ניתוח הגדלת חזה - סיכונים


פסק דין

אישה ביקשה לעבור ניתוח הגדלת חזה חזה. בבדיקה נמצא זיהום מקומי בשדיים. לאחר סדרה של ניתוחים חוזרים ביקשה התובעת להוציא את שתלי הסיליקון שהשתילו בשדיה. בתביעתה טוענת התובעת כי כתוצאה מטיפול רשלני נגרמו לה נזקים חמורים, רפואיים ופסיכיאטריים. להלן פסק הדין בנושא:


1. התובעת ביקשה לעבור ניתוח הגדלת חזה שדיים. הנתבע הינו רופא מומחה לכירורגיה פלסטית, המבצע גם ניתוחי הגדלת שדיים.

בחודש אוגוסט 1997 פנתה התובעת לנתבע וביקשה לעבור את הניתוח האמור. הניתוח בוצע בחודש ספטמבר 1997. בבדיקה בחודש אוקטובר 1997 נמצא זיהום מקומי בשדיים והם היו פתוחים בחלקם. מכאן ואילך עברה התובעת סדרה של טיפולים חוזרים בזיהום ושל תפירות חוזרות ונשנות של השד הימני. בחודש יוני 1998, לאחר סדרה של ניתוחים חוזרים שביצע הנתבע בשד הימני ביקשה התובעת להוציא את שתלי הסיליקון שהשתיל הנתבע בשדיה. בתביעתה טוענת התובעת כי כתוצאה מטיפולו הרשלני של הנתבע נגרמו לה נזקים חמורים, רפואיים ופסיכיאטריים.


האחריות

2. להלן פירוט העובדות אשר בעיקרן אינן שנויות במחלוקת:



ביום 30/9/97 עברה התובעת, לבקשתה, ניתוח להגדלת שדיים. הניתוח בוצע לאחר שהתובעת חתמה על טופס הסכמה לניתוח אשר פורטו בו סיכונים וסיבוכים אפשריים של הניתוח (ר' הטופס שצורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת), ולאחר שקיבלה הסבר בעל פה אודות סיכונים וסיבוכים אפשריים אלו, לרבות האפשרות שיהיה צורך בניתוח מתקן (ר' עדותה של התובעת בחקירה נגדית בעמ' 28 לפרוטוקול שורות 1-4). בדיקת בקורת ראשונה שערך הנתבע לתובעת ביום 8/10/97 לא העלתה ממצאים חריגים, והנתבע הוציא לתובעת את התפרים.



בבדיקת בקורת ביום 20/10/97 נמצא זיהום מקומי בשדיים, אשר היו פתוחים בחלקם התחתון. התובעת קיבלה טיפול מקומי מתאים וכן כדורי אנטיביוטיקה וזומנה ליום 24/10/97. יצוין כי בתצהיר עדותו הראשית טען הנתבע כי "בהחלט יתכן, כי אם הייתה התובעת פונה אלי מייד בתחילת ההליך, [הכוונה לזיהום בשדיים – ב.ג.] ומטופלת במועד, המהלך לאחר מכן היה נחסך ממנה וממני, והתוצאה הסופית הייתה שונה ומוצלחת" (ר' סעיף 10 לתצהיר). עם זאת, בסיכומים שהוגשו מטעמו נזנחה טענה זו.



בבדיקה ביום 24/10/97 נראה האזור נקי. הנתבע ביצע תפירה מחדש של השדיים והשאיר נקזים בפתח נפרד במטרה להטות את הנוזלים החוצה ולמנוע לחץ על החתך הניתוחי. ביום 3/11/97 נראה שיפור קליני בשד שמאל והנקז שהיה בו הוצא. בשד ימין נמשכה ההפרשה ולכן הושאר בו הנקז. ביום 10/11/97 נראה שיפור במצב השדיים והוצא גם הנקז הימני. בבדיקה ביום 1/12/97 לא נמצאו ממצאים חריגים. ביום 8/12/97 נראה בבדיקה שוב פתח קטן בשד ימין והתובעת הוזמנה לסגירתו ביום המחרת. ביום 9/12/97 תפר הנתבע את שד ימין, הפעם ללא השארת נקז היות ומצב הפצע היה טוב יותר.



לגבי הטיפול שניתן לתובעת בתאריכים 28/1/98-29/1/98 קיימת חוסר בהירות מסוימת העולה מן הרישומים הרפואיים: קיים טופס הסכמה לניתוח הנושא שני תאריכים: 29/1/98 ו- 17/2/98 המתייחס לכאורה להוצאת השתל מהשד הימני. כן קיים רישום רפואי אודות טיפול שניתן לתובעת בבית החולים האיטלקי, שגם בו נזכרים שני התאריכים הנ"ל, וכן התאריכים 9/12/97, 4/6/98, 5/6/98 ו – 18/6/98 לפי המסמכים המצורפים לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). בתצהירו של הנתבע נאמר כי ביום 28/1/98 נראו בביקורת שני פתחים קטנים וסימני אודם וזיהום. לדבריו המליץ על טיפול מתאים והתובעת החליטה להמתין ולראות מה יקרה. התובעת סיפרה, כי לאחר הניתוח שבוצע ביום 9/12/97 נשארה התובעת עם התפרים, ולמרות זאת המשיך הפתח להיפתח "עד שאפשר היה לראות את תותבת הסיליקון" (ר' סעיף 13 לתצהיר).



בתאריך 17/2/98 הוציא הנתבע מהשד הימני את שתל הסיליקון, שהיה בחלקו הגדול בחוץ, וסיכם עם התובעת שימתין לריפוי המקום בטרם יחזירו מחדש. ביום 20/4/98 התרשם הנתבע מריפוי מלא של הצלקת בשד הימני אך סיכם עם התובעת כי ימתין חודשיים נוספים בטרם ינסה להחזיר את השתל לאותו השד. ביום 4/6/98 הוחזר השתל לשד הימני בתנאי ניתוח, לרבות מתן טיפול אנטיביוטי תוך-ורידי. התובעת שוחררה לביתה באותו יום. על פי הנתבע זומנה התובעת לביקורת ולא הגיעה, אך מסרה לו טלפונית ביום 8/6/98 ש"הכל תקין" (ר' סעיף 21 לתצהיר הנתבע). בתצהיר התובעת אין התייחסות לנקודה זו.

ביום 14/6/98 דיווחה התובעת טלפונית לנתבע על דימום רב משד ימין. לטענת התובעת חשה באותו יום חולשה והתעלפויות. הנתבע נסע לביתה ומצא שאריות של נוזל סירוטי צלול דרך קו התפרים מתחת לשד ימין. ביום 18/6/98 הכניס הנתבע לשד ימין נקז ואקום. יצוין כי בתצהיר הנתבע אין פירוט של המועד בו הוכנס נקז זה, אך מתצהיר התובעת וכן מהרישומים הרפואיים עולה כי הנקז הוכנס ביום 18/6/98. כן עולה מהרישומים הרפואיים כי הנתבע ביקש באותו היום בדיקת תרבית של הנוזל הסירוטי.



ביום 25/6/98 הוצאו שתלי הסיליקון משדי התובעת על פי בקשתה. בגיליון בית החולים האיטלקי בו בוצע ניתוח הוצאת השתלים נרשם ביום 25/6/98, בין היתר:



"בעקבות ברור שנערך לאחר הניתוח הקודם ביום 18/6 מתברר שכל הבדיקות היו תקינות כולל חלבונים...

תרבית היתה תקינה גם כן כל זה לדבריה (שכחה תשובות)"

(הדגשה שלי – ב.ג.; ר' המסמך המצורף לתצהיר התובעת)



לתצהירה של התובעת צורף תדפיס התשובה לתרבית שנבדקה במעבדת קופת חולים הכללית. על פי התדפיס, בתרבית צמח חיידק סטפילוקוקוס אוראוס (לעניין זה ראה גם את חוות דעתו של פרופ' שפיר, המומחה מטעם התובעת).



3. בכתב התביעה טענה התובעת טענות רבות בנוגע לאופן בו ביצע הנתבע את הניתוח הראשון ואת הניתוחים שבאו אחריו. כך טענה התובעת, בין היתר, כי הנתבע לא בדק את התאמת גודל שתל הסיליקון למידותיה של התובעת ולסוג עורה, הן לפני הניתוח הראשון והן ובעיקר לאחר הפריצות החוזרות והנשנות של השתל. טענות נוספות של התובעת בכתב התביעה נגעו לאופן ניהול הרישומים הרפואיים על ידי הנתבע ולהעדר הסכמה מדעת.



בסיכומים אשר הוגשו מטעמה נזנחו מרבית הטענות שהועלו על ידה בכתב התביעה לעניין אחריותו של הנתבע, והתובעת התמקדה בטענות דלהלן:



הנתבע התרשל בכך שלא נטל תרבית מהזיהום שנוצר במקום פתיחת התפר והפריצה אלא רק לאחר הניתוח שבוצע בתאריך 18/6/98;

משאירע הזיהום ופריצת השתל, היה על הנתבע לאשפז את התובעת למספר ימים ולתת לה אנטיביוטיקה דרך הוריד במקום להסתפק במתן אנטיביוטיקה דרך הפה;

אפילו נקט הנתבע בשיטה רפואית מקובלת (לעניין דרך הכנסת התותבת ולעניין האופן בו פעל לאחר פריצתה), לא די בכך כדי להצביע על העדר רשלנות מצדו. לעניין זה טענה התובעת, כי אם ייקבע שהיה זה סביר מבחינת הנתבע שלא לסלק את השתלים ולהמתין תקופה ארוכה יותר עד להחזרתם, יש לקבוע כי הדרך בה בחר הנתבע חייבה מדרך קל וחומר נטילת תרבית מן הזיהום וכן אשפוזה של התובעת ומתן אנטיביוטיקה דרך הוריד.



התובעת העלתה טענות נוספות הנוגעות להעברת נטל הראיה נוכח הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן בשל העדר רישומים רפואיים נאותים בנוגע לפעולות שביצע הנתבע בין התאריכים 9/12/97 ו – 25/6/98. כן חזרה התובעת בסיכומיה על טענת העדר ההסכמה מדעת.



4. פרופ' שפיר, המומחה מטעם התובעת, בחוות דעתו ת/1 אמר כי משאירעה פריצה, ניתן לנסות ולתפור את החתך פעם אחת ולכל היותר פעמיים, שכן כל תפירה גורמת נזק נוסף לעור ומגדילה את הסיכון לפריצה מחודשת. לעמדתו, קיימים חילוקי דעות באשר להחזרת השתל ותפירה מחדש כשהפריצה מלווה בזיהום, וכי אין ספק שבמקרה כזה יש צורך בנטילת תרבית מן הפצע ולתת למטופלת אנטיביוטיקה – תחילה רחבת טווח ואחר כך לפי התרבית. פרופ' שפיר הוסיף כי "אין חוק", כלשונו, "לגבי אנטיביוטיקה, אך רבים יאשפזו החולה ויתנו אנטיביוטיקה דרך הוריד שהשפעתה טובה בהרבה ממתן דרך הפה, בעיקר כאשר יש זיהום ברור של הפצע הניתוחי וכמובן משולב בזה זיהום התותבת" (ר' עמ' 3 לחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה).

לדעתו, "לאחר כשלון ניתוח ראשון, זיהום הפצעים וכנראה גם התותבת וניתוח נוסף בו הורחקה התותבת והוכנסה מחדש, מן הראוי היה לשקול אם רצוי להכניסה פעם שלישית. הפעם הרביעית כבר הייתה אסורה לדעתי בשל כישלונות חוזרים, רקמות פריכות ומודלקות וחוסר יכולת להבטיח כיסוי טוב ועבה לתותבת" (ר' שם). בחוות הדעת נכתב עוד כי סיכויי הניתוח השלישי להצליח היו קטנים, וכי סיכויי הניתוח הרביעי היו אפסיים, וזאת בייחוד לאור הכנסת התותבת לאותו מקום.



בחקירתו הנגדית שינה מעט פרופ' שפיר את עמדתו ואמר שכבר אחרי ניסיון אחד של הוצאה והחזרה של השתלים שלא הצליח, כלומר אחרי הניתוח שבוצע לתובעת בחודש אוקטובר, לא היה צריך יותר לחזור ולנסות להכניס את השתלים (ר' עמ' 19 ו - 21 לפרוטוקול). בתשובה לשאלה למה חזר בו בנקודה זו מחוות הדעת השיב פרופ' שפיר: "הייתי לארג' אולי מדי... אני גם טועה לפעמים" (ר' עמ' 20-21 לפרוטוקול).



נקודות נוספות אליהן התייחס פרופ' שפיר בחוות דעתו היו פרק הזמן שהיה על הנתבע להמתין בטרם ישתיל מחדש את שתל הסיליקון בשד הימני, והמיקום שבו היה צריך למקם את השתל: לדעתו, מן הראוי היה להמתין תקופה של חצי שנה עד שנה עד להבשלה מלאה של הצלקת לפני הניסיון הנוסף להכניס את השתל. כמו כן הנתבע היה צריך לשקול להכניס את השתל מתחת לשריר בית החזה, מה שהיה מקטין את הסיכוי לפריצתו המחודשת.



בחקירתו הנגדית אישר פרופ' שפיר כי הופעת זיהומים אחרי הכנסת שתל הסיליקון לשד מהווה סיבוך מוכר, וכי הופעת הזיהום איננה מצביעה, כשלעצמה, על רשלנות (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 19-21, עמ' 18 לפרוטוקול שורות 21-23). כן אישר פרופ' שפיר כי גם פריצת השתל מהווה סיבוך ידוע, אף כי שכיחותה נמוכה מזו של הזיהום (ר' עמ' 11-12 לפרוטוקול). פרופ' שפיר הוסיף ואישר כי החזרת השתלים ותפירה מחדש של השדיים מייד עם התגלות הזיהום היא "גישה אפשרית" (עמ' 9 לפרוטוקול שורה 1, עמ' 10 לפרוטוקול שורות 9-10), אך ציין כי סיכויי ניתוח כזה אינם טובים (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 10-11), ואף הפנה לספרות מדעית לפיה גישה זו אינה מומלצת (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 10 – עמ' 22 לפרוטוקול שורה 9). פרופ' שפיר נשאל מה לדעתו היה צריך הנתבע לעשות ב – 20/10/97 ולא עשה, והשיב:

"ת: מה שמקובל על פי הספרות ומה שצריך לעשות זה בעצם שרוב המנתחים הפלסטיקאים וגם בספרות עושים – מוציאים את התותבות...

ש: כבר בשלב זה?

ת: ולא מחזירים אותן. יש כאלה שנוהגים לקחת את האישה לחדר ניתוח, להוציא את התותבת, לעשות שטיפות רציניות, להכניס נקז, לתת אנטיביוטיקה ואז האנטיביוטיקה דרך הווריד תוך אשפוז לכמה ימים לפחות. זה ניסיון אחד שיש כאלה שטוענים שמותר לעשות"

(עמ' 8 לפרוטוקול שורות 9-16)



פרופ' שפיר אישר אפוא כי "יש שטוענים" שניתן לנסות ולהחזיר את השתלים למקומם מייד לאחר שנתגלה הזיהום, אלא שלדבריו ניסיון זה צריך היה להיות כרוך באשפוזה של התובעת ובמתן אנטיביוטיקה דרך הווריד.



בהמשך הוסיף פרופ' שפיר והבהיר את חשיבותה של נטילת התרבית להחלטה בדבר סוג האנטיביוטיקה שצריך היה לתת לתובעת:

"ש: אתה היית מאשפז אותה וממשיך לתת לה אנטיביוטיקה דרך הווריד?

ת: אחרי כל המהלך המאד סוער הזה הייתי עושה את זה, קרוב לוודאי, שוב – אם הייתה לי תרבית. כאן לא היתה תרבית אז לא הייתי יודע איזה אנטיביוטיקה לתת, לא דרך הווריד ולא דרך הפה. אבל הייתי נותן אולי אנטיביוטיקה מאד רחבת טווח

ביהמ"ש: איזה? מה היית נותן?

ת: אני לא יודע, הייתי צריך לשקול עם זיהומולוג ביחד ולהחליט – בזמן הניתוח ולאחר הניתוח מה לתת, עם כל הסיפור הזה של העבר [הכוונה לשלושה ניסיונות קודמים להחזיר את השתל, שכשלו – ב.ג.], גם אם הזיהום לא... היה קשה מאד להחליט כי אין לו תרבית. אבל משהו היו צריכים להחליט ביחד ולתת כדי למנוע, אחרי ארבע הפעמים האלה עוד פעם נוספת"

(עמ' 11 לפרוטוקול שורות 14-24)



בתרבית אשר לקח הנתבע מן השד ביום 18/6/98 צמח חיידק סטפילוקוקוס אוראוס. פרופ' שפיר העיד כי "הניתוח האחרון היה חיידק שעם החיידק הזה להציל תותבות, לפי הספרות – כמעט בלתי אפשרי" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 13-15).



יצויין כי פרופ' שפיר נחקר ארוכות בנוגע להכנסת השתל מתחת לשריר בית החזה, אך בהעדר טענה של התובעת בסיכומיה בעניין זה אין מקום לניתוח פרטני של העדות בנקודה זו.



5. ד"ר גולן, המומחה מטעם הנתבע, כתב בחוות דעתו נ/5 כי "הטיפול האנטיביוטי בזיהומים היה על פי תרביות מן הפצע" (ר' עמ' 2 לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית העיד ד"ר גולן כי נתון זה נרשם בחוות דעתו מפיו של הנתבע (עמ' 90 לפרוטוקול שורות 23-25, עמ' 92 לפרוטוקול שורות 3-6, 12). עם זאת, אין מחלוקת כי למעט המסמך בדבר התרבית שנלקחה מהתובעת ביום 18/6/98 אין ברישומים הרפואיים תיעוד של לקיחת תרבית כלשהי. יתרה מזו, הנתבע עצמו לא הצהיר ולא העיד כי נטל תרבית נוספת. לדבריו הדבר נעוץ שבין הניתוח באישפוז בבית חולים לבין המערכת הפרטית, וכלשונו:

"אם אתה לוקח תרבית בבי"ח עד לקבלת תשובה זה מינימום 3-4 ימים. במערכת בחוץ עד שאתה מעביר את הבדיקה למעבדה אתה שומר את הדברים בתנאים מיוחדים שאין במערכת רגילה של בי"ח זה לוקח 5-6 ימים. במערכת הפרטית בגלל שאין מי שייקח את הדברים למעבדה והכל על בסיס אישי שאני צריך לקחת או המזכירות שלי ולמצוא מעבדה זה לוקח בסביבות 5 ימים מהניסיון שלי לקבל תשובה של תרבית. בבי"ח זה הרבה יותר מהר. אי אפשר להשאיר חולה שיש ספק לגבי זיהום לגביה בלי טיפול אנטיביוטי. התרבית נלקחת רק כדי שתתן אינדיקציה מדויקת מה בדיוק החיידק אם הוא לא מגיב. במקרה שלה זה הגיב. היא הגיעה לניתוח בלי סימנים של זיהום"

(עמ' 98 לפרוטוקול שורות 20-28)



הנתבע העיד אפוא על קשיים לוגיסטיים בקבלת תוצאות התרבית, ועל כך שלא ניתן להשאיר חולה שיש ספק בעניין זיהום הקיים אצלו ללא טיפול אנטיביוטי. דא עקא, תשובה זו איננה מייתרת את הקושי בהתנהלותו עליו הצביע פרופ' שפיר, שהרי גם פרופ' שפיר לא הציע שלא לתת לתובעת טיפול אנטיביוטי עד שתגיע תשובת התרבית. נהפוך הוא, פרופ' שפיר העיד כי היה מקום לתת לתובעת טיפול אנטיביוטי רחב-טווח דרך הווריד בתנאי אשפוז עד שתגיע תשובת התרבית. דברי הנתבע לפיהם החיידק הגיב לטיפול אינם תואמים את חוות הדעת של המומחה ד"ר גולן שאמר, שהגורם העיקרי לבעיה היה זיהום עקשני, שלמרות פעולותיו השונות של המנתח חזר והופיע וגרם להצטלקות והפרעות אחרות בריפוי אשר לא איפשרו לשתל להישאר במקומו (עמ' 3 לחוות הדעת).

אמנם, בחקירתו הנגדית העלה ד"ר גולן השערה לפיה האנטיביוטיקה שקיבלה התובעת הייתה מתאימה אך המינון שניתן לה לא היה מספק (עמ' 91 לפרוטוקול, שורות 26-27), אלא שבהעדר בדיקת תרבית מזמן אמת נותרת דיעה זו בגדר השערה בלבד.



כלל ידוע הוא, כי העדרן של רשומות רפואיות המונע מן התובע לברר ולהוכיח את העובדות הנוגעות לטיפול שקיבל ולמצבו הבריאותי במהלך אותו טיפול גורר את העברת נטל השכנוע לגבי אותן עובדות אשר לו היו רשומות רפואיות כנדרש קל היה לבררן אל כתפי הרופא או המוסד הרפואי (ע"א 6948/02 פנטה אדנה נ' מדינת ישראל פ"ד נח (2) 535 בפסקה 11).



מדרך קל וחומר יש לקבוע כי נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע מקום בו העדרן של רשומות רפואיות נובע מן הטעם הפשוט שבדיקות התרבית כלל לא בוצעו. יש להוסיף כי אין בעדותו של הנתבע או בחוות הדעת אשר הוגשה מטעמו כל התייחסות לתוצאת התרבית שנלקחה מן התובעת ביום 18/6/98, אשר לגביה העיד כזכור פרופ' שפיר כי המדובר בחיידק "שעם החיידק הזה להציל תותבות, לפי הספרות – כמעט בלתי אפשרי" (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 13-15).



לשאלה איך התאים לתובעת את האנטיביוטיקה השיב הנתבע כי התייעץ עם חברו, שהוא מומחה לזיהומים, אלא שאין גם לכך תימוכין ברשומות רפואיות, והוועצות עם חבר, הגם שיכולה ללמד על שיטת "הסמוך" לא היתה מביאה לשינוי, לדעתו, כי הסוג הידוע לו הוא המקובל, וכלשונו:

"אני עוסק בזה בצורה מאד אינטנסיבית וזיהומים הם מאד שכיחים ויש לנו מומחים בתחום הזיהומים ד"ר פינקלשטיין שהוא חבר טוב שלי ואני מתייעץ איתו בבעיות מסוג זה וגם במקרה זה התייעצתי איתו והתשובות שלו הן תמיד אותו דבר ואני לא זוכר ששינינו ב – 10 שנים האחרונות את הנוהל של מתן אנטיביוטיקה בעקבות תרבית שקיבלנו. אנו תמיד נותנים את האנטיביוטיקה שהיא קיבלה שזה הטוב ביותר לטיפול בתחום השד. התרביות שמגיעות אח"כ לא משנות את העובדה הזו" (עמ' 100 לפרוטוקול שורות 22-27)



עדותו של פרופ' שפיר בעניין החיידק, אשר צמח בתרבית שנלקחה מהתובעת ב- 18/6/98, לא נסתרה. יתרה מזו, המומחה מטעם הנתבע, ד"ר גולן, העיד כי "בוודאי שצריך לקחת תרבית", אלא שלדבריו סמך הוא על הדברים שאמר לו הנתבע לפיהם לקח תרבית (עמ' 92 לפרוטוקול שורות 3-6, 13-14).



יש לקבוע כי הנתבע התרשל משלא נטל תרבית משדיה של התובעת משנתגלה הזיהום בפעם הראשונה, ולא הצליח לשכנע שנטילת התרבית לא היתה משנה את סוג האנטיביוטיקה שקיבלה התובעת, והשפעתה על הטיפול בזיהום.



6. הנתבע נקט אמנם בשיטה רפואית מקובלת כאשר עשה ניסיונות להציל את השתלים, אלא השאלה מהו המועד הנכון להוצאתם - בל נשכח, כי התובעת ביקשה בניתוח להגדיל את השדיים, והוצאת התותבות כבר עם הופעת הזיהום הראשון היתה גורמת לכישלון מימוש מטרתה ורצונה. יחד עם זה, היה הנתבע צריך להקפיד הקפדה יתרה בטיפול בזיהום שנתגלה אצל התובעת מיד בהתחלה בלקיחת תרבית ולברר באופן רציני ויסודי מהי האנטיביוטיקה שהשפעתה עשויה להמשיך הצלחת התהליך.

לדעתי, התרשל הנתבע גם משלא אישפז את התובעת על מנת לתת לה אנטיביוטיקה דרך הוריד, ומשניסה שוב ושוב לתפור את שדה הימנית של התובעת בתנאי הקליניקיה הפרטית שלו ו/או אשפוז יום להשיג את תכלית הניתוח, דהיינו הגדלת השדיים. כל אותה עת שיתפה התובעת פעולה, כי גם היא קיוותה שהמהלך הקשה והמסובך יביא בסופו של דבר לתוצאה המקווה, ולצורך זה עברה סידרה של טיפולים חודרניים קשים ומיגעים החל מהניתוח ב- 30.9.97 וכלה בהוצאה שתלים ב- 25.6.98.

לטעמי, לא היה מקום לאופטימיות, אותה גילה הנתבע בעדותו, שאם התובעת לא היתה מתעקשת על הוצאת השתלים, ניתן היה להתגבר על הסיבוכים ולהגיע לתוצאה הרצויה (עמ' 99 לפרוטוקול).

כל תפירה מחודשת של אזור הניתוח גרמה להתרופפות העור, לצלקת ולזיהום נוסף בגין ההתערבות הכירורגית. הדוגמא הבולטת היתה הניתוח מ- 17.2.98, אז תותבת הסיליקון היתה בחלקה הגדול מחוץ לחזה, דבר שחייב את הוצאת השתל. הפתח הושאר פתוח על מנת שיתאחה ויבריא. ההתאחות התארכה לתקופה של שלושה וחצי חודשים במקום 10 ימים כמובטח, אז הוחזר השתל לשד ימין, והתובעת שוחררה לביתה באותו יום.



נראה שהחלטת הנתבע שלא לוותר על האופציה של הצלחת הניתוח, מתוך כוונה אמיתית וכנה שסידרת הטיפולים תביא להגשמת המטרה של הגדלת השדיים, היא החלטה שגויה ורשלנית, ולא התאימה לנסיבות המקרה שבפניו, לאור הסיבוכים שנגרמו החל מהמהלך הראשון, גם אם לא אקבל בנקודה זו דעתו של פרופ' שפיר, שאסור היה להכניס את התותבת מחדש, ואחרי הניסיון הראשון צריך היה להפסיק בהשארת התותבת.



עוד יאמר כי לאחר הידרדרות מצבה של התובעת ביום 18.6.98, כאשר הנתבע הגיע לביתה של התובעת לאור הדימום מהתפרים, ראוי היה שהנתבע ידאג לאשפוזה בבית החולים לאלתר, ולא לטפל בה כשהגיעה לבית החולים האיטלקי למחרת להחדרת צינור הניקוז בצד החזה.



אשר לטענת העדר ההסכמה מדעת – סבורה אני כי התובעת לא הוכיחה עילה זו, וזאת נוכח נוסחו המפורט של טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמה (ר' נספח לתצהיר עדותה הראשית), ונוכח עדותה שלה-עצמה לפיה קבלה מן הנתבע הסבר מלא אודות הסיכונים הטמונים בניתוח (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 1-4).



הנזק

7. בכתב התביעה טענה התובעת כי עקב רשלנותו של הנתבע נגרמה לה נכות תפקודית צמיתה בשיעור של 20%, וכן נכות נפשית בשיעור של 30%. התובעת טענה כי אין היא מסוגלת לכל תפקוד עצמאי, וכי היא נזקקת ותיזקק עד סוף ימיה לעזרת הזולת במשך כל שעות היממה. לטענת התובעת נקלעה בעקבות מצבה לחובות כספיים כבדים, שכן נאלצה ללוות כספים מגורמים שונים, וגרמו לה הוצאות רפואיות מרובות וכי תזדקק גם בעתיד לטיפולים רפואיים, לרבות ניתוחים מתקנים של הפגיעה האסטטית שנגרמה לה. התובעת טענה כי הנתבע גרם לה ברשלנותו כאב וסבל, אובדן הנאת חיים, פגיעה בתפקוד ובהנאה המינית, חוסר ביטחון ובושה רבה וחוסר יכולת לפתח מערכת יחסים תקינה עם בן זוג עתידי.



התובעת תמכה את טענותיה לעניין הנזק בחוות דעתו של פרופ' שפיר, ובחוות דעתו של פסיכיאטר ד"ר הידש – ת/3. הנתבע תמך מצדו את טענותיו בעניין זה בחוות דעת מטעמו של ד"ר גולן ושל הפסיכיאטרית ד"ר נועה קרת (נ/1).



בעדותה בבית המשפט העידה התובעת בין היתר כי מאז הניתוחים נשוא התביעה לא היה לה כל קשר עם בני המין השני, וכי כשנה לאחר הניתוח "נאלצה" לפתח קשרים עם נשים, כי היא "לא מוכנה שכל גבר יראה את כל הגועל הזה" (עמ' 42 לפרוטוקול שורה 26 עד עמ' 43 לפרוטוקול שורה 12. הציטוט הוא מעמ' 43 לפרוטוקול שורות 2-3).



8. במהלך שמיעת עדותה של התובעת חלה תפנית, עת עימתה באת כוח הנתבע את התובעת עם דברים אותם אמרה התובעת לחוקר פרטי אשר נשלח אליה מטעמו של הנתבע. בין היתר צוטטה התובעת כמי שאמרה לחוקר:

"בגלל התביעה שלי אני כביכול הצהרתי בתביעה שאני לא עובדת כי אני כביכול בדיכאון בגלל הסיפור הזה... אני לא בדיכאון בכלל, אני בגלל התביעה, בגלל המצב אז אני כביכול בדיכאון. הצהרתי שאני לא עובדת ואין לי חבר בחיים, כל מיני שטויות, חרטא, בשביל לזכות. זו לא תביעה קלה, זו תביעה שבזכותה אני אקנה בית ואתקדם בחיים ואקנה אוטו...

אין שום נזק נפשי, זה הכל שטויות... הצהרתי שיש לי נזק נפשי אבל תכלס בשטח אין, אני מבלה, אני נהנית, היה לי חבר ארבע שנים, אבל בתביעה אף אחד לא יודע מזה, אפילו לא עורך הדין, אני לא אומרת לו – 'תשמע, ככה וככה,"

(עמ' 44 לפרוטוקול שורה 27 – עמ' 45 לפרוטוקול שורה 25)



בתשובה לשאלתי אם אמרה את הדברים הללו, השיבה התובעת "לא" (עמ' 46 לפרוטוקול שורה 7). לאחר הפסקה של כרבע שעה שבה התובעת ונשאלה אם אמרה את הדברים, והפעם השיבה:

"לא אמרתי שלא, אמרתי – יכול להיות. וגם אם אמרתי וגם אם היום אני אומרת ומדברת עם אנשים על כל הסיפור וכל העניינים שקרו בתוך זה, אני לא חושבת שכולם צריכים לדעת מהסיפור האישי שלי ואת כל האמת לאמיתה"

(עמ' 46 לפרוטוקול שורות 19-22)



התובעת טענה אפוא כי אכן אמרה את הדברים לחוקר אלא ששיקרה לו. בהמשך הסבירה כי חשדה בו כי הוא חוקר, אם כי חשבה שהוא מהביטוח הלאומי" (עמ' 52 לפרוטוקול שורה 15).

בהמשך העיד החוקר, רונן נווה, ובמהלך עדותו הוגשו תמלילי הקלטות של שתי הפגישות שנערכו בינו לבין התובעת (נ/2, נ/3), וכן קלטות וידאו (נ/4).



9. בתום פרשת הראיות אפשרתי לתובעת להגיש בקשה לפסילת הראיות שהוצגו על ידי החוקר. ביום 26/6/03 הוגשה מטעם התובעת בקשה לקבוע כי המוצגים נ/2, נ/3 ו-נ/4 אינם קבילים כראיות. בא כוחה של התובעת נימק את הבקשה בכך שראיות אלו הושגו תוך פגיעה בפרטיותה של התובעת, ובנסיבות בהן לא התקיימו אצל החוקר ההגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א – 1981, מאחר וזה פעל, על פי הטענה, בחוסר תום לב. עוד טען בא כוחה של התובעת כי החוקר ושולחיו ביצעו בהתנהגותם עבירה פלילית של הטרדת עד, בגינה אף הגישה התובעת כנגד החוקר תלונה פלילית למשטרת ישראל. בא כוח התובעת הוסיף וטען כי החוקר עבר על כללי האתיקה המקצועית של החוקרים הפרטיים בכך שהתחזה לפני התובעת כנציג של חברת "מוטורולה", ובכך שחילץ מפיה של התובעת בדרכי תחבולה את הדברים אשר צוטטו מעלה, תוך שיצר אצלה את הרושם כי הוא מחזר אחריה. לבסוף טען בא כוחה של התובעת כי חקירתה של התובעת היוותה עבירה על כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, האוסרים על עורך דין ליצור קשר עם בעל הדין שכנגד בהיותו מיוצג.

הנתבע התנגד כמובן לבקשה, וטען כי זו הוגשה בחוסר תום לב, ותוך ניסיון להוציא כספים שלא כדין. באת כוח הנתבע טענה עוד כי הראיות הושגו תוך פגיעה מינימאלית, אם בכלל, בפרטיותה של התובעת, וכי באיזון בין הפגיעה באינטרס הלגיטימי של התובעת בנסיבות העניין לבין האינטרס הלגיטימי של הנתבע ושל כלל הציבור בחשיפת האמת יש להעדיף את האחרון, ולקבל את הראיות שהוצגו על ידי החוקר.



בהחלטתי מיום 31/1/04 דחיתי את הבקשה לפסילת הראיות, וכן דחיתי את הבקשה שהועלתה באותו היום (ולא הועלתה בבקשה לפסילת הראיות) להזמין את החוקר לעדות נוספת. סבורה אני, כי לצורך הכרעה בתביעה שלפני אין לי צורך לקבל את הראיות שהוצגו על ידי החוקר כראייה לאמיתות תוכנן, ודי לי בקביעה כי הדברים אשר תועדו בראיות אלה אכן נאמרו על ידי התובעת. קביעה זו נסמכת כאמור לעיל על עדותה של התובעת עצמה בחקירה נגדית.

בסופו של עניין, חשיבותן המרכזית של הראיות הללו היא להוכחת מהימנותה או אי מהימנותה של התובעת, ולצורך הקביעה האמורה בלבד אין לי קושי לקבלן (השוו ע"פ 1741/99 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נג (4) 750; ע"א 831/86 פרופ' משה מאור נ' פרופ' דן מיכאלי ואח' פ"ד מד (1) 762, בפיסקה 7 לפסק דינה של השופטת ש' וולנשטיין; עש"מ 3/81 מוזגרשווילי נ' מדינת ישראל תק-על 81 (3) 921).

בעניין הפעלתו של החוקר ואופן פעולתו, אציין כי נוטה אני לדעה, שמאחר וכללי הפסילה האמריקניים (ה– exclusionary rule) לא נקלטו במשפטנו (למשל ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס ואח' פ"ד מט (3) 309), ונוכח הוראת סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, המקנה לבית המשפט שיקול דעת להכשיר ראיה שהושגה בניגוד להוראות החוק הנ"ל "מטעמים שיירשמו", הרי שנוכח מטרת גילוי האמת מחד, והפגיעה המינימאלית בפרטיותה של התובעת – כעולה מעדותה עצמה – מאידך, ניתן היה בנסיבות העניין לקבל ראיות אלו אף כראייה לאמיתות תוכנן (לשם השוואה ר' את ההלכה שנפסקה בעניין אחר, ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת היישוב – חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"ד נה (1) 515, לפיה רשאי בית המשפט לחרוג מכלל "המשחק בקלפים גלויים" המקובל בשיטתנו ולדחות את מועד העיון בראייה של בעל הדין שכנגד, וזאת על מנת לשרת את מטרת גילוי האמת. גם שם דובר בדו"חות חקירה שנערכו מטעמה של חברת ביטוח, ובית המשפט העליון קבע כי למען אינטרס גילוי האמת ניתן לדחות את הצגתם לפני התובע עד לאחר שימסור את גרסתו בתצהירי עדות ראשית מטעמו ומטעם עדים אחרים.



10. התובעת חזרה בה מההכחשה הראשונית של הדברים שצוטטו מפיה והסבירה את אמירתם בכך שחשדה בחוקר ולא סיפרה לו את האמת. התובעת העידה כי "כשזה בדרך כלל עם אנשים זרים אני לא סומכת על אף אחד. תמיד למדתי, בחיים שלי בכלל – לכבד בן אדם וגם לחשוד בו, באותו אחד... אני פשוט לא בוטחת באף אחד. זו אני" (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 21-22, עמ' 55 לפרוטוקול שורות 8-9). אין צורך לומר כי מדובר בגרסה תמוהה, שהרי אילו שיקרה התובעת לחוקר משום שלא בטחה בו, ניתן היה לצפות שתאמר לו דברים המשרתים את עניינה ולא להיפך.



האופן בו העידה התובעת לאחר שעומתה עם הדברים אותם אמרה היא לחוקר גרם לקעקוע מוחלט של מהימנותה. התובעת סיפרה חדלה לחלוטין מקשרים עם גברים מאז הניתוחים, אך בהמשך עדותה הסתבר כי יצאה עם החוקר ל"דייט" בבית קפה בנהריה (עמ' 49 לפרוטוקול שורות 9-10, עמ' 51 לפרוטוקול שורה 28), ואף התנשקה עם בחור בשם דודו לעיניו של החוקר (עמ' 49 לפרוטוקול שורות 3-5). יתרה מזו, הגרסה אותה הציג בא כוחה של התובעת מטעמה בבקשה לפסילת הראיות שהגיש הייתה שהתובעת הולכה שבי אחר חיזוריו-כביכול של החוקר, שהינו לדבריו גבר צעיר ויפה תואר – גרסה שאיננה מתיישבת בלשון המעטה עם הצגתה של התובעת את עצמה כמי שחוששת מקשר עם בני המין השני, עד כדי "אילוץ" לעבור לקשרים עם בנות מינה.



בתחילת חקירתה הנגדית העידה התובעת כי יש לה "אולי חברה אחת", וכי היא כמעט ולא יוצאת לבלות, אלא רק למסעדה או "להסתובב בקריון", ולעתים רחוקות בלבד – לפאבים (עמ' 43 לפרוטוקול שורות 19-23). דא עקא, בהמשך החקירה, לאחר שעומתה עם הדברים אותם אמרה לחוקר אישרה התובעת כי חגגה את יום הולדתה בפאב עם חברים, וכי מפעם לפעם נוסעת היא לאירועים, בהם היא "דואגת להיראות טוב". התובעת אף אישרה כי לעתים בנוסעה לאירועים אלה לנה היא מחוץ לבית (עמ' 50 לפרוטוקול שורות 9-28). עוד אישרה התובעת כי אמרה לחוקר שהיא "מבלה המון" אבל לא באזור הכרמל מחשש שאנשים המכירים אותה יראוה, אם כי טענה כי שיקרה לו גם בדברים אלו מכיוון שלא בטחה בו (עמ' 53 לפרוטוקול שורות 5-7). בין אם שיקרה התובעת לחוקר בעניין זה ובין אם לאו אינני נותנת בה אמון, והיא נתגלתה כמניפולטיבית ושקרנית.



11. בחוות דעתו המליץ פרופ' שפיר להעניק לתובעת 20% נכות תפקודית. בחקירתו הנגדית אישר שהתובעת יכולה לבצע כל פעולה למעט מגבלה קלה בהרמת היד מעל הכתף.



המומחה מטעם הנתבע, ד"ר גולן, המליץ אף הוא על קביעה של 10% נכות בגין הצלקות, תוך שהוסיף כי לאחר שיבוצע הניתוח המתקן יהיה מקום לשקול את אחוזי הנכות מחדש ולהפחיתם על פי מידת ההצלחה של הניתוח. המומחים נחלקו ביניהם בנוגע לסיכוייו של ניתוח מתקן, אם ייעשה: בעוד שד"ר גולן העיד כי סיכוייו של ניתוח כזה טובים מאד (עמ' 96 לפרוטוקול שורות 7-8), העיד פרופ' שפיר כי הוא מסופק אם ניתן להבטיח לתובעת 50 אחוזי הצלחה (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 15-16).



נוכח הדברים אקבע כי לתובעת 10% נכות בגין הצלקות, אך השפעתן על התיפקוד מזערי ביותר.



12. בכל הנוגע למצבה הנפשי של התובעת כתב המומחה מטעמה ד"ר גיורא הידש בחוות דעתו כי התובעת סובלת מאז ילדותה הקשה מביטחון עצמי מעורער ומהפרעת אישיות בחומרה קלה ובלתי ספציפית. עוד רשם כי בעקבות הניתוחים אותם עברה התערער בטחונה, וכי היא סובלת ממצב רוח ירוד ואינה מקיימת קשרים עם גברים אלא עם נשים בלבד. ד"ר הידש ציין כי "תפקודה הכללי ירד, אינה עובדת וקיימת ירידה בפעילות החברתית. התמונה הפסיכיאטרית מעורבת הכוללת חרדה ודיכאון בחומרה בינונית עם מרכיבים של הפרעה פוסט-טראומטית". ד"ר הידש המליץ על קביעה של 30% נכות נפשית. בחקירתו הנגדית העיד ד"ר הידש כי הוא סבור שהתובעת תוכל לעבוד (עמ' 62 לפרוטוקול שורה 1), אם כי מצב רוחה הירוד צפוי להוביל לכך שהתובעת תגלה פחות עניין בדברים שעניינו אותה, תרצה פחות לחפש עבודה, ליצור קשרים חברתיים ולהתעניין במה שנעשה במדינה (עמ' 62 לפרוטוקול שורות 4-6, עמ' 70 לפרוטוקול שורות 14-15). עוד אמר כי הניתוחים שעברה התובעת הינם בעלי משמעות טראומטית לאישה צעירה (עמ' 67 לפרוטוקול, שורות 21-22), אך משנשאל אם התובעת זקוקה לטיפול נפשי השיב בזהירות "אני הייתי מעדיף לומר את זה שטיפול נפשי עשוי לעזור לה" (עמ' 72 לפרוטוקול שורות 11-12). משנשאל ד"ר הידש אם היה משנה את חוות דעתו אילו הסתבר לו כי בניגוד לדברים אותם סיפרה לו התובעת הרי שהיא מקיימת מערכות יחסים עם גברים, יוצאת מבלה וצוחקת השיב בחיוב (עמ' 72 לפרוטוקול שורה 23 – עמ' 73 לפרוטוקול שורה 2).



המומחית מטעם הנתבע, ד"ר נעה קרת, כתבה בחוות דעתה כי התובעת סובלת מהפרעה קשה באישיותה, ככל הנראה מסוג הפרעת האישיות הגבולית (Borderline Personality Disorder) בכל הנוגע לאירועים נשוא התביעה כתבה ד"ר קרת כי לא ניתן לאבחן אצל התובעת קיומה של תסמונת בתר-חבלתית או קיומו של דיכאון קליני, וכי לא נגרמה לה כל נכות נפשית כתוצאה מן הניתוחים שעברה. בחקירתה הנגדית העידה ד"ר קרת שיש להעריך את התובעת על המאמצים שהיא משקיעה על מנת לשמור על מסגרת חמה ותומכת לילדיה חרף הפרעת האישיות ממנה היא סובלת (עמ' 80 לפרוטוקול שורות 8-18). ד"ר קרת העידה כי לא מצאה אצל התובעת סימנים לנוירוזה פוסט טראומטית, שכן "אין אצלה את ההתעוררות של החרדה" (עמ' 82 לפרוטוקול שורות 8-18). עם זאת העידה ד"ר קרת:

"אני בהחלט מקבלת שתהליך ההחלמה ותהליך הניתוחים היה תהליך קשה. הוא היה תהליך כואב, הוא היה תהליך קשה והוא היה תהליך מגעיל והוא היה תהליך מאד מאכזב, משום שהיו גם אלמנטים מאד קשים של אכזבה. היו לה ציפיות מהניתוח הזה... אני רק חושבת שזה תהליך פסיכולוגי נורמטיבי של כל אישה או כל אדם שהולך במטרה לשפר משהו... וזה לא מצליח והוא נשאר עם נזק. התהליך הוא קשה ומכאיב. אבל בין התהליך הזה שהוא די נורמטיבי לבין נכות נפשית ובין לקרוא לזה טראומה שמשפיעה אחר כך, אני חושבת שאילנית עברה טראומות הרבה יותר קשות במהלך חייה והרבה יותר דומיננטיות מאותה אכזבה ומאותו תהליך אומלל שהיא בהחלט עברה אותו, שהוא באמת קשה ואומלל אבל לא די בו כדי לגרום לנכות נפשית"

(עמ' 83 לפרוטוקול שורה 18 – עמ' 84 לפרוטוקול שורה 6)



נוכח הדברים שפורטו מעלה, והתרשמותי החיובית מעדותה של ד"ר קרת, איני רואה לנכון לפסוק לתובעת נכות נפשית צמיתה תיקבע לה נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה של 24 חודשים מיום הניתוח ואילך.



מפיה של התובעת עצמה נסתרו טענותיה בדבר מוגבלותה בתפקוד ובדבר הזדקקותה המיוחדת לעזרה במשק בית הנובעות מן הניתוחים שעברה.

התובעת אישרה כי כיום אין היא מקבלת כל טיפול נפשי וכי קיבלה בעבר טיפול שהסתכם בשתי שיחות בלבד בתחנה לבריאות הנפש במסגרת קופת חולים (עמ' 41 לפרוטוקול שורות 7-24).

לשאלה מדוע לא תצא לעבוד השיבה התובעת:

"אין לי חשק" (עמ' 51 לפרוטוקול שורה 6)



13. הפסד השתכרות בעבר ובעתיד

עברה התעסוקתי של התובעת מלמד על עבודות מזדמנות בפרקי זמן קצרים, כמוכרת בחנות בגדים ובחנות צעצועים. לפני נישואיה ובעברה הרחוק עבדה גם במשרד עורכי דין. הכנסתה החודשית לא עלתה על 1,500 ₪. במועד עדותה קיבלה קיצבאות הבטחת הכנסה בסכום של כ-2,700 ₪. התובעת אמא חד הורית לשני ילדים שהיו בני 4 ו-2.5 ואין לה הכשרה מקצועית כלשהי.

הדרישה המפורטת בסיכומי התובעת גבי חישוב מפורט של הפסדי ההשתכרות לפי שכר ברוטו בסך 4,500 ₪ לחודש ובנכות תפקודית בשיעור 40% משוללת יסוד. כך גם אין לפסוק לה סכום גלובלי בסך 400,000 ₪ בשל שנות העבודה הרבות העומדות לפניה.



אין מניעה שהתובעת תשתלב בשוק העבודה על פי כישוריה ויכולותיה. על בסיס הנתונים שבפני, פגיעה מינימלית בתפקודה בגין הנכות הפלסטית שעיקרה אסטטי, והתקופה של ההחלמה מהניתוחים. ממילא גם אם הניתוח היה מצליח היתה צריכה להעדר מספר חודשים מעבודה מחוץ לכתלי ביתה.



אשר על כן על פי אמדנא, בגין העבר והעתיד, יועמד הפיצוי על סך 30,000 ₪.



14. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

ברי שבתקופה הסמוכה לניתוחים והטיפולים השונים היתה התובעת מוגבלת במידה כזו או אחרת בטיפול בילדיה וניהול משק ביתה. למרות דעתי על מהימנותה, אין לשלול את טענתה כי נעזרה באותה תקופה בשכנתה אורטל, אף שהיתה כבת 13 במועדים הרלוונטיים.



לאור דעתי באשר להשפעת הנכות האסטטית על תיפקודה, תוערך העזרה לעבר ולעתיד בסך 10,000 ₪.



15. הוצאות

דרישת התובעת להוצאות בסך 25,000 ₪ בגין נסיעות מיוחדות במוניות, טיפולים נפשיים, רכישת תרופות וציוד רפואי לא הוכחה.

התובעת לא הציגה מרשם או קבלה כלשהי בגין טיפול תרופתי או טיפול נפשי. מקובלת עלי עמדת הנתבעת כי גם אם הניתוח היה מצליח היתה התובעת צפויה להוציא הוצאות שונות.



בגין נסיעות מיוחדות לתקופת העבר יעמוד הפיצוי על סך 3,000.



16. כאב וסבל

לאחר שנשללה ונמצאה כשקרית, טענתה של התובעת על הפגיעה בתפקוד המיני ויחסיה עם גברים, צריך להעריך את פגיעתה של התובעת על הצלקות בחזה והפגיעה המסויימת במראה של שני שדיה. כך גם יש להביא בחשבון את הסבל שהיה כרוך בטיפולים השונים שקיבלה מאז הזיהום בניתוח הראשון שהביא בסופו של דיון לכשלון התוצאה המיוחלת של הגדלת השדיים. חלומה של התובעת לשפר את מראה החזה בהגדלתו נגוז. אחוזי הנכות הרפואית אינם יכולים לשמש המדד הבלעדי להערכת הפיצויי. יחד עם זה וממילא, אם הנתבע לא היה מתרשל, יתכן וגם אז היה צריך לוותר על הגדלת השדיים בהוצאת השתלים. הפיצוי יועמד על סך כולל של 100,000 ₪.



17. סיכום

אשר על כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך 143,000 ₪.

בנוסף ישא הנתבע בשכר טרחת עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק.

אינני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת הוצאות במשפט ובעניין הזה אני מקבלת את עמדת הנתבע באופן חלקי בכך שהוצאותיה שלה תתקזזנה אל מול הוצאות הנתבע בצורך לברר באמצעות חוקרים פרטיים את טענתה המרכזית של התובעת על הנזק שנגרם לה בתפקוד המיני בגין הניתוח.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוח באשכים

  2. ניתוח מיתרי הקול

  3. ניתוח קטרקט בעין

  4. סקוליוזיס - ניתוח

  5. לפרוטומיה – ניתוח

  6. חוב כספי על ניתוח

  7. עקירת עין - ניתוח

  8. פוליפים באף - ניתוח

  9. ניתוח PRK – סיכונים

  10. ניתוח קיסרי סיכונים

  11. וריקוצלה ניתוח

  12. ניתוח קיסרי שני

  13. אינטובציה ניתוח קיסרי

  14. החזר הוצאות ניתוח דחוף

  15. זיהום בגלל ניתוח

  16. עקרות בגלל ניתוח קיסרי

  17. מנגנון קרישת דם - ניתוח

  18. הסכמה מדעת לניתוח

  19. ניתוח בכף היד - סיכונים

  20. ניתוח סינוסים - סיכונים

  21. ניתוח מעקפים ביטוח לאומי

  22. הסברים לפני הסכמה לניתוח

  23. ניתוח להגדלת חזה - זיהום

  24. ניתוח לב ילדים - סיכונים

  25. ניתוח טרכאוסטומיה

  26. ניתוח קיסרי - פיגור שכלי

  27. השארת חפץ בגוף אחרי ניתוח

  28. ניתוח לסת - סיכונים

  29. ניתוח באיבר מין – פיצויים

  30. ניתוח הגדלת חזה - סיכונים

  31. ניתוח כריתת רחם - סיכונים

  32. ניתוח קיסרי סיבוכים

  33. פיטורים לפני ניתוח

  34. אין אונות לאחר ניתוח

  35. ניתוח לפרוסקופיה – סיכונים

  36. ניתוח קיסרי - הרדמה

  37. ניתוח קיצור קיבה - סיכונים

  38. היפרדות רשתית העין - ניתוח

  39. מרפק טניס – ניתוח – סיכונים

  40. ניתוח לאסיק - סיכונים

  41. ניתוח קטרקט - סיכונים

  42. ניתוח באשכים - סיכונים

  43. טופס הסכמה לניתוח גוויה

  44. ניתוח לייזר בעיניים - סיכונים

  45. ניתוח כריתת בלוטת התריס

  46. ניתוח לייזר - הסכמה מדעת

  47. דימום תוך מוחי - ניתוח ביופסיה

  48. תביעה נגד פרופורציה - ניתוח אף

  49. השארת גוף זר במהלך ניתוח

  50. ניתוח שלפוחית השתן - דליפת שתן

  51. ניתוח בבטן עקב תאונת דרכים

  52. הסבר על סיכונים לפני ניתוח

  53. ניתוח אלקטיבי - הסכמה מדעת

  54. ניתוח בלוטת התריס - סיכונים

  55. עובר במצג עכוז - ניתוח קיסרי

  56. הוצאת אבן מכיס המרה - צהבת חסימתית

  57. ניתוח לייזר בעיניים - עיוורון

  58. וריד השער – ניתוח - כמה אחוזי נכות ?

  59. ניתוח כתוצאה מאבחון שבר במרפק

  60. פי הטבעת - ניתוח להוצאת גוף זר

  61. השתלת כליה בחו"ל - החזר הוצאות

  62. פציעת ירי קליע - ניתוח להוצאת רסיסים

  63. ניתוח לייזר להסרת משקפיים לאסיק

  64. אפילפסיה בתינוקות - ניתוח קיסרי

  65. ניתוח יישור מחיצת האף - סיכונים

  66. ניתוח לסגירת מעבר הוושט – תביעת נזיקין

  67. ניתוח לייזר להסרת משקפיים - סיכונים

  68. השארת גוף זר לאחר ניתוח – תביעה נגד סורוקה

  69. סיכון לעיוורון והפרדות רשתית בניתוח

  70. ניתוח מעיים / ניתוח קיבה - כמה אחוזי נכות ?

  71. בדיקת זיאופטיקס - ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  72. האם חברת ביטוח לא מסכימה לכסות ניתוח בחו"ל ?

  73. נטען שרופא החתים על טופס הסכמה לניתוח ללא הסבר

  74. חובת הרופא להסביר לחולה את הסיכויים והסיכונים בניתוח

  75. ניתוח כריתת האפנדיקס בוצע בידי שני מתמחים, ללא נוכחות, או השגחת כירורג בכיר.

  76. מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון