התחזות לרופא


פסק דין

השופט א' ריבלין:

רקע עובדתי

1. כנגד המערער הוגש לבית משפט השלום בחיפה כתב אישום המייחס לו מעשי פזיזות ורשלנות, עבירה לפי סעיפים 338(7) ו–325 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) וכן עיסוק ברפואה והתחזות לרופא, עבירה לפי סעיפים 3 ו-48 לפקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 (להלן: פקודת הרופאים או הפקודה).


המערער שימש כיועץ טבעוני והומיאופת.

א', קטין יליד 1981 (להלן: הנער), סבל ממחלה רב-מערכתית קשה, המתבטאת, בין היתר, בדלקת פרקים, בעיוות ובפגיעה במפרקים, בפגיעה בעור, בכליות , בלב ועוד. לצורך דיכוי המחלה טופל הנער תקופה ממושכת בטיפול תרופתי במחלקת הילדים בבית חולים רמב"ם. טיפול זה הביא לדעיכתה של המחלה, אך היה מלווה בהשפעות לוואי על אופן גדילתו והתפתחותו הפיסיולוגית של הנער. הוברר כי התרופה העיקרית אותה נטל הנער חייבה שימוש רציף, חל איסור להפסיק את נטילתה באופן פתאומי, וככל שמתארך השימוש בה, גדלים הסיכויים לסיבוכים כתוצאה מהפסקת נטילתה.



2. על פי המתואר בכתב האישום, פנו הורי הנער בחודש ספטמבר 1997 למערער, וסיפרו לו על המחלה. המערער בדק את הנער, שהיה אז בן 16, והסכים לטפל בו, תמורת תשלום, תוך שהוא מבטיח להוריו שהנער יחלים הודות לטיפול שינתן לו. עם זאת, התנה המערער את הטיפול ההומיאופתי בהפסקת נטילת התרופות על ידי הנער. במסגרת הטיפול, הורה המערער לנער ליטול גרגרי צורן והסביר להוריו כי הדבר יגרום לנער לחום ולפריחה, וכך הרעלים והדלקת יצאו החוצה. כן ביקש המערער לעדכן אותו בדבר מצבו של הנער.



בסמוך לאחר מכן ובשל הפסקת הטיפול התרופתי, כך על פי כתב האישום, החל מצבו של הנער להידרדר. הוא סבל מעייפות מתמדת ומחום מתמשך, הפסיק לאכול כמעט לחלוטין, בקושי דיבר, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, גופו פרח והוא סבל מכאבים מתמשכים ומבצקות קשות בגפיים. המערער בדק את הנער מספר פעמים וקיבל דיווחים בכתב ובעל-פה על מצבו המתדרדר, אך הביע שביעות רצון מן המצב. כשהגיע הנער למצב של אפיסת כוחות מוחלטת, הוּדע למערער על מצבו, והוא אף ראה אותו, אך המשיך להביע באוזני הוריו את שביעות רצונו, והודיעם כי התהליך "עובד כמו שצריך".



ביום 13.12.97 ובחששם לחייו של בנם, פנו הורי הנער לבית-חולים. בקבלתו לבית-החולים נמצא הנער במצב של תת תזונה (ירידה בהמוגלובין, באלבומין, פגיעה בתפקודי כבד ובצקות בגפיים) והחמרה קשה בסימפטומים של מחלתו (דלקת חריפה של השריר והעור, פגיעה בכבד ובכליה). הנער היה במצב קריטי ומסכן חיים, אושפז וטופל עד שלבסוף יצא מכלל סכנה. לאור האמור הואשם המערער בעבירות שתוארו.



פסק דינו של בית משפט השלום



3. בית משפט השלום (כבוד השופט י' אלרון) הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו.



נקבע כי הנער טופל על ידי המערער במשך כחודשיים, כאשר במהלך פרק זמן זה, לא קיבל כל טיפול קונבנציונאלי. עוד נקבע, כממצא עובדתי, כי הנער הפסיק את נטילת התרופות הקונבנציונאליות לפני פגישתו הראשונה עם המערער, וכי המערער לא הורה לאימו של הנער להפסיק את נטילת התרופות. עם זאת נפסק, כי בשיחות שהתקיימו בין אימו של המערער לבין המערער, לפני שהחל הנער את הטיפול אצלו, הציב המערער למעשה תנאי בל יעבור להורי הנער, לפיו הוא יקבל את בנם לטיפול רק לאחר הפסקת הטיפול התרופתי. זאת, בהתאם לגישה הטיפולית ההומאופתית לפיה – כך בלשונו של המערער – "במידה ונמצא כי האדם לוקח תרופות או נמצא בטיפול תרופתי, אנחנו [ההומיאופתים] לא יכולים לקבל את אותו אדם לטיפול."



זאת ועוד. בית המשפט קיבל כמהימנה את עדותה של האם, לפיה עודד אותה המערער להתמיד בהפסקת הטיפול התרופתי. בין השאר העידה האם לעניין זה כי:



"[המערער] הבטיח לנו שאם נהיה עקביים ונפסיק את הטיפול הקונבנציונאלי, הילד יהיה בריא לחלוטין והאצבעות שלו, שהתחילו להיות עקומות, הוא סיכם שהכל יחזור על מקומו ללא עוררין ולא צריך להיות שום ספק עם זה. רק שאני אקשיב ושאני לא אמשיך לתת לו את התרופות כי זה הדבר הכי מסוכן לחיי אדם זה התרופות הקונבנציונאליות האלה".



4. בית משפט השלום הביא בהרחבה את הדיווחים בכתב שהעבירה אימו של הנער למערער, בדבר מצבו המדרדר של בנה. במכתביה אלה, שבעה במספר, מדווחת האם על חומו הגבוה של הנער, על חוסר תאבונו וחוסר יכולתו לאכול גם כשהוא רוצה בכך, על חולשתו, חוסר מסוגלותו לקום מהמיטה, כאבים בפרקיו וחוסר יכולתו להניע את אצבעות הידיים והרגליים. נקבע כי בתגובה לדיווחי האם, היה המערער משיב לה כי "הכל בסדר", וכך נהג גם לאחר שראה את הנער בפגישה שנערכה במשרדו, מספר ימים לפני שהובהל הנער לבית החולים.



בנוסף, פירט בית המשפט את הראיות הרפואיות שהובאו בפניו, ובעיקרן את עדותה של ד"ר בריק, הרופאה שטיפלה בנער. ד"ר בריק סקרה בעדותה את המחלה ממנה סבל הנער, את הטיפול התרופתי שניתן לו ואת הסכנות הכרוכות בהפסקה פתאומית של טיפול זה. עוד העידה היא על מצבו הקשה של הנער, בשלב שבו הובא לבית החולים על ידי הוריו. לדבריה:



"...אני כרופאה המטפלת שלו במשך 5 שנים, לא הצלחתי לזהות אותו, הוא ירד במשקל כ-15 ק"ג, הוא היה חיוור, חלוש, בקושי יכל לדבר, היה לו חומים עד 40 מעלות, היתה לו פריחה נוראית בעור (עמ' 11, ש' 4-6) ... הנער הגיע במצב קשה, כאשר כל הסימנים הקליניים והמעבדתיים תמכו בהתלקחות פרועה של המחלה, שמעולם לא היתה כך לפני כן ובסימנים לדיכוי פעולת יותרת הכליה, המצב היה מסכן חיים חד משמעית (עמ' 12, ש' 1-3)".



5. על רקע תשתית עובדתית זו, נפנה בית המשפט לבחון אם יש לראות את המערער כמי שנתן לנער טיפול רפואי בדרך נמהרת או רשלנית שהיה בה כדי לסכן את חייו, ובכך עבר עבירה לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין.



תחילה נפסק כי יש לראות במערער כמי שהעניק לנער "טיפול רפואי" במובן הסעיף הנדון. הנער, כך הודגש, פנה באמצעות אימו אל המערער, בשל מחלתו הקשה, כשמטרתו היתה לקבל טיפול שיביא לריפוי מחלתו, והמערער אכן טיפל בו, בין השאר באמצעות מתן גרגרי צורן, שהם בבחינת תרופה. לעניין זה נדחתה טענת המערער, לפיה קיבל את הנער לטיפול בבעיית אי גדילתו – בעיה שנלוותה לטיפול התרופתי שקיבל – ותו לא. נקבע כי המערער עשה, אמנם, מאמץ להסתיר את ידיעתו על מחלתו הבסיסית של הנער, ועל הטיפול שקיבל עובר לפנייתו אליו, אולם הקשר בין הנער כחולה לבין המערער כמרפא ניחן בכל המאפיינים שיש בהם כדי להצביע על קשר טיפולי במחלת הפרקים של הנער.



בית המשפט מצא כי המערער התרשל בדרך שבה טיפל בנער, באופן שיצר סיכון ממשי לחייו. הומיאופת – כך נפסק – "...אמור להיות ניחן, בנוסף לכישוריו המקצועיים, גם בידע מינימאלי של התהליכים הפיסיולוגיים המלווים את הטיפול ההומיאופתי שהוא מעניק, ואף בידע מינימאלי של הסכנות הצפויות להיגרם מטיפול זה, ובמיוחד לאור מודעותו להפסקת טיפול קונבנציונלי. כך, עליו להבחין בסימפטומים פיסיולוגיים חריגים המופיעים תוך כדי טיפול ולהפנות את המטופל בדחיפות לרופא. עליו להסביר ולהבהיר במצב זה כי אבחון מצבו של המטופל והטיפול בו הם עניין לרופא בלבד, וכי אין לו במצב הנוכחי את הכישורים, והוא אף מנוע על פי הדין, לעשות מלאכתו של רופא".



בית המשפט קבע כי "תחילת רשלנותו של הנאשם [המערער] נעוצה בעובדה כי הנאשם [המערער] נטל על עצמו לטפל בחולה אשר ספק רב באם היה לו את הידע על מהותה ואופייה של המחלה. כן קיים ספק רב אם היתה בידיו המיומנות הדרושה לצורך טיפול במחלה זו". זאת ועוד. אימו של הנער פנתה, כאמור, למערער, ודיווחה לו, פעמים מספר, על ההתדרדרות החמורה במצב בריאותו של הנער, שהתבטאה בסימפטומים של חום גבוה, פריחה, חוסר יכולת תפקוד וכיוצא באלה. נקבע כי המערער לא היה קשוב מספיק לאותות המצוקה שהועברו אליו באמצעות דיווחי האם. אדם סביר, כך הודגש, המקבל לטיפולו נער החולה במחלת פרקים קשה, והמודע להידרדרות הגוברת והולכת במצבו הגופני בעקבות הפסקת הטיפול הקונבנציונאלי, חייב היה להפנות את הנער באופן דחוף לבית החולים, עם קבלת הדיווחים על ההתדרדרות המתמשכת במצבו.



6. אשר לעבירה שיוחסה למערער לפי פקודת הרופאים: בית משפט השלום קבע כי פעולותיו של המערער מהוות "עיסוק ברפואה" במובן הפקודה. זאת בהסתמך על העובדה שהמערער קיבל עליו את הטיפול בנער, בדק ואיבחן אותו, הפנה אותו לרכוש את גרגרי הצורן וטיפל בו בצורה שוטפת ותוך קבלת שכר. השופט היה ער לכך שבהתאם לפקודה, רק מי שהינו "רופא מורשה" כדין יכול לעסוק ברפואה, אך בפועל קיימת בעיה של אי הסדרה חוקית של תחום הרפואה המשלימה. על אף זאת נקבע כי במקרה בו נגרם נזק ממשי כתוצאה מטיפול רשלני, אין מניעה לקבוע כי אמנם מדובר בעיסוק רפואי.



בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער התחזה בפני הנער והוריו למי שעוסק ברפואה, תוך שהוא יוצר בפניהם מצג כאילו הוא כבעל יכולת לטפל בנער ואף לרפאו ללא שימוש באמצעי הטיפול הקונבנציונאלי. לא זו אף זו, כאשר התדרדר מצבו של הנער והוריו פנו אל המערער, המשיך זה להציג מצג לפיו הכל כשורה, וזאת במקום להפנותו מיד לבית החולים. במצב זה, כך קבע בית המשפט, שומה היה על המערער להבהיר לנער כי אבחון מצבו והמשך הטיפול בו הם עניין לרופא בלבד, וכי אין לו את הכישורים לעשות את מלאכתו של רופא. משלא פעל כך, ואף המשיך במצגו ועיסוקו, הגיע בית המשפט למסקנה כי המערער התחזה לרופא. לאור האמור, הורשע המערער גם בעבירות שיוחסו לו על פי הפקודה.



7. בבואו לגזור את עונשו של המערער, שקל בית המשפט, מחד גיסא, את האינטרס הציבורי בהרתעה ובהגנה על ציבור המטופלים הפוטנציאלי, המחייב ענישה מחמירה, שיהא בה כדי לבטא את החומרה הרבה שיש לראות במעשי המערער במקרה דנן. צוין לעניין זה כי המערער לא הביע בשום שלב הרהורי חרטה על אופן טיפולו בנער, שהביא את האחרון עד כדי סכנת חיים ממשית. מאידך גיסא, נשקלו גילו של המערער (59), היותו בעל משפחה מרובת ילדים, העובדה כי הוא רואה בעיסוקו וביכולתו לסייע לאחרים כשליחות וכן העובדה כי מדובר במקרה ראשון מסוגו המובא לפתחו של בית המשפט. על רקע האמור נגזרו על המערער 10 חודשי מאסר, מתוכם 3 חודשים לריצוי בפועל בעבודות שירות, וקנס בסך של 4,000 ש"ח.



פסק דינו של בית המשפט המחוזי



8. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. חלק ניכר מנימוקי הערעור הופנה כנגד קביעות שבעובדה של הערכאה הראשונה. בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים מ' נאמן וי' דר) לא מצא יסוד לטענות אלה, ונמנע מלהתערב בקביעות שנתבססו על ממצאי מהימנות של העדים שהופיעו בפני הערכאה המבררת. כך, נדחו טענות המערער בנוגע להעדפת עדות אמו של הנער על פני עדותו של המערער. באופן דומה, נדחו הטענות שהופנו כנגד הערכת מהימנותה של הרופאה, ד"ר בריק, וכנגד סתירות, לכאורה, שהתגלו בדבריה. למעלה מן הצורך צויין כי ד"ר בריק נחקרה, לבקשת הסנגור, בחקירה חוזרת, ובמסגרתה סיפקה הסברים משכנעים לכל אותן סתירות נטענות.



בית המשפט דחה גם את טענת המערער לפיה הדיווח על מצבו הקשה של הנער בעת שטופל על ידי המערער, הופרך באמצעות ראיות בדבר מצבו של הנער בעת ביקורו אצל המערער ביום 3.11.97, לאחר קבלת מכתבי האם. בית המשפט בחן את המסמכים שהוגשו (ת/4), המשקפים את התרשמותם של המערער ושל מתלמדותיו מביקורו הנדון של הנער, והשווה אותם לשבעת מכתביה של האם, בהם דיווחה על מצבו המתדרדר של הנער. נמצא כי קיימת התאמה מלאה בין המסמך ת/4א, שנרשם על ידי אחת המתלמדות, לבין מכתביה של האם. בית המשפט חזר והדגיש כי דיווחי הנער ואימו "היו צריכים להדליק לא נורה אדומה אחת אלא יער של רמזורים אדומים" אצל המערער וחייבו את הפנייתו המיידית של הנער לבית החולים.



9. בין שופטי ההרכב שררה תמימות דעים כי המערער הורשע בדין בעבירה של מעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיפים 338(7) ו – 325 לחוק העונשין. עם זאת, נחלקו השופטים בדעותיהם בשאלת הרשעתו של המערער בעבירה של עיסוק ברפואה והתחזות לרופא.



כבוד השופט י' דר וכבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס סמכו ידיהם בעניין זה על פסק דינה של הערכאה הראשונה, וסברו כי יש להותיר את ההרשעה בעבירה על כנה. ההתחזות כרופא, כך קבע כבוד השופט י' דר, מתבססת על הבטחתו של המערער לנער ולהוריו כי בשיטתו, הכוללת נטילת "תרופות" שאינן קונבנציונאליות, ירפא הנער ממחלתו; על הנחייתו אותם להמשיך באי נטילתן של התרופות הקונבנציונאליות; ועל הרגעתם כי סימני ההתדרדרות במצבו של הנער מצביעים על הליך של החלמה:



"אפילו לא היה המערער אחראי להפסקת התרופות, הרי לאי המשך נטילתן בוודאי שיש לו אחריות. עיקר העיקרים הוא, שהמערער אחראי לכך שהרגיע את האם שהתהליך שעובר המתלונן בהנחייתו של המערער הוא הליך נכון, שיביא לריפויו של המתלונן, וכי החום והחולשה שתקפו את המתלונן, משמעם שהגוף "פולט את הרעלים".



המערער הבטיח לאימו של המתלונן, שבנה ירפא אם ילך בדרך אותה התווה המערער. דרך זו שילבה המשך של אי נטילת התרופות מצד אחד, מתן גרגרי צורן והוראות אחרות לניהול חייו של המתלונן. די בעצה שנתן המערער לאם ולמתלונן להמשיך באי נטילת התרופות, כשהיא מצטרפת לדברים שנאמרו לאם, לפיהם לא זו בלבד שמצבו של המתלונן אינו מדאיג אלא להיפך, אלו סימנים מעודדים, כדי להקים את העבירה.

יתכן שהמבחן של העיסוק ברפואה וההתחזות כרופא אינו כולל יסוד של גרימת נזק, אולם כאן בא לידי ביטוי היישום הנאות של הוראות החוק שלא על פי מבחן עיוור. מי שעיסוקו בהומיאופתיה ויתן עצות לדרכי חיים נאותות, כמו מזון מתאים וכיו"ב, מבלי להתערב בהליכי ריפוי ומבלי להתיימר לרפא מחלות, לא יראו אותו כמי שראוי להעמידו לדין. לעומת זאת, מי שיטול עליו להביא להבראה של אדם הנוטל תרופות, בכך שיאמר לו לחדול מנטילתן או להמשיך באי נטילתן, וכאשר יתברר שהמטופל בסכנה ומצבו מתדרדר, ירגיע אותו המטפל ויאמר לו שאלה סימני ההחלמה, יועמד לדין".



בדומה, קבע כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס כי המערער התחזה בפני הנער והוריו כבעל יכולת לטפל בנער ולרפאו ללא שימוש באמצעי הטיפול הקונבנציונאלים. גם כאשר התדרדר מצבו של הנער המשיך המערער להציג מצגי שווא לפיהם מצבו כשורה. בשלב זה, כך הודגש, צריך היה המערער להסביר לנער ולהוריו כי אבחונו של הנער והטיפול בו הם עניין לרופא בלבד, כי אין לו במצב זה את הכישורים לטפל בנער, ולהפנותו ללא דיחוי לבית החולים לקבלת טיפול רפואי. לאור האמור לא מצאו השופטים להתערב בעונש שנגזר על המערער.



לעומתם, סבר כבוד השופט מ' נאמן כי לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של התחזות לרופא. הוא הדגיש כי הוכח שהנער והוריו הפסיקו את הטיפול בשיטה הקונבנציונאלית על דעת עצמם, ופנו אל המערער תוך שהם בוחרים במודע לנסות את השיטה האלטרנטיבית, השוללת מעצם מהותה שימוש בתרופות קונבנציונאליות. "כאשר ברור לחולה" – כך קבע השופט – "שהאיש אליו הוא פונה אינו רופא קונבנציונאלי והאיש אינו מתיימר בפניו להיות כזה, הרי וכל עוד המחוקק לא יאמר אחרת, וכל עוד המשיבה לא תחליט כמדיניות אחידה להעמיד לדין על התחזות רופאים את כל העוסקים ברפואה אלטרנטיבית אין להרשיע בהתחזות כרופאים את העוסקים ברפואה אלטרנטיבית, שארע והתרשלו בטיפולם ותוצאת התרשלותם היתה סיכון חיי המטופל. ניתן להרשיע את אלו ברשלנות ומעשה פזיזות כפי שהורשע המערער על ידי קמא אך לא בהתחזות כרופא". על אף האמור, סבר השופט נאמן כי אין להפחית בנסיבות העניין מעונשו של המערער, שכן עונש זה מתחייב מההרשעה שנותרה.



הטענות בערעור



10. המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגיש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור. לאחר ששמענו את טענות הצדדים הוחלט ליתן למערער רשות ערעור, והצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם בכתב.



המערער מפרט שורה של אי דיוקים שנפלו, לטענתו, בתשתית העובדתית כפי שנקבעה על ידי הערכאות דלמטא. הוא מדגיש כי הנער הפסיק ליטול את התרופות הקונבנציונאליות ביוזמתו וביוזמת הוריו, כחודש וחצי לפני שהחל את הטיפול ההומיאופתי. הוא מוסיף וטוען לעניין זה, כי לא התנה את קבלת הנער לטיפולו בהפסקת הטיפול הרפואי, וכי העובדה שאינו מקבל אנשים שנמצאים בטיפול רפואי, נודעה לאימו של הנער רק בפגישתם הראשונה. המערער חוזר על טענתו לפיה בביקור הנער במשרדו ביום 3.11.97, שנערך בעקבות דיווחיה של האם על ההרעה במצבו, נסתבר כי מצבו טוב מן הרושם שעלה מן הדיווחים וכי הוא נוכח לדעת כי קיימת מגמת שיפור. עוד מציין הוא את דבר קיומה של שיחה טלפונית נוספת, מיום 6.11.97, במסגרתה דיווחה האם על הטבה במצבו של הנער, וטוען כי הקשר עם הנער ומשפחתו נותק לאחר שיחה מרגיעה זו, כשהוא נותר תחת הרושם שחל שיפור במצב הנער.



11. במישור המשפטי טוען המערער כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות לפי פקודת הרופאים. לשיטתו, המונח "עיסוק ברפואה" הקבוע בסעיף 3 לפקודה מתייחס רק לעיסוק ברפואה קונבנציונאלית ואינו חל על הטיפול ההומיאופתי. פסק הדין המרשיע, כך טוען המערער, הופך למעשה את כל העוסקים בתחומים שאינם "רפואה קונבנציונאלית" ואינם "רופאים מורשים" למי שמבצעים עבירה פלילית, שכן, משנקבע כי טיפול הומיאופתי הוא בגדר "עיסוק ברפואה" ובהעדר רישוי לסוג זה של טיפולים – הרי שהעבירה נעברת בעצם העיסוק בהומיאופתיה ללא רישיון. ודוק – המערער מדגיש כי העבירה לפי סעיף 3 לפקודה אינה כוללת יסוד של רשלנות או של גרימת נזק, וסבור כי שופטי הרוב שהתייחסו לרכיב זה שגו בכך. אף אם התרשל המערער וראוי להענישו, כך נטען, אין לתת לעובדות המקרה הספציפי להשפיע על פרשנות החוק, לאמור: לפרש את המונח "עיסוק ברפואה" באופן שיאפשר את הרשעת המערער.



המערער מוסיף ומדגיש כי לא הציג עצמו בשום שלב כרופא, וכי הנער והוריו ידעו לכל אורך הטיפול כי הינו הומיאופת, המוכן לנסות לסייע לנער בגבולות ההומיאופתיה ובדרכיה. לפיכך, כך נטען, לא היה בפעולותיו כל יסוד של התחזות.



12. אשר להרשעה בעבירה של רשלנות לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין, שב המערער וטוען כי בניגוד לרושם שנוצר ממכתבי הדיווח ששלחה אימו של הנער, הניח הוא, לאור ביקור הנער ביום 3.11.97 ושיחת הטלפון עם אימו מיום 6.11.97, כי אף אם מצב הנער אינו תקין לחלוטין, הרי שהוא נמצא במגמת שיפור. עוד מסביר המערער כי ההרעה הראשונית במצבו של הנער, אשר באה לידי ביטוי במכתביה הראשונים של האם, היתה ידועה וצפויה מראש, כחלק מתהליך הטיפול ההומיאופתי. הוא מציין כי הבהיר לאם "שתהיה ירידה לצורך עליה. הוא אמר שהילד יקבל חום ותהיה לו פריחה".



לבסוף, מבקש המערער לקעקע את קביעתו העובדתית של בית משפט קמא, בדבר הסכנה בה היה הנער מצוי במועד אשפוזו. לצורך כך מעלה המערער טענות כנגד עדותה של הרופאה, ד"ר בריק, ומפרט שורה של סתירות הקיימות, על פי הנטען, בין עדותה לבין מסמכים אובייקטיביים. עוד טוען הוא כי האחריות להפסקת נטילת התרופות כמו האזהרה על תוצאות חמורות אפשריות היא כולה של הורי הנער ושל הרופאה המטפלת, ד"ר בריק, אך לא שלו עצמו.



13. המשיבה מצידה טוענת כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום, שאומצו על ידי בית המשפט המחוזי ואשר מבוססים על התרשמות הערכאה הדיונית מן העדים שהופיעו בפניה.



לעניין הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 338(7) לחוק העונשין, סומכת המשיבה ידיה על נימוקיו של בית משפט השלום, אשר אומצו על ידי כל שופטי הרכב בית המשפט המחוזי. ההרשעה בעבירה זו, כך טוענת המשיבה, מבוססת היטב על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, ואין כל עילה להתערב בה.



14. ביחס להרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיף 3 לפקודת הרופאים, עמדת המשיבה היא כי התקיימו בעניינו של המערער כל יסודות העבירה. המשיבה סבורה כי הפרשנות המוצעת על ידי המערער לעבירה לפי פקודת הרופאים, מרוקנת את העבירה מתוכן ומנוגדת ללשונו הברורה של סעיף 1 לפקודה, המגדיר "עיסוק ברפואה" כ"בדיקת חולים...אבחונם, ריפויים, מתן מרשם להם...או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא...". לשיטתה, יש לפרש את הרכיבים השונים של הגדרת ה"עיסוק ברפואה" על פי מהותה של הפעולה ולא על פי מיהותו של מבצע הפעולה, וודאי שלא על פי הכינוי שמעניק המבצע למעשיו.



בעניין הנדון, טוענת המשיבה כי המערער מקיים את רוב החלופות של הגדרת "עיסוק ברפואה": המערער קיבל את הנער במרפאתו, בדק אותו בדיקה מקיפה, ראיין אותו ואת אימו וקיבל פרטים אודות מחלתו של הנער והתרופות שנהג ליטול; לאחר עריכת הבדיקה ובטרם מתן הנחיות באשר לטיפול, אבחן המערער את מצבו בהתאם לשיטת הטיפול הנהוגה על ידו, ומסר לנער ולאימו את חוות דעתו אודות מצבו של הנער; המערער הבטיח לנער ולאימו כי ביכולתו לטפל בנער ולרפא אותו, ולצורך כך התווה לו כדורי צורן והנחה אותו בענייני תזונה; כן נתן המערער לנער שירותים נוספים, בכלל זאת קיבל דיווח שוטף אודות השפעת הטיפול על הנער וערך פגישות מעקב אחריו.



המשיבה מודה, אמנם, כי לשונה של העבירה רחבה ומכניסה בגדרה גם מצבים שאין ראוי להפלילם. עם זאת, סבורה היא כי המצב השורר בישראל ביחס לתחומי הרפואה המשלימה המבוצעים על ידי מי שאינם רופאים מורשים, מחייב את קיומה של העבירה, ומכל מקום, סבורה היא כי נוכח חומרתו היתרה של המקרה הנדון ונסיבותיו הייחודיות, אין חולק כי הוא נכנס ויכנס בגדרה של כל מדיניות אכיפה, ולו המקלה ביותר.



15. בתגובתו של המערער טוען הוא כי אין לקבל את גישתה של המשיבה. לטענתו, מי שעיסוקו בתחומים המוגדרים כרפואה משלימה, ואשר התרשל בעיסוקו, ניתן להעמידו לדין בעבירת התרשלות. אולם, אין זה ראוי ואין זה נכון להעניק להוראת חוק בלתי רלבנטית פרשנות שגויה, ההופכת את כל העוסקים ברפואה אלטרנטיבית לעבריינים, ולהותיר בידי המשיבה את האפשרות להשתמש בהוראת חוק זו באופן סלקטיבי.



עבירות הרשלנות



16. הערעור על ההרשעה בעבירות הרשלנות לפי סעיפים 325 ו-338(7) לחוק העונשין מבוסס בעיקרו על ניסיונו של המערער לקעקע ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, ואשר אומצו על ידי בית המשפט המחוזי. לא שוכנעתי כלל כי יש מקום להתערב בממצאים אלה; היפוכם של דברים הוא הנכון: סבורני כי נוכח העובדות שהוכחו במקרה זה, רשלנותו של המערער בטיפולו בנער זועקת.



סכנת החיים בה היה הנער נתון עת הובהל לבית החולים על ידי הוריו הוּכחה בראיות למעלה מספק סביר. עדויותיהן של האם ושל הרופאה המטפלת, ד"ר בריק, בדבר מצבו הקשה של הנער במועד אשפוזו נתקבלו כמהימנות. בית המשפט המחוזי בחן, למעלה מן הצורך, את טענותיו של המערער לסתירות לכאורה, שנתגלו בעדותה של ד"ר בריק, ופירט את הסבריה המשכנעים בנדון, שנמסרו במסגרת חקירתה החוזרת.



אף שאר הטענות שהעלה המערער אינן מפחיתות מחומרת מעשיו ואין בהן כדי לשנות מן המסקנה החד משמעית בדבר הרשעתו בעבירות הרשלנות. לשיטתי, עצם נכונותו של המערער לקבל את הנער לטיפולו, על אף שהובאה לידיעתו ההיסטוריה הרפואית של הנער במלואה, ובלא שטרח לעמוד על מהותה של המחלה ועל אופייה, מהווה חריגה מרמת ההתנהגות של מטפל סביר בפרט ושל אדם סביר בכלל. אך מכל מקום, גם אם נקבל את טענותיו של המערער כולן, אין ולא יכול להיות ספק, לדעתי, כי בשלב שבו קיבל המערער את מכתביה של אם הנער, שכללו דיווח מדויק בדבר ההתדרדרות המתמדת במצבו של הנער – שומה היה על המערער להפנותו ללא שיהוי לבית החולים.



ודוק – מכתבי האם נשלחו למערער במשך שלושה שבועות תמימים. היא מציינת בהם, בין השאר, כי "...א' [הנער] אינו חש בטוב לאחרונה, ומצב רוחו ירוד ביותר. רוב הזמן א' חש צורך לישון, הוא עייף במיוחד... ברצוני לציין שאינני רגועה במיוחד..." (מכתב מיום 8.10.97); "...בהרגשתו של א' אין כל שינוי. יש לו חום כל יום וכמעט מסביב לשעון. החום הגבוה הוא במיוחד בלילה...הפרקים כואבים והוא לא יכול ליישר את הידיים, וקשה לו ללכת על הרגליים..." (מכתב מיום 14.10.97); "...לא' יש כל הזמן חום גבוה מאד. קשה לו להיות בתנועה, תיאבון אין לו... יש לציין שאינו אוכל דבר. כל יום בערב חומו מגיע עד ל- 39.5 ואני עושה לו קומפרסים כדי להקל עליו. החום ישנו במשך כל הלילה... א' מותש במיוחד..." (מכתב מיום 17.10.97); "...במצבו של א' אין כל שינוי. להיפך, הוא גם כבר לא יכול לאכול אפילו שהוא רוצה. יש לו חום גבוה כל הזמן ובמיוחד בלילה. החום עוד כמעט כל הזמן על 39.6 והילד בקושי יכול לדבר, או לקום מהמיטה... הוא לא יכול לסגור או לישר את כפות הידיים, והרגליים כואבות כרגיל... (מכתב מיום 19.10.97); "...במצבו של א' אין כל שינוי. יש לו חום גבוה מאד ובמיוחד משעות הערב עד שעות הבוקר... אין לו תאבון, בקושי אוכל, ואין לו כוח לעמוד על הרגליים..." (מכתב מיום 20.10.97); "...החום של א' ירד קצת... אבל הוא לא יכול להחזיק את עצמו על הרגליים... אין לו כוח והוא כל הזמן רוצה לשכב במיטה... הוא אוכל בכמויות של ציפור, אין לו תאבון, ושלא נדבר על מצב רוחו הירוד..." (מכתב מיום 24.10.97); "...בנוגע לחום, אין שום שינוי. כל הזמן יש לא' חום בסביבות 38.5... ההרגשה הכללית היא חולשה כל הזמן, הרגליים כבדות וחלשות וקשה לו להניע אותם..." (מכתב מיום 29.10.97).



לאור האמור, אין נפקא מינה של מי היתה היוזמה להפסיק את נטילת התרופות הקונבנציונאליות ערב הטיפול ההומיאופתי ומה היתה מידת מעורבותו של המערער בהחלטה זו. לצורך קביעת חבותו של המערער בפלילים, די בעובדה, לגביה אין מחלוקת, כי בשלב בו החל המערער לטפל בנער הוא ידע על הפסקת הטיפול הקונבנציונאלי, אך למרות זאת התעלם מהדיווחים הקשים שהועברו אליו, עודד את האם להמשיך באי נטילת התרופות ופירש את הסימפטומים הקשים שתוארו לו כחלק מהליך של ריפוי.



זאת ועוד. טיעונו של המערער בדבר הטבה, כביכול, שזיהה במצבו של המערער עומד בסתירה גמורה לזעקה העולה ממכתביה האמורים של האם ומדגיש את אטימותו לדיווחיה ולמצוקתה, את חוסר יכולתו לקרוא את התמונה העובדתית לאשורה, ואת חוסר נכונותו להכיר, אף בדיעבד, באחריותו למעשיו.



הערעור על ההרשעה בעבירות הרשלנות נדחה, איפוא.



העבירות לפי פקודת הרופאים



17. "הרפואה המשלימה, הידועה גם בשמות 'רפואה אלטרנטיבית' ו'רפואה לא קונבנציונאלית', מציגה אוסף של תורות רפואיות, דרכי אבחון ושיטות טיפול, שרובן אינן מיושמת במסגרת הרפואה הקונבנציונאלית. החולים הפונים לרפואה המשלימה מעוניינים בפתרונות משלימים או חלופיים לאלה שמציעה הרפואה הקונבנציונאלית לבעיותיהם הרפואיות" ("משרד הבריאות: מעמד הרפואה המשלימה בישראל", דו"ח שנתי של מבקר המדינה 46 (1995) 235 (להלן: דו"ח מבקר המדינה)).



על אף שציבור הולך וגדל בישראל פונה כיום לשירותי הרפואה המשלימה, תחום זה טרם זכה להסדר מניח את הדעת. משרד הבריאות מינה לפני למעלה מעשור ועדה לבדיקת נושא הרפואה המשלימה בישראל, בראשותו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, השופט מ' אלון. דו"ח הועדה, שהוגש בשנת 1991, כלל המלצה להסדיר בחקיקה את תחומי העיסוק הנדונים ולהפעיל עליהם פיקוח. מספר שנים לאחר הגשת דו"ח ועדת אלון, בדק משרד מבקר המדינה אף הוא את מעמד הרפואה המשלימה בארץ, ובעיקר את יישום המלצותיה האמורות של הועדה. בדו"ח שהוגש מטעם מבקר המדינה, הודגשו הסכנות האורבות לציבור הפונה לקבלת טיפול באחד מענפי הרפואה המשלימה, נמתחה ביקורת על כך שמשרד הבריאות לא יישם את מרבית מסקנותיה של ועדת אלון והועלתה שוב הקריאה לפעול להסדרת המצב החוקי הקיים:



"הטיפול בשיטות הרפואה המשלימה, בישראל ובמדינות רבות בעולם, הולך ומתרחב. לרוב המטפלים בשיטות הרפואה המשלימה אין מעמד מעוגן בחוק. אין כל פיקוח על הכשרתם המקצועית ועל שיטות עבודתם. הציבור הפונה אליהם עלול להינזק כתוצאה ממעשה או מחדל, בעיקר אם המטפל טעה באבחון המחלה, או מעצם הפסקת הטיפול הקונבנציונאלי. משרד הבריאות לא עשה די בנושא זה, והתחום נותר פרוץ. לנוכח הפוטנציאל החיובי הטמון בכמה מענפי הרפואה המשלימה מבחינת בריאות הציבור, מחד גיסא, והסכנה הנשקפת מרמאים, מתחזים או שרלטנים שיגרמו נזק למטופלים, מאידך גיסא, על המשרד והממסד הרפואי לבחון את הנושא ולגבש מדיניות, שתהווה גם חומר אפשרי לקראת חקיקה. על המשרד לפעול לשינוי המצב החוקי הקיים, כדי לאפשר שליטה בנושא מורכב זה של טיפולים רפואיים בידי מי שאינו מורשה לכך, וקיום אמצעי ביקורת ופיקוח מתאימים. על המשרד גם לשקול, לאחר עבודות ההכנה הנאותות, אם אין מקום לעגן בחוק הכרה בטיפולים מסוימים בשיטות של הרפואה המשלימה, ולהציב לה תנאים לשם הגנה על המטופלים בפרט ועל הציבור בכלל" (דו"ח מבקר המדינה, בעמוד 239).



בקורת ברוח דומה נמתחה גם בפסיקה (ע"א 2055/99, ע"א 3023/99, ע"א 6452/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל, תק-על 2001(2) 240, בפסקה 18) ובספרות המשפטית (ראו למשל: ד' גלאובר "המעמד החוקי של הרפואה בישראל", רפואה ומשפט – ספר היובל (2001) 58; י' דייויס "אחריות מקצועית של מטפלים ברפואה משלימה" רפואה ומשפט – ספר היובל (2001) 117; ד' מנשה, נ' פלסר "קרימינליזציה שיפוטית של הרפואה המשלימה בישראל" הסניגור 88 (2004) 5). אולם, על אף הצורך הברור בהסדרת העיסוק בענפי הרפואה המשלימה – דבר לא נעשה בנדון במרוצת השנים.



18. המערער הורשע, כאמור, על ידי בית משפט השלום כי בנותנו טיפול הומיאופתי לנער, עבר הן על האיסור לעסוק ברפואה והן על האיסור להתחזות לרופא, הקבועים בסעיף 3 לפקודת הרופאים. בית המשפט המחוזי אישר, ברוב דעות, את ההרשעה. לאחר ששקלנו את נימוקי הערכאות דלמטא ואת טענות הצדדים, הגענו למסקנה כי יש לזכות את המערער מן ההרשעה בעבירות לפי פקודת הרופאים.



סעיף 3 לפקודת הרופאים, שכותרתו "ייחוד העיסוק", קובע, בסעיף קטן (א) כי:

"מי שאינו רופא מורשה לא יעסוק ברפואה ולא יתחזה, במפורש או מכללא, כעוסק ברפואה או כמוכן לעסוק בה".



ה"עיסוק ברפואה" מוגדר בסעיף 1 לפקודה כ:

"בדיקת חולים ופצועים, אבחונם, ריפוים, מתן מרשם להם, פיקוח על נשים בזיקה להריון וללידה, או שירותים אחרים הניתנים בדרך כלל מידי רופא לרבות ריפוי באקופונקטורה".



"רופא מורשה" מוגדר בסעיף 2 לפקודה כ"מי שיש לו רשיון לפי פקודה זו", ואילו סעיף 4 לפקודה מגדיר את רשימת התנאים המקנים זכאות לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, ביניהם השכלה רפואית במוסד מוכר להשכלה גבוהה ועמידה בבחינות.



19. למקרא הגדרת ה"עיסוק ברפואה", ניתן לסבור כי הוראות הפקודה חלות על העוסקים בענפי הרפואה המשלימה, שהרי שיטות הטיפול של רבים מהם – ובכללן גם של המערער – כוללות, לכאורה, בדיקה של החולה, אבחונו ומתן חומרי מרפא, כל זאת בניסיון להביא לריפויו.



בע"א 2055/99 פלוני נ' הרבנות הראשית לישראל הנ"ל התווה המשנה לנשיא (אז השופט) מצא מבחני עזר, להכרעה בשאלה אם פעולה מסוימת מפרה את האיסור על "עיסוק ברפואה", תוך שהוא עומד, במאמר מוסגר, על הקושי בהחלת הוראות הפקודה על העוסקים ברפואה המשלימה על ענפיה:



"...תכליתו המרכזית של האיסור שמטילה הפקודה על העיסוק ברפואה ללא רישיון היא להגן על הציבור מפני המתיימרים להיות בעלי הכשרה וכישורים בריפוי חולאים ובעיות רפואיות, בעוד שלאמיתו של דבר אין הם בעלי כישורים כאלה. מכאן עולה, כי הכרעה בשאלה, אם פעולה כלשהי מפרה את האיסור על עיסוק ברפואה, חייבת להתבסס על בחינתה של הפעולה בהקשרה הרחב. לא רק דרך ביצועה של הפעולה, אופייה הטכני והמכשור המשמש לביצועה צריכים להישקל, אלא גם התכלית אותה נועדה להשיג והמשמעות שמייחסים לה מבצע הפעולה, מחד, והנזקק לשירותיו, מאידך, על רקע מצגו של המבצע. שאלות מרכזיות הטעונות בחינה, על יסוד עובדותיו המיוחדות של המקרה הנתון, תהיינה: כלום הוצגה הפעולה או נתפסת היא כמיועדת לאבחן או לרפא חולי, או מגבלה בריאותית? וכלום מבצע הפעולה מציג את עצמו, ולו גם במשתמע, כבעל כישורים לממש איזה מן התכליות הללו? במאמר מוסגר אוסיף, כי מבחנים אלה – המשקפים פרשנות לכאורה נאותה להגדרת העיסוק ברפואה שבפקודת הרופאים – אינם מספקים תשובה מניחה את הדעת לכשרות עיסוקם של בעלי מקצועות בתחומי הרפואה המשלימה לענפיה (הומיאופתיה, אקופונקטורה, רפלקסולוגיה, כירופרקטיקה ועוד)..." (פסקה 18 לפסק הדין).



ואכן, החלתה של פקודת הרופאים על ענפי הרפואה המשלימה – בהעדרו של הסדר חקיקתי אחר – הינה מאולצת, מלאכותית ואינה יכולה לעמוד. בחינת פקודת הרופאים על מכלול הוראותיה מעלה כי הפקודה נועדה להסדיר את העיסוק ברפואה הקונבנציונאלית ובה בלבד. ברי כי הרישיון אליו מתייחסת פקודת הרופאים, שהמחזיק בו הוא "רופא מורשה" הרשאי "לעסוק ברפואה" כאמור בסעיף 3 לפקודה, הוא רישיון לעסוק כרופא ברפואה קונבנציונאלית, שהרי אין ולא קיימת כיום דרך לקבל רישיון לעסוק באחד מענפי הרפואה המשלימה. לשיטתי, גם שאר המונחים הכלולים בהגדרת ה"עיסוק ברפואה" – לאמור: "בדיקת חולים", "אבחונם" ו"מתן מרשם להם" – מתייחסים כולם לבדיקה, אבחון ומתן מרשם על ידי מי שעיסוקו ברפואה קונבנציונאלית. יוער כי תיקון פקודת הרופאים משנת 1987 (ס"ח 1224, תשמ"ז 162) בו הוספו להגדרת "עיסוק ברפואה" המלים "לרבות ריפוי באקופונקטורה" תומך אף הוא במסקנה זו: העובדה שהמחוקק מצא לנכון לתקן את נוסח החוק, כדי להכליל את האקופונקטורה בהגדרת ה"עיסוק ברפואה", מלמדת כי נדרש תיקון חוק מפורש כדי להרחיב את ההגדרה גם על טיפול שאינו נופל בגדר הרפואה הקונבנציונאלית. ודוק: כך הוא לעניין העבירה לפי פקודת הרופאים; שונים הם פני הדברים ככל שמדובר בעבירות לפי סעיפים 338(7) ו- 325 לחוק העונשין. בשונה מפקודת הרופאים, שעניינה "עיסוק ברפואה", והכוללת הגדרה מפורשת של מונח זה, חלות העבירות שבחוק העונשין על הנותן "טיפול רפואי". במסגרת זו נכללים כל סוגי הטיפולים הרפואיים, לרבות אלה הלא-קונבנציונאליים.



20. פרשנות אחרת, לפיה טיפול בשיטות הטיפול המשלימות מהווה "עיסוק ברפואה", משמעה למעשה כי כל אותם עוסקים ברפואה משלימה, שאינם רופאים מורשים – וכך הם פני הדברים בדרך כלל – עוברים עבירה פלילית על פי סעיף 3 לפקודה.



המשיבה מודעת לקיומו של קושי כאמור. בסיכומי תשובתה היא מציינת כי עמדתה היא שלשונה של העבירה לפי סעיף 3 לפקודת הרופאים היא רחבה, ומכניסה בגדרה גם מצבים שאין ראוי להפלילם. עם זאת סבורה היא כי המצב השורר בישראל ביחס לתחום העיסוקים המעין רפואיים, האלטרנטיביים ותחומי הרפואה המשלימה המבוצעים על ידי מי שאינם רופאים מורשים, מחייב את קיומה של העבירה. עוד סבורה היא כי נדרשת גיבושה של מדיניות אכיפה והעמדה לדין בתחום זה, ויתכן שיידרש בעתיד תיקון החקיקה או התקנתן של תקנות. היא מציינת כי עניין זה נמצא כיום על שולחנם של כל הנוגעים בדבר, אולם, כך לשיטתה, על אף המצב המשפטי הבלתי מספק, אין הצדקה לזכות את המערער מן העבירה.



כפי שציינתי, אין בידי לקבל עמדה זו. בצדק מציינת המשיבה כי האינטרסים הציבוריים הבסיסיים ביותר מחייבים את הסדרתם החוקית של תחומי העיסוק ברפואה המשלימה, ואת הנהגתו של משטר פיקוח על תחומים אלה. אולם, זאת יש לעשות באמצעות חקיקה מתאימה, ולא באמצעות פרשנות מאולצת של פקודת הרופאים, אשר לא נועדה להסדיר תחומים אלה. גם האכיפה הסלקטיבית המוצעת על-ידי המדינה פסולה והיא פוגעת בעקרון החוקיות של המשפט הפלילי. אכן, נסיבותיו של המקרה שלפנינו קשות וחמורות הן. לא בכדי הדגישו הערכאות דלמטא את רשלנותו של המערער. ברם, במצב החוקי דהיום, מקום בו נמצא כי אדם העוסק ברפואה משלימה התרשל בטיפול שנתן, וסיכן בכך את חיי המטופל, ניתן להרשיעו בעבירה של רשלנות לפי חוק העונשין (כפי שנעשה בענייננו), ולא בעבירה של עיסוק ברפואה לפי פקודת הרופאים. נסיבות המקרה שלפנינו אך ממחישות כי הגיעה העת להתערבות המחוקק ויפה שעה אחת קודם.



21. המערער הורשע גם בהתחזות לעוסק ברפואה, לפי הסיפא לסעיף 3 לפקודה. לא מצאתי בסיס לכך בתשתית העובדתית שנקבעה. הנער והוריו פנו למערער מלכתחילה משום שנואשו מן הטיפול הקונבנציונאלי ובחרו לנסות שיטת טיפול אחרת. המערער לא הציג עצמו בשום שלב בפני הנער או הוריו כרופא קונבנציונלי, וטענה כזו כלל לא הועלתה על ידיהם. ברור היה כי המערער הוא הומיאופת וכי הוא מתעתד לסייע לנער בבעיותיו בשיטת הטיפול ההומיאופתית ובגבולותיה. לאור האמור לא היה בפעולתו של המערער כל יסוד של התחזות, וממילא לא ניתן היה להרשיעו בעבירה של התחזות לרופא.



22. אשר לערעור על גזר הדין – סבורני כי בנסיבות העניין ונוכח התשתית העובדתית החמורה שעומדת בבסיס הרשעתו של המערער בעבירת הרשלנות, העונש שנגזר על המערער נוטה באופן משמעותי לקולא. בנסיבות אלה, איני מוצא מקום להפחית עוד מעונשו של המערער.



הייתי מציע, אפוא, לחברי, להותיר את הרשעתו של המערער בעבירת הרשלנות על כנה, לזכות את המערער מן העבירות לפי פקודת הרופאים, ולהותיר את העונש שנגזר עליו בעינו.



ש ו פ ט



השופט א' א' לוי:



אני מסכים.



ש ו פ ט



השופטת א' חיות:



אני מסכימה.

ש ו פ ט ת



הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צו הרופאים

  2. התחזות לרופא

  3. מכרז לתפקיד רופא

  4. ועדת ערעור רופאים

  5. רופא תעסוקתי - מסגר

  6. התחזות לרופא

  7. פקודת הרופאים

  8. טופס תעודת רופא

  9. נפילה של רופא במדרגות

  10. אישור עבודה רופא עצמאי

  11. עונש על תקיפת רופא

  12. אחריות רופא משפחה

  13. ביטול רישיון רופא

  14. טופס תעודה רפואית

  15. תוספת רופאי בריאות הציבור

  16. חובת הגילוי של רופא

  17. בעיות גב אצל רופאים מנתחים

  18. דרגות רופאים - דירוג רופאים

  19. ביטול מנוי ביקור רופא

  20. בקשה לזימון רופא לעדות

  21. חובת הזהירות של רופאים

  22. רופא מומחה - הגדרת רופא מומחה

  23. תביעה נגד רופא ביקור בית

  24. סירוב רופאים לתת חוות דעת

  25. התייעצות עם רופאים נוספים

  26. פתיחת מרפאה אלטרנטיבית בבית

  27. התליית רישיון רופא - פקודת הרופאים

  28. רשלנות הוראות של רופא בשיחה טלפונית

  29. עיסוק רופא פרקטיקה פרטית בבית ללא היתר

  30. ביטוח אחריות מקצועית רופא - רשלנות רפואית

  31. אי בדיקה על ידי רופא תעסוקה לפני העסקת עובד

  32. סירוב רופא לבדוק חולה ללא נוכחות אדם אחר בחדר

  33. אותו הרופא בשתי ועדות רפואיות שונות לאותו אדם

  34. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון