כימותרפיה לילד עקב אבחנה שגויה של לימפומה - תביעת רשלנות רפואית

להלן פסק דין בנושא כימותרפיה לילד עקב אבחנה שגויה של לימפומה - תביעת רשלנות רפואית: 1. התובע אושפז ביום 10.1.75, בהיותו בן 4 שנים, בבית החולים קפלן ברחובות, בשל חום גבוה ונפיחות בלסת השמאלית שהלכה וגדלה, על אף שבמשך מספר ימים קודם לכן הוא קיבל טיפול אנטיביוטי. בעת אשפוזו היה מצבו הכללי של התובע ירוד. במשך מספר ימים ערכו רופאי בית החולים סדרה של בדיקות על מנת לאתר ולאבחן את הסיבה לנפיחות בלסת , לחום הגבוה ולמצב הקליני הקשה בו היה הוא נתון. בשלב מסויים ולאחר שהתקבלו תוצאות של מספר בדיקות, עלה החשש אצל הרופאים המטפלים כי מדובר בגידול ממאיר בבלוטות, מסוג לימפומה. על כן החלו הם, כ-5 ימים לאחר האישפוז, בטיפול כימוטרפי. במקביל המשיכו בטיפול האנטיביוטי. כ-3 ימים לאחר תום הטיפול הכימוטרפי הרביעי והאחרון, ביום 9.2.75 (הטיפול ניתן פעם בשבוע), הופיעו אצל התובע לפתע התכווצויות פרכוסים וקשיי נשימה. הוא איבד את הכרתו ושב אליה כעבור מספר שבועות. בהמשך השתפר מצבו מבחינה כללית ונוירולוגית, אלא שהחלמתו לא היתה מלאה. נהפוך הוא: עם שחרורו, כ-6 חודשים לאחר שאושפז (ב-25.7.75), נותר הוא פגוע מבחינה נוירולוגית באופן קשה ביותר. חלק גופו השמאלי נותר משותק והוא סובל מפיגור שכלי ומהתקפים אפילפטיים עד היום. נכותו הרפואית המשוקללת, כפי שנקבעה ע"י המוסד לביטוח לאומי ביוני 1991 עומדת על כ-90%. הפגיעות והנזקים שנותרו בגופו מקורם, כנראה, בטיפול הכימוטרפי שקיבל, כך מקום מקום טוענים התובעים. 2. בחלוף כ-20 שנה מאז ששוחרר מבית החולים, הוגשה התובענה שבפני (ביום 28.6.95) שבה תובעים התובע והוריו פיצויים בגין הנזקים החמורים והנכויות שנותרו בגופו של התובע במהלך אשפוזו. התביעה הופנתה כלפי הנתבעת, שהיתה הבעלים של בית חולים קפלן בו אושפז וטופל התובע והמעסיקה של הרופאים שטיפלו בו. התובע מייחס לרופאים ולצוות הרפואי שטיפל בו במהלך האשפוז ולנתבעת מכח אחריותה השילוחית כמעבידה, רשלנות, אם באבחון המוטעה של המחלה ממנה סבל התובע בעת אשפוזו ואם בטיפול שניתן לו עקב כך, שגרם, לטענתו, לנזקים הגופניים הקשים שנגרמו לו. הנתבעת אינה מכחישה את העובדה כי התובע אושפז בבית חולים קפלן במועד הנ"ל, כשהוא במצב רפואי ירוד, סובל מחום גבוה ונפיחות בלסת . אין אף הכחשה כי הוא שוחרר מבית החולים לאחר אישפוז במשך כ-6 חודשים, כשהוא נותר נכה ופגוע מאוד מבחינה נוירולוגית כמפורט לעיל. עיקר המחלוקת בין הצדדים התגלעה בשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקי התובע, היינו בשאלה האם הנזקים הגופניים שנגרמו לתובע הם כתוצאה ממעשה או מחדל רשלני מצד הרופאים המטפלים. בהסכמת באי כח הצדדים פוצל הדיון בתובענה באופן ששאלת האחריות תידון ותוכח תחילה ורק לאחר מכן, אם יהיה בכך צורך, תידון סוגיית הנזק (ראה החלטת כב' הרשמת שיצר מיום 17.3.02). 3. את הוכחת התרשלותו של הצוות הרפואי שטיפל בתובע ושל הנתבעת (מכח אחריותה השילוחית), מבסס התובע על חוות הדעת הרפואית של ד"ר פרידה ברק מיום 20.1.00. ד"ר ברק, שהינה רופאה מומחית בתחום האונקולוגי ומשמשת כמנהלת היחידה האונקולוגית של המרכז הרפואי על שם ברזילי באשקלון, בדקה את תיקו הרפואי של התובע ואת המסמכים והתעוד הרפואי שבו והגיע למסקנה כי: "מדובר במקרה של אבחנה שגויה של לימפומה אצל ילד בן 4, כאשר לאבחנה השגויה היו מספר סיבות שכולן כרוכות באי הקפדה על הנורמות המקובלות גם אז" (ראה עמ' 4 לחוות הדעת ת/1). כאן המקום לציין כי האבחנה הנ"ל היתה אכן מוטעית. בדיעבד התברר כי התובע לקה במחלה זיהומית ויראלית בשם מונקלאוזיס ומשכך לא היה מקום לטיפולים הכימוטרפיים שהוא קיבל - טיפולים שגרמו, כנראה, לפגיעה הנוירולוגית הקשה בגופו, אם כי בשאלה זו חלוקים הצדדים והמומחים מטעמם. ד"ר ברק מפרטת, בחוות דעתה, את ההסברים והנימוקים שהביאו אותה למסקנה אליה הגיעה. לדעתה, לו היו נערכות הבדיקות באופן ראוי והיו מתקיימות התיעצויות בין הרופאים המטפלים ומומחים ראויים, ניתן היה להגיע לאבחנה נכונה וטיפול ראוי ונכון יותר ללא צורך בטיפול כימוטרפי. במהלך חקירתה הנגדית התברר כי ד"ר ברק כתבה מספר חוות דעת בענין זה, בעקבות "דיונים" שקיימה, כדבריה, עם עו"ד גולדשטיין ב"כ התובע. עוד הוברר כי חוות הדעת שהוגשה כראיה מטעם התובע (ת/1), נושאת תאריך מוקדם יותר מחוות דעת אחרת באותו ענין, הנושאת תאריך 27.4.00, שהוגשה לבקשת ב"כ הנתבעת כראיה וסומנה נ/2. בתשובה לשאלת ב"כ הנתבעת, במה שונה חוות הדעת נ/2, המאוחרת יותר, מחוות הדעת שהוגשה כראיה מטעם התובע ת/1, הבהירה ד"ר ברק: "לא היה שוני בשאלות עקרוניות, אלא הרחבתי קצת בחוות הדעת המאוחרת" (עמ' 7 לפרוטוקול). לשאלה מדוע הוגשה לתיק ביהמ"ש ע"י ב"כ התובע חוות הדעת המוקדמת (ולא המאוחרת), לא היה בפיה מענה. נסיבות אלה אינן מחזקות את המשקל הראייתי של חוות הדעת ואינן תורמות לאמינות הממצאים והקביעות שבה. זאת ועוד: במהלך חקירתה הנגדית, התבררו מספר עובדות המערערות את משקלה הראייתי של חוות הדעת ומהימנותה המקצועית. ד"ר ברק הודתה בטעויות שנפלו בהנחות שהיא הניחה, ובעובדות ששימשו כבסיס למסקנותיה בדבר קיומה של רשלנות באבחנה ובטיפול שניתן לתובע. כך בעובדה כי התובע קיבל 4 טיפולים כימוטרפיים בטרם הדרדר מצבו, ולא טיפול אחד, כפי שסברה וכתבה בחוות דעתה וכך העובדה שלתובע נערכה בדיקה היסטולוגית ולא רק ציטולוגית, כפי שהיא רשמה בחוות דעתה. ד"ר ברק, שתחום מומחיותה הוא אונקולוגיה, לא התייעצה, לצורך מתן חוות הדעת, עם נוירולוג או נוירואונקולוג, שתחום מומחיותם רלוונטי מאוד לנושא הרפואי עליו נסבה חוות הדעת. מדבריה עולה כי אף היא ייחסה חשיבות להתייעצות זו אך: "בפירוש ציינתי שאני נותנת חוות דעת בתור אונקולוגית וציינתי בפני עו"ד גולדשטיין שאני את הפרק של הנוירולוגיה והזמנה להזמין נוירולוג לשם חוות דעת משאירה לעו"ד גולדשטיין..." (עמ' 9 לפרוטוקול). חוות דעת נוספת או משלימה של נוירולוג או נוירואונקולוג, לא הוגשה כראיה מטעם התובע. בהמשך עדותה אישרה ד"ר ברק את העובדה כי לפני שהחל התובע לקבל טיפול כימוטרפי, טופל הוא בשני סוגי אנטיביוטיקה, הן לפני האישפוז והן במהלכו, ועל אף זאת מצבו הגופני המשיך להדרדר. עדיין, כך סבורה ד"ר ברק, לא היה מקום לטיפול כימוטרפי, שכן היה על הצוות הרפואי המטפל לדעת, או להבין, כי מדובר היה במחלה זיהומית ויראלית, שאינה מגיבה לטיפול אנטיביוטי ולא בלימפומה. לדבריה, אף פרופ' אפרתי, המטולוג בכיר, שבדק את התובע ועמו התייעץ הצוות הרפואי המטפל, כתב בחוות דעתו, כי התופעות שהיו לתובע "יכלו להתאים" לקיומו של זיהום. אמנם הוא לא קבע בודאות כי מדובר בזיהום ויראלי, אלא ציין אפשרות לקיומו, אך גם כך, כך לטענת ד"ר ברק, היה על הצוות הרפואי להתייעץ עם "צוות רב מקצועי" שיבחן היטב את תוצאות הבדיקה ההסטופתלוגית בטרם יוחלט על טיפול כימוטרפי. מהשהציג ב"כ הנתבעת למומחית את העובדה כי הצוות הרפואי, אכן התייעץ עם בכירי האונקולוגים וההמטולוגים בארץ באותה עת, פרופ' שטיין ופרפ' אפרתי, ורק לאחר מכן הוחלט להתחיל בטיפול כימוטרפי, על פי עצתו של פרופ' שטיין, הגיבה ד"ר ברק: "הרשומה (הרפואית - נ.י.) לא בסדר כי לא כתוב התייעצות. אני מערערת על הקביעה של פרופ' שטיין, אם ההנחה נכונה. אני אומרת ששטיין לא צדק אם יעץ לתת מנות של כימוטרפיה" (עמ' 13 לפרוטוקול). דבריה אלה של ד"ר ברק מעוררים תמיהה. האם רק משום שלא נכתב ברשומה הרפואית שהתקיימה התייעצות עם פרופ' שטיין, ניתן לקבוע כי הצוות הרפואי קיבל החלטה כבדת משקל מעין זו, כלאחר יד ותוך התרשלות מצידו? הרופאים המטפלים ביקשו וקיבלו את חוות דעתם, הן של פרופ' שטיין והן של פרופ' אפרתי בטרם שהחליטו להתחיל בטיפול הכימוטרפי, כך עולה בבירור מהרשומות הרפואיות ומעדותה של ד"ר שראל שטיפלה בתובע. בין אם הליך זה כונה על ידם "התייעצות" ובין אם לאו, ברור כי הרופאים המטפלים לא סמכו רק על עצמם, אלא קיבלו חוות דעת של מיטב המומחים דאז. העובדה שד"ר ברק מערערת על קביעותיו של פרופ' שטיין אינה מצביעה, כלשעצמה, כי הטעות באבחנה, או אי האבחנה הודאית, מקורה או סיבתה במעשה או מחדל רלשני של הרופאים המטפלים, או מי מהם. נקבע לא אחת ע"י בתי המשפט כי לא כל טעות באבחנה או בטיפול הרפואי מצביעה בהכרח על רשלנות מצד הרופא המטפל. בע.א. 280/60 פרדו - חפץ פלדמן (פד"י טו 1974) קבע בית המשפט העליון את המבחן על פיו תבדק השאלה, האם היתה רשלנות באבחנה או בטיפול רפואי, אם לאו. "המבחן אשר על בית המשפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה: רופא בשר ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות". דברים אלה, שצוטטו ע"י כב' השופט בייסקי בע.א. 323/89 קוהרי - מדינת ישראל (פד"י מה (2) 172) משקפים את ההלכה, על פיה מנחים בתי המשפט את עצמם בבואם לקבוע קיומה, או אי קיומה, של רשלנות רפואית. ממשיך וקובע כב' השופט בייסקי בפרשת קוהרי הנ"ל: "אמת המידה לבחינת הרשלנות תהיה זו של הרופא בנסיבות המקרה. החלטותיו ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת, היינו על הרופא לבסס את החלטותיו על הידע העדכני הנתמך בספרות מקצועית, בנסיון קודם והכל בהתאם לנורמות מקובלות אותה עת בעולם הרפואה". חוות דעתה של ד"ר ברק וההסברים שנתנה במהלך עדותה בבית המשפט מצביעים, לכל היותר, על טעות באבחנה ובטיפול המוטעה שניתן לתובע עקב כך. אין בהם כדי להצביע על קיומה של רשלנות. על פי המבחנים שנקבעו ע"י בית המשפט העליון, אין בוחנים את התנהגות הרופאים ואת הטיפול שהם העניקו לחולה כ"חכמים לאחר מעשה", על מנת לקבוע האם התרשלו הרופאים אם לאו. יש לבחון האם נהגו הם וטיפלו בתובע, הן במהלך אבחון מחלתו והן בטיפול שניתן לו לאחר מכן, באופן סביר וברמה היתה מקובלת באותה עת (לפני קרוב ל-30 שנה). על נסיבות המצביעות על מתן טיפול בלתי סביר או רשלני, כאמור, לא עלה בידי ד"ר ברק להצביע. זאת ועוד: כפי שציינתי, חוות דעתה של ד"ר ברק, לבד מהיותה שטחית, מבוססת היא על טעויות עובדתיות בהן היא הודתה. טענה אחת, לפחות, זו המתייחסת לקביעתה לפיה נעשתה לתובע בדיקת ציטולוגית בלבד (הוצאת תאים במחט דקה) בעוד שבפועל נעשתה לו גם בדיקה היסטולוגית (הוצאת רקמות במחט עבה), היא משמעותית ורבת משקל לגבי השאלה העומדת להכרעה בפנינו. חוות הדעת אף לא נתמכה בחוות דעת נוספת של נוירולוג או נוירואונקולוג כפי שהיה מן הראוי לעשות אף על פי דעתה של ד"ר ברק (כמפורט לעיל). כל אלה מחלישים ומערערים עד מאוד את משקלה הראייתי של חוות הדעת. לא ניתן לבסס על האמור בה, בנסיבות כאלה, ממצאים עובדתיים המצביעים על התנהגות בלתי ראויה ובלתי סבירה ועל מעשים, או מחדלים, מצד הרופאים המטפלים, שיש בהם משום רשלנות. 4. ב"כ התובע מצביע בסיכומיו על מעשים ומחדלים המעידים על התנהגות רשלנית של הצוות הרפואי שטיפל בתובע. כך עולה, לדעתו, גם מהחומר הרפואי, העדויות וחוות הדעת שהוצגו ע"י הנתבעת בפני בית המשפט. עיינתי ברשומות ובמסמכים הרפואיים הרבים מאוד שהוצגו ע"י הנתבעת (נ/1) ובחוות הדעת של שלושת המומחים הרפואיים מטעמה. שמעתי את ההסברים וההנמקות שניתנו על ידם כתשובות לשאלות שהפנה אליהם ב"כ התובע, במהלך חקירותיו הנגדיות (הארוכות). נתתי אף את דעתי לטענות שהעלו באי כח הצדדים בסיכומיהם. לאחר כל אלה, הגעתי למסקנה כי אין מדובר במקרה זה ברשלנות רפואית של הרופאים המטפלים או מי מהם, אלא בטעות מצערת וטרגית באבחנה ובטיפול שניתן לתובע. הטעות באבחנה והטיפול הכימוטרפי שניתן בעקבותיה גרמה כנראה לנזקי גוף קשים לתובע והותירה אותו עם פגור שכלי ונכויות קשות בגופו. אף אם כך היא וגם עובדה זו לא הוכחה כדבעי (כפי שיפורט בהמשך) עדיין לא ניתן לקבוע כי רשלנות או טיפול רפואי בלתי ראוי הביאו לתוצאה הקשה. 5. פרופ' אברהם קוטן, מומחה רפואי בתחום האונקולוגיה, המשמש כמנהל המחלקה האונקולוגית בבית חולים רמב"ם, בדק, לבקשת הנתבעת, את תיקו הרפואי של התובע ואת הרשומות הרפואיות שהועמדו לרשותו. הוא הגיש חוות דעת מפורטת (נ/3) בה הוא מתייחס לקביעותיה ומסקנותיה של ד"ר ברק ומגיע למסקנה לפיה: "לא היה כל דופי בתפקוד הצוות הרפואי והיה תאום מלא בין רופאי המחלקה והיועצים". בהתייחסו להשגותיה וחוות דעתה של ד"ר ברק הוא קובע: "אני חולק באופן נחרץ על כל השגותיה וטענותיה של ד"ר ברק. לדעתי, הילד טופל במסירות, במקצועיות, באחריות, במלוא תשומת הלב ועל פי כל הכללים, לאחר מחשבה יסודית ובהתחשב בהתייעצויות רציניות ובתאום עם טובי המומחים". עוד קובע פרופ' קוטן בחוות דעתו, בהתייחסו לטענתה של ד"ר ברק, כי פרופ' שטיין החליט להעניק טיפול כימוטרפי "מבלי להכנס לעומק הדברים". "... כאמור התמונה הקלינית היתה טפוסית ללימפומה והממצאים הפתלוגים אשרו אבחנה זו. גם פרופ' אפרתי, ההמטולוג, אשר בדק את התכשירים הפתלוגים, לא יכול היה לשלול אפשרות של לימפומה. במצב עניינים זה בו הוצג בפני פרופ' שטיין, ילד במצב כללי קשה ובסכנת חיים, אשר לא מגיב לטיפול אנטיביוטי, ובהסתמך על הדוחו"ת הפתולוגים - היתה כל הצדקה לתת במקביל לטיפול האנטיביוטי גם טיפול כימוטרפי במטרה להציל את חייו. במצבים קריטים שכאלה, כל השתהות במתן טיפול אונקולוגי עלולה להסתיים במותו של החולה. מכאן שאין כל הצדקה עניינית לבוא בטענה כלשהי כלפי שיקוליו והחלטתו הנכונה (גם במושגי שנת 2000) של פרופ' שטיין המנוח". קביעותיו ומסקנותיו של פרופ' קוטן משכנעות, מבוססות ומקובלות עלי ואין לי אלא לסמוך עליהן את שתי ידיי. אין בידי לקבל את טענתו של עו"ד גולדשטיין, לפיה חוות דעתו של פרופ' קוטן מגמתית, משום שאין בה התייחסות לבדיקה נוספת של רקמת הכבד שנערכה לאחר שבבדיקה הראשונה התגלו סימנים של לימפומה ממארת. בבדיקה המאוחרת יותר התגלו סימנים שהצביעו על "זיהום כללי בכבד" ומכאן שניתן היה להגיע לאבחנה אחרת, לו היו הרופאים מתייחסים לתוצאות הבדיקה השניה, כך לטענת עו"ד גולדשטיין. מתשובותיו של המומחה לשאלותיו של ב"כ התובע, עולה כי פרופ' קוטן היה ער לעובדה זו, אך זו לא שינתה התרשמותו הכללית מהליכי האבחון במקרה זה (ראה חקירתו בעמ' 22 לפרוטוקול). באחת מתשובותיו לשאלות ב"כ התובע משיב פרופ' קוטן: "אני חושב שיש בתיק סימנים להתלבטות והתכתבות בין גופים. אני חושב שהתיק משקף הרבה התלבטויות, למשל התלבטות של פרופ' אפרתי, האם מדובר בדלקת או תהליך סרטני. הוא מבטא זאת בתשובה שלו. לא כל שיחה רשמו פרוטוקול של שיחות. גם היום לא עושים זאת, אך רואים שהיתה התלבטות..." הסבריו של פרופ' קוטן במהלך עדותו חזקו את התרשמותי כי לא היתה כל התעלמות של הצוות הרפואי והמומחים שיעצו לו (פרופ' שטיין ופרופ' אפרתי) מממצאים ובדיקות שונות, אף לא מהבדיקה המאוחרת של רקמת הכבד. עם זאת, כיוון שמדובר היה במקרה קשה לאבחנה מבחינה רפואית, היתה התלבטות אמיתית ולא קטנה, גם בקרב בכירי המומחים של אותה עת שהוזעקו למיטת חוליו של התובע. העובדה שמצבו הרפואי של החולה הלך והתדרדר, חרף הטיפול האנטיביוטי שקיבל, יצרה אצל הרופאים תחושת דחיפות, בשל סכנת החיים בה היה נתון ועל כן מוצדק היה, כך לדעת פרופ' קוטן המקובלת עלי, להעניק לו טיפול כימוטרפי במקביל לטיפול האנטיביוטי שקיבל. 6. הנתבעת לא הסתפקה בחוות דעת של מומחה רפואי בתחום האונקולוגי. היא ביקשה וקיבלה חוות דעת של מומחית בתחום הנוירואונקולוגיה (נ/4), הלוא היא ד"ר צהלה צוק-שינא מבית החולים רמבם בחיפה. גם מומחית זו קובעת כי הטיפול שניתן לתובע היה "מסור ואינטנסיבי וכי: ההחלטה על מתן טיפול כימוטרפי נלקחה על בסיס איתן של אבחנה הסטולוגית משני אתרים שונים. בהתחשב במצבו הקשה של הילד וחוסר התגובה לטיפול אנטיביוטי, אי מתן כימוטרפיה היה נחשב כשגיאה רפואית" המומחית הוסיפה וטענה כי בכל מקרה לא ברור כלל הקשר הסיבתי בין הטיפול הכימוטרפי שניתן לתובע, שכלל חומרים כמו וינקריסטין ודיטוקסן, לפגיעות הנוירולוגיות המוחיות שבהן לקה התובע. לדבריה היא אינה מכירה, לא מנסיונה ולא מהספרות המקצועית, מקרים, אשר כתוצאה מטיפול בחומרים הנ"ל ארעה פגיעה מוחית ממוקדת מהסוג בה לקה התובע. אמנם ידועים מקרים בהם הוינקריספין פוגע במערכת העצבים הפריפריים (ידיים ורגליים), אך לא ידועים מקרים בהם השימוש בתרופה זו פוגעת באופן ממוקד בחלק מסויים של המח, כפי שארע במקרה זה. במהלך חקירתה בביהמ"ש היא העלתה אפשרות לפיה הפרכוסים ואיבוד ההכרה ארעו כתוצאה: "מארוע מוחי של הפרעה בזרימת הדם או בעורק או בוריד... וזה נבע כסיבוך מהמחלה הקשה שהיתה לו, מחודש האשפוז שקדם, מהחום הגבוה, השכיבה. הסיבוך קרה לו בבית החולים. זה לא משהו שאפשר לצפות שיכול להופיע פתאום. אין סימני אזהרה או בדיקות שאפשר לעשות כדי לדעת שזה עלול להיות" (עמ' 42 לפרוטוקול). פרופ' צוק סבורה, איפוא, כי אין קשר סיבתי בין הארוע הקשה שקרה לתובע, היינו הפרכוסים ואיבוד הכרה אשר כתוצאה מהם נותר פגוע מוח ומשותק חלקית, לבין הטיפול הכימוטרפי שקיבל. כך, שלדעתה, הטיפול הכימוטרפי שקיבל לא היה בכל מקרה הגורם לאיבוד ההכרה ולנזקים שנותרו בגופו. אף אם אתעלם מקביעתה זו, שאינה בלתי סבירה ובלתי מתקבלת על הדעת ותימוכין לה ניתן למצוא בחוות דעתו של פרופ' קוטן ובעדותה של ד"ר שראל, לא ניתן להסיק מממצאיה של מומחית זו שהטיפול הכימוטרפי שניתן היה שלא במקום. נהפוך הוא: היא קובעת כי הטיפול היה נכון ומבוסס על הממצאים שעלו מהבדיקות שנערכו לתובע. יתרה מכך: סבורה פרופ' צוק כי אי מתן הטיפול הכימוטרפי, בנסיבות כאלה, היה מצביע על שגיאה רפואית. גם פרופ' צוק הותירה במהלך עדותה בבית המשפט רושם מהימן. היא הפגינה רמה גבוהה ביותר של ידע ומקצועיות בתחום מומחיותה ואף את ממצאיה ומסקנותיה אני מאמץ בשתי ידי. 7. המומחה השלישי שהגיש חוות דעת מטעם הנתבעת היה הפתולוג פרופ' אליעזר רוזנמן מהמכון הפתולוגי בבית החולים שערי צדק בירושלים (נ/5). מומחה זה התבקש ע"י ב"כ הנתבעת לחוות דעתו לגבי הליכי האבחון של מחלת התובע (שהתקיימו בשנת 1975). לאחר שעיין במסמכי הבדיקות הרפואיות הבהיר פרופ' רוזנמן בחוות דעתו: "עלי לציין בהקשר לאבחון התהליך הפתלוגי שבניגוד לטענותיה של ד"ר ברק מטעם התביעה, שהאבחנה של תהליך למפתי ממאיר נעשתה בדיקה הסטולוגית (רקמתית) ולא ציטולוגית (תאית). כמו כן מתוך גליון החולה נראה בעליל שהיה דיון מקיף בין הרופאים המטפלים, ההמטולוגים (פרופ' אפרתי) והפתלוגים על האבחנה של מחלתו של יואל (התובע)". מוסיף ומציין פרופ' רוזנמן: "מגליון המחלה נראה שלמרות האבחון ההסטופתולוגי של לימפומה ממאירה, נדונה ע"י הרופאים המטפלים האפשרות שאכן מדובר במונוקלאוזיס זיהומית וזאת בגלל הסתמנות הקלינית: קשרי לימפה, כבד וטחול מוגדלים אנמיה המוליטית, תאים מונוקלאריים... יש להדגיש כי בגלל מצבו הקליני הקשה והסוער ניתן לילד טיפול משולב המיועד מחד לאפשרות של לימפומה ומאידך לתהליך זיהומי ויראלי...". במהלך עדותו בבית המשפט אישר פרופ' רוזנמן כי כמות הרקמה של הבלוטה שנבדקה היתה מספקת: "במקרה זה היו מספיק חלקי רקמה על מנת לקבל את המרכיבים של בלוטות הלימפה... אם לא היתה מספיק רקמה לא הייתי מופיע פה היום ולא הייתי נותן חוות דעת" (עמ' 44 לפרוטוקול). 8. עינינו רואות כי כל המומחים, משלושה תחומי מומחיות שונים, חלקו על מסקנותיה וקביעותיה של ד"ר ברק וקבעו, באופן נחרץ, כי התנהלותם של הרופאים המטפלים והמומחים, עמם הם התייעצו, פעלו במסירות ועל פי הכללים והנוהלים שהיו נהוגים אז. לא נמצא דופי בהחלטתם לתת לתובע טיפול כימוטרפי במקביל לטיפול האנטיביוטי, לאור הממצאים שהתקבלו בבדיקות שנערכו ולאור מצבו הקשה והירוד של התובע והחשש שהיה קיים לחייו. נסיבות אלה חייבו טיפול מיידי לשם הצלחת חייו. על מתן הטיפול הכימוטרפי במקביל לטיפול האנטיביוטי לא הוחלט כלאחר יד. הרופאים המטפלים התייעצו, כאמור עם מיטב המומחים דאז, התלבטו ושקלו את כל השיקולים הרלוונטים, כשתוצאות הבדיקות במהלך האבחנה והטיפול לנגד עיניהם. אני מאמץ, כאמור, את מסקנותיהם וממצאיהם של פרופ' קוטן, פרופ' צוק ופרופ' רוזנמן ומעדיף אותם, ללא הסוס על פני ממצאיה וקביעותיה של ד"ר ברק, אשר לחוות דעתה ולמשקלה הראייתי התייחסתי כאמור לעיל. 9. על אף הזמן הרב מאוד (שנות דור) שחלף מאז אשפוזו של התובע, עלה בידי הנתבעת לאתר את אחת הרופאות שטיפלו בזמנו בתובע, ד"ר רעננה שראל. היא כמובן לא זכרה את פרטי הארוע, אך הסבירה ופרשה בתצהירה (נ/6) את מהלך ושלבי הטיפול בתובע ואת מערכת השיקולים שהנחו את הרופאים המטפלים שרובם ככולם אינם עוד בן החיים. דבריה ותאוריה את מהלך הטיפול והאבחנה תואמים באופן כללי את תאוריהם של המומחים מטעם הנתבעת. אמינותה של ד"ר שראל אינה מוטלת בספק בעיני. עו"ד גולדשטיין הצביע אמנם על סתירה מסויימת שהתגלתה במהלך חקירתה הנגדית (בדבר זכרונה או אי זכרונה את הארועים), אך אין בה כדי לערער את מהימנותה. ברור כי את עיקר הפרטים, אם לא את כולם, לא יכולה היתה ד"ר שראל לשמר בזכרונה שנים כה ארוכות. עיקר דבריה והסבריה, הן בתצהיר העדות הראשית והן במהלך עדותה, נאמרו על בסיס עיון בתיקו הרפואי של התובע. עם זאת, סביר להניח כי ארועים או פרטים, כאלה או אחרים, נותרו חקוקים בזכרונה עד היום, חרף הזמן הרב שחלף, בשל מיוחדותו יוצאת הדופן של המקרה, עליו היא אף הרצתה, כדבריה, בפני רופאים מספר שנים לאחר שארע. אין בכך ובסתירה שהתגלתה בין דבריה בתצהירה ובתצהיר התשובות לשאלון, לבין דבריה במהלך החקירה הנגדית, בענין זה, כדי לערער את מהימנותה ואמינות גרסתה. 10. לא עלה בידי התובע להוכיח קיומה של רשלנות במהלך האבחנה ובטיפול הרפואי שהעניקו הרופאים המטפלים והיועצים המומחים לתובע. יתירה מכך: הראיות שהוצגו בפני ובעיקר חוות דעתם של המומחים מטעם הנתבעת ועדותם בבית המשפט, מצביעים על טיפול מסור, נכון, מקצועי ואחראי של הצוות הרפואי. בדיעבד התברר אמנם כי התובע לא לקה בלימפומה ממארת, כפי שסברו בתחילה הרופאים, אך טעות זו היא מבחינת חכמה שלאחר מעשה ואין היא מצביעה על התנהלות רשלנית של הרופאים במהלך הליכי האבחון או הטיפול. הרופאים התלבטו לא מעט. מטעם זה ביקשו הם וקיבלו יעוץ משני המומחים הטובים בארץ באותה עת בתחום האונקולוגי וההמטולוגי והחליטו על הטיפול הכימוטרפי במקביל לטיפול האונקולוגי. כך משום שסברו כי קיימת סכנה לחיי התובע. העובדה כי בשלב הראשון החליטו הרופאים לתת טיפול אנטיביוטי במקביל לטיפול הכימוטרפי, מצביעה יותר מכל על התלבטותם ועל אי נטילת סיכונים מיותרים שהרי לו הממצאים היו מצביעים בודאות על קיומה של הלימפומה, היו הם מפסיקים, מן הסתם, את הטיפול האנטיביוטי מיד עם תחילת הטיפול הכימורטרפי. זאת ועוד: חלק מהמומחים שהעידו בפני ואף ד"ר שראל שטיפלה בתובע, סברו כי אין כלל ודאות שהארוע של הפרכוסים ואיבוד ההכרה, שתקף את התובע בפתאומיות וללא סימנים מקדימים ושהביא לפגיעה המוחית, נגרם כתוצאה מהטיפול הכימוטרפי שניתן לו. כך הסבירה, כאמור, פרופ' צוק כי ארוע וסקולרי, היינו ארוע מוחי הוא, כנראה, גרם לפגיעה המוחית ולא התרופות שהוחדרו לגופו במסגרת הטיפול הכימוטרפי שהוא קיבל. אם כך הוא, ואיני קובע ממצא בענין זה, שכן אף המומחים אינם מצביעים על אפשרות זו כודאית, ברור כי במקרה כזה נותק הקשר הסיבתי בין נזקי הגוף הקשים שנגרמו לתובע, במהלך אשפוזו בבית החולים, לבין הטיפול הכימוטרפי שהוא קיבל. המקרה שבפני קשה וטרגי עד מאוד. ילד בן 4 שנים מתאשפז בבית חולים בשל חום גבוה ונפיחות בלסת ומשתחרר כעבור מספר חודשים כשהוא נותר פגוע מוח וסובל מפיגור שכלי ומשיתוק חלקי בגופו. עם זאת ועם כל הצער על הפגיעות הקשות שנותרו בגופו של התובע, לא ניתן לייחס לנתבעת ולא לרופאיה מעשי או מחדלי רשלנות במקרה זה. 11. תביעת התובעים נדחית. בנסיבות הענין, ובהתחשב בחסרון הכיס הקשה בו נתונים התובעים, אמנע מחיובם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. רפואהתביעות רשלנות רפואיתקטיניםרשלנות