ניתוח באשכים


פסק דין

א. רקע עובדתי

התובע עבר מספר ניתוחים וטיפולים אצל הנתבעת, שבגינם הגיש תביעה בעילה של רשלנות רפואית.


בהיותו כבן 13.5, ב-3.6.90 לאחר שהופנה, בגין השמנת יתר, על ידי רופאת ילדים למחלקה האינדוקרינית לילדים ולמתבגרים במרכז הרפואי בילינסון, נתגלה כי התובע סובל מאשך טמיר והועלה חשד כי האשך נמצא בתוך שבר במפשעה מצד ימין, והתובע הופנה בדחיפות לכירורגיה. התובע נבדק במרפאה הכירורגית למחרת ב-4.6.90 ונתברר כי האשך הימני נמצא במפשעה ויותר קטן מהשמאלי וכי ניתן להורידו לשק האשכים, אך הוא מיד נמשך חזרה. התובע נותח לתיקון הבקע ולהורדת האשך הטמיר (אורכיאופקסיה), ביום 6.6.90, ונלקחה דגימה לבדיקה היסטו-פתולוגית של האשך. התובע שהה בבית החולים במשך חמישה ימים עד ששוחרר ב-10.6.90.


תוצאת הבדיקה ההיסטו פתולוגית אישרה שאשך ימין היה היפוסטסטי ושלא היתה לפני הניתוח בו כל יצירה פעילה של זרע.


כשבוע לאחר מכן, ביום 18.6.90, אושפז התובע בשנית בשל זיהום בפצע הניתוח בשק האשכים מימין. בוצעו שטיפות מקומיות והטריה של הרקמה הנרקוטית וכן טיפול אנטיביוטי תוך ורידי. לאחר שיפור ניכר במצבו שוחרר התובע לביתו ביום 25.6.90.


ביום 28.8.90, כחודשיים וחצי לאחר הניתוח, נבדק התובע. האשך נמוש בשק הימני בקוטר של

כ-5 מ"מ. בבקורת מיום 15.6.91, נמצא כי האשך הימני אטרופי וכי התובע יזדקק בעתיד להשתלת פרוטזה. בבדיקה מ-15.11.93 נרשם כי ההתפתחות המינית שלמה ותקינה והומלץ לתובע על השתלת אשך תותב. התובע נותח ב-5.1.94 לכריתת האשך הימני האטרופי והשתלת תותבת במקומו. ב-11.1.04 אושפז במחלקה עקב חום, נפיחות ואודם באזור הניתוח.
לאחר ביצוע ניקוי של איזור הניתוח טופל באנטיביוטיקה. התובע שוחרר ב-18.1.94. מגליון המרפאה הכירורגית ב-15.1.93 נמצא שהתפתחותו המינית שלמה ותקינה. בבדיקתו האחרונה במרפאה הכירורגית של בית החולים ביום 2.5.94 נמצא שהאשך התותב מצד ימין זהה בגודלו לאשך השמאלי.


ב. טענות הצדדים וחוות הדעת הרפואיות

התובע טוען, כי הנתבעת, באמצעות עובדיה, התרשלו במהלך הטיפול בו. טענתו העיקרית נוגעת לניתוח הראשון שבוצע ביום 6.6.90. לטענתו התרשלות הצוות הרפואי במהלך ניתוח זה היא שגרמה לאובדן האשך. כן נטען, שהרישום של מהלך הניתוח ביום 6.6.90 הינו לקוי וחסר ובכך נגרם לתובע נזק ראייתי להוכחת רשלנות הנתבעת. עוד טוען התובע להעברת נטל השכנוע על הנתבעת על פי הכלל "הדבר מעיד על עצמו", בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין וכי הנתבעת לא עמדה בנטל זה. טענה נוספת, שהועלתה רק בסיכומי התובע, נוגעת לאבחון המאוחר של האשך הטמיר. לטענתו, למרות שנבדק מספר פעמים בילדותו אצל הנתבעת, לא אובחן כסובל מאשך טמיר, אלא דווקא דווח באופן מפורש בשנת 87', שאיברי המין תקינים. עוד נטען כי לא הוסברו להוריו של התובע כל הסיכונים הטמונים בניתוחים כגון אלה.


לכתב התביעה צורפה חוות הדעת של ד"ר זילבר בתחום הכירורגי והאורולוגי. ד"ר זילבר העלה מספר אפשרויות לאובדן האשך. אפשרות אחת היא כי נגרם נזק עקב פגיעה בכלי הדם המובילים אל האשך וממנו. אפשרות שנייה היא של פגיעה בחבל הזרע במהלך קיבוע האשך. אפשרות נוספת היא אטרופיה בעקבות ניתוח הבקע שבוצע בתובע, שנגרמה עקב דלקת איסכמית – גם היא תוצאה של פגיעה בכלי הדם של האשך. תופעה פחות שכיחה לטענתו, היא גרנגרנה – נמק מהיר של האשך, הנובע מנזק רציני לעורק המוביל לאשך. ד"ר זילבר לא התייחס בחוות דעתו לתוצאת הבדיקה ההיסטופתולוגית שנתקבלה לאחר הניתוח ביום 6.6.90 ולמשמעותה.


לטענת הנתבעת הטיפול הרפואי שקיבל התובע בבית החולים החל מיום 3.6.90 היה ללא דופי ובהתאם לנורמות הרפואיות המקובלות. לטענתה הוכח שהרישומים הרפואיים הינם מפורטים, מלאים ואין בהם כל פרט חסר. עוד הוכח, שבמהלך הניתוח מיום 6.6.90 לא נגרם כל נזק לכלי הדם של האשך המנותח ובכל מקרה האשך היה פגוע ולא תפקודי עובר לניתוח ולפיכך הגורם לנזקו של התובע אינו ברשלנות הצוות הרפואי.


מטעם הנתבעת הוגשה חוות הדעת של פרופ' בראף. פרופ' בראף ציין, כי לצורך יצירת תאי זרע בשלים האשך מוכרח לרדת ממקומו החם התוך-בטני לשק האשכים, בו הטמפרטורה קרה יותר. בין היתר כתב, כי הורדתו של אשך טמיר לשק האשכים חשובה כדי למנוע השתנות ממאירה, כאשר לפי הספרות כ-10% מכלל גידולי האשך מקורם באשך טמיר. לטענתו כבר בזמן הניתוח האשך היה היפופלסטי ותוצאות הבדיקה ההיסטופתולוגית מוכיחות שלא הייתה לו כל תרומה מבחינת יצירת הזרע. עוד ציין, כי בדו"ח הניתוח נרשם באופן מיוחד שהפרדת האשך נעשתה תוך שמירה על מרכיבי חבל הזרע (המכונה גם - "קורד") ושפגיעה בכלי דם מלווה בכאבים חזקים ביותר שלא עולה מהמסמכים שהתובע סבל מהם. לכן הגיע למסקנה כי לא היה כל ביטוי לפגיעה בכלי הדם אליה כיוון ד"ר זילבר ולמעשה התנוונות האשך הייתה תוצאה של תהליך בלתי הפיך למרות ניתוח מוצלח להורדת אשך טמיר. באשר לזיהום לאחר הניתוח הראשון, ציין פרופ' בראף, כי זיהומים אופורטוניסטיים יכולים להופיע בניתוחים מהסוג אותו עבר התובע בשכיחות של אחד עד חמישה אחוזים והם שכיחים אצל אנשים עם בעיית השמנה.


בפתח הדברים יש צורך להתייחס לסוגיית נסיונו המקצועי של ד"ר זילבר. בחקירתו העיד ד"ר זילבר, כי בין היתר, נסיונו המקצועי נרכש בין השנים 1987-1999, בהן עבד במחלקות האורולוגיות בביה"ח בלינסון-השרון (הקרוי כיום "מרכז רפואי רבין") (עמ' 41-44 לפרוטוקול). הנתבעת הגישה שני תצהירים, האחד של ד"ר יוסף אברבנאל, מומחה באורולוגיה ורופא בכיר העובד בבית החולים משנת 1983, והשני של פרופ' לבנה, מנהל המכון האורולוגי, המעידים כי ד"ר זילבר לא עבר בבית החולים באותן שנים. התובע למעשה ויתר על חקירתם הנגדית ולמרות שציין מפורשות כי יצרף לסיכומיו מסמכים המוכיחים את עברו המקצועי של ד"ר זילבר, לא עשה כן.


נוכח חומרת הטענות המועלות כנגד מומחיותו ומהימנותו המקצועית של ד"ר זילבר, ניתן היה להניח כי האחרון היה ממהר לסתור את טענות הנתבעת. אלא שהוא לא השכיל לעשות כן, ויש בדברים אלה כדי לעורר ספק רב באמון שניתן לתת בחוות דעתו. למרות זאת, אינני ממהרת לקבוע שלד"ר זילבר אין את הנסיון המקצועי הדרוש למתן חוות הדעת בעניין נשוא תביעה זו. ראוי להדגיש, כי הגעתי למסקנתי הסופית בדבר דחיית התובענה גם ללא מתן כל משקל לשני התצהירים שהוגשו על ידי הנתבעת. כפי שיפורט להלן, חוות דעתו של פרופ' בראף, אליה הצטרפו עדויותיהם של ד"ר לנדאו ופרופ' זר, עדיפים בעיני על פני חוות דעתו של ד"ר זילבר.


ג. טענת האבחון המאוחר

בטרם אגע בליבה של המחלוקת, יש להידרש לטענה שהעלה התובע לראשונה במסגרת סיכומיו. טענה זו נוגעת לשאלה מדוע האשך הטמיר והבקע לא אובחנו עד הגיע התובע לגיל 13 וחצי. לטענה זו אין כל התייחסות בחוות הדעת הרפואיות של מי מהצדדים. אם היה התובע מבקש לבסס את תביעתו, בין היתר, על עילה זו, היה עליו לעשות כן בכתב תביעתו ולתמכה בחוות הדעת הרפואיות או בראיות אחרות. לכך יש להוסיף, כי בפנינו לא עומד התיק הרפואי המלא של התובע מאז שנולד, אלא רק המסמכים הנוגעים לניתוחים שעבר מאז שנת 90, בקשר לאשך הטמיר והבקע.


משלא ביקש התובע לתקן את כתב תביעתו באופן שהנתבעת תוכל להתגונן כראוי מפני טענת האבחון המאוחר, אם באמצעות חוות הדעת מטעמה ואם באמצעות חקירה נגדית מתאימה של עדי התביעה, מדובר בשינוי חזית שאין להתירו. לא ניתן למצוא עדות לכך שהנתבעת הסכימה לשינוי חזית מהותי שכזה ומחאתה הובעה בנחרצות בסיכומיה. קבלת טענה זו, שלא נשמעה מהלך כל ההליך, תוציא פלסתר את כל מטרתם של כתבי הטענות והתקנות החלות על נוסחן ותוכנן, הגשת חוות דעת רפואיות וחקירת העדים.


התייחסותו של התובע לאבחון המאוחר הינה כללית ולקונית ולא מבהירה מתי ובאיזו מסגרת בדיוק אמורה היתה להתגלות הבעיה אצל התובע, אם בכלל. עם זאת אעיר למעלה מן הצורך, כי נראה לי שאף לגופו של עניין מדובר בטענה רופפת ביותר. פרופ' בראף העיד בחקירתו כי התובע מסר לו במהלך בדיקתו, שכבר בילדותו נאמר לו כי קיימת בעיה ויתכן ויהיה צורך לטפל בה בהמשך (עמ' 130, ש' 30-32 ועמ' 131, ש' 1-2).


ד. הסכמה מדעת

אביו של התובע סיפר בתצהירו, שבשום שלב לפני הניתוח ביום 6.6.90 לא נאמר לו או לאשתו שקיימים סיכונים כלשהם בקשר לניתוח האמור. עוד ציין כי בסמוך לכניסה לחדר הניתוח חתם על טופס ההסכמה לניתוח אך לא נאמר להם דבר בקשר לסיכונים אפשריים. כן נטען, שלא הובהר להם שהם רשאים להתייעץ עם רופאים אחרים ולהפנות את בנם לקבלת טיפול רפואי בבית חולים אחר.


יש לדחות טענות אלה. אביו של התובע חתם על טופס ההסכמה לניתוח יום לפני הניתוח, ב-5.6.90 ולכן לא נראה שמדובר בחתימה על מסמך בחופזה ובהיסח הדעת בכניסה לחדר הניתוח, כפי שעלול להשתמע מהדברים בתצהירו. שנית, בעדותו ניכר שהוא אינו זוכר כמעט שום דבר מהאירועים שהתרחשו לפני הכניסה לניתוח, ובין היתר – מי הפנה אותם לניתוח, הביקור במרפאה האנדוקרינית ביום 3.6.90 והביקור במחלקה הכירורגית למחרת היום (עמ' 7-8 לפרוטוקול). האב אמר שכן הוסבר להם מדוע יש חשיבות לבצע את הניתוח ועל כן גירסתו שהסיכונים הכרוכים בניתוח לא הוסברו נסתרה בתשובותיו שלו. אביו של התובע העיד שלפני הניתוח סבל בנו מכאבים שפגעו ביכולת התפקוד היום-יומית שלו (עמ' 9, ש' 13-24 ועמ' 10, ש' 1-17). בנסיבות אלה אין חולק כי התובע והוריו היו בוחרים בניתוח בכל מקרה וחרף הסיכונים הכרוכים בו. והעיקר שכל המומחים, לרבות ד"ר זילבר, הסכימו שהניתוח היה הכרחי.
פרופ' זר, שטיפל בתובע, אף שברור שאינו יכול לזכור את השיחה שניהל עם הורי התובע, הסביר לגבי מדיניות המחלקה שבראשה עמד:
"אני לא זוכר כרגע מדויק את השיחה שהתנהלה בינינו לפני 14 שנה, אבל ה-policy הוא שלכל ילד של אשך טמיר בכלל, גם כאשר ניתוח נראה לנו קל לביצוע..."

"...אשך טמיר הוא באחוז מסויים טמיר, לא ירד, מפני שהוא פגום מהתחלה. זאת אומרת זה לא שיש איזה שהוא מחסום, קיר שלא נותן לו לרדת אלא תוך כדי ירידה הוא לא יורד באחוז גבוה מפני שהוא פגום, יש לי גם על זה ספרות פה, לכן ככלל לכל הורה לפני ניתוח של תמירות אשכים אנחנו מודיעים שאנחנו נוריד את האשך או לפי המצב פה יכול להגיע יותר בקלות או פחות בקלות לשק אשכים אבל אנחנו לא יכולים להבטיח התפתחות תקינה של האשך הזה בעתיד..." (עמ' 302, ש' 19-26).


ובהמשך הוסיף פרופ' זר, כי בענייננו לא מדובר במקרה רגיל של אשך טמיר, אלא בנער כבן 13 ואין זה מתקבל על הדעת שלא אמר את הדברים להורי התובע (עמ' 302, ש' 26-29, עמ' 303,

ש' 1-6).


ה. האחריות

אקדים ואומר כי דין התביעה להידחות.


עוד ארשום כי אני מעדיפה את העדויות מטעם הנתבעת בעניין שברפואה ולא שוכנעתי מעדותו של ד"ר זילבר על שארע בנסיבות העניין.


בבדיקה במחלקה האנדוקרינית ביום 3.6.90 צוין כי האשך יורד לשק האשכים לא בקלות וכן צוין החשד לבקע. עוד נכתב שנפחו של האשך הימני הוא כ-2 מל"ל בעוד נפחו של השמאלי כ-3 מל"ל. התובע הופנה לבדיקה אצל כירורג ונבדק כבר למחרת היום שם נקבע התור לניתוח אורכיאופקסיה וביופסיה. מגיליון הניתוח מיום 6.6.90 עולה שמהלך הניתוח היה תקין ונשלחה דגימה לפתולוגיה מהאשך. כן צויין במהלך הניתוח במפורש: "זיהוי אשך במפשעה. הפרדתו תוך שמירה על מרכיבי הקורד." כל שמצויין בדו"ח המעקב הרפואי הן תופעות הקשורות לתהליך הריפוי הטבעי לאחר ניתוח – נפיחות סקרוטלית ביום 8.6.90 והמטומה ובצקת ביום 9.6.90. מצב התובע לאחר הניתוח נרשם כ"מצב כללי טוב" ב-7.6.90 וב-8.6.90, "יציב" ב-8.6.90 וב-9.6.90 ו"מצב מצויין, ללא חום, שיפור באודם בסקרוטום" ב-10.6.90, עת שוחרר לביתו.


למעשה אין מחלוקת שהיה צורך בביצוע הניתוח וכן שלא היה מקום לכרות מייד את האשך הימני. לדעת ד"ר זילבר גם אשך טמיר שמורד בגיל ההתבגרות יש לו סיכוי להיות פורה (ע' 33, ש' 15-23 לפרוטוקול). עם זאת, הוא הסכים כי ככל שמבצעים את הניתוח להורדת אשך בגיל יותר מאוחר, הנזק שנגרם לו הוא יותר גדול (ע' 53, ש' 17-18 לפרוטוקול). גם לגישתו אין ספק שבמקרה הנדון האשך הימני היה היפופלסטי – לא מפותח כראוי – עוד לפני ביצוע הניתוח (ע' 54, ש' 19-22 לפרוטוקול). אך מתוך תקוה שהאשך בכל זאת יתפתח במידה מסויימת ויהיה פורה ובשל הסיכויים הגבוהים יותר להתפתחות גידולים ממאירים, הוחלט בצדק לא לכרות אותו מייד ובכך פעל הצוות הרפואי כראוי:
"כן. יש אפשרות של הופעה של ממאירות באשך תמיר, ולכן אחד המחשבות למה להוריד אשך תמיר בגיל 10, בגיל 12, בגיל 14 לשק האשכים כדי שאפשר יהיה לעקוב אחריו. כי איכשהו יש לו מידה מסויימת של פוריות ולכן כדאי להשאירו..." (ע' 57, ש' 11-15 לפרוטוקול).


פרופ' זר, שביצע את הניתוח ביום 6.6.90 ביחד עם ד"ר לנדוי, העיד, שמכיוון שבזמן הניתוח עוד לא הייתה בפניהם התשובה של הבדיקה ההיסטופתולוגית, לא יכלו לומר בוודאות שהאשך הולך להתנוון רק על סמך גודלו, ולכן הורידו אותו לשק האשכים ולא כרתו אותו מייד (עמ' 301 ש' 1-4לפרוטוקול).


הצדדים נחלקו בשאלת היות האשך הימני תפקודי עובר למועד הניתוח ביום 6.6.90. ד"ר זילבר הדגיש כאמור, כי גם אשכים טמירים המורדים לשק האשכים בגיל מאוחר עשויים להיות פוריים. לתוצאות הבדיקה ההיסטופתולוגית לא התייחס ד"ר זילבר בחוות הדעת. עם זאת, העיד, שכאשר אשך אחד גדול מהשני בחמישים אחוזים, יש חשש לבעיה בהתפתחות האשך הקטן (עמ' 50, ש' 1-5). לכן, לדעתו טוב עשו המנתחים שלקחו ביופסיה מהאשך הימני (עמ' 51, ש' 3-8). מאוחר יותר אישר ד"ר זילבר בחקירתו, כי האשך אכן היה היפופלסטי עוד לפני הניתוח והסכים שככל שמורידים אשך טמיר מאוחר יותר, סביר יותר שתמצא פגיעה (עמ' 53, ש' 17-18 ועמ' 54, ש' 12-22).


לדעת פרופ' בראף תוצאות הבדיקה ההיסטופתולוגית מוכיחות שהאשך הימני היה פגוע טרם הניתוח ביום 6.6.90 עקב הימצאותו במפשעה במשך שנים רבות וכי תרומתו התפקודית היתה אפסית (עמ' 131, ש' 13-20).


גם ד"ר לנדאו אישר שתוצאות הבדיקה מעידות שהאשך הימני לא היה תקין (עמ' 120, ש' 10-13). עוד הוסיף, שלמעשה מצבו של התובע כיום טוב יותר משהיה לפני הניתוח (עמ' 126, ש' 28-31).


פרופ' זר ציין שסיכוייו של אשך כזה להתפתח ולתרום ליצירת זרע נמוכים ביותר:
"... האשך הזה היה קטן ב-30% מהאשך השני, בהקטנה הזאת מרבית האשים מנותחים, לא מתפתחים, מתנוונים ואלה שנשארים לא מנוונים רובם מורחקים מאוחר יותר." (עמ' 304, ש' 22-24)

ובהמשך:
"... היא היתה היפופלזיה בדרגה גבוהה ולא היה לו תאי זרע, היה לו תאים מקדימים להתפתחות תאי זרע ולא היה שום תאי זרע עדיין." (עמ' 305, ש' 26-27)



ד"ר זילבר מציע מספר השערות לאשר ארע בחדר הניתוח, אך למעשה אין כל ביסוס בחומר הראיות להשערות אלה. התיעוד הרפואי מוכיח דווקא, כי הניתוח בוצע בהצלחה, בדרך המקובלת ובמהלכו לא התרחש כל סיבוך או פגיעה כלשהי.


כך למשל, העלה ד"ר זילבר את האפשרות שבשל הניתוח נגרמה לתובע איסכמית אורכטיס, שהיא למעשה אטרופיה של האשך כתוצאה מפגיעה בכלי הדם שלו, והסתמך לצורך כך על ספרות מאת וואנס. לטעמי זה לא מה שאירע לתובע והדברים עולים בבירור מעדותו של ד"ר זילבר בחקירתו הנגדית:
"ש. ... אבל תסכים איתי, שוואנס כשהוא מדבר על הסימנים [של איסכמית אורקטיס – ב.ג.], זה אפילו אחד המאמרים שאתה ציטטת, הוא מדבר על סימנים די ברורים. הוא מדבר על כאב חריף, על אשך מאוד רגיש ומאוד נפוח, חבל זרע קשיח ומאוד כואב. הוא מדבר על חום. מעל 38 מעל 39 מעלות. איפה אתה יכול, האם אתה יכול להראות לי במעקב הרפואי של התובע אחרי הניתוח, האם אתה יכול להצביע על הסימנים האלה.
ת. א) הזכרתי את זה כבר קודם. הילד היה מאושפז חמישה ימים, מה בדיוק קרה בחמישה ימים האלה שהשאירו אותו. לדעתי, עוד פעם זה השערה. בכתוב כתוב מילים בודדות. כך שאני לא יודע." (עמ' 64, ש' 20 – עמ' 65, ש' 5)



טענתו של ד"ר זילבר מסתמכת כולה על העובדה שהתובע הושאר בהשגחה במשך חמישה ימים לאחר הניתוח. עובדה זו מצביעה לדעתו על שארע דבר מה חריג.
איני מקבלת טענה זאת. אין כל ראייה המצביעה על אפשרות כזאת. ההיפך הוא הנכון - התיעוד הרפואי לא מצביע על סימנים חריגים מיוחדים והשארתו של התובע בהשגחה מצביעה על נקיטת כל אמצעי הזהירות הדרושים על ידי הנתבעת. אמנם התובע סבל מכאבים ומנפיחות ואודם מקומי, אך לדעתו של פרופ' בראף, אלה סימנים קליניים רגילים לאחר ניתוח, כמו גם החום הקל ממנו סבל (עמ' 133, ש' 24-26). ניתן אכן לראות שביום 8.6.90 סבל התובע מחום מעט גבוה יותר, של 38 מעלות, אך הוא טופל באופטלגין וחומו ירד. יש לזכור, שלא מדובר היה בניתוח רגיל של הורדת אשך טמיר ובקע מפשעתי, משום שניתוחים אלה מבוצעים בדרך כלל בפעוטות ובילדים קטנים ולא בנערים מתבגרים ולכן נדרשה השגחה מיוחדת. פרופ' זר הסביר שבדרך כלל ניתוחים מהסוג הזה מבוצעים בילדים עד גיל שנתיים ושאם אין בעיות כלשהן, הם משוחררים לביתם באותו יום. מקרים גבוליים נשארים בהשגחה במשך לילה נוסף. אבל כאשר מדובר בנער מתבגר שיש לו שילוב של בקע ואשך טמיר משאירים בהשגחה בדרך כלל יום או יומיים. פרופ' זר מניח - והנחה זו נראית לי הגיונית ואין כל ראייה המצביעה אחרת – שמכיוון שביום השני לאחר הניתוח חום גופו של התובע עלה ל-38 מעלות, התובע לא שוחרר לביתו כבר לאחר יומיים. סימן נוסף שהופיע היה שטף דם על שק האשכים, שזה דבר שכיח לדעת פרופ' זר וגם מסיבה זו היה צורך בהשארתו של התובע בהשגחה, כדי לוודא ששטף הדם לא גדל, כי אז יש צורך בהתערבות. ביום 10.6.90 חומו של התובע היה 37.3 ואין מדובר בדבר חריג לאחר ניתוח ולכן ניתן היה לשחררו לביתו (עמ' 301 ש' 14 – עמ' 302 ש' 3 לפרוטוקול).


ד"ר זילבר אמר מחד כי דלקת איסכמית עשוייה להתפתח במשך חודש ימים ולכן הסימנים שנרשמו בימים שבסמוך לאחר הניתוח לא יכולים לשמש מדד להערכה אם אכן זה מה שהתרחש (עמ' 67, ש' 1-2). מאידך העיד שבמקרה של התובע הדלקת האיסכמית היתה הרבה יותר מהירה, שגרמה לנמק תוך פחות מ-10 ימים (עמ' 67 ש' 9-11). אם אכן כך ארע, היכן הסימנים שאמורים להופיע, ובמיוחד – החום הגבוה. פרופ' בראף הסביר, כי הוא בעצמו לא היה מייחס לחום הנמוך שהיה לתובע והיה משחרר אותו בלב שקט (עמ' 133, ש' 9-10). לפי עקומת החום של התובע, ניתן לראות שיש עליה מסויימת ביום 8.6.90, וגם היא זמנית ביותר, ובימים שלאחר מכן החום יורד עד ל-37.3 ביום בו שוחרר. כך אישר גם ד"ר לנדאו שחום של 37.4 מעלות לאחר ניתוח אינו מהווה חום (עמ' 124, ש' 31-34).


ד"ר זילבר ניסה להצביע על האשפוז השני, ביום 18.6.90 כמעיד על הדלקת האיסכמית, אלא שגם במועד קבלתו חום גופו של התובע עמד על 37.2 מעלות בלבד. כן נרשם במהלך המחלה כי ישנו איזור פתוח נקרוטי ומזוהם עם ריח רע, אך פרט לכך ללא חום או תלונות אחרות. האשפוז השני לא ארע בשל דלקת איסכמית של האשך כתוצאה מפגיעה בו במהלך הניתוח, אלא בגלל זיהום של פצע הניתוח בלבד – זיהום מקרי שגם ד"ר זילבר הסכים שעלול להתרחש בכל ניתוח:
"ש. האם לא יכול להיות מצב, שבמהלך הניתוח, כשפתחו את גופו של התובע, במהלך העבודה, נכנס חיידק שהתפתח מאוחר יותר.
ת. תמיד יכול להיות זיהום מקרי בחדר ניתוח." (עמ' 71, ש' 6-8).


פרופ' זר הסביר את הקשר בין השמנת היתר ממנה סבל התובע לבין הגברת הסיכון לזיהום:
"יש כמה דברים פה. קודם כל ילד, אדם שיש לו השמנת יתר יש לו הרבה סיבוכים פוסטאופרטיביים בשכיחות יותר גבוהה. זה יכול להיות דלקת ריאות, זה יכול להיות פקקת בורידים, ורידי הרגליים למשל שיש אצל הרבה אנשים אחרי ניתוחים ואצל שמנים זה פי כמה, זה יכול להיות זיהום ניתוחי שהוא גם כן הרבה יותר שכיח אצל חולים שמנים. ניתוח של אשך תמיר שוב פעם נחשב לניתוח נקי אבל הוא נקי אצל ילדים קטנים, תינוקות כשהכל קל לרחוץ וקל להכין. אצל בחור בן 13, 14 האזור הזה הוא אזור מזוהם בפני עצמו. קודם כל הוא קרוב לפי הטבעת, יש שמה קפלי עור אצל אדם שמן שכמה שרוחצים ביניהם עדיין אי אפשר תמיד להגיע לניקיון מוחלט ולכן השכיחות של זיהום במקרה כזה יכולה להיות הרבה יותר גבוהה מאשר אצל אדם רגיל או ילד רגיל." (עמ' 302, ש' 8-16)



פרופ' בראף העיד כי על פי וואנס עצמו דלקת איסכמית של האשכים מתרחשת רק בניתוחים חוזרים של בקעים או בניתוחים של בקע גולש לשק האשכים, שאין אצל ילדים (עמ' 128, ש' 32 – עמ' 129, ש' 2). עוד אמר פרופ' בראף שאם היה מדובר בחסימה של כלי דם, התובע היה סובל מכאבי תופת ולא היה מטופל רק באופטלגין:
ת. אינני מסכים עם ד"ר זילבר שזה אירוע אפשרי שהיה כי חסימת עורק של אשך זה אירוע חריף ביותר ואחד הדברים כשזה קורה הנפגע כשהוא לא עובר ניתוח מגיע בגלל חסימה פתאומית של עורק כלי הדם בתלונה של סבב אשך. סבב אשך זה גורם לכאבי תופת והתמונה הקלינית היא כאבים שאי אפשר להקל עליהם, הבן אדם שסובל מטפס על הקירות ואם זה היה קורה בוודאי שבמהלך לאחר הניתוח אי אפשר להתגבר ע"י תרופות רגילות כמו אופטלגין שבד"כ נותנים לכאבים כאלה וזה בוודאי היה מדליק אור אדום..." (עמ' 129, ש' 3-11 לפרוטוקול)



לדעת פרופ' בראף שתי סיבות אפשריות להתנוונות האשך - האפשרות האחת היא שהאשך התנוון כתוצאה מתהליך טבעי ומתמשך עקב הימצאותו במפשעה במשך שנים ארוכות. ישנם מספר שלבים של התפתחות הזרע שתחילתם עוד בעובר וככל שמורידים את האשך הטמיר בשלב מאוחר יותר הפגיעה בפוריות בפרט ובאשך בכלל היא הרבה יותר משמעותית. כך לדעתו דו"ח המעבדה ההיסטו-פתולוגית מאשר את החשש שהאשך אטרופי וספק רב אם כלל יתרום ליצירת תאי זרע. האפשרות השנייה שהאשך נפגע כתוצאה מסיבוך בגלל הזיהום לאחר הניתוח הראשון. גם אם אפשרות זו היא אשר ארעה, זיהום זה אינו תוצאה של רשלנות בטיפול בתובע. לדעת פרופ' בראף, זיהומים "אופורטוניסטיים" בחדר ניתוח מתרחשים בשכיחות של אחד עד חמישה אחוזים, למרות כל אמצעי הסניטציה הננקטים והם שכיחים יותר אצל אנשים עם בעיית השמנה כגון התובע (עמ' 134, ש' 6-12 לפרוטוקול ובעמ' 3 לחוות הדעת).


דעה זהה הביע ד"ר לנדוי, שביצע את הניתוח בתובע ביום 6.6.90 ביחד עם פרופ' זר, לפיה זיהום מתפתח בדרך כלל באחוז עד חמישה אחוזים מהמקרים וכשנוצר זיהום מטפלים בו. אין זה ברור שהפעולה הניתוחית היא זו שפגעה באשך, במיוחד לאור העובדה שהאשך היה אטרופי עוד לפני הניתוח (עמ' 119, ש' 9-13).


טעמים נוספים המחזקים את גרסת הנתבעת, בדבר המקצועיות שבה בוצע הניתוח, ניתן למצוא בדבריו של פרופ' זר:
"... אנחנו מנתחים ניתוחים כאלה בדרך כלל אצל תינוקות, לפעמים תינוקות בני יום, בגלל הרניה, יום, יומיים, לפעמים תכף אחרי הלידה, לפעמים בגיל זה. אשכים טמירים אנחנו מנתחים בד"כ בין גיל שנה לגיל שנתיים, ככלל. הניתוחים האלה אצל תינוקות האלה הם לאין שיעור, לאין שום השוואה, יותר עדינים, יותר קשים מאשר אצל בחור בן 13. אצל תינוקות קטנים, לפעמים אני מנתח פג אז אני מנתח את זה עם משקפיים מגדילות כמו משקפי שען ועם זה מפרידים את כלי הדם האלה בעדינות רבה. ככה שאני רגיל לעשות את זה ואני לא צריך לכתוב הפרדתי את זה בעדינות רבה, ככה וככה. אין גבול לדברים שאפשר לכתוב." (עמ' 310, ש' 23-28 ועמ' 311, ש' 1-2)



ו. רישום גליון הניתוח מיום 6.6.90

התובע טען כאמור, כי הרישום במהלך הניתוח ביום 6.6.90 הינו לאקוני ועל כן יש בכך כדי להעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעת להוכיח שלא ארעה התרשלות.
אמנם לקיומו של רישום רפואי סביר ותיעוד רפואי משמעות רבה לצורך ההליך הרפואי, ההליך המשפטי ולקיום זכויות החולה (ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, טרם פורסם). סוגייה זו הוסדרה בסעיף 17 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, בו הוטלה על המטפל חובת תיעוד של מהלך הטיפול. החוק נכנס לתוקף אך בשנת 1996 ותחולתו אינה רטרואקטיבית, אך עם זאת מטרתו הייתה לעגן מגמה רווחת בפסיקה שהייתה קיימת קודם לכן.
למרות דברים אלה, ברור גם היום שאין אפשרות להטיל על הצוות הרפואי לרשום כל דבר שנעשה במהלך טיפול רפואי. הרשומות הרפואיות לא נועדו למלא תפקיד של כתב הגנה לתביעה משפטית עתידית שעשויה להתרחש. מטרת הרשומות היא לאפשר לצוות הרפואי לטפל בחולה כהלכה באמצעות מעקב אחר מהלך הטיפול בו.
לעמדתי אין חסר כלשהו ברישום הרפואי. מהלך הניתוח רשום ובו התרחשות רגילה ללא ארועים חריגים. בין היתר נרשם במפורש, כי זוהה האשך במפשעה והופרד תוך שמירה על מרכיבי הקורד. מדובר בדו"ח ניתוח תקין לחלוטין, המפרט את כל שבוצע בניתוח, בהתאם לנורמות הנוהגות ולא נפל בו כל פגם.
גם ד"ר זילבר ציין כי הרישום שנעשה במקרה זה הינו הנהוג בניתוחים כאלה ולא הצביע בחוות דעתו על כל חסר ברישום:
"ש. כשאתה ממלא דו"ח ניתוח אתה כותב דברים נוספים.
ת. בדרך כלל זה הכתיבה הסטנדרטית, שבהרדמה כללית, נעשה חתך מפשעתי, לאחר מכן חתך בסקוטום, תפירת הסקוטום.
ש. אם אנחנו שמים לב, הוא עושה הפרדה, תוך שמירה על מרכיבי החבל. נכון. זאת אומרת, הוא מתאר ממש מה שהוא עשה.
ת. ניתן לומר שזה ביטוי סטנדרטי, תוך כדי שמירה, אמוסטזיס מדוייקת, שמירה על חבל הזרע ללא פגיעה. זה דיבור סטנדרטי, נגיד כתיבה סטנדרטית של דו"ח ניתוח. (עמ' 81, ש' 7-14 לפרוטוקול)



אני דוחה את הטענה שלא צויין במפורש במהלך הניתוח שנעשתה מדידה של הטבעת המקיפה את חבל הזרע לאחר השחזור שלה ולכן לא ניתן לדעת אם לא היה שם יתר לחץ על החבל שגרם לפגיעה בכלי הדם של האשך. לכך השיב פרופ' בראף כדלקמן:
"ת. יש לי מומחיות בכירורגיה ולפני שנעשיתי אורולוג הייתי כירורג כללי וניתחתי מאות הרניות, ניתוחי בקע, בהיותי רופא בכיר בבי"ח תל השומר. הייתי גם מתמחה שם. גם בזמן שהייתי אורולוג הטבעת הפנימית זה נסיון ועושים את זה בהקפדה לא לחנוק אותה. אף אחד באף מקום לא מתאר שבדק את ההידוק של הטבעת. אני מדבר מנסיון בארץ ובארה"ב. אתה רוצה להיתפס לזה תיתפס לזה אבל זו לא אפשרות כי כשמהדקים יותר מידי את הטבעת רואים את האשך שהוא נעשה בצקתי ומתנפח. האשך נמצא לפני העיניים.
ש. זה קורה כמה שעות אחרי הניתוח.
ת. בזמן ששמים את זה במקום. האפשרות הזאת לא נראית לי שהיא יכולה להיות כי היא כל כך רחוקה. מנתחים כל כך הרבה הרניות וזה לא קורה. (עמ' 134, ש' 17-26 לפרוטוקול)



עוד המשיך פרופ' בראף והעיד כי כאשר כתוב ששחררו את הקורד זה אומר ששחררו את כולו כיחידה אחת, כשבתוכו יש את חבל הזרע ואת כלי הדם (ע' 135, ש' 1-3 לפרוטוקול) ושזה לא נהוג בשום מקום לרשום את בדיקת הידוק הטבעת הפנימית (ע' 135, ש' 6-13 לפרוטוקול). זו הייתה גם דעתו של ד"ר לנדוי (עמ' 124, ש' 16-22 לפרוטוקול) וגם של פרופ' זר (עמ' 313, ש' 19-20). ד"ר זילבר ציין שאין לו כל ספק שאם המנתח היה רואה דימום או קשר חזק מדי של הקורד, הוא היה כותב זאת (עמ' 82, ש' 19-24).


לטעמי, אם אכן היה מתרחש אירוע חריג כלשהו, היה הדבר נרשם במהלך הניתוח, כפי שנרשמו יתר הדברים ולא ניתן להסיק כי קיים חסר כלשהו ברישום. אין גם ברישומים הרפואיים כל סתירה, אי דיוקים או אי בהירות שהיא.


אני דוחה את טענת התובע גבי הנזק הראייתי שנגרם לו. אין ספק כי לא אבד תיק רפואי ולא חסר ולו מסמך אחד שבהעדרו לא ניתן לקבוע את הממצאים העובדתיים.


למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם טענת התובע לחסר ברישום המעביר את נטל השכנוע לכתפי הנתבעת הייתה מתקבלת, הוכיחה הנתבעת שלא התרשלה בטיפול המקצועי בתובע ובאף אחד מהטיפולים שקיבל.


ז. קשר סיבתי

יש לדחות טענת התובע כי התנוונות האשך הימני מלמדת על שארע בניתוח ביום 6.6.90. כאמור, כבר לפני הניתוח ביום 6.6.90 היה ברור שהאשך נפגע במידה מסויימת משום שהיה קטן משמעותית מהאשך השמאלי ועל כן נשלחה הדגימה לביופסיה. לטעמי הוכח, כפי שפורט לעיל בהרחבה, שהאשך היה אטרופי עובר לניתוח על פי הבדיקה ההיסטופתולוגית, שהראתה שתרומת האשך ליצירת זרע היתה אפסית.


פרופ' בראף הסביר, כי תהליך היווצרות תאי זרע באשך מתחיל עוד בגיל הלידה ומונה מספר שלבים. כאשר האשך לא נמצא בשק האשכים, אין כל התקדמות בתהליך, כפי שאכן מעידות תוצאות הבדיקה ההיסטופתולוגית (עמ' 127, ש' 30-34 ועמ' 128, ש' 1-12). ד"ר לנדאו הסכים שהאשך הימני לא היה תקין עובר לניתוח (עמ' 120, ש' 10-13). וגם פרופ' זר הדגיש, כי היו תאים מקדימים להתפתחות תאי זרע, אך לא היו שום תאי זרע עדיין (עמ' 305, ש' 24-27).


בעוד ד"ר זילבר טען כי לאחר הניתוח ביום 6.6.90 האשך התנוון בתוך ימים ספורים, ודבר זה מעיד על שארע דבר מה חריג (עמ' 77 ש' 12-13), הרי שעיון בתיקו הרפואי של התובע מלמד שבבדיקה ביום 29.8.90, כשלושה חודשים לאחר הניתוח, נמוש אשך בקוטר של כ-5 מ"מ. הצטמקות זו של האשך הינה תוצאה של היותו אטרופי עובר לניתוח.


הזיהומים בהם לקה התובע - אחד לאחר הניתוח ביום 6.6.90 והשני לאחר הניתוח להשתלת תותב – היו מקריים ויש להצר על כך, אך אין בעובדת התרחשותם למטופל אחד כדי להטיל דופי בפעולות הצוותים הרפואיים השונים שטיפלו בתובע, והעיקר שאין באלו להוות הסיבה לצורך בהשתלת תותב באשך הימני.


ח. נזק

לאור מסקנתי בדבר העדר אחריות, אתייחס לסוגיית הנזק בקצרה.
הנכות הרפואית בתחום האורולוגי הינה 20%, לפי תקנה 24(3) לתקנות הביטוח הלאומי. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקיומה של נכות רפואית בתחום הנפשי ולהשפעת הנכויות הרפואיות על תפקודו של התובע.


ד"ר פורטנוי, המומחה מטעם התובע בתחום הפסיכיאטרי, התרשם כי התובע סובל ממצב דכאוני שהתפתח על רקע הפגיעה בשלמות גופו. לדעתו התובע סובל מדימוי עצמי נמוך, ושאינו מסוגל להצליח בהתמודדות של תחרות, דבר המתבטא במספר אופנים, כגון חשש מיצירת קשר עם נשים והימנעות מהשתתפות במסיבות ואירועים חברתיים. הוא העריך את נכותו הפסיכיאטרית של התובע ב-20% לצמיתות, לפי סעיף 34(ג) לתקנות הביטוח הלאומי.


לדעתו של פרופ' טיאנו, מטעם הנתבעת, אי יציבותו של התובע בשל שחרורו מהצבא והמעבר בין מספר מקומות עבודה מתאימה להפרעה בהסתגלות למסגרות, שלא ניתן לקשור אותה באופן וודאי לניתוחים אותם עבר, במיוחד לאור העובדה שהתובע סבל בילדותו מהשמנת יתר. הבעיה היחידה שהטרידה את התובע הינה הרתיעה מהמין השני בעקבות התותב. פרופ' טיאנו לא מצא בבדיקתו סימנים שיעידו על תגובה רגשית מעבר למצופה לאחר ניתוח מסוג זה ובעקבות חסר אשך ועל כן המליץ על טיפול פסיכותרפי קוגניטיבי, שיאפשר לתובע להשלים עם אובדנו ולהמשיך בתפקוד רגיל וקבע נכות של 0% לפי ס' 34(א) לתקנות.


מעדותו של ד"ר פורטנוי עולה, שלמעשה חוות דעתו נכתבה על סמך הדברים שאמר לו התובע בעל פה ואין כל הסתמכות על ממצאים אובייקטיביים. ד"ר פורטנוי לא ראה כל תיעוד מתקופת בית הספר (עמ' 98, ש' 7-10) או מהצבא, למרות שידע על שהתובע שוחרר בפרופיל 21 (עמ' 113, ש' 11-14), לא ערך לתובע מבדקים פסיכולוגיים ולא ידוע לו על מבחנים שערך במקום אחר (עמ' 99, ש' 15-20). כל שהיה לרשותו הוא התיעוד הרפואי הנוגע לאשפוזים השונים שעבר התובע, שאין בהם שום תיאור של מצב נפשי או סממן רגשי לאחר הניתוח. ד"ר פורטנוי אישר למעשה שהבסיס היחיד לכל קביעותיו הן תחושותיו הסובייקטיביות של התובע, כפי שנמסרו לו במהלך פגישה אחת עימו ועם אביו (עמ' 96, ש' 1-20, עמ' 98, ש' 10-13, עמ' 102, ש' 9-12).


בנוסף לאי ביסוס הממצאים בעובדות אובייקטיביות, מתעלם ד"ר פורטנוי בחוות דעתו מבעיית ההשמנה ממנה סבל התובע לאורך כל ילדותו ובהתבגרותו. התובע בעצמו העיד כי "ההשמנה הפריעה לי תמיד. אני זוכר בילדותי כל הזמן הפריעה לי..." (עמ' 15, ש' 1-2). למרות דברים אלה, אין כל זכר לנושא זה בחוות הדעת של ד"ר פורטנוי.


פרופ' טיאנו, בניגוד לד"ר פורטנוי, ציין, כי עצם אובדן האשך, הוא כשלעצמו, אינו מעניק נכות נפשית (עמ' 293, ש' 25-29). פרופ' טיאנו חזר בעדותו על קביעתו, כי לא מצא כל סימן אובייקטיבי ממנו ניתן ללמוד על נכות פסיכיאטרית אצל התובע (עמ' 294 ש' 21-12 לפרוט').


הגעתי לכלל מסקנה, כי מכלול הראיות מצביעות שאף אם נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הפסיכיאטרי, הרי שבכל מקרה נכויותיו הרפואיות כלל אינן משפיעות על תפקודו וכושר השתכרותו בפועל. במהלך כל השנים שלאחר הניתוח, לא הגביל את עצמו התובע בכל פעילות, עסק ועודנו עוסק, בין היתר, בגלישת גלים, כדורסל, אימוני כושר ואף איגרוף תאילנדי (מעמ' 19, ש' 18 עד עמ' 24, ש' 18). כמו כן, בניגוד גמור לאמור בחוות דעתו של ד"ר פורטנוי, בה נכתב על חששותיו של התובע ביצירת קשרים עם בנות גילו שמא יגיע למצב אינטימי, התברר במהלך עדות התובע, שהוא היה בקשר אינטימי ארוך ביחס לגילו, במשך כשלוש שנים (עמ' 18, ש' 19-24 ועמ' 19, ש' 2-10). עוד נתברר למרות הניתוח שעבר התובע התעקש להתגייס ליחידה קרבית ורצה לתרום ככל האפשר (עמ' 25, ש' 1-5). התובע אמנם שוחרר לאחר שמונה חודשי שירות בפרופיל 21, אך הוא העיד שבפני הרופאים הצבאיים לא התלונן על בעיות הקשורות לאובדן האשך (עמ' 27, ש' 8-17).


בביקורת במרפאה האינדוקרינית ביום 8/10/91 ישנו תיאור מפורט יחסית של מצבו החברתי של התובע. לצד אזכור בעיות התובע על רקע עודף המשקל ממנו סבל, אין דבר על ההשפעה של האשפוזים שעבר. בין היתר נכתב כדלקמן: "חברתית – מצויין. עצבני מאוד. מוקנט ומגיב באלימות פיזית. טמפרמנט מאוד סוער. מוקנט על רקע היותו שמן. בתקופת הניתוח ירד במשקל ולאחר מכן – עלה חזרה במשקל... מעקב רפואי – לא נראה מוטרד במיוחד... לא מגביל עצמו בשום דבר – לא בים, לא בהתעמלות וכו'..."



דברים אלה מצביעים כי כל שהטריד את התובע, גם לאחר הניתוחים שעבר, היתה בעיית השמנת היתר, זו הבעיה בשלה הוקנט על ידי בני גילו ונטה להתחבר דווקא לצעירים ממנו, ולא התותבת באשך (עמ' 17, ש' 1-11 לפרוט').


אובדן כושר השתכרות

התובע הינו בוגר 12 שנות לימוד. לאחר השחרור עסק במספר עבודות שונות וכיום מועסק כמנהל משמרת במסעדה במשרה מלאה. התובע השתכר בחודשים שקדמו למתן עדותו כ-8,500 ₪ בממוצע. השתכרותו, העולה על השכר הממוצע במשק, כמו גם אופן השתכרותו – במספר עבודות ובתחומים שונים – מאששת דעתי שהנכות הרפואית שנותרה לתובע אינה משפיעה על כושר השתכרותו. נטען, כי הפגיעה שנגרמה לתובע מגבילה אותו בהתמדה בעיסוק אחד ועל כך יש לפצותו. לא הוכח כל קשר סיבתי בין הניתוחים שעבר התובע לבין קשייו בהתמדה במקצוע אחד. אין לכך כל בסיס בראיות. לכל היותר ניתן להסיק כי הפרעה זו של התובע נובעת מהתפתחות חברתית לקויה לאור עודף המשקל המשמעותי ממנו סבל (ראה למשל דברי פרופ' טיאנו בעמ' 297, ש' 14-23).
אני מוכנה לקבל עמדתה החלופית של הנתבעת ושהפיצוי הגלובלי לא יעלה על 40,000 ₪.


כאב וסבל

בהתחשב בניתוחים והטיפולים השונים שעבר בגיל ההתגברות ואשך תותב, יוערך הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 150,000 ₪.


הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה

התובע לא הציג שום ראייה לתמיכה בהוצאות הנטענות על ידו. במשך למעלה מעשר שנים מאז נותח לראשונה לא נזקק התובע לטיפול רפואי כלשהו שאינו מכוסה בסל הבריאות. בהנחה שהתובע אכן נזקק או יזקק לטיפול פסיכותרפי, יש להעריך את הפיצוי בגין ראש נזק זה

ב- 30,000 ₪.


עזרה לזולת עבר ועתיד

אין לפסוק פיצוי בגין ראש הנזק של עזרה לזולת בעתיד. התובע עצמאי לחלוטין, עובד במשרה מלאה ועוסק במגוון של פעילויות ספורטיביות. הוא אינו זקוק להשגחה או לסיוע בפעילות יום-יומית כלשהי ואין כל סיבה לחשוב שיזדקק לכך בעתיד בקשר לניתוחים שעבר.
בגין העבר ועל פי אמדנה 10,000 ₪.

סוף דבר

התביעה שהוגשה ע"י התובע נגד הנתבעת נדחית.
לא יהיה צו להוצאות. למרות שאינני מתעלמת מכך שהתביעה הוגשה בהיות התובע בן 23, ובחלוף 10 שנים מאז האירועים, כשהיה בן 13, נראה שעמדתו אם להגיש את התביעה היתה קשורה, רובה ככולה, לרצונו של אביו. עוד יוסבר שלאור דחיית התביעה מוטלת עליו אגרה בשיעור נכבד.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוח באשכים

  2. ניתוח מיתרי הקול

  3. ניתוח קטרקט בעין

  4. סקוליוזיס - ניתוח

  5. לפרוטומיה – ניתוח

  6. חוב כספי על ניתוח

  7. עקירת עין - ניתוח

  8. פוליפים באף - ניתוח

  9. ניתוח PRK – סיכונים

  10. ניתוח קיסרי סיכונים

  11. וריקוצלה ניתוח

  12. ניתוח קיסרי שני

  13. אינטובציה ניתוח קיסרי

  14. החזר הוצאות ניתוח דחוף

  15. זיהום בגלל ניתוח

  16. עקרות בגלל ניתוח קיסרי

  17. מנגנון קרישת דם - ניתוח

  18. הסכמה מדעת לניתוח

  19. ניתוח בכף היד - סיכונים

  20. ניתוח סינוסים - סיכונים

  21. ניתוח מעקפים ביטוח לאומי

  22. הסברים לפני הסכמה לניתוח

  23. ניתוח להגדלת חזה - זיהום

  24. ניתוח לב ילדים - סיכונים

  25. ניתוח טרכאוסטומיה

  26. ניתוח קיסרי - פיגור שכלי

  27. השארת חפץ בגוף אחרי ניתוח

  28. ניתוח לסת - סיכונים

  29. ניתוח באיבר מין – פיצויים

  30. ניתוח הגדלת חזה - סיכונים

  31. ניתוח כריתת רחם - סיכונים

  32. ניתוח קיסרי סיבוכים

  33. פיטורים לפני ניתוח

  34. אין אונות לאחר ניתוח

  35. ניתוח לפרוסקופיה – סיכונים

  36. ניתוח קיסרי - הרדמה

  37. ניתוח קיצור קיבה - סיכונים

  38. היפרדות רשתית העין - ניתוח

  39. מרפק טניס – ניתוח – סיכונים

  40. ניתוח לאסיק - סיכונים

  41. ניתוח קטרקט - סיכונים

  42. ניתוח באשכים - סיכונים

  43. טופס הסכמה לניתוח גוויה

  44. ניתוח לייזר בעיניים - סיכונים

  45. ניתוח כריתת בלוטת התריס

  46. ניתוח לייזר - הסכמה מדעת

  47. דימום תוך מוחי - ניתוח ביופסיה

  48. תביעה נגד פרופורציה - ניתוח אף

  49. השארת גוף זר במהלך ניתוח

  50. ניתוח שלפוחית השתן - דליפת שתן

  51. ניתוח בבטן עקב תאונת דרכים

  52. הסבר על סיכונים לפני ניתוח

  53. ניתוח אלקטיבי - הסכמה מדעת

  54. ניתוח בלוטת התריס - סיכונים

  55. עובר במצג עכוז - ניתוח קיסרי

  56. הוצאת אבן מכיס המרה - צהבת חסימתית

  57. ניתוח לייזר בעיניים - עיוורון

  58. וריד השער – ניתוח - כמה אחוזי נכות ?

  59. ניתוח כתוצאה מאבחון שבר במרפק

  60. פי הטבעת - ניתוח להוצאת גוף זר

  61. השתלת כליה בחו"ל - החזר הוצאות

  62. פציעת ירי קליע - ניתוח להוצאת רסיסים

  63. ניתוח לייזר להסרת משקפיים לאסיק

  64. אפילפסיה בתינוקות - ניתוח קיסרי

  65. ניתוח יישור מחיצת האף - סיכונים

  66. ניתוח לסגירת מעבר הוושט – תביעת נזיקין

  67. ניתוח לייזר להסרת משקפיים - סיכונים

  68. השארת גוף זר לאחר ניתוח – תביעה נגד סורוקה

  69. סיכון לעיוורון והפרדות רשתית בניתוח

  70. ניתוח מעיים / ניתוח קיבה - כמה אחוזי נכות ?

  71. בדיקת זיאופטיקס - ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  72. האם חברת ביטוח לא מסכימה לכסות ניתוח בחו"ל ?

  73. נטען שרופא החתים על טופס הסכמה לניתוח ללא הסבר

  74. חובת הרופא להסביר לחולה את הסיכויים והסיכונים בניתוח

  75. ניתוח כריתת האפנדיקס בוצע בידי שני מתמחים, ללא נוכחות, או השגחת כירורג בכיר.

  76. מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון