דום לב בזמן ניתוח

פסק דין השופט ד' לוין: 1. עניינם של ערעורים אלה בתוצאותיה הנזיקיות של רשלנות בטיפול הרפואי, שקיבל המשיב 1 (להלן - יעקב או המשיב) בבית החולים של קופת חולים של ההסתדרות (להלן - המערערת). המשיבים 3 ,2 הם הורי המשיב (להלן - ההורים). 2. ביום 26.8.81 נכווה יעקב קשות כאשר ניסה לחלץ את אחיו בן ה-9 וחברו מתוך חדר המטבח שעלה בלהבות. האש פרצה מהתפוצצות של פחי בנזין שנמצאו בחצר, הובאו למרפסת המטבח והוצתו על-ידי הילדים. יעקב, ששמע את ההתפוצצות, פרץ למטבח והצליח להציל את אחיו. לרוע המזל, לא הספיק להציל את החבר, וזה נכווה למוות. יעקב ואחיו הובאו לבית החולים בילינסון כשהם סובלים מכוויות קשות, שם קיבלו טיפול הכולל ניתוח להשתלת עור. בעת האירוע היה יעקב כבן 13 שנה. 3. בתאריך 27.9.81, כחודש ימים לאחר האירוע, נלקח יעקב ממחלקת כוויות, שבה היה מאושפז, לניתוח נוסף (להלן - הניתוח השני) להשתלת עור ברגלו השמאלית ולהחדרת חוטי מתכת לפרקי ידיו. אין חולקים כיום כי הניתוח השני לא היה מתוכנן מראש. על הניתוח החליט ד"ר בן בסט, שהיה הרופא הראשי במחלקה ביום שבו בוצע הניתוח. יעקב הובא לניתוח במצב של " SEPSIS", היינו: מצב קליני של זיהום כללי. מצב זה עלול לגרום לחדירת חיידקים לדם, אלח דם והלם ספטי, העלול להסתיים בסופו של דבר במוות. אין חולקים כיום כי יעקב נלקח לחדר הניתוח למרות אי-קיומם של שלושה תנאים פרלימינריים החיוניים לביצוע הניתוח: (א) מנותח חייב להיות בצום ביום שלפני הניתוח. זאת מפני חשש לאספירציה, היינו: שאיפת מזון לריאות שעלולה לגרום לתשניק ולהסתיים בזיהום ואף במוות. ברם, יעקב אכל ביום הניתוח ארוחת בוקר. (ב) יעקב לא קיבל טיפול תרופתי אנטיביוטי מזה שבועיים. מתן האנטיביוטיקה הופסק בתאריך 13.9.81. אכן, נהוג להפסיק מדי פעם את מתן האנטיביוטיקה לחולים (פעולה זו נקראת בשפה המקצועית יצירת "חלון"), על-מנת לאתר חיידק ולקבוע את הטיפול האנטיביוטי המתאים לו. ברם, במקרה דנן, התקופה של היעדר כיסוי אנטיביוטי הייתה ארוכה באופן חריג. (ג) ימים מספר לפני הניתוח השני נלקחה מיעקב דגימת דם. תוצאות הבדיקה, שהתקבלו רק לאחר הניתוח, הצביעו על קיומו של חיידק מסוג "פסאודומונוס" בדמו של הנער. 4. בתום הניתוח הועבר יעקב לחדר ההתאוששות. על-פי גיליון הניתוח הוא הובא במצב ירוד ומעורפל כשחום גופו נע בין 35 ל-35.4 מעלות וכמות השתן שנתן קטנה. במהלך השהות בחדר ההתאוששות לא נבדק יעקב על-ידי מי מהרופאים שטיפלו בו, לא ננקטו אמצעים לחימום גופו או להגדלת כמות השתן שנתן, וגיליון הרישום אינו מצביע על מתן טיפול כלשהו. 5. בחלוף חמש שעות הוחזר יעקב למחלקת כוויות. חום גופו היה עדיין 35 מעלות, התנהגותו לא הייתה שקטה, דופקו היה מהיר (קצב נשימה 60-50) והוא ניסה להשתחרר מעירוי הדם והקטטר שאליהם היה מחובר. במהלך הלילה ניתנה לו אנטיביוטיקה. ד"ר בורודבסקי (המנתח), שבדק את החולה מספר פעמים, התייעץ עם רופא ילדים שנמצא במקום, ובעקבות ההתייעצות ניתנה ליעקב כמות נוספת של אנטיביוטיקה וכן ניתן לו חומר משתן. 6. בשעה 4:00 לפנות בוקר קיבל יעקב דום לב. רופאי המערערת הצליחו להחיותו אך הוא נשאר חסר הכרה, נגרם לו נזק מוחי קשה והוא הפך "צמח". 7. יעקב נשאר מאושפז בבית החולים בילינסון עד 23.5.82. בתקופה זו בוצעו בו מספר ניתו חים והשתלות עור. בתום הטיפול בכוויות, הועבר למוסד "בית לווינשטיין" וכעבור 6 חודשים שוחרר. משם הועבר למוסד סיעודי פרטי בשם "בית ליכשטטר", שם שהה עד שמשפחתו החליטה, באמצע שנת 1983, להחזירו הביתה, ובבית ההורים הוא שוהה עד היום. 8. בעקבות האירוע תבעו הנער והוריו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (לפני כבוד סגן הנשיא י' גלעדי) תשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו ליעקב עקב רשלנות רופאי הנתבעת. החלטת הדרגה הראשונה 9. השופט המלומד בדרגה הראשונה נתן תחילה פסק-דין חלקי (ביום 26.9.91), ובו קבע כי מצבור מחדלי עובדיה של המערערת מגיע כדי רשלנות בטיפול הרפואי לפני הניתוח, במהלכו ולאחריו. (א) אשר לאי-ביצועם של התנאים הנדרשים עובר לניתוח, קבע השופט המלומד כי רק לאחר מתן תרופה אנטיביוטית מתאימה וייצוב מצבו של החולה, היה מקום לבצע את הניתוח. (ב) כן קבע השופט כי הרישומים שביצעה הרופאה המרדימה במהלך הניתוח לא היו מלאים וכי היעדרם השאיר חללים באינפורמציה על מהלך הניתוח. השופט המלומד הוסיף וקבע לעניין זה כי קיימים ליקויים חמורים בדיווח על מהלך המחלה בכללותו. (ג) עוד הסיק השופט המלומד כי השהות הארוכה בחדר ההתאוששות בלא שנערך מעקב של ממש אחר מצב החולה - אף היא אומרת דרשני. כן, קבע השופט כי לאור ההתדרדרות שחלה במצבו של המשיב, הטיפול שניתן לו (לפחות על-פי הרישומים הרפואיים) לא היה מספק ועלול היה להביא לדום לב (למשל: לא נערכה בדיקת שתן, לא נעשתה בדיקת א.ק.ג. המסייעת לבירור מצב הכליה, לא בוצע צילום ריאות לבירור קצב הנשימה המהיר וכו'). בנוגע לשיעור הכוויות בגופו של יעקב, העריך השופט המלומד שבעת האישפוז היו 70% עד 80% מגופו של החולה מכוסים כוויות בדרגה 2 ו-3. חלק מן הכוויות בדרגה 2 נרפאו עד למועד הניתוח השני, כך שעובר לניתוח השני הייתה מחצית גופו של יעקב (50%) מכוסה בכוויות מדרגה 3. היות שאין להתעלם משיעור כוויות כה גבוה עובר לניתוח ומהאפשרות שגם אם היה יעקב מחלים וחוזר לאיתנו עדיין כושר תיפקודו בחיי היום-יום היה לוקה בחסר, הפחית השופט המלומד 10% ביכולת התיפקוד בשל הכוויות עצמן והשלכותיהן, וכפועל יוצא הפחית גם מאחריותה של המערערת כלפי המשיב. 10. משקבע השופט המלומד קיומה של רשלנות בטיפול הרפואי, נדרש לסוגיית הפיצוי הראוי למשיב בגין ראשי הנזק השונים. וכך קבע כבוד השופט בפסק-דינו המנומק: (א) אשר לתוחלת החיים של יעקב, קבע השופט המלומד כי אין סיכוי של ממש שתוחלת חייו תעלה על 25 שנה מיום מתן פסק הדין (היינו: אורך חייו המשוער של יעקב עומד על 48 שנים). מהראיות שהובאו לפניו למד השופט המלומד שאם לפי שעה ראוי היה שיעקב יישאר בביתו, הרי משמלאו לו 23 שנים, הטיפול בבית המשפחה הולך ונעשה קשה. כך למשל: רחיצתו של יעקב, שהוא "קוודרופלג" (משותק בארבע גפיים), הופכת קשה ככל שהוא מוסיף על משקלו, והעומס הפסיכולוגי המצטבר מעיק על בני המשפחה (הורים, אח קטן ואחות שנולדה בינתיים). לפיכך קבע השופט שיהא זה נכון להעבירו למוסד סיעודי, שבו יינתן לו טיפול הולם. (ב) אשר לא ובדן כושר ההשתכרות קבע השופט המלומד, ובצדק, כי בהיעדר ראיות של ממש מה עשוי היה המשיב להשתכר בהיותו בריא, יהיה הבסיס לחישוב הפסדיו השכר הממוצע במשק ביום מתן פסק הדין. לעניין זה נחלק שיעור הנזק בגין הפסד ההשתכרות לשלוש תקופות: בתקופה שמגיל 18 ועד לגיל 21 לא היה המשיב משתכר אל נכון, בהיותו בשירות סדיר בצה"ל, והצבא היה מכסה את עיקר הוצאותיו בדיור, ביגוד ומזון. לפיכך זכאי יעקב ל-30% מהשכר הממוצע במשק בצירוף ריבית כחוק. בגין התקופה המתחילה במועד שבו מלאו ליעקב 21 שנים ועד ליום מתן פסק הדין, זכאי יעקב להפסד השתכרות לפי השכר הממוצע במשק בצירוף ריבית כחוק. אשר לתקופה של 25 השנים מיום מתן פסק הדין, הואיל והוצאותיו יכוסו על-ידי המוסד שבו ישהה, זכאי יעקב רק ל-30% מהסכום המהוון של השכר הממוצע במשק לפי ריבית 3%, על-פי לוחות ההיוון המקובלים. (ג) עוד קבע השופט המלומד פיצויים לפי ראשי הנזק הבאים: כאב וסבל- 200,000 ש"ח; הוצאות סיעוד, פיזיותרפיה ועזרה בבית- 100,000 ש"ח; הוצאות דיור, כולל התאמתו לנדרש לילד בנכותו- 25,000 ש"ח; הפסד משכורת של ההורים במשותף - 250,000 ש"ח; הוצאות רפואיות עקב נסיעה לגרמניה וטיפול טבעוני - 15,000 ש"ח. השופט המלומד קבע בפסק-דינו כי החיובים דלעיל הם כבר לאחר שנעשה קיזוז של תשלומי הביטוח הלאומי מהפיצוי הכולל. (ד) מסכום פסק הדין הפחיתה הדרגה הרא שונה, כאמור, 10% עקב הירידה בכושר התיפקוד כמוסבר לעיל. 11. לאחר שנשמעו ראיות בדבר מוסדות מסוגו של "בית ליכשטטר" ובדבר מחירי האישפוז בהם, נתן השופט המכובד פסק-דין משלים (ביום 29.4.92), ובו קבע כי המוסד המתאים לאישפוזו של יעקב היה והינו "בית ליכשטטר". עלות האישפוז בו נכון ליום מתן פסק הדין היא 445 ש"ח ליום צמוד למדד. בהוצאה זו חויבו המערערים בהפחתה האמורה של 10% ותגמולי הביטוח הלאומי שיעקב זכאי להם במשך 25 שנה. בסיום פסק-דינו המשלים דחה השופט המכובד את הצעת המערערת לפסיקת תשלומים עתיים, הן משום עתידה הכלכלי המעורפל של המערערת, הן כדי לאפשר למשפחת המשיב חופש תימרון של מעבר ממוסד למוסד, והן משום הצורך לשים קץ להתדיינות המשפטית בעניין כאוב זה. ככל הנוגע להוצאות ולשכר טרחת עורך-דין קבע השופט המלומד 15% מהסכום הכולל בפסק הדין החלקי, וסכום של 75,000 ש"ח בפסק- דינו המשלים. 12. פסק הדין לא הניח את דעת המערערת כשם שלא הניח את דעת המשיבים. כנגד פסק-דינה החלקי של הדרגה הראשונה הוגשו ערעור (ע"א 5049/91) וערעור שכנגד. כנגד פסק-דינה המשלים של הדרגה הראשונה הוגשו ערעור (2939/92) וערעור שכנגד. ערעורים אלה נדונו במאוחד. הערעור 13. אין כמעט פריט מפריטי הנזק שנפסק שאחד הצדדים אינו מערער עליו, אך אלה הן השאלות העיקריות שמצאנו כי יש לתת עליהן את הדעת: (א) האם קוצרה תוחלת החיים של יעקב, ואם כן באיזה שיעור? לטענת המערערת יש להקטין את תוחלת החיים שנקבעה ליעקב ולהעמידה על הממוצע של חוות-דעת המומחים שהוגשו מטעמה, היינו: בין 17 ל-20 שנים. לטענת המשיבים, מן הראוי להכיר בתוחלת חיים ארוכה יותר, גם אם אינה מלאה כשל אדם בגיר - זאת עקב הטיפול האיכותי המובטח ליעקב. (ב) היש להתחשב ב"אובדן סיכויי ההחלמה" של יעקב, ואם כן עד כמה? טוענת המערערת כי סיכויי ההחלמה, שהיו למשיב אלמלא ההתרשלות שיוחסה לה, היו נמוכים משמעותית מהשיעור שקבעה הדרגה הראשונה (90% סיכויי החלמה). לפי נתונים העולים מטבלאות שהציגה, שומה על בית המשפט לקבוע שיעור אחריות העומד על 70%-50% בלבד. בתשובה טוענים המשיבים כי הסכנה לחייו של יעקב הייתה נמוכה ביותר אם לא חסרת משמעות, ולפיכך לא היה מקום להפחית אף 10% משיעור אחריותה של המערערת. (ג) האם המקום המתאים להחזקתו של יעקב הוא בבית או במוסד סיעודי, וכיצד ראוי לחשב את הפיצויים בעניין זה? לטענת המערערת, מחיר האישפוז במוסד "בית ליכשטטר" עומד, נכון ליום הגשת הערעור, על 635 ש"ח ליום. התשלום החודשי הינו כ-19,368 ש"ח. אין הצדקה שהמערערת תישא בתשלום מלוא הוצאות ההחזקה במוסד שעה שיעקב מוחזק בבית בעלויות נמוכות יחסית. מנגד טוענים המשיבים כי יש לחשב את עלות האישפוז כפי עלותו של מוסד יקר יותר מסוג "המרכז הרפואי הרצליה". (ד) האם במקרה דנן ראוי לקבוע את הפיצוי לפי ראשי הנזק העתידיים בתשלומים עתיים ? לטענת המערערת, מתאים המקרה דנן לפסיקת תשלומים עתיים ולא לפיצוי חד-פעמי. לעומתה מתנגדים המשיבים לפיצוי עתי תוך הסתמכות על נימוקי השופט המלומד בדרגה הראשונה. (ה) האם שכר טרחת עורך-דין שנפסק הן בפסק הדין החלקי והן המשלים, נמוך בצורה בלתי סבירה? בעניין זה טענו לפנינו באי-כוח המשיבים כי קופחה זכותם בהשוואה למקובל בענף הנזיקי. 14. בטרם אומר את דבריי באשר לערעור שלפנינו, רואה אני לחזור ולהדגיש כי רשלנות רפואית מתגבשת כבר בעצם אי-ניהול תקין של הרישומים הרפואיים שחייבים בהם הרופאים המטפלים במוסדות הרפואיים השונים. מקרה זה הוא אחד מרבים שבהם היעדרו של רישום מסודר של מהלך המחלה ושל הטיפול בה פוגע לא רק בקביעת מימצאים לאחר האירוע, כי אם בראש ובראשונה בטיפול הנאות בחולה עצמו בזמן אמת. כבר חזרנו, חזור והדגש, כי סדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולאו דווקא מהבחינה המינהלית גרידא (ראה, למשל: ע"א 612/78 פאר נ' קופר ואח' [1]; ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב ואח' [2]. כן ראה י' דייויס, "תקרה לפצויים בגין רשלנות רפואית" רפואה ומשפט 10 ,8 )1995( 12). ייטיבו המערערים שלפנינו, כשם שישכילו העוסקים בריכוזה והמופקדים עליה, אם יחדירו לתודעתם בהסדרים, בתקנות ובכללים ברורים את "מצוות" הרישום הנאות. אובדן סיכויי החלמה 15. השאלה שלפנינו התעוררה לראשונה בארץ בע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח וערעור שכנגד [3], שם דובר באדם שעצב הפנים הימני שלו שותק אגב ניתוח, ועקב רשלנות בגילוי הנזק הורעה שמיעתו. הוכח, כי אילו היה מתגלה הנזק במועד, היה הסיכוי להטבת הנזק כ30% בלבד. השופט ש' לוין קבע, בעמ' 319: "... אין, לדעתי, הבדל בין מקרה, שבו הסיכוי שאבד גדול או קטן מ50%. הואיל ובשני המקרים לא יזכה הניזוק בפיצוי אלא בשיעור הסיכוי שהפסיד עקב הרשלנות". הגישה המסורתית באנגליה ובחלק ממדינות ארצות-הברית היא כי אין לפצות על אובדן סיכויי החלמה שעמד מלכתחילה על פחות מ-50%. כאשר סיכויי ההחלמה גדולים מ-50% יפוצה הניזוק במלוא הנזק. בבחינת: "הכל או לא כלום". לסקירה מקפת של הדין שם ראה ע' אזר ו-א' נירנברג, רשלנות רפואית וסוגיות בנזיקין (פרלשטיין-גינוסר, 543 )1994 ואילך. בענייננו נחלקו הצדדים בנוגע לשיעור הכוויות בגופו של יעקב בעת שאושפז (מיד לאחר שנכווה), וכן בנוגע לשיעור הכוויות עובר לניתוח השני. ברישומים הרפואיים שערכו עובדי המערערת מופיעים שיעורי כווייה שונים זה מזה. כך למשל: בסיכום המחלה (נ/33) נרשם כי יעקב - "התקבל ליחידת הכוויות בגלל כוויה מאש גלויה בדרגה 2 עד 3 ב-85% מ שטח גופו". באותו גיליון מופיע באנגלית: ."BODY SURFACE BURN MOSTLY FULL THICKNESS %08 STATE AFTER" בטופס המעקב של הרופאים מופיע המספר 65% (ת/18) ובגיליון הניתוח הראשון (ת/11) המספר 70%. לפיכך, קביעתה של הדרגה הראשונה כי יעקב התקבל לאישפוז כש-80%-70% מגופו מכוסה כוויות, הגיונית היא וסבירה בנסיבות העניין. כך גם הקביעה כי כעבור חודש נרפאו חלק מן הכוויות (בעיקר אלה מדרגה 2) ועובר לניתוח השני כ-50% מגופו של יעקב היה מכוסה בכוויות. כאשר מדובר באחוזי כווייה כהגבוהים קשה מלאכת האבחנה המדויקת אף לרופאים עצמם. הצדדים הפנו אותנו לטבלאות שונות המעריכות את שיעור התמותה של נפגעי כוויות, תוך הצבעה על הקשר שבין גילו של הניזוק לאחוז הכווייה בשטח גופו. על-פי טבלאות אלה, שיעור התמותה של נער כבן 13 אשר 50% משטח גופו מכוסה בכוויות הוא כ-30% (על-פי טבלה ת/5א). כלומר , סיכויי ההחלמה של נפגע כזה הם בסביבות 70%. אך אליה וקוץ בה - טבלה זו היא משנת 1971, אחוז התמותה אצל נפגעי כוויות ירד בצורה משמעותית בחלוף שני עשורים, כן הושג שיפור מרשים בטיפול בנפגעי כוויות כפי שעולה מחוות-דעתו של DAVID M. HEIMBACH - ראש המרכז הרפואי לכוויות באוניברסיטת וושינגטון. לדבריו, אחוז התמותה בבית החולים שם ירד מ-20% ל-9%, וככל הנוגע לנפגעים שגילם קטן מ-65, עומד אחוז התמותה על 4%: OF THEIR %08 TO 07 IT IS NOW COMMON PLACE FOR PATIENTS WITH BURNS OVER" WEEKS RATHER THAN 21 TO 8 BODIES WHO ARE OTHERWISE HEALTHY TO GO HOME IN MONTHS. ACCOMPANYING THESE IMPROVEMENTS IN MEDICAL CARE HAS 21 TO 8 BEEN A WEALTH OF ADVANCES MADE IN THE PHYSICAL AND EMOTIONAL CARE ."OFFERED BURN VICTIMS הדברים נאמרו בשנת 1981; ראה ת/5 (ה). לעניין זה יפים דבריו של השופט ש' לוין: "...עד כה אמדנו את מידת אובדן הסיכוי לפי נתונים סטטיסטיים; האם בכך אין אנו מעוותים את המציאות? התשובה היא, שהנתונים הסטטיסטיים אינם משמשים לנו אלא כראיה לכאורה וכמורה דרך" (ע"א 3 231/84 הנ"ל, בעמ' 319). בהתחשב בריבוי הדעות, בהתפתחות הרפואה בעשור השנים האחרונות ובאחוז מסוים של טעות לכאן ולכאן, דומה שקביעתה של הדרגה הראשונה בדבר 90% החלמה אפשרית ואף סבירה. לא זו אף זו. במקרים שבהם סיכוי ההחלמה עולה על 50%, פירוש הדבר כי בכלל מקרים אלה קיימים מקרים (אפילו רבים) שבהם ההתפתחות העובדתית ללא רשלנות הייתה החלמה מלאה. מאידך גיסא, לא אוכל להתעלם מהחשש הממשי, כי לו הייתה ניתנת ליעקב ההזדמנות להחלים, סביר שכושרו המוטורי (לפחות) לא היה מגיע כדי 100% (על חישוב הפיצוי ביחס לסיכוי ההחלמה ראה ספרם הנ"ל של אזר ונירנברג. לפיכך איני רואה להתערב בקביעת הדרגה הראשונה כי יש להפחית 10% מאחריותה של המערערת כלפי המשיבים. קיצור תוחלת חיים 16. לשאלה אם נתקצרה תוחלת חייו של יעקב עקב הנזק הרפואי שנגרם לו, נתייחד מקום רב בקביעת שיעור הפיצויים בגין הנזק העתידי, ובעיקר בגין הוצאות טיפול או אישפוז ואובדן כושר ההשתכרות. דעות המומחים בשאלת קיצור תוחלת החיים היו חלוקות. מומחי המערערת הגישו שלוש חוות-דעת שונות. פרופ' סולסי, מנהל בית החולים השיקומי "בית לווינשטיין", קבע בחוות-דעתו תוחלת חיים של 13 שנה מיום האירוע (נ/27). פרופ' קוסטף, מנהל מחלקת ילדים ב"בית לווינשטיין", העריך את תוחלת החיים ב-17 שנה מיום הפגיעה (נ/39). פרופ' לביא, מנהל מחלקה פנימית בבית החולים "איכילוב", קבע כי תוחלת חייו של יעקב עומדת על 20 שנה מיום האירוע (נ/12). להערכתו, שיתוק מלא של ארבעת הגפיים עם חוסר בקרה על הסוגרים (קטטר קבוע) ומצב וגטטיבי כמעט מלא, מקצרים את משך חייו של הנפגע במידה ניכרת. לעומתם, הייתה עמדת המשיבים כי בתנאים טובים של טיפול והשגחה לא תהיה תוחלת חייו של יעקב שונה מזו של שאר האוכלוסיה. הסיכון הגדול ביותר לחולה במצבו של יעקב הוא זיהום, ואותו ניתן למנוע באמצעות טיפול והשגחה יום-יומיים. אכן, הטיפול המסור שמקבל יעקב בבית הוריו יש בו כדי למנוע סיבוכים והחמרה במצב החולה. אולם תהא קביעת בית המשפט אשר תהא, מבוססת היא על הערכות והשערות בלבד, וטיבו של חישוב כגון דא - שהוא מבוסס במידה רבה על נתונים סטטיסטיים לא ודאיים (על טיבה הספקולטיבי של קביעת תוחלת חיים ראה ע"א 283/89 עיריית חיפה ואח' נ' א' מוסקוביץ' ואח' וערעור שכנגד [4]). איני רואה לעסוק בשאלה קשה זו של הערכה, משום שבמאזן היתרונות מול החסרונות של שיטת הפיצוי החד-פעמי למול הפיצוי העתי, הגעתי לכלל מסקנה כי מקרה זה מתאים לפסיקת תשלומים עתיים. משכך ייעשה, ייתר הדבר את הצורך לעסוק במלאכת הערכה והשערה בדבר קיצור תוחלת החיים. תשלומים עתיים - שהות בבית או במוסד 17. הלכה היא מלפנינו כי בית המשפט מוסמך לפסוק פיצויים בדרך של תשלום עתי, בתביעות על נזקי גוף. כפי שעולה לא אחת מפסיקת בית-משפט זה: "יתרונה של שיטת התשלום העתי-המשתנה הוא בכך שהיא מגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו...בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות, כפי שהתרחשו הלכה למעשה. זאת ועוד: התשלום העתי משקף בצורה נאמנה יותר את ההכנסות שנמנעו מהניזוק בשל התאונה, שגם הן היו ברוב המקרים הכנסות עתיות (כגון משכורת). כתוצאה מכך נמנע מצב דברים, לפיו הניזוק, שלא הורגל לכך, מקבל לידיו סכום כסף ניכר, שלעתים קרובות - כך הוכיחו המחקרים - אין הניזוק משקיעו כראוי, והוא יורד לטמיון בתוך מספר קטן של שנים בלא שלניזוק נותרת קרן קיימת" (ע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח' וערעור שכנגד [5], בעמ' 780). לקיומה של סמכות לפסוק פיצויים עתיים, ראה: ע"א 517/84 ,778/83 עיזבון המנוחה שרה סעידי נ' פור ואח' [6]; ע"א 4[ 283/89] לעיל; ולאחרונה: ע"א 7[ 2300/92]. אכן, הקושי העיקרי בפסיקת התשלום העתי הלכה למעשה נעוץ בדאגה לביטחונו של הניזוק מפני זעזוע במצבו הכלכלי של המזיק, העשוי להביא לשלילת התשלומים המגיעים לניזוק, בחלקם או במלואם. בית המשפט המחוזי אכן התייחס בהחלטתו לחשש שמצבה הכלכלי של קופת חולים (הנתבעת-המערערת) יתדרדר ויהא בכי רע, ואם כך יקרה והתשלום יהא עתי, יישאר יעקב, חלילה, ללא משענת כלכלית בעת שיידרש לה יותר מכול. בע"א 6[ 517/84 ,778/83] הנזכר לעיל עמדתי על מצבים שבהם חשש זה נופל בקובעי: "אולם קיימים, כאמור, מצבים, שבהם החשש שהניזוק לא יוכל לעמוד בתשלום אינו קיים, כגון כאשר המזיק הוא המדינה או גורם כלכלי איתן, אשר מובטח על-ידי המדינה או בדרך אחרת; מקרים שבהם דווקא התשלום החד-פעמי עלול בסופו של דבר לקפח דווקא את הניזוק, כגון כשמדובר בפסול דין, בקטין וכיוצא באלה" (שם, בעמ' 640). "דרך אחרת" להבטחת התשלום עשויה להיות, למשל, בהקמת קרנות מיוחדות, וכך סברנו והצענו במהלך הדיון לפנינו. בענייננו הפקידה המערערת סכומים שנועדו לתשלום הפיצוי ואשר מוחזקים כיום בקרן נאמנות "אופק" של בנק לאומי. סכומים אלה ישמשו לתשלום חודשי, ושני בעלי הדין ייתנו הוראה בלתי חוזרת לקרן הנאמנות לשלם לניזוק מדי חודש בחודשו את הסכום המגיע כפי שיפורט לעיל. יאזל הסכום שבקרן, כי מוצה עד תום, יהיה על המערערת לשלם את הסכום המגיע מדי חודש בחודשו למשיבים, ממקורותיה היא. להבטחת תשלום זה, אם יידרש, תשעבד המערערת נכס מקרקעין, ששוויו היום מיליון ש"ח, לטובת המשיבים. אם יילקח המשיב לבית עולמו טרם מוצה הסכום שבקרן הנאמנות, תוחזר היתרה שבקרן לנתבעת, ויבוטל השיעבוד. קושי נוסף המאפיין את פסיקת הפיצוי בדרך של תשלום מעת לעת הוא ריבוי הדיונים המשפטיים. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו כי ראוי של אחר שנים כה רבות יבוא הקץ על ההתדיינות המשפטית. אכן, שיטת הפיצוי העתי כשלעצמה פוגמת בסופיות הדיון. אולם מה ברכה בסופיות שיש עמה קיפוח? עמד על כך השופט ברק בע"א 5[ 357/80] לעיל, בעמ' 781: "אמת הדבר, האפשרות לשנות את התשלום העתי עם אירוע התרחשויות מסוימות בעתיד עומדת בסתירה לעקרון הסופיות. אך עיקרון זה עצמו אינו אלא פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכוח להגביל את תחולתו באותם מקרים... בהם עשויה היא לגרום עיוות דין". ראוי לדעתנו אפוא, כי התשלום של הפיצוי העתידי ייעשה מעתה בתשלומים עתיים בתנאים שנקבע. 18. משהגענו הלום, כל שנותר הוא לפסוק בשאלה מהי רמת הפיצויים המתאימה לענייננו, קרי: האם יחושב הפיצוי לפי עלות שהותו של הניזוק בבית או במוסד? בית המשפט המחוזי הגיע כאמור לכלל מסקנה כי אם עד כה הייתה שהותו של יעקב בבית אפשרית ואף מועילה, הגיעה העת להעבירו למוסד, והוא אף קבע מהו המוסד המתאים לאשפז בו את יעקב. נימוקיו להחלטה זו פורטו בהרחבה בפסק-דינו החלקי. ברגיל, עלות החזקת הניזוק בבית גבוהה מעלות השהייה והטיפול במוסד, בין היתר משום שבית מגורים אינו מותאם להחזקת נפגעים. לכך יש להוסיף את העלות הכוללת של הוצאות פיזיותרפיה, תרופות וכיוצא באלה, עניינים הקיימים במוסד כדבר שבשיגרה ואינם בנמצא בבית מגורים רגיל (לעניין זה ראה: ע"א 4[ 283/89] לעיל וע"א 5[ 357/80] לעיל). לאחר שעיינתי בחומר שהוצג לפנינו, כמו בדרגה הראשונה, מקובלת עליי קביעתו של שופט הדרגה הראשונה, כי מעתה מקומו של יעקב במוסד. לפנים משורת הדין אציין, כי גם לו ראיתי לקבוע שמקומו של יעקב בבית הוריו, לא היה חישוב הפיצויים משתנה שינוי של ממש. באי-כוח הצדדים אף לא הביאו כל ראיה המצדיקה מסקנה אחרת. אשר לטענת המשיבים שלפיה יש לחשב את הפיצוי לפי עלות השהות במוסד יקר יותר מסוג "המרכז הרפואי בהרצליה": "בית ליכשטטר" עצמו אינו מן המוסדות הזולים הקיימים, ועל-פי העקרונות הכלליים של הפחתת הנזק, מן הראוי שאם עומדת לניזוק האפשרות לקבל טיפול רפואי ברמה נאותה במקום מסוגו של מוסד "בית ליכשטטר", אין לגרום הוצאה מיותרת למזיק , רק משום מאווייו של הניזוק לטיפול הטוב והיקר שבנמצא. יפים לעניין זה דבריו של השופט ברק בע"א 5[ 357/80] לעיל, בעמ' 778: "כך, למשל, אם הניזוק איבד הכרתו והוא יישאר מחוסר הכרה, איני רואה כל צידוק לפצותו בגין הוצאות רפואיות והוצאות טיפול במסגרת החזקתו בביתו שלו, אם ניתן להחזיקו במוסד ציבורי, שבו הוצאות ההחזקה נמוכות בהרבה. אכן, אין הניזוק חייב לבחור בחלופה הזולה, רק משום שהיא נוחה יותר למזיק. זכותו של הניזוק לבחור בחלופה, המשיבה את המצב לקדמותו בצורה הטובה ביותר, אך במסגרתה של חלופה שכזו עליו לבחור באותה אפשרות, המקטינה את נזקו של המזיק". לפיכך, בקבלת הערעור בעניין זה קובעים אנו כי הפיצוי בגין הנזק העתידי יהא עתי, על-פי עלותו ב"בית ליכשטטר". עלות השהות שם מוערכת בכ-635 ש"ח ליום, היינו: 19,367.5 ש"ח בחודש. מסכום זה יש להפחית 10% כאמור. 19. אשר לשיעור פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה שנפסק למשיבים בדרגה הראשונה: מן המוסכמות הוא כי לא על נקלה תתערב ערכאת הערעור בפסיקת שכר הטרחה בדרגה הדיונית. שכר הטרחה וההוצאות שנקבעו בפסק הדין החלקי של הערכאה הראשונה (15%) סבירים ותואמים את המדיניות המקובלת. עם זאת, מוכן אני לקבל כי שכר הטרחה שנפסק למשיבים בפסק-דינה המשלים של הדרגה הראשונה לא היה גבוה, ומן הראוי לתת על כך את הדעת, בין השאר בהתחשב בערך הסעד שנפסק, בשווי הסעד השנוי במחלוקת ובדרך ניהול הדיון (לשיקול-דעתו של בית המשפט בפסיקת שכר טרחת עורך-דין ראה, למשל: ע"א 801/89 א' כהן ואח' נ' שבאם וערעור שכנגד [8]; ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ ואח' נ' ישראל פישל ואח' [9]; ע"א 354/85 ממן נ' קעטבי ואח' וערעור שכנגד [10]). ההכרעה 19. אשר-על-כן ראוי לקבל במידה מסוימת הן את ערעורם של המערערים והן את ערעורם שכנגד של המשיבים, כמפורט להלן: (א) כל ששולם על-ידי המערערת למשיבים על-פי פסק הדין החלקי יעמוד בתוקפו, למעט ההסתייגות הנוגעת לפיצוי בגין אובדן כושר ההשתכרות. מעתה ואילך זכאי יעקב לסכום העולה כדי 30% מהשכר הממוצע במשק. סכום זה ישולם לו בתשלום עתי, אחת לחודש. כן, ישולם למשיב תשלום חודשי העולה כדי החזקתו במוסד, בשיעור של 19,367.5 ש"ח. תגמולי הביטוח הלאומי המשולמים מדי חודש ינוכו מהתשלומים העתיים. (ב) כל הסכומים שהופקדו על-ידי המערערת לתשלום הפיצוי, והמוחזקים בקרן הנאמנות, ישמשו לתשלום עתי (חודשי) זה. (ג) הסכום אשר נפסק למשיבים כשכר-טרחה והוצאות יהיה הסכום הקבוע בפסק הדין החלקי. (ד) ככל הנוגע לפסק הדין המשלים יעמדו שכר הטרחה וההוצאות על סכום המגיע ל-13% מגובה הפיצוי. סכום זה בשיעור האמור יחושב על-פי כל תשלום עתי וייווסף לו. (ה) בנסיבות המקרה לא יהא צו להוצאות לפנינו. השופט מ' חשין: אני מסכים. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ניתוחהתקף לב / אוטם שריר הלב