עובדתית זו התובע לא הרים את הנטל במידה מספקת. כנגד עדותו לפיה הנתבע ענה לטלפון ושוחח כל עת שהזריק, עומדת עדותו של הנתבע בסתירה חזיתית. הנתבע הכחיש ששוחח בטלפון והבהיר שבעת טיפול הוא לעולם לא מבצע שיחות ואם הטלפון מצלצל, הסייעת שנמצאת איתו כל מהלך הטיפול, עונה. ובמילותיו: "בזמן טיפול אני עם כפפות ולא נוגע בשום דבר חוץ משדה העבודה"(עמ' 49 לפרו' ש' 27). אמנם הנתבע, בהגינותו, לא התיימר לזכור את אותו טיפול (שהרי רק לאחר יום חזר אליו התובע ויידע אותו בדבר הרדימות שלא חלפה), אבל העיד שזה פרוטוקול העבודה עליו מקפיד תמיד. עדות זו, כמו שאר עדותו, היתה כנה ומהימנה בעיני ואני מבכרת אותה על גרסתו העובדתית של התובע שעל מכלול עדותו ניתן פחות לסמוך נוכח ערבוב חלקי אמת עם הפרזות, דמיון וסיפורים שאף הוא מודה שלא היו ולא נבראו המשתקפים בתמלילים נ/9,נ/10, נ/11. התובע מלין כי הסייעת לא הובאה לתמיכה בגרסת הנתבע לפיה לא דיבר בטלפון, וטוען כי המנעות מהבאתה לעדות פועלת נגדו. לכך יש להשיב כי הכלל בדבר המנעות יוצר אמנם חזקה, ברם זו אינה חזקה חלוטה. הנתבע הסביר בחקירתו כי הסייעת שעבדה עמו אז כבר לא עובדת אצלו כ-10 שנים, דהיינו עזבה סמוך אחרי המקרה. הוא לא היה בקשר איתה מאז שעזבה ולמיטב ידיעתו היא אף עזבה את הארץ. אני סבורה שאין לזקוף במקרה זה את אי העדת הסייעת לחובתו של הנתבע באופן שיטיל צל על מהימנותו, שכן המקרה ארע ב-29/5/2001 ואילו התביעה הוגשה ב-27/5/08 היינו בחלוף 7 שנים, יום אחד לפני ההתיישנות. מדובר בשיהוי המקשה על בירור החבות, ועניננו מוכיח. הנתבע שאיננו עורך דין ולא אמון על אופן ניהול התביעה ואיסוף הראיות, נשאל והשיב, ועדותו היתה מהימנה בעיני, כי שוחח לראשונה עם עורך הדין רק סמוך להגשת התצהיר ולא התבקש מעולם לאתר את אותה סייעת שהיתה עמו ביום הארוע, ואשר הקשר שלו איתה נותק ממילא זה מכבר. אני דוחה אפוא את הטענה העובדתית לפיה הנתבע שוחח בטלפון בעת ההזרקה ובאופן שבשל חוסר זהירות זה גרם לנזק. בנוסף לטענת הטלפון, או לחלופין, טוען התובע להתרשלות הנתבע בטכניקת ההזרקה שגרמה לנזק. לתמיכה בטענה זו צירף התובע חוות דעת מומחה בתחום הנוירוכירורגיה, פרופ' י. גרושקביץ. לפי חוות דעתו (ת/3), הגורם לנזק הוא טראומה לעצב בעת הזרקת חומר ההרדמה בגין מחט לא חדה או מחט שנגעה בעצם של הלסת, התכופפה וגרמה לחתך של העצב. הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית של מומחה פה ולסת ד"ר שי דורי. המומחה מסכים כי הנזק העצבי נגרם עקב מתן הרדמה מקומית בטכניקה של "בלוק מנדיבולרי". הוא מסביר כי מתן ההרדמה בטכניקה זו הכרחי לשם ביצוע הטיפול הדנטלי של סתימת השבר בקיר הלינגוואלי. מתן אלחוש מקומי הוא פרוצדורה נפוצה ובטוחה יחסית, ואין כל דרך אחרת לבצע הטיפול. לפי חוות דעתו, נזק עצבי מאלחוש לא יכול להחשב רשלנות רפואית אלא כסיבוך רפואי נדיר, אבל מוכר בספרות הרפואית. המנגנונים שהוצעו בספרות לגרימת הנזק הם טראומה ישירה ממחט ההרדמה, יצירת שטף דם במעטפת סיבי העצב ואפילו נוירוטוקסיות של חומר האלחוש עצמו. אין כל דרך מעשית לדעת מראש היכן בדיוק עוברים עצבי התחושה, ולהמנע מהם, וקיימת הסכמה בספרות כי אין דרך למניעת נזק עצבי. הוא מפנה לספרות רפואית לפיה הסיכוי לנזק עצבי קבוע נע מ- 1 ל-26,762 ועד 1 ל-160,571 הרדמות. במאמרים מאוחרים מופיע כי הסיכוי לנזק עצבי הפיך בעקבות מתן בלוק מנדיבולרי הוא בסדר גודל של 0.15-0.54%, נזק שברוב המכריע של המקרים חולף לאחר ימים או שבועות, בעוד הסיכון לנזק קבוע עומד על 0.01% - 0.0001. חוות דעתו נתמכה בספרים/מאמרים מקובלים ברפואה. ע"פ חוות דעתו, מקובל להניח שדווח על "שוק חשמלי" אותו חש המטופל בעת ההזרקה מעיד על מגע ישיר של המזרק בעצב, הגם שלא כל אלה שסבלו מהנזק העצבי דווחו על שוק חשמלי, כך שגם בכך אין אינדיקציה מספקת. בבדיקת התובע הוא מצא כי קיימת פגיעה חלקית בשני עצבים: העצב הלינגוואלי והעצב המנטלי, שניהם עצבים תחושתיים המתפצלים מהסעיף המנדיבולרי של העצב הקרניאלי החמישי-העצב הטריגמינלי. עצב הלסת התחתונה נע בתוך תעלה בעצם הלסת ומספק תחושה לשינייים. עם יציאתו מפתח בקדמת עצם הלסת, הוא קרוי העצב המנטלי ומספק תחושה לשפה, לסנטר ולחניכיים בקדמת הלסת. העצב הלינגואלי מתפצל מעצב הלסת התחתונה טרם הכנסו לתעלת העצם ומספק תחושה לרצפת הפה והלשון. לענין הטענה בדבר מחט לא חדה, מדובר בטענה שיש לקבוע ממצא עובדתי לגביה שכן קביעת פרופ' גרושקביץ היא היפותטית. בענין זה מעיד הנתבע כי ההרדמה בוצעה תוך שימוש במזרק דנטלי סטנדרטי עם מחט חד פעמית חדשה, כך שטענתו של ד"ר גרושקביץ לפיה מקור הנזק הוא בשימוש במחט לא חדה לא נכונה ולא הגיונית. גם ד"ר דורי דוחה את ההיפותזה של שימוש במחט לא חדה הואיל וההזרקה נעשית במחט חד פעמית חדשה בכל הזרקה (שדוגמא לה הביא והציג בבית המשפט), ואין שימוש חוזר במחטים. לאחר שעיינתי בחוות הדעת ובחקירות המומחים אני קובעת כי פרופ' גרושקביץ לא הוכיח כי הנתבע התרשל בטכניקת ההזרקה. התובע לא הוכיח את התזה לפיה מחט נשברה או התעקמה ופגעה בעצב בשל התרשלות. בהקשר זה, טענת התובע לפיה יש חתך בעצב או קרע דבר המתיישב לכאורה עם רשלנות, לא הוכח בתעוד הרפואי. ד"ר דורי נשאל במפורש אם הוא מסכים שיש חתך ושולל אפשרות זו (עמ' 40 לפרו' ש' 6-7, עמ' 42 ש' 12-33). למעשה חוות דעת פרפ' גרושקוביץ קובעת כי עצם העובדה שיש נזק, מלמד כי היתה התרשלות שכן אצל רופא זהיר לא יכול היה להגרם נזק. תזה זו נסתרת לא רק בחוות דעת ד"ר דורי אלא גם, ובעיקר, בספרות מקצועית מבוססת המדברת על סטטיסטיקות של נזק לצמיתות ללא אלמנט של התרשלות, זאת הואיל ולא ניתן לאתר רנטגנית או קלינית היכן בדיוק עוברים עצבי התחושה ולהמנע מלפגוע בהם ולאור המסקנה בספרות כי גם כיום המכניזם המדויק הגורם לנזק העצבי אינו ידוע וכי קיימת הסכמה כי אין דרכים בדוקות למניעתו. אינני מקבלת את מבחן התוצאה כמכתיב התרשלות אפריורי, ואני מעדיפה את עמדתו של ד"ר דורי לפיה, בהעדר הוכחה בפועל של התרשלות, מעצם הנזק לא ניתן ללמוד על התרשלות אלא על התממשות סיכון נדיר, מוכר ברפואה. אני מקבלת את חוו"ד ד"ר דורי המסתמכת על הספרות הרפואית המקובלת, שלא נסתרה, ולפיה הסיכוי לנזק עצבי קבוע (להבדיל מנזק שחולף לאחר ימים), כתוצאה מבלוק מנדיבולרי, נע מ- 1 ל-26,762 ועד 1 ל160,571 הרדמות, או על 0.01% - 0.0001. לסיכום, נמצא כי לא הוכחה הזרקה בטכניקה לא נכונה או לא זהירה או שימוש במחט לא חדה, ולכן אין מנוס אלא לקבוע כי התובע נכנס, למרבה הצער, לצד הנדיר בסטטיסטיקה של פגיעה בלתי נמנעת בעצב ובכך התממש הסיכון המוכר ביחס לנזק עצבי פוטנציאלי כתוצאה מפגיעה בעצב במתן בלוק מנדיבולרי. בהתאם, אני קובעת כי לא הוכחה רשלנות הנתבע במתן הטיפול. הסכמה מדעת במסגרת זו, טוען התובע כי לא הוצעו לו אלטרנטיבות טיפוליות מסוכנות פחות ולא הוסבר לו כי יש סיכונים כלשהם במתן בלוק מנדיבולרי ומה טיבם. אשר לטענה בדבר האלטרנטיבות הטיפוליות הפחות מסוכנות שלא הוצעו לתובע- פרופ' גרושקביץ קובע בחוות דעתו שניתן היה להציע טיפול ללא הרדמה כלל, או אלחוש אחר של אינפילטרציה שאין בו סיכון לחדירה לעצב. הן ד"ר דורי והן הנתבע, רופא שיניים עם נסיון רב שנים, שוללים את הטענה ומסבירים כי האלטרנטיבות אותן מציע ד"ר גרושקוביץ אינן ריאליות וכלל לא מקובלות בטיפול שנדרש בעניננו. נראה ברור כי במחלוקת זו יש להעדיף את עמדת הנתבע וד"ר דורי שכן פרופ' גרושקביץ הוא נוירוכירורג, אין לו מומחיות דנטלית ומעולם לא בצע טיפול שיניים. הוא לא יודע איזה זריקת הרדמה מתאימה לכל איזור בפה והכרותו את נושא הבלוקים המנדיבולרים הוא מהזרקות שביצע לשיכוך כאבים בראש, לפני 30-40 שנה. ד"ר דורי, מומחה פה ולסת, שביצע אלפי בלוקים מנדיבולרים, שולל טענת גרושקביץ לפיה ניתן לתת אינפילטרציה או לבצע את הטיפול בלי הרדמה כלל. הוא מסביר כי הפרקטיקה המקובלת והנלמדת בבתי הספר לרפואת שיניים היא שבטיפול בלסת תחתונה משתמשים בבלוק מנדיבולרי ובטיפול בלסת עליונה באינפילטרציה מקומית. טכניקת האינפילטרציה יכולה להנתן גם בקדמת הלסת התחתונה אך לא באיזורים האחוריים של הלסת התחתונה שם הלסת עבה. עוד הוא מסביר כי לא מבצעים סתימה ללא הרדמה מקומית. פרקטיקה של טיפול ללא הרדמה מקומית זה פרקטיקה לא מקובלת במדינת ישראל. ואשר לחומרי ג'ל מאלחשים, הוא מסביר כי אלו יכולים להנתן לפני זריקת ההרדמה על מנת לאלחש את הכאב שבדקירה (בהזרקה) ברם החומר אינו מגיע לעצב ולכלל לא מתאים לצורך הרדמתו. גם הנתבע מעיד שברגע שנוגעים בשן עם מקדח זה כואב ולכן אי אפשר לטפל ללא הרדמה. אני קובעת אפוא כי לשם טיפול לצורך סתימת השן 46 לא ניתן ולא מקובל לטפל אלא לאחר מתן זריקת הרדמה מקומית של בלוק מנדיבולרי, ולכן, האלטרנטיבה היחידה היא הרדמה או ויתור על הטיפול. בהתאמה, לא ניתן ליתן מידע ביחס לאלטרנטיבות שאינן קיימות בעולם רפואת השיניים, ולכן יש לדחות את הטענה ביחס לאי מסירת מידע אודות טיפולים או הרדמה אלטרנטיבית. אשר לסיכוני ההרדמה המקומית שבוצעה בפועל, אין חולק כי באופן עובדתי הנתבע לא הסביר דבר בענין זה. הוא אף הודה בעדותו כי הוא לא נוהג להסביר למטופלים את הסיכוי לנזק עצבי קבוע בשל היותו בהסתברות של 0.0001%, סיכון שמעולם לא התממש במרפאתו כל שנות עבודתו, עד הארוע. ע"פ עדותו מעולם לא הגיע אליו מטופל שסרב לקבל זריקת אלחוש. גם ד"ר דורי מעיד על הפרקטיקה של אי היידוע ובמילותיו: "כשלוקחים אדם לטיפול, נוהגים להסביר לו מראש את הסיכונים והסיבוכים האפשריים הסבירים לאותו טיפול. למשל, כשעוקרים שן בינה תחתונה הסמוכה לתעלת העצב, מיידעים את המתרפא מראש שיש סכנה לפגיעה בעצב הזה. כשנותנים הרדמה מקומית למישהו, אנו לא מיידעים אותו שיש סבירות אפסית וקלושה לפגיעה בעצב הלסת או בעצב הלשון כתוצאה מההרדמה. לא יידענו בעבר וגם היום אנו לא מיידעים". עמ' 36 לפרו' ש' 1-5. נשאלת השאלה אם פרקטיקה זו תואמת את חובת הגילוי הקבוע בחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996, וככל שאינה תואמת האם יש קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק. סעיף 13 לחוק שכותרתו הסכמה מדעת לטיפול רפואי קובע בהאי לישנא: (א) לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת לפי הוראות פרק זה. (ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לענין זה, "מידע רפואי", לרבות – (3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות; (ג) המטפל ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות. חובת הגילוי הובהרה בע"א 4960/04 ערן סידי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (ניתן ב-19/12/05) ולפיה אין חובה לגלות כל מידע רב ומורכב שאינו רלבנטי והבדיקה אף אינה נבחנת במבט של חוכמה לאחור, ברם את זכות הבחירה על הרופא להותיר בידי המטופל ואל לרופא לצאת מנקודת הנחה כי הסיכון נמוך מידי או כי החולה לא מסוגל להגיע להכרעה מושכלת. הפסיקה קבעה כי: " בבחינת השאלה האם אי מסירתו של סיכון מסוים הכרוך בביצוע הליך רפואי יש משום הפרה של חובת היידוע, יש לבחון את מידת שכיחותו של סיכון זה ואת מהות הסיכון המגולם בו, אל מול מידת דחיפותו של ההליך הנדרש, סיכויי הצלחתו והאלטרנטיבות המצויות לו. ע"א 718/06 סתחי נ' מדינת ישראל (ניתן ב-30/10/07) וראה גם ע"א 6153/97 שטנדל נ' פרופ' שדה, פ"ד נו (4) 746, 757 (2002). עוד נפסק כי ההסבר הנדרש לקבלת הסכמה מדעת לניתוח אלקטיבי, שאינו דחוף או הכרחי מבחינה רפואית בריאותית למניעת סכנה מידית, מחייב חובת גילוי רחבה יותר וחייב לכלול הסבר לגבי הסיבוכים האפשריים, גם אם הם נדירים ע"א 522/04 מרכז ליזר לניתוחי קרנית בע"מ נ' מחמד דיראוי. עם זאת, נפסק בענין סתחי כי : " יש לזכור כי גם כאשר מדובר בביצוע הליך אלקטיבי, חובת היידוע, הגם שהיא רחבה, איננה מוחלטת. גם כאן, מוטלת על הרופא החובה ליידע את המטופל רק בדבר סיכונים של ממש, בעלי רלוונטיות להליך, באופן כללי או באופן פרטני, כאשר חובה זו תתגבר ככל שמדובר בסיכון הטומן בחובו פגיעה של ממש בבריאותו של המטופל. בהתאם לרוח זו נקבע בפסיקה כי אין להתמקד בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ביחס ליידוע המטופל, אלא בשאלה האם מטופל סביר היה רואה בסיכונים אלו מידע רלוונטי ביחס להכרעה בדבר ביצוע ההליך". בת.א 12278/03 הנובר נ' מכבי שירותי בריאות (ניתן ביום 20/5/08) נדון מקרה כמעט זהה בעובדותיו ובסוגיות שהוא מעורר, לעניננו. גם שם ניתן בלוק מנדיבולרי וגרם לנזק עצבי קבוע וגם שם נקבע כי עצם הפגיעה אינה תולדה של התרשלות הרופא. בית המשפט שם (כב' השופטת ע. כהן) קבע כי כאשר משקללים את מידת שכיחות הסיכון אל מול סיכויי ההצלחה של ההרדמה, התוצאה היא שלא היה על הרופא ליידע את המטופל אודות סיכון זה של פגיעה צמיתה הגם שהיה עליו ליידעו אודות הנזק האפשרי השכיח יותר הכרוך בהרדמה, מעבר לנזקים הכרוכים בטיפול עצמו. אני מסכימה עם הקביעה לפיה יש ליידע את המטופל אודות הסיכונים השכיחים יותר בהרדמה כתוצאה מבלוק מנדיבולרי (נזק עצבי חולף), אבל בניגוד לבית המשפט שם, אני סבורה כי באותה נשימה ראוי נכון וסביר ליידע גם אודות סיכון נדיר יותר אך חמור ובעל השלכות על חיי אדם לצמיתות. הסיכון הוא רלבנטי לצורך קבלת החלטה מושכלת אם לעבור את הפרוצדורה אם לאו. נזק זמני הוא לא כה נדיר בהסתברותו ולכן לפחות אותו צריך לגלות למטופל. ואם מגלים אותו הרי שתוספת הגילוי בדבר נזק קבוע לא גוזלת משאבים גדולים יותר או הכבדה לא סבירה על הרופא, ואדם שבא לסתום חור בשן או לתקן שן שבורה זכאי לדעת כי הוא עלול (גם אם זה נדיר) למצוא עצמו לא רק עם נזק שיחלוף, אלא עם נזק נוירולוגי בלתי הפיך שפוגע בבריאות ושלמות הגוף ולמצער באיכות החיים וההנאה מהם. הטיפול הספציפי שעבר התובע לא היה בגדר הכרח ולא היה דחוף. ודוק: התובע הגיע למרפאת הנתבע לראשונה בחייו. אני לא סבורה שרופא שמטפל באדם שהוא מטופל קבוע צריך להסביר לו כל פעם מחדש את הסיכון בהרדמה, אבל שעה שהמטופל לא ביצע טיפולים קודמים אצלו נכון להביא מידע זה לידיעתו. לסיכום, מתן טיפול רפואי הכרוך בהרדמה מקומית, מחייב גילוי של מידע רלבנטי לקבלת החלטה מושכלת של המטופל לרבות הסיכונים הכרוכים בקבלת הזריקה ומשלא ניתן, אני קובעת כי הנתבע הפר את חובת הגילוי שבדין ובכך התרשל. הואיל ובעוולת הרשלנות, כמו גם הפרת חובה חקוקה, עסקינן, אין די בהתרשלות (המעשה העוולתי) ובקיום נזק, אלא יש צורך להוכיח, בנוסף, קשר סיבתי בין העדר ההסכמה מדעת, היינו, בין הפרת החובה, לבין הנזק שארע. שאלת הקשר הסיבתי נבחנת באורח קונקרטי ביחס לכל מקרה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות, היינו מה היה עושה התובע לו היה מובא לידיעתו הסיכון הנדיר. בחינת הקשר הסיבתי אינה פשוטה. היא מחייבת התחקות אחר "דברים שבלב" בנסיון לקבוע מה היתה עמדתו של המטופל, אילו נחשף למידע בזמן אמת. בפרשת סתחי נאמר "מכיוון שמדובר בבחינה הנעשית בדיעבד, כאשר על פי רוב קיים קושי משמעותי לשער את הדרך בה היה המטופל מכריע לו מלכתחילה היה נחשף לכל המידע הרלוונטי, יש צורך בפנייה לאמת מידה אובייקטיבית של המטופל הסביר. עם זאת אין לשכוח שבמהותה מכוונת בחינה זו להערכה מה היה עושה המטופל המסוים, בעת הנתונה". עובדתית התובע לא נשאל בחקירתו הנגדית אם היה מסכים לקבלת הטיפול לו היה יודע על הסיכונים, מצד שני הוא גם לא כתב בתצהירו שאילו היה יודע לא היה מסכים, ובכל מקרה עדות כיום בדיעבד כאשר הסיכון בענינו התממש היא ממילא בעייתית ונטולת אוביקטיביות בהיותה מוטה ע"י המציאות הקשה, שהרי המבחן הוא מה היה עושה התובע בזמן אמת ולא מה היה מחליט היום כשהוא למוד נסיון אישי קשה אך לא מייצג. בפועל, הזרקת האלחוש היא פעולה פשוטה ושכיחה. התובע אף קיבל בעבר (לא אצל הנתבע) זריקות הרדמה. לאור העובדה שאין דרך לבצע את הטיפול ללא הרדמה, נוכח שכיחות הטיפול ופשטותו, ונוכח הסיכון הנמוך והנדיר, יש להניח שהמטופל הסביר היה נותן הסכמתו להרדמה שאחרת צריך היה לוותר על כל טיפולי שיניים בלסת תחתונה, לסוגיהם השונים. השקלול האוביקטיבי של הציבור הרחב המוכן לקבל זריקות הרדמה כענין שבשגרה, כמו ציבור הכללי שמוכן לקבל חיסונים על אף סיכון כללי נדיר ומעורפל הידוע לכל, בהצטרפו לממצא הסוביקטיבי לפיה התובע בחר בעבר לקבל טיפולים עם הרדמה, מוביל למסקנה כי רוב הסיכוים שהיה בוחר לקבל את הזריקה ולא לאבד שן, כפי שנראה שרוב הציבור מוכן לקחת ביום יום את הסיכון הנדיר תוך חישוב סטטיסטי ש"לו זה לא יקרה". אני קובעת, אפוא, כי הופרה חובת הגילוי על ידי הנתבע, אך לא מתקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה, לבין נזק הגוף שנגרם למטופל. פגיעה באוטונומיה במצב דברים שהוסבר לעיל, ובהעדר קשר סיבתי, ראוי היה לכאורה לדחות את התביעה בעילת רשלנות/הפרת חובה חקוקה, ברם בע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה ואח' פ"ד נג(4) 526, נקבע לראשונה פיצוי בגין ראש נזק עצמאי של 'פגיעה באוטונומיה', הנותן מענה למקרים בהם קיימת התנהגות עוולתית מוכחת על ידי הפרת חובת הגילוי, אך לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין התנהגות זו לבין הנזק. הפגיעה באוטונומיה סווגה בעניין דעקה כראש נזק לא ממוני במסגרת עוולת הרשלנות ולא כעוולה עצמאית העומדת על רגליה היא. אמנם לאחר פרשת דעקה הובעו דעות לפיהן מן הראוי לסווג פגיעה באוטונומיה כעוולה חוקתית המקימה עילת תביעה עצמאית, (וראה למשל ע"א 8126/07 עזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים (טרם פורסם, 3.1.2010) והדעות השונות שם, וראה גם 7952/08 ע"א יעל חכם נ' קופת חולים כללית), ברם הקביעה בדעקה בענין זה לא בוטלה וזו ההלכה נכון להיום. הפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה הוא פיצוי לא ממוני הניתן בגין שלילת חופש הבחירה של הנפגע והפגיעה בכבוד האדם שבו, ולא בגין נזק הגוף שנגרם לו כתוצאה מהטיפול הרפואי. בע"א 9936/07 בן דוד נ' ד"ר ענטבי ואח' (ניתן ביום 22/2/11) קבע בית המשפט העליון כי הרופא התרשל במישור ההסכמה מדעת (דהיינו כי התקיים המרכיב העוולתי), ברם נקבע כי לא הוכח הקשר הסיבתי כנדרש. בית המשפט פסק פיצוי בשל הפגיעה באוטונומיה ועוד נקבע שם כי פיצוי זה לא צריך להיות סמלי, אלא ראוי שיהיה הולם את נסיבות המקרה תוך הנחיה להעלאת הרף בערכאות המבררות. הפיצוי בנסיבות שם הועמד על 250,000 ₪. וראה באותה רוח העלאת הרף מפי כב' הש' ריבלין ע"א 4576/08 בן-צבי ואח' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (ניתן ביום 7/7/11). בעניננו, לאור הפגיעה ובנסיבות המיוחדות של התובע, שמפאת צנעת הפרט לא מצאתי לפרטן במלואן, מצאתי להעמיד את הסכום הראוי לפיצוי ע"ס 80,000 ₪. הואיל והפיצוי הוא בראש נזק לא ממוני זה בלבד, אין גם טעם לנתח את שאר הראיות שאינן דרושות להכרעה, והנוגעות לפיצוי ממוני בגין הפסדי השתכרות הוצאות וכד', כפי שאין נפקות למצב הנפשי לפיו אין נכות לצמיתות ברם היתה נכות זמנית בת 4 שנים בעקבות הארוע. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים 1,3 לשלם לתובע סך 80,000 ₪. הנתבעים ישפו את התובע בגין הוצאות המשפט (אגרה ששולמה עם פתיחת התיק, החזר שכ"ט המומחים מטעמו והחלק בו נשא במומחית מטעם בית המשפט- הכל לפי קבלות שימציא לב"כ הנתבעים) ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 23,200 ₪, וכן ישאו ביתרת אגרה. רפואהתביעות רשלנות רפואיתרשלנות