ניתוח לב ילדים - סיכונים


פסק דין

1. התובעת מס' 1 (להלן - התובעת) היא קטינה, לוקה בשיתוק מוחין ובנכות של 100 אחוז לצמיתות, וטוענת כי הדבר נגרם מחמת רשלנות רפואית בעת אישפוזה בבית החולים רמב"ם בחיפה, במחלקה לטיפול נמרץ ילדים, ביום 29.5.94. מכאן תביעתה לפיצויים, על סכום של 5,699,662 ש"ח, ליום הגשת התביעה, 14.11.94.


2. מלידה, סבלה התובעת ממום בליבה. בהיותה כבת שנה נותחה לתיקון המום בבית החולים "הדסה" בירושלים. בגיל שנתיים, נזקקה התובעת לניתוח לב נוסף. ביום 28.5.94 אושפזה התובעת בבית החולים רמב"ם בחיפה וביום 29.5.94 נותחה. הניתוח נמשך כ8- שעות, כשהתובעת מורדמת ומונשמת, ועבר בהצלחה. עם סיומו, הועברה התובעת מחדר הניתוח אל היחידה לטיפול נמרץ ילדים שבבית החולים, כשהיא מונשמת. כחצי שעה לאחר מכן, הופיעו קשיי נשימה, מצבה של התובעת החמיר והגיע עד דום לב. היה צורך בהחיאה ובהחזרת הנשימה לתיקנה. הצוות הרפואי טיפל בתובעת, הנשים אותה בלחצים גבוהים, והציל את חייה, אך לחץ ההנשמה היה כה רב, עד כי ריאותיה התפוצצו והאויר חדר אל בית החזה. היה צורך להחדיר מחטים לבית החזה ולבצע חיתוכים בדופן בית החזה, לשם הוצאת עודפי האויר מגופה. למרות זאת, לא חל שיפור במצב, אלא לאחר החלפת קנה הנשימה (טובוס), שהיה סתום. עם החלפתו, השתנה המצב לטובה באופן מיידי. בעקבות כל זה, לקתה התובעת בפיגור שכלי ובנכות של 100 אחוזים לצמיתות.
3. סיכום המחלה ת22/ מראה כי התובעת אושפזה ביחידה לטיפול נמרץ ילדים מיום 29.5.94 עד ליום 15.6.94, אז הועברה למחלקת ילדים ב' שבבית החולים, ובמסמך הנ"ל נרשם, כדלקמן:


"ב- 29/5/94 בהרדמה כללית ותוך שימוש במכונת לב ריאה בוצע ניתוח תיקון....בקבלה ליחידה: מורגעת, מונשמת דרך טובוס בפה ללא התפתחות לחצים, קוים כנ"ל, כניסת אויר טובה ושווה לשתי הריאות, לב קולות סדירים איוושה סיסטולית 2/6 בטן רכה ללא הגדלת כבד או טחול, גניטליה נקבית תקינה. מעבדה בקבלה: ....מהלך ודיון: הילדה התקבלה חוברה למכונת הנשמה ולקוי מדידה הלים, נקזים חוברו לשאיבה. כ30- דקות לאחר קבלתה החלה לפתע להעלות את לחצי ההנשמה, היה קושי ניכר בהנשמה עם אמבו, איבוד תפוקת לב, לחץ ורידי מרכזי עלה ל25-30- מ"מ כספית, הופיע אמפיזמה תת עורית מפושטת ובהאזנה לריאות כניסת אויר מופחתת דו צדדית. הוחל בהחייאה מלאה, ובמקביל, באבחנה משוערת של חזה אויר דו צדדי בלחץ הוחדרו מידית מחטים לקידמת בית החזה ונשמעה יציאת אויר בלחץ. למרות זאת לא ניתן היה להנשימה. הטובוס הוצא וקצהו נמצא סתום ע"י הפרשה צמיגה. הוחדר טובוס אחר ומייד הופיע קצב לב סדיר ולחץ דם תקין. במהלך ההחיאה קבלה אדרנלין פעם אחת. בהמשך הוחדרו נקזים דו צדדיים לבית החזה. בתום האירוע שנמשך כ5- דקות הילדה יציבה המודינמית אישונים עגולים קטנים ומגיבים, מניעה ארבע גפיים. מאז האירוע הילדה לא חזרה להכרה מלאה... בהמשך נצפה פרכוס... לא חזרה להכרה... מצבה הכללי התיצב אך המשיך להיות קשה... ביום ה9- לאשפוזה הופיע דימום מסיבי... ממליצים נסיון שיקומי במח' השקום בביה"ח שיבא...".


4. לאור הראיות, ניתן לקבוע כי התובעת הועברה אל היחידה לטיפול נמרץ ילדים כשהיא מונשמת; נעשו בדיקות מעבדה, והיא חוברה למכונות הניטור כדרוש. ההנשמה נעשתה באמצעות המכונה, והאויר הוזרם אל הריאות דרך טובוס, צינור המוחדר אל קנה הנשימה. הטובוס שימש הן להחדרת האויר אל הריאות פנימה, בלחץ, והן כדי לאפשר את יציאת האויר מן הריאות, החוצה. במצב דברים זה, אפשרית תקלה בהנשמה עקב סתימה חלקית או מלאה של הטובוס בו עשויה להצטבר הפרשה של ריר ורוק. לעיתים, כבמקרה דנן, עשוי להיווצר מעין "פקק" (מוקוס) עקב הצטברות הריר והרוק בצינור, כאמור. הפקק, במקרה דנן, לא גרם חסימה מוחלטת של זרימת האויר בטובוס. כאשר האויר הוחדר פנימה בלחץ - המוקוס לא חסם את כניסת האויר שהמשיך להיכנס פנימה אל הריאות, בלחץ המכונה או ההנשמה הידנית. לעומת זאת, כאשר היה צורך ביציאת האויר החוצה, הפקק גרם לחסימה מלאה. כל עוד התקלה לא טופלה על ידי הוצאת הטובוס והחלפתו או על ידי שאיבת המוקוס החוצה או על ידי הפחתת הצטברות ההפרשות בטובוס, נמשכה הצטברות האויר בריאות, בלחץ הולך וגובר, כל זמן שההנשמה פועלת. מצב זה לא טופל על ידי הצוות הרפואי, לא בשאיבה, לא בהוצאת הטובוס, ולא בדרך אחרת. הריאות התפוצצו מפאת לחץ האויר שהונשם בחוזקה אל תוך ריאותיה של התובעת. האויר זרם גם אל בית החזה ואל מתחת לעור; בפעולת חירום היה צורך להוציא את האויר מן הגוף; זאת ניסו לעשות תחילה על ידי החדרת מחטי נקוז לבית החזה; הדבר לא הביא לשינוי הנדרש אם כי אויר יצא בלחץ דרך המחטים; היה צורך בנקיטת צעד דרסטי עוד יותר, גרימת חתכים בצידי בית החזה. אז הובחן בבירור ביציאת האויר מתוך הגוף. רק לאחר מכן הוצא הטובוס. הוצאתו גרמה להקלה מידית, הסכנה חלפה, ומשהוחדר טובוס חדש, ההנשמה חזרה לתיקנה ומצבה של התובעת התיצב.


5. אומר על כך פרופ' שמאי קוטב מבית החולים "הדסה" בירושלים, בחוות דעתו ת4/:


"חסימת צינור תוך קני - בהפרשות צמיגות אסור שתקרה! חסימה בדרך כלל נגרמת מהצטברות איטית יותר (אלא אם כן החסימה נובעת מגוף זר) של הפרשות, עד אשר בנקודה מסוימת החסימה נהית כה קרובה למלאה שהיא מביאה לארוע כמו שהיה לחוא. בנתוח ארוך שנמשך כ8- שעות בודאי מצטברות הפרשות, ואלו נהיות סמיכות וצמיגות כאשר הילדה מונשמת בגזים יבשים ללא "מרטיב" בפתח הצינור תוך קני. בנוסף, ברור שאצל ילדה בת ½ 2 שנים נעשה שימוש בצינור תוך קני קטן יותר שקוטרו הפנימי קטן אף הוא, ולכן הוא מועמד להחסם בהפרשות ביתר קלות. לכן, יש מקום לבצע מדי פעם שאיבת הפרשות מתוך הצינור התוך קני, אפילו במשך הניתוח עצמו, ובודאי בתום הניתוח. בדרך כלל, אין מתעדים פעולה כזאת בגליון החולה, אבל צריך להיות ברור שאצל חוא זה קרוב לודאי לא נעשה, ובודאי לא ביעילות, שכן נתן היה לשאוב הפרשות מצטברות בצינור, או לפחות לזהות קיומו של "פקק" כזה מבעוד מועד, ולהחליף את הצינור התוך קני לפני הארוע, ולא לאחריו, בהליך ההחייאה. "



בעדותו אמר פרופ' קוטב כי "זה יכול לקרות לטובים שבינינו", ולגבי עצמו הסביר: "אם זה קרה לי, אני בטוח לא הגעתי עד כדי דום לב,... אני מקווה שהייתי תופס את זה הרבה יותר מוקדם" (עמ' 40). אמנם, לדבריו, "אי אפשר לעקוב אחרי החולה בכל חצי דקה לעשות זה. כאן כתוב בפתאומיות, אני מקווה שזה לא קרה בפתאומיות, מניח שזה לא קרה בפתאומיות, אלא שזה אובחן בפתאומיות. זה הבדל גדול בין קרה בפתאומיות ואובחן בפתאומיות." (עמ' 41). לדעתו, היה על הרופאים לדאוג לכך שהטובוס לא ייחסם, וגם להוציאו מקנה הנשימה של התובעת מוקדם יותר, לפני שהגיעה למצב של דום לב, סכנת חיים, וצורך בהחיאה. בהמשך עדותו, אמר:



"מה עושה רופא,... הוא דואג שקנה הנשימה, צינור ההנשמה ישאר פתוח. איך הוא עושה את זה? הוא בודק מדי פעם עושה שאיבה,... תקופתית... זה לא הולך לפי שעון... גם לפי תחושה וגם לפי מעקב אחרי הילדה.... לדעתי התגובה לא היתה בזמן והיא היתה INADEQUATE. זה היה אחד הדברים שיותר הפריעו לה. הצינור הזה היה צריך לצאת החוצה הרבה יותר מוקדם. האבחנה, היו מספיק רמזים למה שקרה. הטובוס הזה היה צריך לצאת החוצה הוא הוצא רק בשלב מאוחר מאד, אחרי שכבר היה דום לב." ולשאלת בית המשפט: "האם זו היא סטיה ממיומנות רפואית נדרשת?" ענה: "כן,... סטיה חמורה, מפני שמדובר באלמנטים מאד חשובים של הטיפול. זה קריטי מאד אם הדבר הזה לא נעשה בזמן" (עמ' 44).


פרופ' קוטב סבור, כי מדובר בהצטברות הדרגתית של הפרשות בטובוס שהביאה לסתימתו; כי הארוע כולו לקח פרק זמן העולה על 5 דקות; כי לא נעשתה פעולת שאיבה מן הטובוס כדי למנוע הצטברות הפרשות והפרעה בהנשמה; וכי היה על הצוות הרפואי להוציא את הטובוס מקנה הנשימה של התובעת הרבה לפני המועד כפי שנעשה הדבר בפועל, עוד לפני דום הלב והתפוצצות הריאות. בכל אלה הוא רואה סטיה חמורה מרמת רפואה נדרשת.


6. מול עמדתו של פרופ' קוטב עומדת חוות דעתו של פרופ' זוהר ברזילי, מבית החולים שיבא תל-השומר. (נ14/). הוא מסביר:


"המדובר ללא ספק בחסימה שנובעת מהצטברות הפרשות אצל חולה מורדם ומונשם ע"י צינור קנה... זו אכן נחשפה ע"י התראות מכשיר ההנשמה וטופלו כמקובל, קרי: ניתוק ממכשירי ההנשמה המלאכותיים ונסיון הנשמה ע"י מפוח ידני מחובר לחמצן 100% וכאשר הפעולה לא צלחה הוספה של לחץ לניפוח שגרמה ל"דליפת אוויר" והרעה עד דום לב. בוצעה החייאה והחלפת צינור תוך קני ולדברי המטפלים כל האירוע נמשך כ 5 דקות שהוא פרק זמן "מקובל" להחייאה עם תוצאות טובות. למרות זאת התוצאה כאן לחלוטין רעה עם נזק מוחי נרחב כפי שהדבר בא לידי ביטוי בבדיקה הנוירולוגית ובחוסר ההכרה המתמשך, כלומר: חסר החמצן גם אם נמשך 5 דקות בלבד היה משמעותי ונראה כגורם למצבה של הילדה".


כמו כן הוא מסביר בחוות דעתו כי החולה, במצב בו היתה התובעת, זקוק "לשאיבה מלאכותית של ההפרשות. כמו כן סמני מצוקה של החולה כמו עלית לחץ במכשיר ההנשמה, שינוי דופק, אי שקט של החולה, ירידה במד רווי החמצן, ושינוי ברכוז דו תחמוצת הפחמן באויר הננשף (במידה ומדידה זו קיימת!) יעידו על הפרעה אפשרית בצינור התוך קני. צוות מטפל מיומן מתרשם גם מחוסר תנועה של בית החזה ביחד עם מכשיר ההנשמה ובהאזנה תהיה הפרעה לכניסת אויר חד או דו צדדית."



בעדותו הסביר פרופ' ברזילי כי התהליך של הצטברות ההפרשות בקנה נמשך כל הזמן, אולם, אפשר ששינוי קל ופתאומי, תוספת חסימה קלה בתהליך המצטבר, תביא לפתע לסתימת הקנה. "זה יכול לקרות גם אחרי שעשית את הפעולות הטובות ביותר. כלומר, זה לא צריך לקרות ולכן אתה עושה "סקשן" ושואב ועושה הכל. אבל זה יכול לקרות... ככל שגיל החולה קטן יותר, הסכנה שזה יקרה גדולה יותר.". (עמ' 162). על כן, יש חשיבות רבה לשאיבת הקנה: "אם אתה כבר מכניס צינור לקנה - תשאב. כלומר תכניס את הצינור בכוונה לשאיבה ולא לנסיון אם זה עובר או לו. אם זה עובר, זה לא אומר כלום. הוצאת פקק ריר נוסף הגיע וסתם ואז זה סתום. שאבת - סיכוי טוב יותר". הוא מאשר שבפרק הזמן שבין 15 דקות לחצי שעה בו שהתה התובעת ביחידת הטיפול הנמרץ, היה צורך לבצע שאיבות. (עמ' 164).


7. אין ברישומי בית החולים אסמכתא לביצוע שאיבות של הצטברות ההפרשות בטובוס שהיה מוחדר לקנה הנשימה של התובעת. אמנם, כפי שהסביר פרופ' קוטב, בפרקטיקה אין נוהגים לתעד פעולה זו. אך, באשר לשאיבות, שלא נעשו לגבי התובעת כל פרק הזמן בו שהתה במחלקת טיפול נמרץ ילדים, העיד הרופא המטפל, ד"ר הלברלטל, בעמ' 228:


"לא בוצעה שאיבה. הצוות הסיעודי, שתי האחיות, השאיבה מתבצעת בצורה כזאת שאחות אחת מבצעת את השאיבה עם כפפה סטרילית ושטיפות, והאחות השניה מנשימה. עמדו לבצע את השאיבה, אפילו האחות היתה עם כפפה על היד ואז האמא שהיתה מאד לחוצה נכנסה למחלקה וביקשה לראות את הילדה. אני לא מעביר אחריות לאף אחד,.. אני לא מעביר אחריות לאמא, ואז הצוות שטיפל בה החליט לתת לאמא להכנס לראות את הילדה, לפני שמבצעים את השאיבה והארוע קרה בזמן שהאמא עמדה ליד המיטה."



8. מסקנתי היא, לאור מכלול הראיות שבפני, כי הוכח שהטיפול הרפואי בתובעת לא עמד, למרבה הצער, ברמה הנדרשת, וכי כתוצאה מכך ארע הארוע שגרם לנזק המוחי, בעוד שטיפול רפואי מיומן היה מונע זאת. מדובר בקטינה הלוקה בליבה, מונשמת וחסרת הכרה שהועברה מחדר הניתוח אל המחלקה לטיפול נמרץ ילדים, לאחר ניתוח ממושך. היא הועברה לאחריותם של הרופאים והצוות במחלקה לטיפול נמרץ ילדים. מצב זה מחייב תשומת לב מיוחדת והשגחה קפדנית ומתמשכת על מצבה, לשם מניעת סיכונים מיותרים ונקיטת אמצעי זהירות מפני תקלה אפשרית. התקלה האמורה היא נדירה, אך אפשרית, והצוות הרפואי חייב היה להיות ער לאפשרות התרחשותה. היה עליו לנקוט אמצעים למניעתה. אחד מהם, העיקרי, הוא ביצוע שאיבות של הקנה, למנוע הצטברות הפרשות והיווצרות פקק (מוקוס) החוסם את מעבר האויר בקנה. שאיבות כאלה לא בוצעו במקרה דנן. היה חובה לבצען. כפי שאמר ד"ר הלברטל, לא ניתן להעביר את האחריות הזו אל האם. האחריות לטיפול הרפואי רובצת על הצוות הרפואי ואינה ניתנת להעברה. חובת הצוות הרפואי היתה לבצע את השאיבות עוד קודם לכן, ובמידת הצורך למנוע את ההשהיה בביצוע השאיבות על אף רצונה של האם לראות מה מצב בתה, לאחר הניתוח.


לאור האמור, ולאחר שעמדתו של פרופ' קוטב והערכתו לגבי הטיפול הרפואי בתובעת נראות לי נכונות, מסקנתי היא כי מוטלת על הנתבעת אחריות בנזיקין לתוצאה הקשה שנגרמה. היה על הצוות הרפואי לדאוג לכך שהתקלה לא תקרה, או לפחות לנקוט אמצעים סבירים למניעתה. משקרתה התקלה, לא היתה הצדקה להגיע למצב כה קיצוני ובלתי נסבל, שריאות התובעת מתפוצצות בגלל המשך החדרת האויר בלחץ לתוך ריאותיה. אמנם, במצב החירום שנוצר, הגיב הצוות הרפואי במהירות, אך התגובה הנכונה, הוצאת הצינור הסתום מקנה הנשימה של התובעת, איחרה במאוד לבוא.


אוסיף עוד, כי אני מסופק אם אכן כל הארוע נמשך 5 דקות, כרשום במסמכים. הנזק המוחי לתובעת היה ניכר; הוא התאים לפרק זמן ממושך יותר של מניעת חמצן מן המוח. עמד על כך פרופ' ברזילי, בנסותו לישב בין הנזק המוחי הנרחב לבין פרק הזמן הקצר יחסית. סבירה יותר המסקנה שישנה התאמה בין הנזק לבין פרק הזמן, ומכך נובע שמדובר בפרק זמן ארוך יותר מ5- דקות במהלכו לא טופלה התובעת לפי סדר הפעולות הנכון, היינו הוצאת הטובוס תחילה וטיפול בסתימתו.


9. התובעת נפגעה כאשר היתה מאושפזת בבית החולים, מונשמת ומורדמת, ונתונה להשגחת הרופאים. אין פירוש הדבר, כי אוטומטית זכאית היא לפיצוי בגין פגיעתה. שכן, "אין במשפטנו הסדר סוציאלי של פיצוי והתביעה מתבררת במסגרת דיני הנזיקין הכלליים. לפיכך, על התובע להוכיח כי הנזק נגרם ברשלנות וכל עוד לא עמד בדרישה זו, לא קמה זכאותו לפיצוי אלא אם כן עבר נטל ההוכחה בנסיבות המתאימות והנתבע לא עמד בו". ע.א. 6643/95 יונתן כהן נ' קופת חולים, תקדין עליון 99(2), עמ' 227.


הבסיס לחיוב הנתבעת בפיצויים מצוי, כמובן, בדיני הנזיקין: "כאשר מיחסים לרופא רשלנות בטיפול בחולה שנזקק לשירותיו, תיבחן מידת האשם המיוחסת לרופא, אם קיימת היא ואם לאו, על פי אותם שיקולים ומבחנים המנחים את בית המשפט בבואו להעריך את התנהגותם של בעלי מקצוע המיומנים במלאכתם". בהקשר זה "אין אנו שואלים את עצמנו מה צפה הרופא, במצב נתון מסויים אלא גם מה צריך היה לצפות ומה יכול היה לצפות נוכח התפתחות הדברים". ע.א. 58/82 משה קנטור נ' ד"ר שלום מוסייב, פד"י לט(3) עמ' 253. הכלל הוא כי "לא כל טעות שבשיקול דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על ידו... מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו צפיה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים". ע.א. 612/78 פאר נ' קופר, פד"י לה(1), עמ' 720. וכן: "המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא של הרופא הממוצע. בשעת מעשה כל רופא עשוי לטעות אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם בעטיו אינם, כשלעצמם, מקימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית. גם טעות באבחנה אין בה בהכרח ראיה בדבר קיומה של רשלנות". דנ"א 1833/91 קוהרי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 91(2) עמ' 743.


בפרשת כהן הנ"ל, דובר על מחדלם של הרופאים בביצוע בדיקות במהלך לידה. נקבע, כי על הרופא מוטלת החובה "לחקור ולבדוק סיכונים צפויים המוכרים בתחום הרלוונטי ולקדם את פניהם. חובה זו נכונה גם לגבי סיכונים נדירים הידועים בספרות הרפואית. קל וחומר בעניננו, בו אין מדובר בסיכון נדיר אלא בסיכון ידוע ומוכר... היה על רופאי בית החולים לעמוד על סכנת הזיהום, לנקוט בצעדים לטיפול בו, ולקחת עובדה זו בחשבון שעה ששקלו את המצב ובחרו את הלידה המתאימה למצב היולדת והעובר. משלא עשו כן, הרי שהתרשלו במילוי חובתם כלפי המערערים."



דברים אלה יפים גם למקרה דנן שבו הצוות הרפואי לא נקט בפעולות המתחייבות למניעת סתימת הטובוס; המשיך בהנשמה בלחץ ניכר עד להתפוצצות הריאות, ואיבחן אך במאוחר את הסיבה לתקלה.


אני קובע על כן, כי הנתבעת חבה בנזיקין כלפי התובעת, לפצותה על נזקי הגוף שנגרמו לה בגין הארוע.


10. עקב הארוע נגרמה לתובעת, כך נראו הדברים תחילה, "פגיעה נוירולוגית מוחית מפושטת קשה מאד שסוכמה במצב וגטטיבי קבוע" (ד"ר זלינגר, חוות דעתו, ת1/ מיום 18.9.94). הוא העריך את נכויותיה, כדלקמן: מצב וגטטיבי קבוע - 100 אחוזי נכות לפי סעיף 91(5), למבחנים, מותאם; הפרעה פירכוסית - 80 אחוזי נכות, וכן בגין אי שליטה מלאה על מתן השתן - 870 אחוזים.


אולם, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר זלינגר מיום 20.10.98 (ת2/), נמצא כי חל שיפור במצבה של התובעת, אשר "מתקשרת מידה מוגבלת עם סביבתה... מזהה את הוריה ואחותה.. מניעה את גופה בקצב... ההבעה המילולית מוגבלת להשמעת הברות או מילים בסיסיות בודדות". הוא העריך כי לתובעת נכות של 100 אחוזים בגלל הפיגור השכלי; בגלל טטרפזיס ספסטית-אטקטית קשה - 100 אחוזים, וכן בגלל כפיון פוסט-אנוקסי, נכות של 10 אחוזים. כמו כן, התיחס ד"ר זלינגר לתוחלת חייה של התובעת, והעריך כי "תוחלת החיים צפויה סטטיסטית להיות קצרה בהשוואה למצופה באוכלוסיה הכללית... תוחלת החיים המוערכת (סטטיסטית) לגילה ולמצבה הנוכחי היא 21.4 שנים ממועד בדיקתה הנוכחית), וזאת בהשוואה לתוחלת חיים של 4.8 שנים לו היתה שרויה עדיין במצב כפי שתואר בחוות הדעת מ 8.9.94."



פרופ' ע. תירוש העריך, מטעם הנתבעת, בחוות דעתו מיום 20.2.97 (נ7/) כי התובעת לקתה בנכות של 100 אחוזים לצמיתות וכי "אין כל סיכוי לשינוי בדרגת נכותה. באשר לתוחלת חייה, הוא העריך כי היא "צפויה להיות קצרה בצורה משמעותית לצפוי הנורמטיבי". בחוות דעתו מיום 12.3.99 (נ8/) הוא מפרט כי התובעת, שהיתה אז כבת 7 שנים מסוגלת להתגלגל על הרצפה, אך מתישבת ואינה עומדת באופן עצמאי ללא תמיכה אקטיבית; אין שליטה על הסוגרים; היא סובלת מפיגור עמוק ומשיתוק כללי ספסטי נרכש. הטחול מוגדל וניתן לשמוע את האיוושה הלבבית, שנותרה בעינה למרות הניתוחים, אשר יכולה להיות בעלת השפעה לתוחלת החיים, אם כי בהעדר בדיקה נאותה "אין אפשרות ליחס משמעות תוחלת חיים לממצא זה". הוא לא קבע ממצא חד משמעי לגבי תוחלת חייה של התובעת, וציין כי "מכיון שאין יכולת ניבוי "אמיתית" אלא רק סטטיסטית לגבי תוחלת החיים עלינו להניח הנחה סטטיסטית ולאמתה מעת לעת". בעדותו העריך כי "היא צפויה להגיע לגיל המירבי עד 20 שנה". (עמ' 147).


אין הצדקה לקבוע, כעתירת התובעת בסיכומיה, כי לתובעת תוחלת חיים, להגיע על אף מומה, לגיל של 30 שנה. אם אסתמך על שני המומחים הרפואיים הנ"ל, אאלץ לקבוע כי התובעת צפויה להגיע לגיל של 20 או 21 שנה. אני מתקשה לקבוע זאת, בשל חוסר הביטחון המשתקף מעדותם של הרופאים, ובשל התוצאה הדרסטית, לחובת התובעת, אם יתברר שבהמשך לשיפור במצבה עד כה, ותודות לטיפול המסור של ההורים, תחיה התובעת עוד שנים ארוכות מעבר למיגבלת הזמן האמורה. טעות בנידון זה, שעה שמדובר בקיצור תוחלת חיים בשיעור דרסטי, עשויה להיות הרת אסון לתובעת, העשויה להיותר שנים רבות בלא פיצוי ואמצעי מחיה. כמו כן לא הוברר, באשר לתובעת, מה השפעת המום בליבה, על תוחלת חייה, וקיצורה. אקח בחשבון, כמו כן, כי אין במקרה דנן חשש כלשהו שהחב בפיצויים לא יוכל לשלמם, שכן הנתבעת היא המדינה.


השווה: ע"א 1532/97 חיזגאייב נ' כלל, תקדין עליון 98(3) 551; ע.א. 141/89 מרואן נ' שמיר, תקדין עליון 91(3) 1329, וכן ע.א. 283/89 עירית חיפה נ' איה מוסקוביץ, פד"י מז(2) 718. ע.א. 517/84 עזבון שרה סעידי נ' הפניקס הישראלי, פד"י מ(4) 628.


במצב דברים זה, אני מחליט כי הפיצויים לתובעת, באשר לעתיד שמעבר לגיל 21 שנה, ייפסקו על דרך של תשלומים עיתים.


11. באשר לנזק הבלתי ממוני - מדובר בנזק מוחי קשה שהביא לפיגור שכלי. הנזק נגרם לתובעת בהיותה כבת שנתיים וחצי. נכותה 100 אחוזים לצמיתות. תוחלת חייה, לפי דעת הרופאים, קוצרה משמעותית. בתביעות על פי פקודת הנזיקין, יש לקחת בחשבון את הנכות ואת כלל הנסיבות, את אבדן ההנאה וחדוות החיים, וגם את קיצור תוחלת החיים. זאת להבדיל מהמתחייב מהוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- ומהאמור בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו1976-. התעריף והכללים המוכתבים בחוק הפיצויים ובתקנותיו אינם מאפשרים בתביעות בגין נזקי גוף בתאונת דרכים, לקיחה בחשבון של קיצור תוחלת החיים, בראש נזק זה. ע.א. 1433/98 סועד אחמד נ' גנאים אחלאם, תקדין עליון 99(3) 1754. לא כך בתביעת נזיקין המבוססת על אשם.


ובאשר לפיצוי אותו יש לפסוק לפי פקודת הנזיקין, נוכל להפנות לדבריה של כב' השופטת נתניהו בפרשת איה מוסקוביץ, שם, בעמ' 732, וכן למגמת בית המשפט העליון בשנים האחרונות להעלות את הסכומים הנפסקים בראש נזק זה. ע.א. 4022/98 הטכניון נ' צביה טויסטר, תקדין עליון 99(2) 255; ע.א. 6978/96 סמדר עמר נ' קופת חולים, תקדין עליון 99(3) 137; ע.א. 398/99 קופת חולים נ' לאה דיין, תקדין עליון 99(3) 836.


אעריך איפוא, כי ראוי לפסוק לתובעת, בראש הנזק הבלתי ממוני, לרבות עבור קיצור תוחלת חייה, סכום של 600,000 ש"ח.


12. התובעת אושפזה בבית החולים רמב"ם בחיפה עד ליום 6.8.94. היא היתה אז כבת שנתיים וחצי. עם שחרורה מבית החולים חזרה התובעת להתגורר בבית הוריה בכפר אעבלין. הוריה מסורים לה ולטיפול בה והמשפחה היא משפחה תומכת ואוהבת. יכולתו הפיזית של האב (כיום הוא כבן 35 שנה) מוגבלת במידה מסויימת, לאחר שידו הימנית קטועה עד הכתף אך מדובר באדם חסון בגופו. לבני הזוג 3 ילדים. התובעת היא הבכורה והבת הצעירה עדיין תינוקת. הם מתגוררים בדירה שבקומת הקרקע, ובקומה שמעליה מתגורר אחיו של האב הנשוי לאחותה של האם ולהם 5 ילדים. בכניסה אל הבית מספר מדרגות, ובתוך הדירה מפרידות 3 מדרגות בין שני המפלסים (ראה חוות דעתו של מר גדעון האס - נ11/).


מיום 6.8.94 עד ליום 9.2.96 שהתה התובעת בבית הוריה כאמור. הם אלה שטיפלו בה, סעדו אותה, והשגיחו על מצבה כל שעות היממה. הם נעזרו לעיתים בבני משפחה ובקרובים. מיום 3.9.96 ועד היום שוהה התובעת באופן קבוע במעון "חוסן" בחיפה. היא מוסעת מן הבית אל המעון (סמוך לשעה 07.00 בבוקר) ומן המעון חזרה הביתה (סמוך לשעה 17.00), בהסעה הממומנת על ידי המועצה המקומית, בלא צורך בהשתתפות של ההורים. ההורים ממשיכים לסעוד אותה ולהשגיח על מצבה בשאר שעות היממה.


בעוד שסמוך לאחר הניתוח היתה התובעת שרויה במצב קשה, קרוב למצב וגטטיבי, חל מאז שיפור ניכר. היא רגועה ומטופלת היטב; מכירה את אביה ואת המטפלים בה, וקיימת תקשורת דו-סטרית. לגירוי מילולי היא מגיבה כראוי, אך אינה מדברת. היא משמיעה קולות וצחוק בצורה המתאימה, וקיים שיתוק חלקי עם טונוס יתר של הגפיים. היא שולטת רצונית ובמידה חלקית על תנועות כפות הידיים דבר המאפשר לה תפיסה גסה של חפצים. היא יכולה להיעזר במזלג מעובה, ושותה מכוס שמחזיקים עבורה. היא יכולה להתגלגל מן הבטן אל הגב ומן הגב אל הבטן, אך אינה מתיישבת לבד. אין היא שולטת על הסוגרים ונזקקת לחיתולים. כאשר היא יושבת, אין היא יכולה לשמור על שיווי משקל ונופלת אחורנית. אין היא מסוגלת לעמוד או ללכת מעבר למספר צעדים. היא נזקקת לתרופות אנטי-אפילפטיות, לעגלת נכים לדחיפה ולעזרת הזולת בכל פעולות יומיום (ראה חוות דעתו של ד"ר לנגר נ9/, וכן חוות דעתו של פרופ' סולסי ת3/).


שהותה של התובעת במעון "חוסן" בחיפה היא במסגרת חוק חינוך מיוחד, תשמ"ח - 1988. המעון הנ"ל הוא "מוסד לחינוך מיוחד" כמוגדר באותו חוק. התובעת היא בגדר "ילד חריג", המוגדר בחוק האמור כ"אדם בגיל שלוש עד עשרים ואחת שמחמת התפתחות לקויה של כשרו הגופני, השכלי, הנפשי או ההתנהגותי מוגבלת יכלתו להתנהגות מסגלת והוא נזקק לחינוך מיוחד". "המדינה אחראית למתן חינוך מיוחד חינם לפי חוק זה", נקבע בסעיף 4(א) של החוק. "חינוך מיוחד", אינו כולל רק הוראה, אלא גם "לימוד וטיפול שיטתיים... לרבות טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בדיבור, ריפוי בעיסוק וטיפולים בתחומי מקצועות נוספים שייקבעו ולרבות שירותים נלווים, הכל לפי צרכיו של הילד החריג" (סעיף 1(א) של החוק). "שירותים נלווים" הכוללים, כמוגדר בחוק, "שירותי הסעה וארוחות, עזרים מסייעים, שירותים רפואיים, פארא-רפואיים, פסיכולוגיים וסוציאליים, וכל שירות אחר שהשר קבע בצו,...".


במצב דברים זה, מקובלת עלי קביעתו של ד"ר לנגר בחוות דעתו נ9/ שלגבי התובעת "אין צורך בטיפולים נוספים מעבר לאלה ש(היא) מקבלת במעון". המשפחה גם לא נשאה בתשלומים כלשהם עבור טיפולים. גם האביזרים השונים (כסא גלגלים וכסא רחיצה) מומנו, כך אני מבין, על ידי הרשויות. ללא ספק התובעת נזקקה לחיתולים ולכביסה מוגברת, ובאלה נשאו ככל הנראה ההורים, אם כי אין אסמכתא בכתב לגבי ההוצאות.


עד גיל 21 שנה תוכל התובעת לשהות במעון "חוסן" הנ"ל או במעון אחר, ולהנות מזכויותיה כ"ילד חריג" על פי החוק הנ"ל. כמו כן זכאית היא לקבל חינם אין כסף את שירותי הבריאות כמתחייב מהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד - 1994, מתקנותיו ומסל הבריאות הקבוע בתוספת השניה של החוק, כפי שהוא משתנה מעת לעת.


לאור כל הנ"ל אנסה להעריך את הפיצויים המגיעים לתובעת לגבי העבר:


כאמור, התובעת נפגעה ביום 29.5.94 בעקבות כשל ההנשמה במחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים. יש להניח שאלמלא הכשל היתה יכולה להשתחרר הביתה כשבועיים לאחר מכן. ההורים סעדו אותה וביקרו אותה בבית החולים משך תקופה של כחודשיים. אעריך את הפיצוי עבור הסיעוד בתקופה זאת בסכום של 10,000 ש"ח.


מיום 6.8.94 עד ליום 3.9.96, משך 25 חודשים שהתה התובעת בבית המשפחה בלא שהמשפחה יכולה היתה להסתייע במעון "חוסן". אעריך סיעוד זה של ההורים ובני המשפחה בסכום של 5,000 ש"ח לחודש, מתקבל הפסד של 125,000 ש"ח.


מיום 3.9.96 עד היום, משך 47 חודשים נעזרת התובעת בסיעוד של בני המשפחה באותן שעות היממה המשתרעות בין השעות 17.00 עד 07.00 בבוקר. מצבה של התובעת הוטב בהרבה מאז שחרורה מבית החולים, ובחלק מן הזמן הסיעוד נעשה על דרך של השגחה. אעריך את העזרה והסיוע הזה בסכום של 4,000 ש"ח לחודש, מתקבל הפסד של 188,000 ש"ח.


יש צורך לכסות את הוצאות ההורים ברכישת טיטולים, כביסה מוגברת, וככל הנראה גם בהשתתפות בתרופות במידה מסויימת, וכדומה. אעריך זאת בסכום ממוצע של 650 ש"ח לחודש. עד היום מדובר בתקופה של 72 חודשים. מתקבל הפסד של 46,800 ש"ח.


13. כיום, התובעת היא כבת 8.5 שנים. עד גיל 21 תוכל ליהנות מהעזרה הרפואית והאחרת במעון "חוסן" הנ"ל. לפנינו עוד 150 חודשים. עבור תקופה זאת אעריך את עזרת ההורים ואת הוצאותיהם בסכום של 4,000 ש"ח לחודש. מתקבל, בהתחשב בהיוון, הפסד של 500,000 ש"ח.


לתקופה הנ"ל יש לכסות את ההוצאות השוטפות של התובעת עבור טיפולים, תרופות וכדומה, לפי סכום של 650 ש"ח לחודש. מדובר כאמור ב - 150 חודשים. מתקבל הפסד של 81,250 ש"ח.


צרכי הנסיעות של התובעת, מעבר לנסיעה מביתה אל מעון "חוסן" וחזרה, הממומנת על ידי הרשות המקומית במסגרת חוק חינוך מיוחד, אינם רבים. ברשות אבי המשפחה מכונית פרטית מיושנת. ראוי לאפשר החלפתה במכונית אמינה יותר, אוטומטית, ובעלת כח מנוע מתאים, לאפשר את הסעתה של התובעת לעיתים, מחוץ לביתה, עד הגיעה לגיל 21 שנה.


אעריך את ההוצאה בפריט זה בסכום של 150,000 ש"ח.


14. יש להניח שבגיל 18 שנה יכולה היתה התובעת, אלמלא פגיעתה בכשל ההנשמה, לצאת לעבודה. אעריך את השתכרותה בתקופה זאת, בה יש להניח שהיתה אולי עובדת באופן חלקי או מתמסרת בחלק מן התקופה להקמת משפחה בסכום של 4,000 ש"ח לחודש. בהתחשב בהיוון ובהיוון הכפול אפסוק לתובעת בראש נזק זה סכום של 105,300 ש"ח.


15. התובעת מתגוררת בבית ההורים. יש אפשרות כי לגבי העתיד תבנה יחידה מתאימה למגוריה בסמוך לביתם, על יתרת שטח המגרש השייך למשפחה. הדירה הנוכחית מצויה אמנם בקומת קרקע מתאימה לצרכי התובעת רק באופן חלקי. יש לשפר את הגישה אל הדירה מן הרחוב והחצר, לבצע התאמות בדירה, ולהקל על המעבר בין שני המפלסים בעזרת כסא גלגלים. מטעם הנתבעת העריך האדריכל ושמאי המקרקעין חיים בן ארי, את ההוצאה הכרוכה בכך בסכום של 34,000 ש"ח בצירוף מע"מ, סה"כ 39,780 ש"ח, ליוני 99'. יש לקחת בחשבון שבבוא העת יהיה צורך לבנות יחידה מתאימה בצמוד לבית ההורים, עבור התובעת, באופן שהבניה תתאים לצרכיה. כמו כן יש לקחת בחשבון שככל הנראה תזכה התובעת למענק מיוחד לסידורים חד פעמיים על פי תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקצבה מיוחדת לנכים), התשכ"ה - 1965.


אפסוק לתובעת, בפריט נזק זה של התאמת הדיור, תוך לקיחה בחשבון כי אפשר שיהא צורך בהשקעה נוספת עם התבגרותה בבניה בצמוד לבית ההורים, סכום של 75,000 ש"ח.


לא שוכנעתי שפגיעתה של התובעת מצדיקה רכישת מזגן, שעה שמנגנוני טמפרטורת הגוף שלה לא נפגעו.


16. כאמור לעיל, הרופאים מעריכים שלתובעת תוחלת חיים להגיע עד גיל 21 שנה. אם תאריך ימים מעבר לתקופה זאת, תהא התובעת זכאית ליתרת פיצויים על דרך של תשלום עיתי. התשלום העיתי כאמור ייקבע בבוא העת. כל עוד לא נקבע אחרת, יעמוד התשלום על סך של 6,600 ש"ח לחודש בעבור הפסד השתכרות; 5,000 ש"ח לחודש עבור סיעוד ועזרת צד ג', וכן סך של 1,000 ש"ח לחודש עבור נסיעות, טיפולים, אביזרים והוצאות שוטפות. סך הכל, 12,600 ש"ח לחודש.


כאשר ייקבעו התשלומים העיתיים כאמור, יילקחו בחשבון גם הניכויים הדרושים בגין תגמולי מל"ל.


17. באשר לעתיד מעבר לגיל 21 שנה, יחול האמור לעיל.


18. באשר לעבר - מתקבלת הערכת פיצויים זאת:


א. נזק בלתי ממוני - 600,000 ש"ח

ב. סיעוד ועזרה בתקופת האישפוז - 10,000 ש"ח

ג. סיעוד ועזרה עד ליום 3.9.96 - 125,000 ש"ח

ד. סיעוד ועזרה מיום 3.9.96 ועד היום - 188,000 ש"ח

ה. הוצאות שוטפות עד היום - 46,800 ש"ח

ו. סיעוד ועזרה עד גיל 21 - 500,000 ש"ח

ז. הפסד השתכרות מגיל 18 עד גיל 21 - 105,300 ש"ח

ח. הוצאות שוטפות מהיום עד גיל 21 - 81,250 ש"ח

ט. החלפת מכונית והוצאות נסיעה - 150,000 ש"ח

י. התאמת דיור - 75,000 ש"ח

סה"כ: 1,881,150 ש"ח



19. יש לנכות תגמולי מל"ל בגין נכות כללית אותם קיבלה התובעת עד היום, וכן את תגמולי המל"ל אותם תקבל התובעת עד הגיעה לגיל 21 שנה. הסכומים שהיא קיבלה עד היום עולים לכדי 140,000 ש"ח. התגמולים האלה, מהיום ועד הגיע התובעת לגיל של 21 שנה, עולים כדי 187,500 ש"ח.


יש להפחית איפוא מן הפיצויים, את הסכום של 327,500 ש"ח.


מתקבל, כי לפיצוי התובעת עד הגיעה לגיל של 21 שנה, יש לשלם לה את הסך של 1,553,650 ש"ח.


20. לסיכום: אני מחייב את הנתבעת כדלקמן:


א. לשלם לתובעת את הפיצויים המחושבים עד הגיע התובעת לגיל של 21 שנה, בסך של 1,553,650 ש"ח, להיום.


ב. לשלם לתובעת על דרך של תשלום עיתי, עד אחרית ימיה, מגיל 21 שנה ואילך, את הסך של 12,600 ש"ח לחודש, כל עוד לא ייקבע אחרת. הסכום דלעיל יהיה צמוד על בסיס מדד המחירים לצרכן הידוע היום, למדד הידוע לאחרונה בעת התשלום, והוא ישולם החל מיום 10.2.2013 וב - 10 לכל חודש שלאחר מכן, בצירוף הפרשי הצמדה כאמור, וכן שכ"ט עו"ד לפי 20 אחוזים מן הסכום שלתשלום, וכן מע"מ.


ג. לשלם לתובעת את הוצאות המשפט שנגרמו לה וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 300,000 ש"ח, וכן מע"מ, להיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוח באשכים

  2. ניתוח מיתרי הקול

  3. ניתוח קטרקט בעין

  4. סקוליוזיס - ניתוח

  5. לפרוטומיה – ניתוח

  6. חוב כספי על ניתוח

  7. עקירת עין - ניתוח

  8. פוליפים באף - ניתוח

  9. ניתוח PRK – סיכונים

  10. ניתוח קיסרי סיכונים

  11. וריקוצלה ניתוח

  12. ניתוח קיסרי שני

  13. אינטובציה ניתוח קיסרי

  14. החזר הוצאות ניתוח דחוף

  15. זיהום בגלל ניתוח

  16. עקרות בגלל ניתוח קיסרי

  17. מנגנון קרישת דם - ניתוח

  18. הסכמה מדעת לניתוח

  19. ניתוח בכף היד - סיכונים

  20. ניתוח סינוסים - סיכונים

  21. ניתוח מעקפים ביטוח לאומי

  22. הסברים לפני הסכמה לניתוח

  23. ניתוח להגדלת חזה - זיהום

  24. ניתוח לב ילדים - סיכונים

  25. ניתוח טרכאוסטומיה

  26. ניתוח קיסרי - פיגור שכלי

  27. השארת חפץ בגוף אחרי ניתוח

  28. ניתוח לסת - סיכונים

  29. ניתוח באיבר מין – פיצויים

  30. ניתוח הגדלת חזה - סיכונים

  31. ניתוח כריתת רחם - סיכונים

  32. ניתוח קיסרי סיבוכים

  33. פיטורים לפני ניתוח

  34. אין אונות לאחר ניתוח

  35. ניתוח לפרוסקופיה – סיכונים

  36. ניתוח קיסרי - הרדמה

  37. ניתוח קיצור קיבה - סיכונים

  38. היפרדות רשתית העין - ניתוח

  39. מרפק טניס – ניתוח – סיכונים

  40. ניתוח לאסיק - סיכונים

  41. ניתוח קטרקט - סיכונים

  42. ניתוח באשכים - סיכונים

  43. טופס הסכמה לניתוח גוויה

  44. ניתוח לייזר בעיניים - סיכונים

  45. ניתוח כריתת בלוטת התריס

  46. ניתוח לייזר - הסכמה מדעת

  47. דימום תוך מוחי - ניתוח ביופסיה

  48. תביעה נגד פרופורציה - ניתוח אף

  49. השארת גוף זר במהלך ניתוח

  50. ניתוח שלפוחית השתן - דליפת שתן

  51. ניתוח בבטן עקב תאונת דרכים

  52. הסבר על סיכונים לפני ניתוח

  53. ניתוח אלקטיבי - הסכמה מדעת

  54. ניתוח בלוטת התריס - סיכונים

  55. עובר במצג עכוז - ניתוח קיסרי

  56. הוצאת אבן מכיס המרה - צהבת חסימתית

  57. ניתוח לייזר בעיניים - עיוורון

  58. וריד השער – ניתוח - כמה אחוזי נכות ?

  59. ניתוח כתוצאה מאבחון שבר במרפק

  60. פי הטבעת - ניתוח להוצאת גוף זר

  61. השתלת כליה בחו"ל - החזר הוצאות

  62. פציעת ירי קליע - ניתוח להוצאת רסיסים

  63. ניתוח לייזר להסרת משקפיים לאסיק

  64. אפילפסיה בתינוקות - ניתוח קיסרי

  65. ניתוח יישור מחיצת האף - סיכונים

  66. ניתוח לסגירת מעבר הוושט – תביעת נזיקין

  67. ניתוח לייזר להסרת משקפיים - סיכונים

  68. השארת גוף זר לאחר ניתוח – תביעה נגד סורוקה

  69. סיכון לעיוורון והפרדות רשתית בניתוח

  70. ניתוח מעיים / ניתוח קיבה - כמה אחוזי נכות ?

  71. בדיקת זיאופטיקס - ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  72. האם חברת ביטוח לא מסכימה לכסות ניתוח בחו"ל ?

  73. נטען שרופא החתים על טופס הסכמה לניתוח ללא הסבר

  74. חובת הרופא להסביר לחולה את הסיכויים והסיכונים בניתוח

  75. ניתוח כריתת האפנדיקס בוצע בידי שני מתמחים, ללא נוכחות, או השגחת כירורג בכיר.

  76. מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון