פסק דין 1. התובעת, ילידת 30.7.73, הגישה תובענה לתשלום פיצויי נזיקין בשל נזקי גוף שנגרמו לה (לטענתה) מחמת רשלנות רפואית מצד הנתבעות 3 ו - 4 (להלן: "הנתבעות"). התובענה הוגשה אף כנגד שתי נתבעות נוספות (שאינן קשורות כלל לנתבעות), אך כלפיהן נסתיים הסכסוך. 2. לפי הנטען בכתב התביעה, נפצעה התובעת שעה שרכבה על אופניים והתנגשה בעגלת שוורים שעמדה בדרכה. אירוע זה התרחש בהודו, שם טיילה התובעת, ביום 26.2.94. מחמת האירוע, נגרם לתובעת שבר בשוק ושבר בירך ברגל ימין. התובעת נותחה בהודו. השבר בשוק קובע בעזרת פלטה. השבר בירך טופל על - ידי החדרת מסמר לאורך עצם הירך . היא חזרה לישראל ביום 8.3.94 (או סמוך לכך). לפני חזרתה, ולקראת טיסותיה מהודו לישראל, גובסה רגלה הימנית לכל (או למרבית) אורכה. משהגיעה התובעת ארצה, אושפזה היא בבית החולים הכרמל אשר בבעלות קופת - חולים הכללית. ביום 10.3.94 שוחררה התובעת מבית החולים. בתעודת השחרור (ת7/) הומלץ בפניה (על - ידי הרופא המשחרר - ד"ר קליגמן) על "הליכה עם דריכה מלאה" על רגל ימין. ביום 26.3.94 חזרה התובעת לבית החולים עקב חום וכאבים באזור הפצע [הניתוחי] בירך ימין (ת8/). לאחר בדיקתה בחדר המיון שולחה היא לביתה בלווית המלצות למנוחה, לנטילת משככי כאבים (ceforal), מעקב הרופא המטפל ובמידה ויהיו עלייה בחום או בכאבים - יש לחזור למיון. ביום 29.4.94 חזרה התובעת למיון בבית החולים. היא התלוננה על כאבי בטן ימנית תחתונה (שהופיעו יום קודם לכן), כאבים בירך ימין ושיעול עם פליטת רוח. במהלך אשפוזה, נסתבר לאחר ביצוע בדיקה על קולית (ultra sound) של הורידים העמוקים של רגל ימין, כי התובעת סובלת מפקקת בוריד הירך הימנית (ת6/). ביום 17.5.94 נסתבר לתובעת כי רגלה הימנית קוצרה לעומת רגלה השמאלית, בשלשה ס"מ. 3. עמדת התובעת היא כי נכותה היא תוצאה ישירה של רשלנות הנתבעות ומצבה נובע מן הטיפול הרפואי הלקוי שקיבלה מהן. פרטי הרשלנות אשר בבסיס האחריות (והיא אחריות מוסדית, קרי אחריות של הנתבעות למעשי או מחדלי הרופאים המטפלים שהועסקו על - ידי ואצל הנתבעות), הינם - בתמצית - כדלקמן: שליחת התובעת לביתה, חרף כך שהייתה במצב שיש בו כדי סכנה לאי - בהירות; שחרור התובעת למרות אי - ביצוען של בדיקות מקובלות או בדיקות אשר התחייבו ממצבה או בדיקות פנימיות, והכל - לשם בירור מצבה לאמיתו; ביצוע בדיקות שטחיות ללא עירוב גורם רפואי בכיר; מתן טיפול לקוי ובלתי הולם את מצב התובעת ואי - מ ניעת התדרדרות מצבה. לדבריה, מחמת התרשלות הנתבעות (או עובדיהן) נגרמה לה נכות צמיתה מחמת קיצור הרגל. היא תיזקק לניתוחים עתידיים ולמגבלות ופגיעות מחמת נכותה. מצבה הנוכחי של התובעת מנע הימנה פעילויות פיסיות רבות, כולל פעולות יום - יומיות פשוטות. כן יגרם לה קושי במציאת מקצוע. 4. הנתבעות לא הכחישו את אשפוזי התובעת (בין 8.3.94 ל - 10.3.94 ובין 29.4.94 לבין 5.5.94), אולם הן כפרו בקשר כלשהו בין האשפוז לבין קיצור רגלה של התובעת. לשיטתם, קיצור הרגל נובע מן התאונה שאירעה בהודו ומן הניתוח שבוצע שם. האשפוזים בבית - חולים כרמל לא חייבו כל טיפול אורטופדי. מצבה האורטופדי של התובעת היה יציב ולא השתנה לרעה מאז הניתוח בהודו. זאת ועוד: הבעיה הרפואית של התובעת הייתה דלקת בכלי הדם. התובעת טופלה כראוי והמחלה לא הותירה כל נכות. 5. הפלוגתא העולה מכתבי התביעה וההגנה היא אם אירעה התרשלות בעת אשפוזי וביקורי התובעת בבית החולים כרמל, התרשלות שהביאה לקיצור רגלה הימנית של התובעת. אגב כך ובמידה וקיימת התרשלות, השאלה היא מה נזקים נגרמו לתובעת. ברם, בסיכומים הורחבה החזית לעבר שני עניינים (רפואיים) נוספים אשר הותירו נכות צמיתה אצל התובעת. האחד - מחלת הפקקת ממנה סובלת התובעת היא תוצאה של קיצור רגלה. לפי הנטען, עקב ההוראה לדרוך דריכה מלאה על רגל ימין (בה נגרמו שבר בשוק ושבר בעצם הירך ), נדחסה עצם הירך כלפי מעלה, בשל כך שקטע השבר בירך ימין התמוטט סביב המסמר. טראומה זו הובילה להיווצרות הפקקת; השני - נגרמה לתובעת נכות נפשית (פסיכיאטרית) בשיעור של 20%, עקב כך שפיתחה מצב תגובתי נוירוטי עם מרכיבי חרדה, דכאון וחוסר השלמה עם תוצאות התאונות והניתוחים שעברה. 6. בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעות כי הרחבת חזית זו פסולה ואין לשעות לה. אני דוחה טענה זו. אשר לנכות הנפשית, התרתי לתובעת להגיש חוות - דעת בשטח זה, למרות שעתרה באיחור (רב) לכך: ראו ההחלטה מיום 9.2.98. אשר לנכות בשל מחלת הפקקת - אכן, עניין זה לא נזכר בכתב התביעה אלא במובלע, אך התובעת הגישה (ביום 15.12.96) חוות - דעת מומחה (ד"ר מאיר), וזאת בהתאם להחלטת כב' השופט גולדין מיום 12.9.96, שהתירה זאת. חוות הדעת האחרונה דנה בפקקת הורידים העמוקים, אולם מאספקט שונה מזה שהובא לעיל, ולכך אדרש בהמשך. על כל פנים, משהותרו הגשת חוות הדעת דלעיל, ומשסב הדיון בפועל אודות הפלוגתאות האמורות, דומני שאין להעלות (עתה) טענה הכופרת בהיותן טעונות הכרעה לגופן. אף אם נפל מחדל פורמלי באי - העלאתם המפורשת והברורה של שני העניינים החדשים בכתב התביעה, אין לסבור במחדל זה לאו - בר - תיקון הוא. הערך של גילוי האמת (ולמצער: הניסיון לגלותה), גובר על הפגם הדיוני, מה עוד שלנתבעות ניתן יומן באופן מלא בבית המשפט ולא נמנעה מהן ההזדמנות לחקור מומחי התובעת או להגיש חוות - דעת מומחה מטעמן, בתחומים ה"מרחיבים". באין חשש לנזק מהותי שנגרם לנתבעות, יש להסיר טענותיהן הדיוניות. נעבור, איפוא, לדיון בסוגיית האחריות בכל אחד מן התחומים הרפואיים דלעיל. 8. בשטח האורטופדי, טוענת התובעת כי הן קיצור רגלה הימנית והן החיבור הגרוע של השבר בירך (התאחות בסיבוב החוצה של 30 מעלות) כאמור בחוו"ד פרופ' רייס, אירעו ממספר טעמים: (א) מתן הוראה לדריכה מלאה על רגל ימין, עת שוחררה התובעת ביום 10.3.94 מבית החולים כרמל; (ב) הימנעות מהחלפת המסמר הרגיל למסמר אינטרלוקינג (מסמר נעול). 9. אין חולק כי התובעת הגיעה אל בית החולים כרמל לאחר שטופלה בהודו. בהגיעה לבית החולים, היה מצבה יציב. המסמר שהוחדר לעצם הירך מילא כהלכה את ייעודו, ועל כך ניתן ללמוד הן מן התצלומים ת16/ (מיום 27.2.94) ו - ת14/ (מיום 8.3.94 - עת אושפזה התובעת בבית החולים כרמל), והן מעדותו של ד"ר רופמן - מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים כרמל בו אושפזה התובעת (ראו עמ' 70 שורות 14 - 15, 19 - 20). ממועד קבלתה (8.3.94) ועד לשחרורה (10.3.94), הייתה התובעת על כסא גלגלים (נ3/; עמ' 70 שורות 25 - 27). למעשה, ממועד התאונה (26.2.94) ועד לשחרורה של התובעת מבית החולים כרמל, לא דרכה היא על רגלה הימנית שהייתה מגובסת (תצהיר התובעת - סעיף 4; יודגש כי התובעת לא נחקרה נגדית בנושא זה). יתר על כן. אין חולק כי לתובעת ניתנה הוראה לדרוך על רגלה הימנית דריכה מלאה, עת שוחררה (ראו ת7/). ההייתה הוראה זו סבירה בעת ההיא? פרופ' רייס העיד (בהשלמה לחקירתו הראשית) כי השב דנן אינו יציב חרף השימוש במסמר (עמ' 13 שורות 2 7). החלק המרוסק יכול להתמוטט ולהתקצר. מוסיף פרופ' רייס: "הייתה לדעתי אי הבנה של האורטופד המטפל. בוודאות למעשה במקרה זה של קיצור הרגל, אם הוא מרשה לפצועה לדרוך וללכת על הרגל אז כמובן שלא הייתה אפשרות אחרת אלא שהרגל תתקצר" (עמ' 13 שורות 10 - 12). אמנם כן, פרופ' רייס אינו מתכחש לכך שהרופא שמחליט להשתמש במסמר רגיל, צריך להיות ער לבעיה של דחיסת העצם והתמוטטותה (והכוונה היא, כמובן, לרופא בהודו) אולם "לטפל עם מסמר פשוט, זו לא טעות. זו הייתה אפשרות שעמדה בפני הרופאים שם וניתן לקבל תוצאה טובה בתנאי שהטיפול לאחר מכן הוא בהתאם למגבלות של אות מסמר" (עמ' 14 שורות 2 - 4). יתר על כן. אחת מן האפשרויות להשגת תוצאה טובה מאוד אגב שימוש במסמר רגיל, היא "לאסור איסור מוחלט לדרוך על הרגל עד שרואים סימנים של חיבור בצילום. הגורם העיקרי להתמוטטות השבר והקיצור, זה הדריכה על הרגל וכאן ניתנה הוראה הפוכה לדרוך על הרגל" (שם, שורות 12 - 15) 10. לאמיתו של דבר, הן הד"ר שוופי (המומחה בשטח האורטופדי מטעם הנתבעות) והן הד"ר רופמן (מנהל המחלק האורטופדית בבית החולים כרמל), אינם חולקים על כך שניתנה לתובעת הוראה לדרוך על רגל ימין דריכה מלאה ושלא נאמר לה להיעזר בקביים (או בעזרים אחרים כלשהם). זאת למרות: (א) עדות הד"ר רופמן לפיה "לאדם שיש גבס על הרגל וגם שבר, לא יכול ללכת בלי עזרים" (עמ' 76 שורות 16 - 17); היה מקום להדריך התובעת להלך בעזרת קביים וברור שאדם עם גבס יקבל קביים (עמ' 76 שורות 20 - 22). אגב, חשיבותה של הדריכה על הרגל והנעתה לשם יצירת חיבור בין חלקי העצם השבורים, אינה במחלוקת. העצם החדשה שנוצרת באזור השבר (היא ה - callus) מופיעה בתקופה של בין ששה שבועות לשלשה חדשים לאחר היווצרות השבר. היא מהווה עדות לחיבור בין העצמות השבורות (עמ' 78 סיפא ו - 79). הפעלת לחצים ועומסים על אזור השבר מזרזת את תהליך הריפוי (עמ' 59 שורה 18; עמ' 60 שורות 4 5; עמ' 77 שורה 10). ברם, חרף חשיבות הדריכה, אין לסבור שהיא צריכה להיות (i) מלאה; (ii) ללא כל עזרים דוגמת קביים, הליכון וכדומה. (ב) עדות הד"ר שוופי בחקירתו הנגדית, ממנה עולה ברורות כי היה מעודד את התובעת לדרוך על רגלה הימנית, אולם "היא צריכה תמיכה. אני מאמין שהיא לא הייתה יכולה לדרוך ללא תמיכה. וזה מן הראוי היה שייאמר לה" (עמ' 66 שורות 11 - 12). יתר על כן: ד"ר שוופי היה ממליץ לתובעת להיעזר בקביים קנדיות, כלומר "הליכה מלאה תוך היתמכות בקביים" (שם, שורה 20). שמע מיניה - ההוראה שהיה ראוי ליתן לתובעת היא: הליכה מלאה תוך היעזרות בקביים ודריכה חלקית על הרגל. הליכה מלאה מסייעת להנעת השרירים והדריכה החלקית מסייעת להיווצרות שכבת העצם החדשה באזור השבר. 11. בסיכומיו טען ב"כ הנתבעות כי גם אם שגיאה נפלה תחת ידי הנתבעות בכך שהורו לתובעת לדרוך דריכה מלאה (וללא עזרים) על רגל ימין, הרי שבשיקול דעת מוטעה קא עסקינן, לא בהתרשלות. מי שמחזיק באסכולה מכובדת שונה - אינו מתחייב ברשלנות (סעיף 24 לסיכומי הנתבעות). האמנם אסכולות אחדות בפנינו, אחת שממליצה על דריכה מלאה ללא היתמכות וסיוע בעזרים, ואחרת שתובעת דריכה חלקית תוך שימוש בעזרים? חוששני שהתשובה לכך היא שלילית לחלוטין. ראשית, משום שעמדת הד"ר רופמן, אינה מעלה "אסכולה" שונה מן ה"אסכולה" של פרופ' רייס. הכל מודים בחשיבותה של הליכה תוך היתמכות בעזרים ופוסלים (מי בפה מלא ומי בחצי פה ובשפה רפה) דריכה מלאה על הרגל. שנית, "כדי שדיעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדיעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על - ידי מחקרים" (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ (1) 529, 537 מול האותיות ו - ז). שום אסכולה במובן הנ"ל לא הוצגה על - ידי הנתבעות, מה גם ש "לקיומה של פרקטיקה רפואית נוהגת עשויה להיות משמעות ככל שהדברים נוגעים לעילה המושתתת על רשלנות רפואית, אם כי גם בהקשר זה אין לפראקטיקה רפואית מקובלת משקל מכריע" (ע"א 3108/91 רייבי ואח' נ' וייגל ואח', פ"ד מז (2) 497, 509 מול האות ה). שלישית, לא זו בלבד שהנתבעות לא הביאו שום ראייה מן הספרות המקצועית באשר לאסכולה (כביכול) בה דוגל בית חולים כרמל, אלא שהתובעת הציגה לראייה את הספר J. Schatgker, M. Tile The Rationale of Operative Fracture care (1987), שם מוזכר (בעמ' 236) כי החולה יכול להתחיל להתנייד בשלב מוקדם, לעתים תכופות with partial weight beazing. ד"ר רופמן הסכים עם הספרות המדברת על דריכה חלקית (עמ' 80 שורות 6-4) והקביים מסייעות מן להקל המעמס הקבוע של הגוף על הרגל הפגועה (שם, שורות 8-7) והקביים מסייעות להקל מן המעמס הקבוע של הגוף על הרגל הפגועה (שם, שורות 8-7). 12. משקיימת ראייה לכך שהנתבעות (או: רופאיהן) הורו את התובעת לדרוך על רגל ימין דריכה מלאה - ביודעם את מצבה (שבר בשוק ושבר בעצם הירך שקובעו בניתוח שבוצע בחו"ל) ואת הסיכונים הנובעים מדריכה מלאה עת קיבוע השבר בירך הוא באמצעות מסמר - ומשנמנעו להוסיף ולהורות את התובעת להיעזר בקביים, הליכון או אמצעי עזר אחר להקלת מעמס הגוף על העצם השבורה, למרות שאמצעים אלה היו ידועים ומקובלים, הרי שמוטלת עליהם אחריות לקריסת העצם, קריסה הקשורה סיבתית למחדל האמור. 13. התובעת הוסיפה וטענה כי רשלנות הנתבעות מתבטאת אף בהימנעותן מביצוע ניתוח לשם החלפת המסמר הרגיל במסמר נעול (Inter lock). אולם, בנושא זה איני מקבל עמדת התובעת. להלן עיקר טעמיי לכך. (א) השימוש במסמר רגיל לא נעשה ע"י הנתבעות. זהו המצב בו הגיעה אליהן התובעת. עם זאת, השימוש במסמר אינו פסול כשלעצמו. אף פרופ' רייס מטעם התובעת העיד בחקירתו הנגדית כי המסמר הרגיל יכול להביא עמו תוצאות טובות בתנאי שנלוות לשימוש בו הוראות מתאימות (איסור דריכה עד אם הודגמו סימני חיבור). מכאן שההימנעות מהחלפת המסמר הרגיל למסמר נעול כשלעצמה, אין בה רשלנות. (ב) בנסיבות העניין, הופעל שיקול דעת על - ידי הד"ר רופמן, אשר הביא למסקנה שראוי שלא לנתח את התובעת לשם החלפת המסמר. להערכתי, שיקול דעת זה היה ראוי (ועל כל פנים: איני רואה לקבוע שהיה מופרך על פניו). ד"ר רופמן הביא בחשבון כי התובעת הגיעה לבית החולים במצב נתון; כי ניתוח חוזר, עלול לגרום לסיבוכים כגון זיהום, ואי - חיבור מחמת שימוש במסמר נעול העלול ליצור נתק בין שני קצות העצמות השבורות (עמ' 72 - 73). עמד על כך גם הד"ר שוופי (עמ' 61). מנגד, פרופ' רייס לא התייחס בחוות - דעתו לסיכונים דלעיל, ולא הביא בחשבון כי בעטיים ראוי להימנע מניתוח חוזר. העובדה ששימוש במסמר רגיל מביאה אף היא לתוצאות טובות, אינה נתונה, כזכור, במחלוקת. שיקלול הנתונים והנסיבות דלעיל תומך, למיטב הבנתי, בשיקול המורה להימנע מניתוח לשם החלפת המסמר. 14. תחום אחר בו נגרמה לתובעת נכות צמיתה, הוא תחום כלי הדם. אין חולק כי התובעת סובלת מפקקת ורידים עמוקים (Deep Vain Thrombosis או בקיצור DVT). השאלה היא אם אמנם רובצת האחריות לאירוע נזק זה על הנתבעות. בסיכומיה, טענה התובעת כי הדחיסה של עצם הירך כלפי מעלה (בעקבות קריסת המסמר) פגעה ברקמות הרכות, פגעה בכלי הדם וכתוצאה מכך נעצרה זרימת הדם ונוצרה פקקת (סעיף 5.4). אכן, הצדק עם ב"כ הנתבעות כי תיאוריה זו נפקדה מחוות - דעת המומחה ד"ר מאיר מטעם התובעת. הלה אמר "אינני אמון על התייחסות לשאלה האם שגיאות בטיפולה האורטופדי החמירו את הנזק לרקמות הרכות כולל ורידי הגפה ותרמו בכך לגרימת ה - DVT". 15. גישת הד"ר מאיר בחוות - דעתו הצביעה על כך שבתובעת חברו גורמי סיכון אחדים להיווצרות פקקת (ניתוח, בעקבות השברים והחבלות ברגל ימין, במהלכו הורדמה התובעת וקובעו השברים, וכן נטילת גלולת למניעת הריון). חרף זאת - ולמרות שהאבחנה הקלינית של הפקקת מועדת לאי - דיוק (notoriously inaccurate) - הרי שהנתבעות: (א) לא ביצעו בדיקות אובייקטיביות אמינות (שהיו ידועות אותה עת, כגון בדיקה על קולית); (ב) לא נקטו טיפול למניעת הופעת הפקקת ובמיוחד נמנעו ממתן נוגדי קרישה (כגון הפרין או קומדין) וממתן הוראה להימנע מנטילת הגלולות למניעת הריון. מוסיף הד"ר מאיר וכותב בחוות - דעתו "אין ספק בעובדה שה - DVT נגרם בפרק הזמן במהלך הניתוח, הטיפול בשברים והקיבוע של הגפה לאחר התאונה שקיבלה התובעת בבית חולים כרמל [ אלא שנעלם מד"ר מאיר, ככל הנראה, כי הטיפול בשברים וביצוע הקיבוע של הגפה לא בוצעו בביה"ח כרמל אלא עוד כשהייתה התובעת בהודו - מ' י']. בית החולים היה חייב להעמיד את התובעת על הסיכון שישנו בנטילת גלולות נגד הריון באותה עת והייתה לכך תרומה לגרימת ה - DVT". ובהמשך מצינו ". . . אני בדעה כי למרות הוראות של ד"ר שניידר שטיפל בתובעת ב - 26.3.96 (צ"ל 26.3.94. ראו ת8/ - מ' י') לחזור למיון אם מצבה יחמיר, הוא חייב במחדל של הימנעות מבדיקה אובייקטיבית של הגפה ושל הימנעות מטיפול מונע DVT בחולה שסיכונה לחלות במחלה זו היה גדול". 16. זוהי התיזה (הרפואית) עימה היו הנתבעות אמורות להתמודד. אגב, תיזה זו אכן נפקדה מכתב התביעה (הגם שבסעיף 15 סיפא של כתב התביעה נזכרה "פגיעה רצינית בכלי הדם", הא - ותו לא). לעיל דנתי בעניין הרחבת החזית בקובעי כי למרות שחוות דעתו של ד"ר מאיר היא למעשה הרחבת חזית, יש להיזקק לה מאחר ולא נפגעה כל זכות (מהותית או דיונית) של הנתבעות. אולם, כאן המקום להבהיר שהרחבת החזית אינה מותרת - ולא ראוי שתותר - בהקשר של גרימת הפקקת בשל קריסת המסמר והשבר. נושא זה לא הועלה ולו ברמז דק בחוות הדעת של ד"ר מאיר. כפועל יוצא מכך, התייחס פרופ' חשמונאי בחוות - דעתו לתיזת הגרימה האמורה בסעיף 15 לעיל בלבד, ופשיטא שנפקדת הימנה כל התייחסות לתיזת גרימת הפקקת מחמת קריסת המסמר מחמת דחיסת העצם. לא היה, איפוא, כל מקום כי ב"כ התובעת ישלח חיצוי בפרופ' חשמונאי ויאמר בסיכומיו כי הלה "מתחמק בכל האלגנטיות שהוא מסוגל להנפיק מכל הנושא העיקרי של התיק, היינו ההידחסות של הרגל פנימה, הקריעה של הרקמות הרכות והפגיעה בכלי הדם", וכן "חשמונאי מתעלם בחוות - הדעת מכך שהדחיסה של העצם דרך הרקמות הרכות תגרום פגיעה בכלי הדם" (סעיף 10 לסיכומים). אם אכן "זו הטראומה הסבירה וההגיונית שהביאה את יצירת הפקקת" ואם "לתובעת נוצרה פקקת כאשר האפשרות הסבירה ביותר באחוז גבוה ביותר היא שההתקצרות של הרגל . . . היא שיצרה אותה" (שם), כי אז היינו מצפים למצוא הד (ולו קלוש וחלוש) לכך בחוות - דעת ד"ר מאיר. דא עקא, שלא אלה הם פני הדברים. לראשונה הועלתה התיזה הנ"ל בחקירתו הנגדית של פרופ' חשמונאי על ידי ב"כ התובעת. פשיטא שאין זו האכסניה ההולמת להעלאתן של עילות תביעה. זאת ועוד. ברישא לסעיף 5.4 לסיכומי התובעת, טען בא כוחה כי "ד"ר מאיר (מטעם התובעת) העיד שהדחיפה של העצם כלפי מעלה פגעה ברקמות הרכות ופגעה בכלי הדם וכתוצאה מכך נעצרה זרימת הדם ונוצרה פקקת". דא עקא, טרחתי וחיפשתי ושבתי וקראתי חזור וקרוא ועיינתי עיון היטב הן בחוות דעתו של הד"ר מאיר והן בפרוטוקול חקירתו (עמ' 14 - 18), ועל אף שיגעתי הרבה, לא מצאתי כל עדות כאמור. הסיבה לכך ברורה. הד"ר מאיר לא אמר - לא בפשט ולא בדרש - דבר מן הדברים המיוחסים לו לעיל. נהפוך הוא. בעמ' 18 שורות 10 - 13 אנו מוצאים כדלקמן: "ש. מה בעצם היה המחדל ת. המחדל היה שלא בדקו אותה בדיקה אובייקטיבית ל - DVT, שלא נתנו לה טיפול מונע ולא הורו לה להפסיק את הגלולות, לפי סדר חשיבות כפי שציינתי". 18. הגיעה, איפוא, העת לבדוק אם אמנם בעטיין של הסיבות דלעיל נושאות הנתבעות באחריות לאירוע הפקקת. יודגש פעם נוספת: המחדלים המיוחסים לנתבעות נחדלו (או: אירעו) עת פנתה התובעת לחדר המיון ביום 26.3.94. פנייה קודמת לחדר המיון, ביום 17.3.94, אינה עומדת על הפרק כיוון שאין חולק כי במועד זה לא נבדקה התובעת בחדר המיון מחמת כך שלאחר קבלת טפסי הקליטה לחדר מיון (ת10/), נמנעה התובעת מהמתנה במקום. לדבריה בחקירתה הנגדית (דברים שלא נזכרו - משום מה - לא בתצהיר עדותה הראשית ולא בכתב התביעה), פגשה היא באחד מרופאי המחלקה האורטופדית, סיפרה לו אודות מכאוביה (שמן הסתם לא פורטו בפניי), והשיב לה: ". . . את צריכה להיות בבית לנוח, בחורה צעירה". התובעת פנתה למחלקה האורטופדית והמתינה - אם אמה - לד"ר רופמן. אולם, לאחר המתנה של מספר שעות, התייאשו ופנו לדרכן, מבלי שחזרו לחדר המיון. 19. בתעודות חדר המיון מיום 26.3.94 (ת8/) מצינו כדלקמן: "חולה מוכרת מאישפוז לאורתופדיה. מאתמול חום; כאבים באזור הפצע ירך ימין. בבדיקה - אין תפיחות של הירך ; אין חום מקומי. בדיקות מעבדה לא מראות דלקת חריפה הומלץ . . . ". הבדיקות הקליניות שנערכו לתובעת מצביעות על כך שהרופא המטפל חשד בקיומה של פקקת, אך בדיקות קליניות אלה (נפיחות בירך וחום מקומי בירך ) ששלו את קיומה. לטובת התובעת אניח כי אכן חברו לגביה גורמי סיכון אחדים להיווצרות פקקת כפי שציין ד"ר מאיר בעמ' 2 רישא לחוות דעתו (אך ראו הסתייגותי לגבי חלק מהם לעיל בסעיף ). השאלה הראשונה היא אם אכן חייב בית החולים "במחדל של הימנעות מבדיקה אובייקטיבית של הגפה" (כלשון הד"ר מאיר בחוות דעתו) והכוונה היא לבדיקה על - קולית, פלטיסמוגרפיה ו - נוגרפיה (וכן בדיקת CT). בדיקות כאמור עשויות לסייע באיתור הפקקת, ובכך הודה פרופ' חשמונאי בחקירתו (עמ' 26 שורה 15). היה מקום להטיל אחריות על הנתבעות בשל הימנעות מביצוע אבחנה מבדלת לגילוי סיבת כאביה של התובעת בירך ימין? סיבת הכאב יכולה להיות פקקת או דלקת באזור הניתוח. על - מנת לשלול את הפקקת נעשתה - כאמור - בדיקה קלינית בלבד. ברם, הסימנים הקליניים של הפקקת אינם מדוייקים, כמאמר ,I. W. Hurst The Heart (6th ed.) 1374: “Diagnosis of deep - vein thrombosis by clinical methods is notoriously inaccurate and should not be relied upon except as a means of increasing suspicion when physical findings are positive . . . accurate diagnosis requiers further assessment by noninvasive methods or phlebography” ובעמ' 1105: “The classic sign of DVT, unilateral log swelling, accurs in the minority of cases, most episodes of DVT are clinically silent. Therefor, the detaction of DVT requires the clinician to be vigilant, and to perform venography or noninnvasive tests whenever DVT in suspected”. 20. הבדיקה הקלינית הראתה כי אין נפיחות בירך , חומה אינו גבוה, צבעה לא השתנה והיא לא הייתה רגישה למגע. אולם, כמבואר, בכך אין להסתפק. היה מקום לבצע בדיקה (או בדיקות) אובייקטיביות ובלתי פולשנית על - מנת לוודא שאין בפנינו התפתחות של פקקת, התפתחות שאפשר וניתן למנוע את צמיחתה לממדים חריפים (לעתים: עד כדי סכנת חיים מחמת נדידת סחיף במחזור הדם, נדידה שיכולה להגיע לריאות, ללב או למוח, הכל בהתאם לגודל הסחיף ולגודל הנימים הורידים או העורקים בהם הוא נודד). ההימנעות מביצוע בדיקה שללא ספק הייתה ידועה ומוכרת בעת ההיא (דוגמת בדיקה על קולית של הורידים העמוקים, בדיקה שנעשתה במהלך האישפוז בין 29.4.94 לבין 5.5.94), בשים לב להנחתנו בסעיף 19 רישא לעיל כי נמנתה עם חוג החולים המועדים להיווצרות פקקת, עולה כדי התרשלות. הרופא הסביר והמיומן ראוי לו שינקוט דרך זו לשם וידוא (או שלילת) תהליך הגרימה. אולם, בכך טרם סיימנו את דיוננו. השאלה הבאה התובעת הכרעה היא אם נתקיים קשר סיבתי בין המחדל הרשלני שבאי - ביצוע הבדיקה האובייקטיבית, לבין היווצרות הפקקת. לשון אחר: מהו משך הזמן שבין תחילת היווצרות הפקקת לבין סיומו והופעת הסימנים הקליניים. פרופ' חשמונאי סבור כי תהליך זה נמשך בין שניים לבין ארבעה ימים, ותומך דעתו בספרות Dodd & Cockett The Pothology and Surgery of the veins of the Lowes Limb (1976) pp 201. לעומתו, ד"ר מאיר אינו מתייחס בחוות דעתו לנושא זה, הגם שלדעתו "אין ספק בעובדה שה - DVT נגרם בפרק הזמן במהלך הניתוח, הטיפול בשברים והקבוע של הגפה שאחר התאונה שקיבלה התובעת בביה"ח כרמל". פרק הזמן אליו מתייחס ד"ר מאיר הוא, אם כן, בין יום התאונה, הניתוח וקיבוע השברים (ב - 26.2.94) לבין מועד שחרורה של התובעת מביה"ח כרמל (שלא היו לו יד ורגל בניתוח או בקיבוע השברים והגפה). דא עקא, לא מובאים על ידי ד"ר מאיר כל תימוכין בספרות לכך שתהליך גרימה יכול להבשיל לכדי פקקת כרונית לאחר כחודשיים ימים. בין אם נגרוס שמחמת ביצוע בדיקה אובייקטיבית ביום 26.3.94, מוטל על הנתבעות הנטל להוכיח שמחדל זה אינו קשור סיבתית להיווצרות הפקקת, ובין אם נסבור שנטל ההוכחה כי בעטייה של ההימנעות מבדיקה אובייקטיבית נתרגשה הפקקת על התובעת - נחה דעתי כי משך הזמן בין ראשיתו של תהליך הגרימה לבין הופעתם של סימני המחלה וסיום תהליך הגרימה, אינו עולה על ארבעה ימים. לו אכן היו מופיעים בתובעת הסימנים שנצפו ביום 29.4.94, עוד ביום 30.3.94, כי אז היה מקום לומר שמחמת אי - ביצוע הבדיקה, לא נתגלה התהליך הפקקתי (שעפ"ר הוא שקט וסמוי מן העין הבלתי מזויינת) בשלביו המוקדמים ולא ניתן היה לנקוט צעדים למניעת המחלה. כאמור, לא זה המצב בפרשתנו. לא קיים, איפוא, קשר סיבתי בין המחדל הרשלני לבין הופעת הפקקת. 22. טעם אחר להטלת האחריות לגרימת הפקקת בירך הימנית ואגן התובעת, מצוי בהימנעות ממתן טיפול מונע, וליתר דיוק: בטענה כי ביה"ח כרמל הפסיק את הטיפול המונע בו הוחל בהודו, ולא הורה על חידושו ביום 26.3.94. אכן, “The optimal means of treating a thromboembolic event is to prevent its occurance." (F.W. Blaisdell "Thrombombolic Problems” - נספח י לחוו"ד פרופ' חשמונאי). הטיפול המונע נגזר מהשתייכותו של החולה לאחת מקבוצות הסיכון ללקות בפקקת. אחת מן הקבוצות המצויות בסיכון גבוה, היא זו של חולים שעברו ניתוח ובעקבותיו אינם ניידים (שם, בעמ' 27). אלה עלולים ללקות בפקקת מחמת עימדון דם בורידים מפאת העדר תנועתיות לאחר הניתוח. קבוצה אחרת היא זו שמפגה חבלה חמורה (במיוחד שבר באגן הירכיים שם, בעמ' 28). התובעת אינה נמנית על הקבוצה הראשונה. הניתוח שעברה היה ב - 26.2.94 או 27.2.94. לאחר הניתוח, לא נשארה היא בחוסר תנועתיות. היא לא הייתה מרוחקת למיטה. היא החלה לדדות על קביים עוד בהיותה בהודו (סעיף 3 לתצהיר התובעת). אף בשובה ארצה לאחר כ - 10 ימים, נותרה היא ניידת (וכזכור הומלץ בפני על הליכה עם דריכה מלאה - ת7/). מחוו"ד ד"ר מאיר עולה כי לדברי התובעת (שלא מצאו ביטוי בתצהירה או במסמכים מביה"ח בהודו, לפי שמסמכים כאלה לא הוצגו לראייה), ניתנו לה בהודו זריקות הפרין תת - עוריות. לא ידוע למשך כמה זמן ניתנו זריקות אלה. בסיכום המחלה ת7/ לא ניתנו הוראות ליטול נוגדי - קרישה כטיפול למניעת פקקת. הוא הדין בתעודת חדר המיון ת8/. בכך, לדעתו, נפלה רשלנות מלפני ביה"ח כרמל. מנגד, סבור פרופ' חשמונאי שלא היה ערך למתן טיפול תרופתי מונע לאחר שובה של התובעת ארצה. בחקירתו הנגדית הוסיף הוא כי הפקקת עלולה להופיע גם תחת טיפול מונע אלא ששכיחותה נמוכה יותר. יתר על כן: "זה שכל האנשים יקבלו הפרין זה לא שיטה מקובלת. לא ניתן לכל האנשים הפרין" (עמ' 30 שורות 13 - 15. הפרין היא תרופה מדללת - דם ונוגדת קרישה), מה גם שלא אחרי כל ניתוח אורטופדי או כירורגי ניתן הפרין (שם, שורות 23 - 24). מחוו"ד של ד"ר מאיר, לא ברור מהו משך הזמן במהלכו יש ליתן טיפול מונע: האם ימים, שבועות או חדשים לאחר 26.3.94. עמדת הד"ר מאיר היא כי אם לא סבלה התובעת מפקקת ביום 26.3.94 "ניתן היה למנוע את המחלה ע"י אמצעי מנע". לגישה זו לא הובאו כל תימוכין מן הספרות, והיא נשללה ע"י פרופ' חשמונאי. בנסיבות אלה נתקשיתי לומר כי הנתבעות חטאו באי - מתן טיפול מונע. 23. התובעת טענה - באמצעות הד"ר מאיר - כי "ביה"ח היה חייב להעמיד את התובעת על הסיכון שישנו בנטילת גלולות נגד הריון באותה עת והייתה לכך תרומה לגרימת ה - DVT". אף הפרופ' חשמונאי סבור כי גלולות למניעת הריון מגבירות את הסיכון לפקקת. אולם, כדברי ד"ר מאיר בחקירתו הנגדית "הסיכון של DVT של אישה שלוקחת גלולות הוא קטן מאוד, אחוזים בודדים, פרומילים" (עמ' 17 שורות 12 - 13), הגם שכאשר גורם זה חובר לגורמי סיכון אחרים גובר הסיכוי שהחולה יהא חשוף לפריצת הפקקת. בין המומחים נפלה מחלוקת עובדתית בשאלה אם נטלה התובעת גלולות אלה, אם לאו, במועדים הרלבנטיים. לפי העולה מחוו"ד ד"ר מאיר, אמרה לו התובעת כי נטלה גלולות כאמור. מחוו"ד פרופ' חשמונאי עולה כי לדברי התובעת לא נטלה היא גלולות. התובעת עצמה לא הסירה את הערפל סביב שאלה זו ולא התייחסה בתצהיר עדותה הראשית לנטילת או לאי - נטילת גלולות. אף במועד חקירתה בבית המשפט (לאחר שנחקרו הד"ר מאיר והפרופ' חשמונאי) לא הובהר עניין זה. מבלי לפסוק בדבר, דומני שהד לכך שהתובעת לא נטלה ככל הנראה גלולות למניעת הריון לפחות בעת שובה ארצה (וסמוך לפני כן), מצוי בתוכנית הטיפול המהווה חלק מנ3/, שם מוזכר כי התובעת עצמה ניגשה למעבדה ההמטולוגית וביקשה (במישרין) לקבל את תוצאות בדיקת הדם שנערכה לה. בעקבות "מריבה" שהייתה במעבדה, הוזמן ייעוץ פסיכיאטרי לתובעת. הפסיכיאטר (ככל הנראה) "שוחח עמה. מוסרת שפוחדת שהיא בהריון". פשיטא, שחשש זה אינו מתיישב (על פי רוב) עם השימוש בגלולות, ואם שימוש בגלולות אין - כמעט ואין לדבר על גורם הסיכון שבנטילתן. 24. המסקנה היא שלא הוכח קשר בין המחדלים הנטענים (אי - ביצוע בדיקה אובייקטיבית לגילוי התהליך הפקקתי; אי - מתן טיפול מונע בתרופות נוגדות קרישה; אי - ההתייחסות או אי - האיסור ליטול גלולות למניעת הריון) לבין פריצת מחלת הפקקת אצל התובעת. 25. נותרה לדיון שאלת נכותה הנפשית של התובעת. יודגש כי עקרונית אין הנתבעות יכולות לשאת באחריות לנכות הנפשית ככל שזו נובעת ממחלת הפקקת ותוצאותיה הכרוניות, שאינן בנות חלוף. האחריות לנכות הנפשית מתייחסת, איפוא, אך ורק למצבה של התובעת ככל שהוא נובע מקיצור רגלה הימנית מחמת קריסת השבר. בנושא הנכות הנפשית, הוגשו שתי חוות דעת מומחים. המומחה מטעם התובעת - ד"ר קירש - העמיד את שיעור הנכות הצמיתה על 20%; המומחה מטעם הנתבעות - ד"ר וייל - העריך את הנכות הכוללנית בשטח הפסיכיאטרי בשיעור של 15%, תוך שחיווה את דעתו שמחצית משיעור זה אינו קשור לאירועים שבבסיס פסק הדין, כי אם לאירועים קודמים ולמצב ערב התאונה בהודו וערב שחרורה מביה"ח הכרמל ב - 10.3.94. הנכות הקשורה סיבתית לענייננו היא, איפוא 7.5%. כאן המקום להדגיש כי הד"ר וייל קצב את אחוזי הנכות בשיב לב לבעייתה האורטופדית של התובעת וללא התחשבות בבעיות כלי הדם: ". . . אני חושב שכל חוות דעתי מתייחסת אך ורק לתגובה נפשית בתחום האורטופדי (עמ' 48 שורות 15 - 16. ראו גם בהמשך, עמ' 48 - 49). יתר על כן: "ש. . . . האם אתה יכול לומר לבית המשפט, האם לא צריך להוסיף לנויה אחוזי נכות בגלל אותה בעייה של ה - DVT? ת. אני משוכנע שיש לשקול שוב לו הייתי שומע על תלונות בתחום זה, או ויתור מאז על יחסי אישות עם בחורים". (עמ' 51 שורות 6 - 9) משמע: בעוד שחוו"ד הד"ר קירש מצביעה על נכות נפשית שיסודה בשני גורמים מצטברים (קיצור הרגל ומחלת הפקקת על תוצאותיה), דן הד"ר וייל אך ורק בגורם הראשון, קרי: התגובה הנפשית לאירוע (האורטופדי) של קיצור הרגל. ניתן, איפוא, להניח - בשים לב לכך שנשללה אחריות הנתבעות למחלת הפקקת של התובעת - כי חווה דעתו של ד"ר וייל משקפת את נכותה הנפשית של התובעת מחמת קיצור רגלה בלבד. בנסיבות אלה, העדפתי לסמוך על חוו"ד הד"ר וייל הקוצבת את שיעור הנכות הנפשית ומעמידה אותה על 15%. לו חפצתי להעדיף את חוו"ד הד"ר קירש - וליתר דיוק: את קצובת אחוזי הנכות שבה - נאלץ הייתי להבחין ולהפריד בין תרומת הנכות האורטופדית לנכות הנפשית, לבין תרומת הנכות בכלי הדם לנכות הנפשית. איני מצוייד בכלים לעשות כן ובחקירת הד"ר קירש לא נעשתה כל הפרדה כאמור. 26. הד"ר וייל זקף מחצית משיעור הנכות שקבע, לבעיותיה הנפשיות של התובעת עובר לקריסת השבר דנן. הממצאים עליהם סמך הם כדלקמן: (א) מדובר בבחורה עם אישיות נרקיסיסטית. עובדה זו נלמדה הן מהתרשמותו הבלתי אמצעית של ד"ר וייל בבדיקה מיום 7.10.98; הן מהערכה פסיכיאטרית של הד"ר הלפרין מקופ"ח מכבי מיום 19.9.94 (ראו נ2/) בה נאמר כי לפי אבחנתו מדובר ב"אישיות עם קווים נרקיסיסטיים בולטים, תגובה הסתגלותית דכאונית ארוכה; הן מהערכה פסיכיאטרית מיום 30.4.94 (נ3/) בה אובחנה הפרעה באישיות עם קווים היסטריים. לדעת ד"ר וייל, "על רקע אישיות כזו יש נטייה לשחור לבן, או אני מושלמת או שאני לא שווה כלום ואז עקב האישיות הזו - תגובה לשינוי אסתטי היא יותר מורגשת, יותר חזקה" (עמ' 48 שורות 24 - 26); וכן "אישיות נרקיסיסטית יותר פגיעה כאשר קיים פער בין התוכניות, השאיפות, התוצאות שהיא רוצה לראות לבין מה שקורה במציאות. ההשלמה הרבה יותר קשה בגלל האישיות . . . " (עמ' 50 שורות 4 - 6). אישיותה של התובעת לא התפתחה כתגובה לאירועים נשוא התובענה . . . אלא במהלך השנים שלפניה וללא קשר אליה (עמ' 45 שורות 30 - 31). הד"ר קירש מסופק אם מדובר בהפרעת אישיות, נוכח המחלוקת בין הרופאים שבדקו אותה בשאלה אם קיימת הפרעת אישיות ובאיזה סוג מדובר (עמ' 46 שורות 3 - 11). משום מה, אין בחוות דעתו של ד"ר קירש התייחסות למסמכים רפואיים קודמים שתיעדו בדיקות ע"י פסיכיאטרים (ראו נ2/, נ3/). מקובלת עליי עמדתו של הד"ר וייל אודות הפרעת האישיות שהייתה לתובעת עובר לתאונה, נוכח היסמכותה על ראיות רפואיות מן העבר וההווה. תמוה בעיניי מדוע ראה הד"ר קירש לנכון שלא להתייחס, למשל, לאיבחונו של ד"ר הלפרין מיום 19.9.94 (חלק מנ2/). גם אם דעת הד"ר קירש שונה (לאמור: התובעת אינה סובלת מהפרעת אישיות נרקיסיסטית - עמ' 46 שורה 2) - והדבר כמובן לגיטימי - סבורני שהייתה נדרשת התייחסות לכך בחוות הדעת, תוך ביאור הטעמים בגינם שונה דעתו של ד"ר קירש מדעתו של הד"ר הלפרין. העדר ההתייחסות פוגם, לדעתי, במהימנות חוות הדעת. (ב) אירועים שונים מן העבר המתועדים במסמכים הרפואיים צריך שיפחיתו - לשיטת הד"ר וייל - את הנכות הנפשית הקשורה לאירוע שביסוד התובענה. אירועים אלה הם: משברים בעת השירות הצבאי, כולל שני אירועים בהם הייתה מעורבת המשטרה הצבאית אשר בגין אחד מהם "ישבה" התובעת (ככל הנראה בכלא צבאי); לפי השקפת האם "קודם היה חוסר בגרות נפשית" (מסמך ד"ר ליבה מיום 21.7.94 (מצוי בנ2/); שימוש בסמים כגון חשיש LSD ומריחואנה מזה מספר שנים, ולאחרונה בראשית מרס 1994 (ראו מסמך בדיקה פסיכיאטרית מיום 10.3.94 - נ3/. ראו גם מסמך בדיקה מיום 30.4.94 בו נרשם " . . . עישנה חשיש, מריחואנה. כתוצאה מזה חלו שינויים במצבה הנפשי. מאז שחזרה מזה כחודשיים אינה מעשנת חשיש או מריחואנה"); תקרית בעת האישפוז הראשון, במהלכה "נכנסה למצב של אי שקט, היכתה אחות, והיה צורך בהתערבות קצין בטחון (עמ' 5 לחוו"ד ד"ר וייל. ה"הכאה" של האחות בביה"ח כרמל, אירעה ביום 9.3.94 כנחזה מנ3/. או - אז, חפצה התובעת להיוודע את תוצאות בדיקת הדם שלה וניגשה - עצמאית - למעבדה ההמטולוגית, דבר שכנראה אינו מקובל. אחות מן המחלקה האורטופדית בה אושפזה התובעת, הוזעקה ע"מ לשוחח עם התובעת, והאחרונה צעקה, דפקה על השולחן והיכתה בידה של האחות. אי השקט של התובעת נבע, להערכתי (הנתמכת בנ3/) מכך שהיא חששה שהיא בהריון, חשש שיתאמת באופן מוחלט בבדיקות הדם. התובעת רצתה כנראה להיות הראשונה שתשמע על כך, ולא מפי אחות המחלקה). לא מצאתי מקום לייחס לתובעת הפרעה נפשית קודמת בגין ארבעת האירועים הללו. אדם הנקלע למצב בו נדרשת התערבות מצ"ח, לרבות מצב של ישיבה בכלא צבאי, אינו בהכרח אדם הסובל מבעיה נפשית. זאת במיוחד לאור העדרו של מידע כלשהו הקשור למהות המצב בגינו נדרשה התערבות מצ"ח או למהות העבירה בגינה נכלאה. התובעת לא נחקרה על כך בידי ב"כ הנתבעות ואת חוסר המידע יש לזקוף לחובת הנתבעות. יתר על כן. אין חולק כי התובעת סיימה את שירותה הסדיר בצה"ל ולא שוחררה בטרם עת. מכך ניתן ללמוד על "רצינות" או "חשיבות" הסתבכותה (כביכול) של התובעת עם מצ"ח. אשר ל"שימוש" בסמים - איני סבור שמחמת כך נפגמה אותה תמונה אידיאלית שתוארה ע"י התובעת בפני הד"ר וייל, אף אם היה שימוש כזה. אין בפנינו שום ראייה אודות משך השימוש והיקפו ואיש לא התעניין בנושא זה אצל התובעת בשעה שנחקרה בבית המשפט. יתרה מכך: ה"ראייה" הטרייה ביותר לשימוש מצביעה על כך שהשימוש האחרון היה לערך בחודש מרס 1994. כארבע שנים וחצי לאחר מכן, נבדקה התובעת על ידי הד"ר וייל. מדוע לא טרח הוא לברר עמה את השאלה אם מוסיפה היא ומשתמשת בסמים? הלא כל החומר הרלבנטי לכך היה לנגד עיניו. מכאן מסקנתי כי אין לסמוך ממצא כלשהו בדבר שימוש מתמשך בסמים. על התקרית בבית החולים ביום 9.3.94 (לרבות "הכאת" האחות, כבר עמדתי לעיל. בשים לב לנסיבות, דומני שאף לתקרית זו אין לייחס חשיבות עת מוערכת אישיותה של התובעת לצורך קביעת נכותה הנפשית. נגד כל האירועים המתוארים, יש לזכור את התפתחות אישיותה של התובעת כמתואר בחוו"ד ד"ר וייל (וכך בפרק תולדות חיים אצל ד"ר קירש), תיאורים שלא נסתרו וכן את ממוצע ציוני הבגרות שלה כמובא בנ1/. 27. אני מעמיד את נכותה הנפשית של התובעת בקשר עם פגיעתה האורטופדיים על 12%. 28. נמצא לנו איפוא כדלקמן: (א) הנתבעות אחראיות לקיצור רגלה הימנית של התובעת. נכותה בהקשר זה היא 10%. כן אחראיות הנתבעות לחיבור הגרוע של עצם הירך בסיבוב חיצוני. הנכות בגין כך הינה 10%. איני מוצא מקום לפסוק נכות כלשהי עבור צלקות מרובות, לפי שצלקות אלה נגרמו במהלך ניתוח התובעת בהודו, ואין לגלות סיבה כלשהי בגינה תוטל על הנתבעות האחריות לצלקות. הנכות האורטופדית המשוקללת היא, אם כן, 19%. (ב) הנתבעות אחראיות לנכותה הנפשית של התובעת הנובעת מקיצור רגלה הימנית. בשים לב למצבה הקודם של התובעת, אמצתי את נכותה על 12%. (ג) הנכות הרפואית המשוקללת היא, אם כן, 28.7%. 29. הבא ונבחן עתה מה נזקים סבלה סובלת ותסבול התובעת מפאת נכויותיה, והאם אכן נכויותיה הן נכויות המשליכות על חיי היום - יום שלה ומגבילות (או: עלולות להגביל) אותה בכל אשר תפנה, או שמא עניין לנו בנכויות רפואיות גרידא אשר אינן פוגעות (כטענת הנתבעות) כמלוא הנימה בכושר עבודתה ותפקודה של התובעת. כן נבחן אם נושאת התובעת באחריות כלשהי לכך שנמנעה מהקטנת נזקיה (כגון: ע"י ניתוח להארכת רגל ימין או טיפולים פסיכיאטריים, והכל - לשם הקטנת מכאוביה וסבלותיה בנפש ובגוף). 30. האמור בסעיפים 10 - 16 לתצהיר התובעת, הכולל תיאור של עברה לפני האירוע ושל המאורעות שלאחריו, לא נסתר כל עיקר. למעשה, בחקירתה הנגדית של התובעת לא נשאלה היא ולו שאלה אחת אודות האמור בסעיפים אלה, ונבצר הימני להבין מדוע. על כל פנים, אין כל מקום לספק כי נכותה האורטופדית של התובעת, נכות תפקודית היא. קיצור רגלה ב - 3 - ½ 3 ס"מ, כמו גם החיבור הלקוי של השבר בירך שהותיר את רגלה הימנית בסיבוב חיצוני של 30 מעלות, משפיעים במישרין על כושר עבודתה. התובעת תיארה בתצהירה את חוסר יכולתה להתמודד בעבודה שעות רבות מחמת מוגבלותה בעמידה ולעיתים אף בישיבה מחמת כאבי הגב מהם היא סובלת בשל קיצור הרגל (וראו גם עדות הד"ר רופמן לפיה ההבדל באורך הגפיים גורם לסוג של עקמת - עמ' 84 שורות 14 - 15). עם זאת, אינני סבור שבלימודיה תהייה התובעת מוגבלת. אכן, יהא עליה ללמוד מקצוע ההולם את המוגבלויות שתוארו לעיל, אך עם זאת אין לשכוח ש"עמדת הפתיחה" של התובעת טובה היא, כנחזה מנ1/. התרשמתי כי התובעת היא צעירה מוכשרת ובעלת פוטנציאל, והחקירות הנגדיות שקיימה היא הן לד"ר שוופי (עמ' 62 - 64) והן לד"ר רופמן (עמ' 74 - 84), יוכיחו. אף אם שאיפתה (ויכולתה) היו ללמוד אדריכלות ואף אם לא תוכל לממש שאיפתה זו (ודומה עליי כי התובעת יכולה לנסות להתמודד עם הקשיים המלווים את לימודיה) - עדיין אין לראותה כמי שנמצאת מחוץ למעגל העבודה. נסיונות התובעת ללמוד, כמו גם כשלונותיה, היו בשנת 95 - 96, כאשר הייתה עדיין קרובה לאירועים ודומה שטרם הסתגלה למצבה החדש, ואף לא התמידה בטיפולים פסיכיאטריים כפי שהומלץ בפניה. בכך נמנעה היא מהקטנת נזקיה בשטח הנפשי. בשטח האורטופדי הגם שעקרונית מוכרת האפשרות להאריך הרגל הימנית, קרי שמן הבחינה הרפואית שלל הד"ר רופמן את הניתוח האמור מחמת בעיית הפקקת (עמ' 83 סיפא ו - 84 רישא). להערכתי ובהתחשב באמור לעיל, נכותה של התובעת מן הבחינה התפקודית אינה גבוהה מנכותה הרפואית. לו רצתה התובעת לבסס טענה בדבר שיעור תפקודיות נכותה בהסתמך על תלושי שכר המלמדים על ירידה חריפה בהשתכרותה - היה עליה להציג ראיות מתאימות לשם כך, שהרי אחת מן הדרכים לעמוד על שיעור התפקודיות שבנכות היא היעזרות בנתוני שכר לפני האירוע ואחריו, וכל שהיו כאלה. אני אומד את נכותה התפקודית של התובעת על 22%. 31. מכאן, נעבור לבחינת ראשי הנזק הנתבעים ולקביעת הפיצוי בגינם, ונפתח בנזקי העבר. (א) הוצאות נסיעה לביה"ח לצורך פיזיוטרפיה ומעקבים רפואיים. אכן, אין בנמצא קבלות המתעדות הוצאות כאלה, אלא שלדעתי יש מקום לפסוק פיצוי גלובלי בגינן, עת ברור שהתובעת נזקקה למעקב רפואי ולטיפולי פיזיוטרפיה. הסכום לו זכאית התובעת הוא 4,000 ש"ח. (ב) הוצאות רפואיות לפי ת20/, ת21/. כאן יש להפריד בין הוצאות בגין ייעוץ רפואי לבין הוצאות בגין עזרים שונים כגון נעליים מוגבהות, גרביים אלסטיות וכו'. יש להכיר בהוצאות הרפואיות ככל שהן קשורות לשטח האורטופדי בלבד, לרבות הנכות הנפשית שנגרמה בעטיו. מנגד, אין להכיר בהוצאות הנובעות ממחלת הפקקת וכוונתי להוצאות אלה: (א) קבלה מהד"ר כרמלי מיום 10.5.94 ע"ס 300 ש"ח, מיום 31.10.95 ע"ס 200 ש"ח (כלולים בת20/); קבלה מ - שון המרכז לכף רגל בע"מ מיום 10.8.99 ע"ס 265 ש"ח (הצעת המחיר לגרבי מכנס אלסטיות מיום 5.7.99 ממילא אינה הוצאה ואין להתחשב בה). עוד אין ליתן פיצוי בגין בדיקה מיום 21.3.94 ע"י ד"ר גונן בשטח הגניקולוגי, לפי שלא נתבאר הקשר שבינה לבין אחריות הנתבעות. 32. ההוצאות שיש לשפות התובעת בגינן הן, איפוא כדלקמן: (א) תשלומים לרופאים: ד"ר רייס - 400 ש"ח מיום 17.5.94; 200 ש"ח מיום 28.8.941; ד"ר ישראל - 600 ש"ח מיום 15.5.94; 300 ש"ח מיום 17.5.94; ד"ר צינמן - 400 ש"ח מיום 1.6.94; 400 ש"ח מיום 21.6.94; 400 ש"ח מיום 3.7.94; 300 ש"ח מיום 14.8.94; פרופ' מנדס - 600 ש"ח מיום 16.6.94; פרופ' הורושובסקי - 300 ש"ח מיום 11.7.94; ד"ר חורש - 350 ש"ח מיום 30.8.94; 300 ש"ח מיום 13.9.94; 350 ש"ח מיום 9.11.94; ד"ר קירש - 3,000 ש"ח מיום 1.7.98; 345 ש"ח לביה"ח הדסה עין כרם מיום 25.7.94 (ראו ת20/); (ב) עזרים רפואיים: י' טיטלבום - 800 ש"ח מיום 22.5.94; מכון אורטופדי אחיזה בע"מ - 160 ש"ח מיום 21.8.94; שון בע"מ - 700 ש"ח מיום 11.6.95; 30 ש"ח מיום 23.6.98 (ת20/); 30 ש"ח מיום 25.4.99; 400 ש"ח מיום 25.4.99; 2,780 ש"ח מיום 5.7.99; 2,000 ש"ח מיום 5.7.99; לוי - לטטרה - 269 ש"ח מיום 25.4.99 (ת21/); אמבולנט בע"מ - 80 ש"ח מיום 5.5.94 (ת20/). (ג) לכל הסכומים דלעיל יווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מן המועדים הנקובים ואילך עד יום התשלום בפועל. 33. הפסד השתכרות לעבר - מיום 1.5.94 ואילך עד יום מתן פסק הדין. התובעת העמידה דרישתה על 138,600 ש"ח, לפי הפסד של 2,100 ש"ח לחודש. מנגד, סבורות הנתבעות כי התובעת ממילא התכוונה ללמוד בתקופה האמורה (או מרביתה) ולא תכננה להשתלב בעבודה. איני מקבל טענה זו בשלמותה. אין כל סתירה בין לימודים לעבודה. היפוכו של דבר. הנתבעות לא הביאו שום ראייה לפי התובעת התכוונה שלא לעבוד במהלך לימודיה ועל פי התרשמותי מן התובעת אני מניח בסבירות גבוהה כי לא הייתה נמנעת מעבודה במקביל ללימודים. עם זאת, אין לזכות את התובעת בפיצוי בגין מלוא התקופה המבוקשת. יש לזכור כי בחודש מאי 1995 נפגעה היא בתאונת דרכים וסבלה משבר בחלק העליון של שוק ימין. משום מה זכתה פגיעה זו להתעלמות מוחלטת מצד התובעת בתצהיר עדותה הראשית ומצד ב"כ התובעת בסיכומיו. אני מעריך תקופת אי - הכושר בתקופה זו בשלושה חודשים. מחודש ינואר 1997 עובדת התובעת אצל אביה ושכרה הוא כ - 3,000 ש"ח במונחים דהיום. אי הכושר הוא איפוא עד למועד הנ"ל. אשר לשכר אותו הפסידה התובעת בתקופה זו, מלפני לימודיה ועד תום לימודיה הצפויים (קרי: מחודש מאי 1994 ועד חודש ינואר 1997), באין בפניי נתונים אודות השכר הצפוי, אני אומד אותו בסך של 3,000 ש"ח לחודש, במונחים של היום. ההפסד לעבר בתקופה זו הוא, אם כן, למשך 32 חודשים X 3,000 ש"ח X 22% = 21,120 ש"ח במונחים דהיום. אשר להפסד בגין התקופה שמתום לימודיה (יולי 1998) ועד ליום מתן פסק הדין: כאן יש לפסוק פיצוי בסכום גבוה יותר מאשר שכר התובעת בתקופת לימודיה. בתור אקדמאית העובדת במשרה מלאה, הייתה התובעת משתכרת להערכתי, כ - 5,000 ש"ח לחודש במונחי היום. הפסדה לחודש הוא, איפוא 2,000 ש"ח (שכן התובעת עובדת, כזכור, במשרדו של אביה ושכרה מוערך בכ - 3,000 ש"ח). תקופת ההפסד היא 24 חודשים. סכום ההפסד הוא 10,560 ש"ח (22% X 24 ח' X 2,000 ש"ח). סה"כ הפסד שכר לעבר: 31,680 ש"ח. 34. התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין הפסד שכרו של אביה בתקופת אשפוזיה ולאחר מכן, שכן שכר זה, כמו גם משך התקופה, לא הוכחו. מנגד, אזכה את התובעת בפיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' בתקופה שבין אשפוזיה ולאחריהם, בסך כולל של 5,000 ש"ח במונחי היום. 35. בגין כאב וסבל לפי נכות רפואית בשיעור של 28.7% לצמיתות, הנני פוסק לזכות התובעת פיצוי בסך 120,000 ש"ח (במונחי היום ותוך הבאה בחשבון של 9 ימי אשפוזה של התובעת). 36. הפסד השתכרות בעתיד מצדיק בנסיבות פיצוי גלובלי ולא פיצוי אריתמטי, מחמת העדרם של נתונים אודות שכרה הצפוי של התובעת לעתיד. עם זאת, בחשבון שיקוליי הבאתי לא רק את משך התקופה (עד גיל 65, היינו: 38 שנים), כי אם גם את העובדה שהתובעת צפויה הייתה להשתכר כאקדמאית וכן את העובדה שהתובעת עובד כיום לפרנסתה ומשתכרת כ - 3,000 ש"ח. הפיצוי הגלובלי מועמד על ידי ע"ס 200,000 ש"ח. 37. התובעת דרשה פיצוי גם עבור הוצאות רפואיות לעתיד. ברם, אין בפניי כל ראייה (מפי מומחה לדבר) אודות הצרכים הרפואיים, עלותם ותדירות החלפתם. מנגד, ברור לי שהתובעת נעזרת בנעליים מיוחדות (הגבהה ברגל ימין). לא יהא זה מן המידה לשלול מן התובעת פיצוי אך פיצוי זה יהא פיצוי גלובלי שייאמד ע"ס 40,000 ש"ח. אגב, הנתבעות טענו כי מכוח הלכת אלחדד (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא (2) 724) אין התובעת זכאית לפיצוי בגין הוצאות שקופת החולים חייבת לשאת בהן נוכח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994. אולם, נשכח מהנתבעות כי קופת חולים אינה מספקת נעליים מיוחדות, דוגמת אלו שהתובעת זקוקה להן. אין ממש, איפוא, בעמדת הנתבעות. 38. כל הסכומים שנפסקו לעיל בסעיפים 33 - 37 נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ואילך. הסכומים שפורטו בסעיף 32 נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאות (הנקוב לצד כל סכום) ואילך. לכל הסכומים יווספו הוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 17% בצירוף מע"מ מן הסכומים דלעיל. שברירך