טעות של מד"א - תביעה


פסק דין

א. זו תביעת פיצויים בשל נזק גוף שנגרם לתובע, לטענתו, עקב אבחנה שגויה וטיפול רשלני שביצע הנתבע 1 (להלן - הנתבע). הנתבעת 2 בכתב התביעה המקורי, מגן דוד אדום בישראל, נמחקה מכתב התביעה כנתבעת, אף שהאירוע נשוא התביעה היה בתחומי תחנת מד"א בבית שאן, עקב הודאתה של הנתבעת 3 (כיום הנתבעת 2; להלן - המדינה) בהיותה מעסיקתו של הנתבע במסגרת של שירות רפואי לילי (פרוטוקול מיום 21.12.96), והכרתה באחריות שילוחית לגבי עוולות שביצע הנתבע באותה מסגרת.



ב. העובדות המוסכמות

1. ביום 23.11.92, סמוך לשעה 6:00 בבוקר, הגיע התובע בלוויית אשתו לתחנת מד"א בעיר מגוריו בית-שאן, שם הועסק הנתבע באותו לילה כרופא תורן.

2. ביומן הפקיד התורן בתחנת מד"א נרשמו שמו של התובע, כתובתו, גילו (46) ותלונתו - "כ. בטן".

3. ביומן ביקורי הבית של הרופא התורן (ת25/) רשם הנתבע אבחנה של COPD, שמשמעותה קשיים בנשימה, ואילו על הקבלה שהנפיק לתובע (ת24/) רשם Ac. Bronchit - ברונכיט חריפה.

4. התובע שוחרר לביתו, והגיע בסביבות השעה 8:00 לסניף קופ"ח בישוב, שם התלונן על כאבים בחזה, הזעה וקשיי נשימה, נבדק באמצעות מכשיר אק"ג ואובחן כסובל מאוטם חריף בשריר הלב. הוזמנה ניידת טיפול נמרץ (להלן - נט"ן) והתובע הובהל לביה"ח בעפולה, שם טופל בתרופות תרומבוליטיות להמסת הקריש. ליבו של התובע ספג פגיעה קשה, שבעקבותיה אף נאלץ לעבור צנתור ביום 27.5.93.



ג. טענות הצדדים

בשאלת האחריות, חלוקים הצדדים בנקודות רבות, עובדתיות ומשפטיות, שעניינן הבדיקה והאבחנה במד"א, מועד תחילת האוטם והקשר הסיבתי בין הטיפול לנזק. כמו כן חלוקים הם בדבר היקף הנזק שנגרם לתובע בכלל. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחה, ושני המומחים אף נחקרו מעל דוכן העדים. מטעם התובע העיד פרופ' סטופל ומטעם הנתבעים העיד פרופ' בטלר.



1. הבדיקה והאבחנה

לגרסת התובע, התלונן בפני הנתבע על כאבים באזור רום הבטן ועל קשיים בנשימה. לדבריו נבדק ע"י הנתבע בצורה שטחית בלבד, לא תוחקר בדבר היסטוריה רפואית שלו ושל משפחתו, וטופל תרופתית באמצעות זריקה (ששמה ותכליתה נותרו בערפל) ובעוד שני כדורים, אותם נצטווה לקחת כעבור שעתיים. שמם של הכדורים לא ננקב בכתב התביעה, אך במהלך העדויות, ובסיכומים נטען כי מדובר בכדורי Theotard, המשמשים להרחבת הסמפונות. עוד נטען כי במהלך כל הבדיקה לא ביצע הנתבע כל רישום או תיעוד, למעט האבחנות COPD שרשם ביומנו, וברונכיט שרשם על גבי הקבלה כאמור.

לעומתו טוען הנתבע כי כל תלונתו של התובע בפניו הייתה בדבר אי-שקט, וחוסר יכולת להירדם. בעדותו סיפר הנתבע כי התובע ישב אצלו זמן ממושך, במהלכו לא הפגין סימפטומים של הזעה או מחנק, האופייניים למצב של אוטם בשריר הלב. הנתבע העיד כי בבדיקה רפואית שערך לתובע לא נתגלו כל ממצאים מחשידים, למעט חרחורים בודדים בריאות, אותם ייחס להיותו של התובע מעשן כבד. בכך הוא מסביר את האבחנה COPD. לטענתו טיפל בנתבע בזריקת אסיבל, לשם הרגעה. עוד טוען הוא כי האבחנה של ברונכיט חריפה שנרשמה על הקבלה נרשמה בטעות, בהיסח הדעת, מפני שלפני הנתבע הייתה מונחת קבלה של מטופלת קודמת, עם אותה אבחנה. הנתבע לא הכחיש את הטענות לפיהן לא שאל אודות מחלות במשפחה ולא ערך לתובע בדיקת אק"ג.



2. מועד תחילת האוטם

שני הצדדים הסכימו, כי לא ניתן לקבוע בוודאות באיזו שעה התחיל האוטם. בעוד שהנתבעים מבקשים מביהמ"ש לאמץ אחד משני התרחישים הנוחים להם, היינו - התרחיש המאוחר ביותר, לפיו החל האוטם רק לאחר שהתובע עזב את תחנת מד"א, או התרחיש המוקדם ביותר, לפיו האוטם החל כבר בחצות הלילה (השעה לגביה דיווח התובע בתרשומות הרפואיות השונות על תחילת הכאבים בחזה), או אפילו בסביבות השעה 22:00 בלילה הקודם, עת, על פי עדותו של התובע, נקלע לעימות קשה עם דייגים בחוף שבו עבד (להלן - התקרית).

התובע, לעומת זאת, מבקש לקבוע כי האוטם התרחש סמוך ככל האפשר לביקור במד"א, היינו, סמוך לשעה 6:00 בבוקר. ב"כ התובע מביאים בסיכומיהם כללים משפטיים שונים המצדיקים, לטענתם, העברת נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע להוכחת אי-התרשלות אל כתפיו של הנתבע, ואשר מחייבים, בין השאר, לקבוע כי משלא הוכח אחרת, נקודת המוצא היא שהאוטם החל סמוך לשעה 6:00 בבוקר.



3. הקשר הסיבתי בין הטיפול לנזק

לטענת התובע, אילו היה הנתבע מאבחן את האוטם, היה התובע מטופל בביה"ח בתוך זמן קצר, ובהנחה שיתקבל התרחיש המקובל עליו, אפילו בתוך "שעת הזהב", כפי שהוגדרה ע"י המומחים, השעה הסמוכה לאוטם, שבמהלכה יכול הטיפול התרומבוליטי להציל את שריר הלב מפגיעה אפילו בצורה מוחלטת. הם מציינים כי בפועל הוסע התובע מבית-שאן לביה"ח בעפולה בשעה שעומסי התנועה בכבישים בשיאם, וכתוצאה מכך איבד עוד זמן יקר ונזקו הוחמר. כגורם נוסף להחמרה, מצביעים התובעים על העובדה שהנתבע לא הורה לתובע על מנוחה מוחלטת, הוראה הכרחית במקרה של חשש לאוטם שריר הלב. עוד טוענים הם כי התרופות שקיבל התובע מן הנתבע באמצעות זריקה וכדורים, נועדו לטפל בסימפטומים של קוצר נשימה ע"י הרחבת הסמפונות. תרופות אלה מגבירות את זרימת החמצן בדם, ומחמירות את הנזק בשעת אוטם.

על פי התרחיש המאוחר (לפיו האוטם החל רק לאחר הביקור במד"א) מבקשים הנתבעים לנקות עצמם מכל אחריות, באשר בשעת הביקור במד"א, לא היה כל אוטם שניתן היה לאבחן. אם ייבחר התרחיש המוקדם ביותר, הרי, טוענים הנתבעים, ממוזער חלקו של העיכוב באבחון ביחס לנזק הכולל שנגרם לשריר לבו של התובע. לטענת הנתבעים, גם אם יתקבל התרחיש לפיו האוטם החל בשעה 6:00, הרי שלכל היותר הסב האיחור לתובע נזק בשיעור של 10%.



4. הנזק

בסיכומיו מעמיד התובע את נזקו הכולל על סך של 3,627,981₪, כאשר הוא מבקש לחייב את הנתבעים במלוא נזקו, בניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל). בנוסף מבקש התובע לחייב את הנתבעים לממן עבורו ניתוח השתלת לב בחו"ל, וכיוון שהצורך בהשתלה אינו וודאי בשלב זה, מסכים התובע להסתפק בצו שיורה לנתבעים לכסות את עלותה הכוללת של ההשתלה, במידה שיזדקק לה.

הנתבעים מבקשים להעמיד את נזקו של התובע על 1,137,100₪ לכל היותר, ולנכות מסכום זה את תקבולי המל"ל. לטענתם עמד סכום הניכוי בתוספת ריבית והצמדה במועד הגשת הסיכומים על סך 1,512,589₪ - משמע שמלוא נזקו כבר נבלע בתוך אותם תקבולים. בכל מקרה, טוענים הנתבעים, גם אם לאחר ניכוי תקבולי המל"ל תיוותר יתרת נזק כלשהי, אחראים הם לפצות בגין 10% ממנה לכל היותר.



ד. חובת הזהירות

אין חולק כי בין רופא לחולה שבטיפולו מתקיימת חובת זהירות מושגית:

"נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על-ידיו קיימים יחסי "רעות". הרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על-ידיו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על-ידיו (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון)... לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג לפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על-ידי מאן דהוא בעוד המטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים".

(ע"א 4025/91 צבי נ' קרול, פ"ד נ (3) 784, 789; וראה גם ע"א 744/76 שרתיאל נ' קפלר, פ"ד לב (1) 113, 123; ע' אזר וא' נירנברג רשלנות רפואית (מהד' 2, תש"ס) 281).



אין ספק כי במקרה דנן, בו מדובר ביחסים רגילים לחלוטין של רופא-מטופל (להבדיל ממקרים מיוחדים כדוגמת טיפול בעובר-אורח וכד'), חב הנתבע חובת זהירות קונקרטית כלפי התובע (וראה אזר ונירנברג הנ"ל בעמ' 282 ואילך).



ה. ההתרשלות

גם אם, כפי שנוכחנו לדעת, חובת הזהירות המוטלת על רופא כלפי המטופל היא כמעט מוחלטת, אין להסיק מכך שאחריותו מוחלטת "ולא בכל מקרה של אי-הצלחה יש לייחס לו רשלנות. גישה כזאת תהיה נוגדת את טובת הציבור" (ע"א 789/89 עמר נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית פ"ד מו (1) 712, 722, והמובאות שם). הרופא אחראי, עם זאת, לביצוע עבודתו ברמה סבירה ונאותה, בהתאם לידע המקצועי הקיים באותה עת במקצועו (אזר ונירנברג הנ"ל בעמ' 317).



העברת נטלי הראיה והשכנוע

הכלל אמנם קובע כי המוציא מחברו עליו הראיה. אולם במקרה זה מקובלת עלי טענת התובע, לפיה יש להעביר את נטל הראיה להוכחת אי-התרשלות אל כתפי הנתבעים. במה דברים אמורים? כאמור, חלוקים התובע והנתבע באשר למאורעות הביקור במד"א, באשר לתלונות שהביע התובע ובאשר לטיפול שביצע הנתבע. הפרקטיקה הנוהגת היא שרופא הבודק מטופל מתעד בכתב את האנמנזה ואת הטיפול שניתן, תרופתי או אחר. במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי לא נמצא כל רישום כזה. אמנם, ניסה הנתבע בעדותו לטעון בשפה רפה כי ייתכן וביצע תרשומת רפואית, אם כי אינו זוכר בוודאות, ואף ניסה להפנות אצבע מאשימה אל התובע, כמי שהיה לו אינטרס להעלים את התרשומת, אולם לא הביא כל ראיה לביסוס טענתו. לבד מן האבחנה COPD והרישום בקבלה שהוגדר ע"י הנתבע עצמו כטעות, לא ערך הנתבע כל תרשומת במהלך ביקורו של התובע. בפסה"ד בעניין קנטור שעסק גם הוא בשאלה של רשלנות רפואית, בנסיבות בהן לא נערכו כל רישומים בנוגע לבדיקות, קבע בית המשפט העליון, מפי כב' השופט ד' לוין, כדלקמן:

"מחדל זה אינו דבר של מה בכך. ישנה חשיבות מדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים הנעשים על-ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו. זוהי ממש שיגרת עבודתם של רופאים, במיוחד במרפאות ובבתי-חולים. רישומים אלה חשיבותם בכך, שהם מציגים לפני הרופא המטפל בחולה או לפני כל מי שיתבקש להושיט לו סעד רפואי עם הזמן תמונת מצב על המחלה או על מצב בריאותו של החולה בדרך כלל, בכל שלב ושלב של התפתחות המחלה והשתלשלות הדברים. על-פי הרישומים ובהסתמך עליהם יוכל לקיים מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים ולקבל את ההחלטות הנאותות. רישומים אלה חשיבותם רבה גם כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר".

(ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט (3) 253, 259).



בקביעת עמדתו בעניין זה הסתמך בית המשפט על עמדת כב' השופט ש' לוין בעניין פאר:

"אין ספק, שסדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולמקרא העדויות בתיק זה הייתי מתמלא דאגה לוּ נוכחתי לדעת, שסדרי הרישום אצל המשיבה 2 אופייניים לסדרי הרישום לבתי החולים בארץ בכלל. אך מעבר לבעיה המינהלית יש לציין, שניהול רשומות מפורטות ומדויקות של הטיפול בחולה הוא במקרים רבים עניינו של בית החולים דווקא, שלעתים עשוי הוא אך בעזרתן להדוף טענה של "הדבר מדבר בעד עצמו".

(ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה (1) 720, 724).



טענה של העברת נטל השכנוע כשהדבר מעיד על עצמו, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), אכן נטענה ע"י ב"כ התובע. ע"פ עמדת כב' השופט ש' לוין בעניין פאר הנ"ל, יש בחוסר הרישום כדי למנוע חסימת הטענה והעברת נטל הראיה על פיה. השופט ד' לוין בעניין קנטור, מפרש את העמדה שהובעה בעניין פאר כמצביעה על חזקה עצמאית, המעבירה את נטל הראיה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום אל כתפי הרופא, ומאמץ השקפה זו (עניין קנטור הנ"ל, בעמ' 260-259). בענייננו לרישום הרפואי משמעות מכרעת, שכן לו היה מתבצע, היה בכך כדי להכריע את הכף במחלוקת העובדתית שבין התובע לנתבע, בעיקר באשר לטיבן של התלונות שהביע התובע בפני הנתבע, ובאשר למהות הטיפול התרופתי וההנחיות שניתנו (וראה גם עניין עמר הנ"ל, בעמ' 721).



סעיף 41 לפקודה קובע, כאמור, כלל המעביר את חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו. היזקקותנו לשימוש בכלל זה נובעת מן העובדה שלבו של האירוע שגרם, כנטען, להחמרה שבגינה התביעה, לוטה בערפל כבד. באשר גרסת התובע מחד גיסא וגרסת הנתבע מאידך גיסא מנוגדות בעליל, ובאין, כאמור, תרשומת שתהווה לפחות נקודת מוצא לנעשה באותו מעמד, נראה שיש מקום להיעזר בכלל האמור, הקובע כדלהלן:

"41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו כל יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".



הכלל מורכב, אם כן, משלושה תנאים:

א. לתובע לא הייתה ידיעה, או יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.

ב. הנזק נגרם ע"י נכס, שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.

ג. נראה לבית המשפט, שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.



אין קושי לקבוע כי התובע עמד בתנאי הראשון. התובע חסר ידע רפואי. בודאי שלא ידע על האוטם המתפתח בלבו, על הבדיקות המתאימות הנדרשות לסימפטומים שהוא חווה או על הטיפול הראוי במקרה זה. טענת הנתבעים כאילו התובע העלים מידע חיוני אודות מצבו הרפואי, ובמיוחד מידע אודות התקרית האלימה מן הלילה הקודם, נדחית. מתפקידו של הרופא לשאוב מידע מן המטופל (ראה להלן לעניין טענת האשם התורם). באשר לטיב המידע שנמסר או לא נמסר - באין רישום, מועבר כאמור נטל הראיה אל כתפי הנתבע, וזה לא ניתן להרימו בהבל פה.



התנאי השני קשה יותר לביסוס, הן משום שמרבית הרשלנות המיוחסת מסווגת כמחדל (ואילו התנאי מנוסח לשון מעשה), והן משום שה"נכס" העיקרי שגרם לנזק איננו נכס ממשי כלל ועיקר, אלא ידע. ראשית אתייחס לטיפול התרופתי הנטען, היינו, הזרקת תרופה להרחבת הסמפונות, ומתן כדורים בעלי אפקט דומה. אין ספק שמדובר בנכסים ממשיים, שהיו בשליטתו הבלעדית של הנתבע. משלא הורם נטל הראייה שעבר אל כתפי הנתבע עקב אי ביצוע רישום, חזקה שטענתו של התובע לגבי מהות התרופות נכונה, ולפיכך, מתקיים התנאי לגבי אותו חלק של הנזק שייקבע כנובע מן הטיפול התרופתי. באשר לחלק הנזק שנגרם ע"פ טענת התובע במחדל, ושלא ע"י נכס ממשי, לא נראה שיש בכך כדי למנוע את תחולת התנאי השני. הפסיקה נתנה פרשנות רחבה לנוסחו של תנאי זה, ולא התייחסה בדווקנות למונח "נכס" או לניסוח התנאי בלשון מעשה (ראה למשל ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד לד (1) 550; ע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' דביר, תקדין עליון 99 (2) 524). הנתבעים טוענים כי כיוון שהתובע הגיע עם מחלה בסיסית, לא ניתן לייחס את נזקו לנכס שהוא בשליטה בלעדית של הנתבעים. בטענה זו אין ממש. האחריות המיוחסת לנתבעים אינה בגין הנזק הגלום במחלתו הבסיסית של התובע, אלא בגין אותו חלק הנזק המתבטא בהחמרה, שהיא תוצאה של הטיפול הרשלני הנטען. לפיכך, נראה לי שהתנאי השני מתקיים ביחס לכל מרכיבי הנזק.



באשר לתנאי השלישי, נראה שיש לקבוע כי מהלך הטיפול כפי שהוא מצטייר, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה. הנתבעים מבקשים לייחס את מועד תחילת האוטם לשעה מוקדמת ככל שניתן. לא מתקבל על הדעת, אם כן, שאדם הסובל מזה שש או שמונה שעות מאוטם שריר הלב, יגיע למרפאת מד"א ולא יפגין כל סימנים חיצוניים מתאימים, אלא ישב ויצחק עם הנתבע, כפי שטען זה בעדותו. באותה מידה לא סביר שאדם יגיע ב6:00- בבוקר לתחנת מד"א רק כדי לדווח על אי-שקט וחוסר יכולת להירדם. תיאור זה לא מתיישב עם הרישום ביומן הפקיד התורן (כ. בטן) או עם הרישום שביצע הנתבע עצמו COPD. לכך נוספות עדות הפקיד התורן בן-מוסא, שהעיד כי תלונותיו של התובע וחזותו עוררו בלבו חשד באפשרות של אוטם שריר הלב, אותו אף הביע באוזני הנתבע, וכן עדות ד"ר דיין מקופ"ח, שסיפר כי עד כמה שזכור לו, ציין בפניו הנתבע כי התובע התלונן על קשיים בנשימה. לעומתן נראית גרסתו של הנתבע לא אחידה, כאשר על פרטים אחדים, ביניהם זוטות כגון אודות חנות הבשר שבתפעולה היו מעורבים התובע ואשתו, ידע להעיד בפרוטרוט, ואילו על פרטים אחרים, ובעיקר באשר לשאלת ביצוע הרישום, לא ידע לענות במידה סבירה של וודאות.



להשלמת התמונה יש לקחת בחשבון גם את העברת נטל הראיה לעניין מהות התלונות שהובעו והטיפול שניתן, אל כתפי הנתבע כתוצאה מאי ביצוע תרשומת (וראה ע"א 612/78 הנ"ל, בעמ' 724). מהדבק הדברים עולה, כאמור, כי גם התנאי השלישי לקיום הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" מתקיים.



משנקבע כי שלושת התנאים המנויים בסעיף 41 לפקודה מתקיימים, הרי שנטל השכנוע, ולא רק נטל הבאת הראיות, כי במקרה דנן לא הייתה רשלנות, עובר לכתפי הנתבעים (ראה דעת הרוב מפי כב' הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד (2) 229, 263; ע"א 42/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422, 427). נטל זה לא הורם. גרסתו של הנתבע באשר לבדיקה, לטיפול ולהנחיות נותרה בגדר עדות בעל דין שאינה נתמכת בראיה. אף כי עדויותיהם של העדים מטעם התובע לעניין הרשלנות לקו באי-אילו אי התאמות, הרי שעדותו של הנתבע לעניין זה לוקה בסתירות פנימיות, ונראית מופרכת מיסודה. אשר על כן יש לקבוע כי הנתבע התרשל בבדיקת התובע, לא אבחן שהוא סובל מאוטם שריר הלב, טיפל בו בתרופות שאינן מתאימות למצבו, לא שלח אותו לביה"ח לקבל טיפול מתאים, ולא הנחה אותו למנוחה מוחלטת, כנדרש לגבי אדם במצבו.



ו. הקשר הסיבתי

משנקבע כי הנתבע לא עמד בנטל השכנוע שעבר אל כתפיו, הרי שמיוחסת לו הרשלנות הנטענת, ולכאורה הוכח גם הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לנזק שספג לבו של התובע. אלא שבמקרה של רשלנות רפואית בכלל, ובמקרה דנן בפרט, לא כך הדבר. התובע הגיע לתחנת מד"א, על פי גרסתו, כשהוא כבר סובל מאוטם בשריר הלב, ואילו רשלנותו של הנתבע רק תרמה להחמרת הנזק שהיה נגרם ללבו בכל מקרה. השאלה העומדת למבחן היא, אם כן, לא התקיימותו של קשר סיבתי בכלל, אלא איזה חלק מן הנזק הסופי יש לייחס לרשלנותו של הנתבע, ואיזה חלק יש לייחס למצבו ההתחלתי של התובע.



האיחור בטיפול

שני המומחים מסכימים כי הנזק לשריר הלב מחמיר ביחס ישר למשך הזמן בין האוטם לטיפול התרומבוליטי. אין ספק, אם כן, כי משגרמה רשלנותו של הנתבע לאיחור בקבלת הטיפול, תרמה היא בכך להחמרת הנזק. הצדדים חלוקים באשר להיקף האיחור. השאלה באיזו שעה היה מקבל את הטיפול לו הובהל לביה"ח מיד לאחר הגעתו למד"א היא שאלה היפותטית מטבעה, עליה אנחנו יכולים לענות רק בדרך של הערכה.



הנתונים שיש בידנו לגבי לוח הזמנים כפי שהיה בפועל עולים מיומן תורן מוקד של תחנת מד"א בעפולה, ממנה נשלחה נט"ן לבית-שאן באותו יום (ת11/) ומדו"ח נט"ן של הפרמדיק (ת21/), כמו גם מן המסמכים הרפואיים השונים בתיק בית החולים (ת23/). בדיקת אק"ג בוצעה לתובע בשעה 8:40 בקופ"ח בבית-שאן. הקריאה הגיעה למד"א בשעה 8:44. הנהג הוזנק ויצא לדרכו בשעה 8:45. הנט"ן הגיעה למקום בשעה 9:02, 17 דק' מזמן היציאה. מקופ"ח יצאה הנט"ן בשעה 9:13 והגיעה לחדר המיון בעפולה כעבור 20 דק', בשעה 9:33. משעת ביצוע הבדיקה, ועד להגעת התובע לחדר מיון, חלפו, אם כן, 53 דקות. מקובלת עלי טענת התובע, לפיה אילו הייתה העברתו מתבצעת סביב השעה 6:00, שעה בה הכבישים פנויים, היה בכך כדי לקצר את זמני הנסיעה של הנט"ן. אם נסיעה כזאת בשעות העומס אורכת בין 17 ל20- דק', מוכנה אני להניח כי בשעות הפנויות הייתה הנסיעה קצרה בכ5- דק' בכל כיוון. בסה"כ יש להניח כי בתרחיש ההיפותטי, לפיו היה האוטם מתגלה ע"י הנתבע, והנט"ן הייתה מוזמנת על ידו, היה הזמן בין הבדיקה ועד להגעת התובע לביה"ח בעפולה עומד על 43 דקות.

מן המסמכים הרפואיים שבתיק בית-החולים לא עולה באיזו שעה בוצע הטיפול התרומבוליטי בביה"ח, אך יש להניח שהוחל בו דקות ספורות לאחר שבוצעה בתובע בדיקת אק"ג (9:35), ולא יאוחר מהשעה 9:40. נראה, אם כן, שלפי התרחיש ההיפותטי של גילוי האוטם ע"י הנתבע (אליו הגיע התובע בשעה 6:03, לפי הרישום שביצע הנתבע עצמו, נ1/), היה לו סיכוי להתחיל בטיפול תרומבוליטי בביה"ח כ50- דקות לאחר מכן, עוד לפני השעה 7:00.

המסקנה המתמטית היא שהאיחור בטיפול שנגרם עקב רשלנותו של הנתבע מתבטא בשעתיים וארבעים דקות.



הטיפול התרופתי השגוי

כאמור לעיל בעניין ההתרשלות, נקבע כי כתוצאה מהעברת נטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, התקבלה גרסת התובע לפיה קיבל זריקה וכדורים שמטרתם הרחבת הסמפונות. גם פרופ' בטלר הסכים שתרופות מעין אלו אינן טיפול מקובל במקרה של אוטם שריר הלב, אלא במקרים מאוד נדירים, בהם האוטם משולב בבצקת בריאות. בכל אופן, לא זה המקרה שלפנינו. פרופ' סטופל חיווה דעתו שתרופות מעין אלה מעלות את צריכת החמצן, ומעלות ברוב המקרים את הנטייה להפרעות קצב, ושהטיפול באוטם שריר הלב מיועד למטרות הפוכות. מקובלת עלי המסקנה, לפיה הטיפול התרופתי שניתן ע"י הנתבע החמיר את מצבו של התובע.



אי הוריה על מנוחה

אין מחלוקת על כך שבמצב של אוטם שריר הלב החולה צריך לשמור על מנוחה מוחלטת. בהמשך להתרשלותו של הנתבע בגילוי האוטם, גם לא ניתנו לתובע הנחיות כאמור. ע"פ עדותם של התובע ואשתו, נהג התובע מתחנת מד"א לביתו ומאוחר יותר מביתו לקופ"ח. עוד העידו שבין לבין התהלך התובע בביתו אנה ואנה. אין ספק כי גם בכך היה כדי לתרום להחמרת הנזק.



מועד תחילת האוטם

כפי שנאמר בפתיחת הדברים, בשאלה באיזו שעה החל האוטם הציגו הצדדים שלושה תרחישים:

א. האוטם החל רק לאחר הביקור במד"א - זהו התרחיש המועדף על הנתבעים, אשר לו התקבל, לא היו חבים ברשלנות, באשר לא תרמו דבר לנזק. תרחיש זה נדחה כאמור, כיוון שבאין תרשומת רפואית, נתקבלה גרסתו של התובע לפיה התלונן בפני הנתבע על כאבים באזור מפתח הלב, כיוון שנדחתה כלא אמינה גרסתו של הנתבע לפיה התובע הגיע למד"א אך ורק כדי להתלונן על אי שקט וחוסר יכולת להירדם, וכיוון שבכל התרשומות הרפואיות מאותו יום מצוין כי התובע התלונן על כאבים בחזה שהחלו כבר בחצות.

ב. האוטם החל בסמוך לשעה 6:00 - זהו התרחיש העדיף על התובע, משום שאם יתקבל, יגדל חלק הנזק שיש לייחס לנתבע בגין איחור בן שעתיים וארבעים דקות במתן טיפול, בגין הטיפול התרופתי הלקוי ובגין אי הוריה על מנוחה.

ג. האוטם החל בחצות ואף מוקדם יותר - זהו התרחיש המקובל על הנתבעים בעדיפות שניה, כיוון שאם יתקבל, הרי שההחמרה שנגרמה עקב רשלנותו של הנתבע תהפוך שולית בהשוואה לנזק שכבר נגרם ללבו של התובע עד לשעת הגעתו למד"א.



מוכנה אני להניח כי לצרכים טיפוליים נהוג לייחס את מועד תחילת האוטם לשעת הופעת הכאבים. יחד עם זאת, פרופ' סטופל העיד בחקירה נגדית שהתחלת הכאב אינה מעידה בהכרח על התחלת אוטם שריר הלב. הכאבים עשויים לאפיין, על פי סטופל, שלבים מקדמיים של האוטם - חוסר אספקת דם וחמצן, ורק אחר כך מתחיל הנמק - האוטם. אין זה מן הנמנע שלצרכים המשפטיים ייוחס האוטם לשעה מאוחרת יותר משעת תחילת הכאבים אחרת, באמצעות המכשיר של העבר נטל הראיה.



עמדתם של הנתבעים באשר למועד תחילת האוטם איננה מתיישבת בשום אופן עם עדותו של הנתבע, לפיה התובע לא הפגין שום סימנים של אוטם שריר הלב. לא מתקבל על הדעת שאדם שמגיע למד"א עם אוטם בן שש או שמונה שעות, שכבר גרם נזק מאוד חמור לשריר הלב (לגרסת הנתבעים) לא יעורר בלבו של רופא כל חשד לאוטם. יחד עם זאת, בהתחשב בכך שבכל התרשומות הרפואיות מעיד על עצמו התובע שהכאבים בחזהו החלו בחצות, לא נראה לי סביר לקבוע כי האוטם עצמו החל רק ממש בשעת הגעתו למד"א. סבירה יותר בעיני האפשרות שהאוטם החל כבר שעה או שעתיים קודם לכן, היינו, בין 4:00 ל5:00- לפנות בוקר.



חלקה של ההחמרה בנזק הכולל

הכלל במקרה של החמרה של נזק קיים קובע כי המזיק יפצה רק בגן חלק הנזק הסופי שהוחמר ברשלנותו (ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג (3) 284, 294). בפסק הדין בעניין נגר נדון מקרה בו בהכנה לניתוח תוספתן הוחדר עירוי נוזלים באופן רשלני, דבר שהצריך ניתוח נוסף, וגרם למערער נכות נפשית. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"פיצוי זה מותנה בכך שהניזוק עמד בנטל הוכחת היקף הנזק היחסי שנגרם ברשלנותו של המזיק. אולם לכלל ראייתי רגיל זה יכול שיהא יוצא מן הכלל, והוא, כשהמזיק הרשלן גרם, בנוסף לנזק הממשי, גם "נזק ראייתי". רוצה לומר, שבשל רשלנותו של המזיק נמנעת מהניזוק האפשרות להוכיח, איזה חלק מהנזק הסופי היה קיים טרם האירוע הרשלני ואיזה חלק התגבש בעקבותיו. "נזק ראייתי" שכזה יכול שייגרם בנסיבות שבהן רשלנות הנתבע אירעה זמן קצר ביותר לאחר קרות הנזק הראשון, חסר החבות, וסוג הנזק זהה לסוג הנזק הקיים, כך ששני נזקים אלה בהצטרפותם יצרו נזק סופי, כולל, המהווה יחידת נזק אחת. במקרה כזה צודק יהיה להעביר את הנטל על המזיק להוכיח את חלקו בנזק הסופי, אם אמנם יעלה בידו להרים נטל זה". (שם, שם).

משהתקיימו נסיבות אלה, ומשלא הרימו הנתבעים באותו עניין את הנטל להוכיח את חלקם בנזק הסופי, ראה ביהמ"ש העליון לנכון להותיר על כנה את פסיקת ביהמ"ש המחוזי, שחייבה את הנתבעים במלוא הנזק (שם, 296-295).

סבורה אני כי ניתן ללמוד מעניין נגר גם לענייננו. אין ספק כי רשלנותו של הנתבע ואי-קיום בדיקת האק"ג גרמה, לבד מן הנזק הפיזי גם לנזק ראייתי כאמור, בכך שנמנעה מן התובע האפשרות להוכיח את מצב לבו בשעה 6:00 בבוקר, וכתוצאה מכך, את ההחמרה שחלה כתוצאה מן הטיפול הרשלני. הנטל להוכיח את היקף ההחמרה, שעבר אל כתפי הנתבע, הנו נטל כבד מאוד במקרה זה. כאמור לא עמד בפני המומחים מטעם הצדדים פרמטר חיוני - שעת תחילת האוטם. מעבר לכך נאמר כי התפתחות הנזק על ציר הזמן שונה אצל חולים שונים, וכי כל חולה מגיב באופן שונה לטיפול התרומבוליטי.



משנאחז כל מומחה בתרחיש מועד תחילת אוטם הנוח לצד שמטעמו העיד, הגיעו המומחים למסקנות הפוכות. בעוד שפרופ' בטלר חיווה דעתו כי ההחמרה לה תרם הנתבע ברשלנותו היא זניחה, בשוליים של הנזק, קבע פרופ' סטופל כי בהנחה שהאוטם החל בשעה 6:00, הרי שהתובע יכול היה להגיע לביה"ח בתוך "שעת הזהב", השעה הראשונה בה קיים סיכוי להציל את שריר הלב באופן מלא. הנתבעים לא התייחסו בסיכומיהם בפרק הקשר הסיבתי לחלק הנזק שנגרם כתוצאה מן הטיפול התרופתי השגוי, ומאי ההוריה על מנוחה.

הנתבעים מבקשים להעמיד את הנזק לכל היותר על 10%, ואילו התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים, משלא עמדו בנטל להוכיח את חלקם, בשיעור של 100%. לטעמי לא עמדו הנתבעים בנטל ההוכחה שהועבר אל כתפיהם. גם לא הצלחתי לרדת לפשרו של החישוב המתמטי בו נקט ב"כ הנתבעים בסיכומיו. יחד עם זאת, ובין השאר לאור הממצא שקבעתי באשר לשעת תחילת האוטם, השתכנעתי כי לא התקיימה אפשרות להציל את לבו של התובע לחלוטין גם במצב האופטימלי, וכי כבר כשהגיע למד"א בשעה 6:00 בבוקר, ספג לבו נזק כלשהו. באין נתונים ברורים, לא באשר לסטטיסטיקה הכללית ובוודאי לא באשר לנסיבות הספציפיות, ובהתחשב בכך כי נטל ההוכחה רובץ לפתחם של הנתבעים, אני קובעת על דרך האומדן כי חלק הנזק שנגרם לתובע עקב רשלנותו של הנתבע עומד על 90% מכלל נזקו.



אשם תורם

הנתבעים טוענים לאשם תורם מצדו של התובע. לטענתם העלים התובע מהנתבע מידע רלוונטי אודות תקרית המריבה עם הדייגים, ונמנע מלדווח לו אודות מחושים שחווה בתקופה שבין שבוע לחודש קודם לאירוע. עוד התרשל בעצם כך שלא פנה לרופא עקב אותם מחושים. באשר לאיחור בפניה לרופא, גם אם היה איחור כזה, הרי ממילא חלק הנזק שנגרם עקב האיחור בפניה לא הוטל על כתפי הנתבעים, ואלו נושאים באחריות רק לגבי ההחמרה שחלה עקב הטיפול הרשלני. באשר למסירת מידע, הרי שכאמור לעיל, הגעתי למסקנה שהנתבע לא שאל את התובע שאלות אלמנטריות באשר לבריאותו ולהיסטוריה המשפחתית. בתנאים אלה, לא עמד הנתבע בסטנדרד התנהגות של הרופא הסביר (ראה עניין קנטור הנ"ל בעמ' 262; ע"פ 116/89 אנדל נ' מ"י, פ"ד מה (5) 276, 289; ע"א 3425/90 פינסטרבוש נ' שר הבריאות פ"ד מו (1) 321, 331-330). התובע, לעומת זאת, לא יכול ולא צריך היה לדעת שיש חשיבות למידע אודות התקרית, למצב המשפחתי או למיחושים שונים בתקופה האחרונה (ראה אזר ונירנברג הנ"ל מעמ' 572 ואילך). לפיכך אני קובעת שכל רשלנות תורמת שהייתה, אם הייתה, לתובע ביחס לנזק, נבלעת בחלק הנזק שהאחריות לגביו לא הוטלה על הנתבעים.



ז. הנזק

נזקיו הנטענים של התובע כוללים הפסד השתכרות, הוצאות בגין עזרת הזולת, הוצאות הנובעות ממצבו החדש כגון עלות רכב חדש ומשוכלל והחלפתו תדיר, הוצאות רפואיות עתידיות, שבכללן גם עלות כוללת של השתלת לב בחו"ל, וכן נזק בלתי ממוני בגין פגיעה בתפקוד, חשש מתמיד וקיצור תוחלת חיים.



הנכות התפקודית

וועדת המוסד לביטוח לאומי קבעה לתובע נכות ע"פ סעיף 9(1)(ג)(V) לפרק הראשון בחלק א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) התשט"ז1956- (להלן - תקנות הנכות), המגדיר את הפגיעה כדלקמן: "קיימת אי-ספיקת הלב במידה בינונית, בצקת, נשמת לאחר מאמץ קל, מסוגל לעבוד עבודה קלה ביותר ובישיבה בלבד (דרגה תפקודית רביעית) 75%". עוד נקבעה נכות על פי סעיף 9(2)(ב) לאותו פרק, הקובע לגבי "התקפים שכיחים של תעוקת הלב" כושר עבודה מוגבל במידה ניכרת, ודרגת נכות בשיעור של 50%. סה"כ נכות בשיעור 85% ע"פ תקנה 11 לתקנות הנכות. וועדת המל"ל אף מצאה לנכון להפעיל את תקנה 15 לתקנות הנכות, ולקבוע את דרגת הנכות היציבה על 100% (ת22/, עמ' 26).

אינני רואה צורך לחרוג משיעור הנכות שקבע המל"ל. אין ספק שפגיעה מסוג זה שספג לבו של התובע מקשה מאוד על תפקודו לא רק כשמדובר בעבודה פיזית או בעבודה כמדריך ספורט (על פי הכשרתו), אלא גם בכל עבודה אחרת, ובוודאי אם מדובר בעבודה ניהולית כלשהי, הטומנת בחובה פוטנציאל למתחים נפשיים.



נזק מיוחד - הפסד השתכרות בעבר

באשר להפסד ההשתכרות עד ליום הגשת התביעה, מציג התובע את הכשרותיו כמדריך ספורט וכמאמן, תעודת גמר במנהל עסקים וניהול כללי מטעם היחידה ללימודי חוץ של אוניברסיטת חיפה, את עברו הביטחוני, ואת הידע הנרחב שלו בשפות. כמו כן הוצג הסכם עבודה שנחתם, כנטען, בינו לבין מר בוגיד בוזנח, קבלן כוח אדם ושירותים, שהפעיל באותה עת שירותי אבטחה והצלה במספר חופים בכינרת (להלן - בוזנח). בוזנח היה, כנטען, מעסיקו של התובע בחודשים שקדמו לאירוע, במסגרת העבודה אצלו אירעה התקרית עם הדייגים, וכתוצאה מכך זכה התובע להכרת המל"ל כנפגע בעבודה. מעיון בהסכם עולה כי הוא נחתם בתאריך 24.8.92, שלושה חודשים טרם המקרה. על פי ההסכם, אמור היה התובע לעבוד כאחראי מצילים ואבטחה באותם חופים בכינרת שבוזנח נותן להם שירותים, בתחילה, בתקופה שבין 1.9.92 ו1.5.93-, כשכיר במשכורת של 3,000₪ לחודש, ולאחר מכן, עם פתיחת עונת הרחצה של קיץ 1993, כשותף מלא לכל עסקיו של בוזנח בחופי הכינרת, בשכר של 5,000₪ לחודש, בתוספת ביטוח מנהלים ורכב צמוד. ב"כ התובע מבקש להעריך את ההטבות בשיעור של 2,000₪ נוספים, ובסה"כ, שכר של 7,000₪. בנוסף התחייב בוזנח להעביר לתובע כשותף 50% מכל רווחיו בחופי הכינרת. רווחים אלה ביקש התובע להעריך בסך 70,000₪ נוספים לשנה.

הנתבעים מבקשים להמעיט בהערכת כושר ההשתכרות של התובע. הם מצביעים על כך שבמשך קרוב לשנה היה התובע מובטל מעבודה, ולא הציג ראיה לתמיכת טענתו כאילו באותה תקופה עבר הכשרה בסיעוד. הנתבעים הטילו ספק באותנטיות של הסכם העבודה. לטענתם מדובר במסמך שהוכן בדיעבד לצורך קבלת קצבה מן המל"ל ולצורכי תביעה זו. להוכחת עמדתם מבקשים הנתבעים להצביע על כך שעל פי החוזה היה התובע אמור להיות מועסק בשכר במשך שמונה חודשים, שמרביתם מחוץ לעונת הרחצה. לכך ענה בוזנח בעדותו שביקש באמצעי זה להבטיח את הקשר עם התובע, בו חפץ כשותף. עוד טוענים הנתבעים כי רואה החשבון של בוזנח כלל לא הכיר את ההסכם, וכי תלושי השכר עבור שלושת החודשים שקדמו לאירוע הונפקו ביום אחד, מה שמצביע על היותם פיקטיביים. ב"כ הנתבעים טוען כי הוכח שבוזנח כשל בעסקיו, ולכן גם אם יתקבל ההסכם כאותנטי, הרי שלא היו צפויים לתובע כל רווחים משמעותיים מן השותפות. לאור זאת מבקשים הנתבעים לחשב את שכרו של התובע לפי שכר מינימום או לפי 75% מן השכר הממוצע במשק.



אין ספק שבכל הנוגע לחישוב הפסד השתכרות רב הנסתר על הנגלה (ראה ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, התשנ"ח) עמ' 37-33 והמובאות שם. להלן - קציר). בענייננו מספר עובדות ביחס לתובע המשפיעות על ההערכה. מדובר באדם יליד שנת 1946, שבעת קרות האירוע היה בן 46 שנים. מצד אחד לפניו עוד שנות השתכרות רבות, ומצד שני ניתן לומר עליו שבגיל זה הוא כבר קרוב למדי למיצוי כושר השתכרותו. עוד ידוע כי התובע עבר במהלך השנים מספר רב של מקומות עבודה, ובתחומים שונים של עיסוק, מבלי להתמיד באחד התחומים. עובדה זו עשויה לעמוד לו דווקא לרועץ, הן משום שלא סביר, כתוצאה מכך, שהיה מתמיד בעבודתו במידה שתבטיח לו הגדלה משמעותית בהכנסות, והן משום שריבוי הכשרותיו והתנסויותיו מאפשר לו חלופות מגוונות להכנסה, אותה יש לקזז בסופו של דבר מן ההשתכרות הפוטנציאלית שאבדה (לעניין צפיית העתיד ע"פ התנהגות התובע בעבר ראה ע"א 470/64 גוזלן נ' שמש, פ"ד כ (1) 458, 463).

באשר להסכם העבודה שנחתם בין התובע לבוזנח, הטעמים שהביאו הנתבעים כדי לערער את אמינותו, אין בהם כדי להפריכו לחלוטין. יחד עם זאת, אין בכך כדי להעמיד את כל שנאמר בו, ובוודאי לא את מה שלא נאמר בו, והתובע מבקש לקרוא לתוכו, בגדר עובדה מוגמרת. ההסכם מדבר בתפקיד חדש, כאשר אין לשער את התפתחותו של התובע בגדרו. בוזנח שהעיד מטעם התובע הפליג בשבחיו של התובע, והעיד כי שותפותו של התובע בעסקו עתידה הייתה לחולל נפלאות בתחום ההכנסות. לא ניתן להסתמך על ציפיות ותקוות, בעיקר כאשר העסק לא מבוסס, ובדיעבד נודע לנו שהוא אף נכשל, כדי לקבוע השתכרות לעתיד (והשווה ע"א 104/66 קונסטרקשן נ' גולדהבר, פ"ד כ (3) 549).

התובע עבד מרבית חייו, ואף בתקופה שקדמה לאירוע, כשכיר, וכעת מבקש הוא לקבוע את הפסד השתכרותו מיום 1.5.93 ואילך על פי אמות מידה של עצמאי, ללא נתונים ממשיים כבסיס. בנסיבות המקרה לא יהיה זה מציאותי לנסות ולהעריך את הכנסתו הצפויה של התובע כעצמאי. סביר יותר להמשיך ולהתייחס אליו על פי הקריטריונים המקובלים לגבי עובד שכיר, תוך מתן משקל מסוים לתנאים הקבועים בהסכם העבודה. גם אם נייחס להסכם העבודה אמינות כמסמך, הרי שמבחינת תוכנו, ככל הנוגע לשותפות ברווחים ולהטבות שהן פועל יוצא מן השותפות, הוא מבוסס על ספקולציה, שספק אם הייתה מתגשמת.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי יש להעריך את השתכרותו הפוטנציאלית של התובע בסך 3,000₪ לחודש מאז האירוע ועד סוף אפריל 1993, ובשערוך להיום - 3,733₪. כיוון שהתובע קיבל משכורת בגין נובמבר 1992, מדובר בענייננו בחמישה חודשים, ובסה"כ 18,665₪; ובסך 5,000₪ לחודש ממאי 1993 ואילך, ובשערוך להיום - 6,083₪. ההשתכרות הפוטנציאלית בערכים נומינליים, מיום האירוע ועד ליום מתן פסק הדין:

18,665₪ + 88 חודשים X 6,083¤ (535,304¤) = 553,969¤.



אין בידי נתונים המצביעים על השתכרותו האקטואלית של התובע, כמצבו היום. יחד עם זאת, לאור היותו איש ברוך כשרונות שהתנסה בתחומי עבודה מגוונים במהלך חייו, קשה לי להאמין שהוא ייוותר, אף במצבו כיום, משולל כל עיסוק. נראה לי שהתובע מסוגל, גם לאחר הפגיעה, לעבוד במשרה חלקית בעבודה שאיננה פיזית ואיננה בעמדה ניהולית הכרוכה במתחים נפשיים בעייתיים. מובן שמדובר בעבודה שההכנסה ממנה נמוכה מאוד, אך מן הראוי להפחיתה מן ההשתכרות הפוטנציאלית שנקבעה, על מנת לקבל את הפסדו המשוער של התובע עד ליום מתן פסק הדין. יש להפחית, סך של 1,000₪ לחודש החל מחצי שנה לאחר האירוע (בשערוך להיום - 1,217₪), ובסה"כ 88 חודשים כפול 1,217₪ = 107,069₪.



לאחר ביצוע ההפחתה מתקבל סך 446,873₪, שאליו יש לצרף ריבית מאמצע התקופה. הפסד ההשתכרות בעבר, מיום האירוע ועד ליום מתן פסק הדין עומד, אם כן, נכון ליום פסק הדין על סך 520,800₪.



נזק מיוחד - עזרת הזולת

לא הובאו ראיות על הוצאות שהוציא התובע בגין עזרת הזולת. מעדותה של גב' רוזנמן עולה כי עזרה למשפחת התובע בהתנדבות, לתקופה מוגבלת של כחמישה חודשים, ובחלק מהזמן כיוון שאשת הנתבע סבלה מפריצת דיסק. יחד עם זאת, מוסכם כי התובע סובל ממגבלות גם בפעולותיו היומיומיות. אני מעריכה את עזרת הזולת בשיעור של 500₪ לחודש, כפול 94 חודשים (47,000₪) ובתוספת ריבית מאמצע התקופה = 54,800₪ נכון ליום פסק הדין.



נזק מיוחד - מיזוג ואוטומציה לרכב

התובע טוען כי לאור מוגבלותו, הוא נזקק לשהייה בטמפרטורה נוחה, ומתקשה לנהוג ברכב לא אוטומאטי. כמו כן, זקוק הוא לחידוש הרכב מדי שנתיים כדי להימנע מתקלות מכניות. טענה זו איננה נתמכת בחוו"ד של מומחה שיקומי כנדרש, והיא בגדר טענה בעלמא. לא אוכל להיעתר לה.



נזק מיוחד - הוצאות רפואיות, נסיעות וכללי

התובע טוען כי הוציא הוצאות בגין טיפולים רפואיים, החורגות מן ההוצאות המכוסות ע"י קופת חולים, וכן נשא בעלות הנסיעה לכל אותם טיפולים. סה"כ, כנטען, הוציא התובע סך 10,000₪ לשנה בגין ראש נזק זה. טענה זו לא פורטה ולא נתמכה בקבלות או בכל מסמך אחר, ואני לא אוכל להיעתר גם לה.



בסה"כ מגיע נזקו המיוחד של התובע לסך של 575,600₪.



נזק כללי - הפסד השתכרות בעתיד

את השכר שנקבע כבסיס לקביעת הפסד ההשתכרות בעתיד יש לשערך ליום פסק הדין (קציר, 71). השכר שנקבע לעיל כשכרו הפוטנציאלי של התובע, עומד על 5,000₪ לחודש נכון ל1.5.93-. ליום פסק הדין משוערך סכום זה ל6,083-₪ לחודש. מסכום זה יש להוריד את השכר האקטואלי שנקבע, המשוערך ליום פסק הדין ל1,217-₪. הפסד ההשתכרות לעתיד נאמד, על כן, בסך 4,866₪ לחודש.

לא נראית לי טענת התובע, כאילו היה צפוי לעבוד עם בוזנח עד גיל 70. מדובר בעבודת שטח, המצריכה פיקוח על עובדים רבים, ודורשת הרבה מאמץ פיזי ונפשי. התובע, גם ללא רשלנותו של הנתבע, סבל נזק ללבו, ולא סביר שהיה עומד בעבודה מסוג זה מעבר לגיל 65, היינו, עד שנת 2011.

השכר שנקבע בניכוי השכר האקטואלי (4,866₪) יוכפל במקדם היוון 11 שנה (112.312). סה"כ 546,510₪.



נזק כללי - עזרת הזולת

כאמור לעיל, אמדתי את ראש הנזק של עזרת הזולת בסך 500₪ לחודש. משלא נקטו המומחים עמדה באשר לאפשרות של קיצור תוחלת חייו של התובע, יחושב נזקו על בסיס תוחלת חיים ממוצעת עבור גבר יהודי, שהיא, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ77- שנים (היינו, לגבי התובע, עד שנת 2023). 500₪ X מקדם היוון 23 שנה (199.197) מגיע ל100,000-₪ בקירוב.



נזק כללי - הוצאות רפואיות ונסיעות

התובע לא עמד בנטל לפרט את הנזקים אותם הוא תובע בגין ראש נזק זה, שאינם מכוסים ע"י קופת החולים. גם הטענה שיזקק בעתיד להשתלת לב בחו"ל, כולל כיסוי הוצאות נסיעה ושהיה, נטענת בעלמא (כמו גם הסכום). מחוות דעתו של פרופ' סטופל (מטעם התובע) עולה כי מצב לבו של התובע ירוד, והוא מתקרב לרשימת ההשתלות. ראיה על הימצאותו של התובע ברשימת המתנה להשתלת לב לא הובאה. משכך הדבר, אין אני נדרשת להכריע באשר להסתפקות או אי הסתפקות בעובדה שהשתלת לב מכוסה, כעיקרון, בסל הבריאות לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. התביעה בראש נזק זה נדחית.



נזק כללי - נזקים בלתי ממוניים

בכתב התביעה נתבע סך של 500,000₪ בגין ראש נזק זה - הכולל סבל כתוצאה מאשפוזים, צנתור, התעלפויות, וחשש מתמיד מפני התקף נוסף. בסיכומי התובע האמיר המחיר בגין אותם פריטים ל1,100,000-₪, כשלזה התווסף סך 900,000₪ בגין קיצור תוחלת חיים. כאמור, לא נקבע קיצור תוחלת חיים. תחת זאת נקבע שהתובע זכאי לפיצוי על בסיס תוחלת חיים ממוצעת. משכך הדבר, אין מקום לכפל פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים. באשר ליתרת הסכום הנתבע, הוא נראה לי מופרז מעיקרו. נכונה אני לאמוד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך 200,000₪.



בסה"כ מגיעים נזקיו הכלליים של התובע לסך 846,510₪.



הנזק - סיכום

סך כל נזקיו של התובע, המיוחדים והכלליים, שנגרמו עקב הפגיעה בלבו, עוד לפני ניכוי תגמולים שקיבל התובע מן המל"ל או מכל גורם אחר בגין אותם נזקים, ולפני הורדת חלק הנזק שאינו באחריותם של הנתבעים, מגיע לסך של 1,422,110₪.



ח. ניכוי תקבולי המל"ל והפחתת חלק הנזק שלא נגרם ע"י הנתבעים

אין חולק כי מהסכום שנפסק לטובתו של התובע יש לנכות את תקבולי המל"ל, וזאת בין לאור העובדה שהנתבעים חשופים לתביעת שיפוי מצד המל"ל לפי הוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה1995-, ובין לשם מניעת פיצוי כפול לתובע (וראה קציר, מעמ' 932 ואילך ומעמ' 1076 ואילך).

הנתבעים הגישו חוות דעת של האקטואר שי ספיר מיום 5.4.98 (נ8/), המעמידה את סכום התקבולים המהוון על סך של 1,328,206₪ נכון ליום חוות הדעת. את סכום התקבולים המהוון בחוות הדעת יש לשערך ליום מתן פסק הדין = 1,467,900₪.

הצדדים חלוקים ביניהם באשר לחישוב הניכוי. הנתבעים מבקשים להפחית את תקבולי המל"ל מן הסכום שנפסק, ולקבוע כי סכום הפיצוי נבלע בתקבולי המל"ל, ובמידה שלא, לחייב אותם רק במכפלת ההפרש בחלק הנזק שיוחס להם. ב"כ התובע טוענים כי על פי עיקרון השבת המצב לקדמותו, יש לחשב את הנזק נטו של התובע כפי שהוא כיום, לאחר הפחתת תגמולי המל"ל, ומסכום זה להפחית את הנזק נטו שהיה נגרם לטענת הנתבעים ממילא - גם ללא רשלנותם ולאחר הפחתת תגמולי המל"ל במקרה זה. אלא שגם לשיטת התובע יש להחסיר, כשלב ראשון, את תקבולי המל"ל מן הפיצוי שנקבע, והמחלוקת עם הנתבעים נסבה רק על החישוב ביחס להפרש.

במקרה דנן, עולים תקבולי המל"ל על סכום הפיצוי שנקבע, ולכן נבלע סכום הפיצוי. באין הפרש חיובי, אין נפקות, אם כן, לשאלת חישוב החלק לו זכאי התובע מתוך ההפרש.



ט. סוף דבר

למרות שהתביעה התקבלה בכל הנוגע לשאלת האחריות, הרי שבאשר לנזק, נדחית התביעה באשר היא נבלעת בתקבולי המל"ל.

לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.




רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון