גידול ברחם - גילוי מוקדם


פסק דין

התובעים טוענו כי הנתבעים התרשלו באיבחון גידול ברחם – אי גילוי מוקדם מנע את את הצלת חייה, ולחילופין גרמו לקיצור תוחלת חייה. להלן פסק הדין:


1. בפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי התובעים כנגד פרופ' יוסף מנצ'ר (להלן: "פרופ' מנצ'ר"), כנגד המרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא - תל השומר (להלן: "בית החולים "שיבא"), וכנגד מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן: "משרד הבריאות").


2. התובע 1 הינו בעלה של המנוחה. אשר נפטרה ביום 4/9/93 בהיותה בת 51, ואילו התובעים 4-2 הם ילדיה של המנוחה אשר היו בני 22, 20 ו- 17 במועד פטירת אמם המנוחה.


3. מכתב התביעה עולה כי ביום 29/1/89 התלוננה המנוחה בפני רופא המשפחה בקופ"ח של ההסתדרות הכללית על "חום וכאבי בטן עזים" (הכרטיס הרפואי מקופ"ח לא צורף), וכאשר התלוננה שנית, ביום 30/1/89 על כאבי בטן (הכרטיס הרפואי בקופ"ח לא צורף) הופנתה לחדר מיון. עוד עולה מכתב התביעה כי "המנוחה אושפזה אצל הנתבע 1 (פרופ' מנצ'ר – ד.ג) במחלקת נשים בבית החולים של הנתבעת 2 עד לתאריך 5/2/89, שם ניתן לתובעת עירוי אנטיביוטיקה, ועל סמך צילומים נאמר לה כי המדובר בזיהום והיא נשלחה לביתה עם הוראות לטיפול תרופתי..." (סע' 5 לכתב התביעה). עוד נטען כי "בשל כאביה העזים חזרה המנוחה שוב לנתבע 1 אשר לא ביצע דבר, ביטל את תלונותיה, ועל פי מישוש בלבד טען כי אין לה כלום" (סע' 6 לכתב התביעה). במהלך 3/89 פנתה המנוחה באופן פרטי לד"ר עובדיה – שהיתה בזמנו מנהלת מחלקת נשים בבית החולים בילינסון, והיא הורתה על אישפוזה המיידי של המנוחה. "המנוחה נותחה בתאריך 23/3/89 או אז התברר כי המדובר בגידול סרטני והיה צריך בכריתה מלאה של החצוצרות והרחם..." (סע' 8 לכתב התביעה). התובעים מוסיפים וטוענים בכתב התביעה כי "ד"ר עובדיה הצרה על כך שהגידול לא אובחן קודם לכן, משום שגידול מסוג זה הוא אגרסיבי ביותר וישנה חשיבות רבה ביותר לכל יום של גילוי מוקדם, שכן ביום גילויו בפועל היה הגידול כבר דבוק ונגוע בדפנות. עוד התברר כי בתאריך 1/89 בו אושפזה המנוחה במחלקתו של הנתבע מס' 1, כבר היה הגידול בגודל של כ- 11 X 9.5 ס"מ, ובבדיקות בסיסיות ביותר ניתן היה לגלותו ולהציל את חיי המנוחה" (סע' 9 לכתב התביעה). התובעת טופלה בגין מחלתה, אך מצבה הרפואי הלך והדרדר, עד שנפטרה למיצער ביום 4/9/93.
התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו באיבחון מחלתה של המנוחה במועד מוקדם, ומנעו בכך את הצלת חייה, ולחילופין גרמו לקיצור תוחלת חייה.
זה המקום לציין כי ההשתלשלות העובדתית, כפי שהועלתה בכתב התביעה איננה שלמה, ובמהלך הדיונים הוכח שאינפורמציה נוספת, רבת ערך, לא הובאה בכתב התביעה.
עוד יש לציין כי כתב התביעה הוגש בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הועבר לבית משפט השלום בבת ים, ולאחר מכן הועבר לבית משפט השלום בראשון לציון, בשל ביטולו של בית משפט השלום בבת ים.


4. הנתבעים מכחישים את הרשלנות המיוחסת להם, וטוענים כי יש לדחות את התביעה כנגדם.


5. בסיכומיהם, מודים התובעים כי "אין מחלוקת בין המומחים השונים כי, עובדתית, לא הרשלנות של הנתבע 1 היא שגרמה למותה של המנוחה, ואף אילולא רשלנותו, ואילו היה פועל כמצופה ממנו והגידול היה מתגלה במועד המוקדם ביותר שניתן היה, קרי 30/1/89, לא ניתן היה להציל את חייה. אך לטענת התובעים ניתן היה בבירור להאריך את חייה במידה רבה ולשפר את איכותם" (סע' 4.2 לסיכומי התובעים).


6. לצורך הדיון בשאלות המשפטיות, יש צורך לקבוע את העובדות הרלוונטיות, אשר כאמור, לא הובאו על ידי התובעים, בכתב התביעה, במלואן:
לטענת התובעים, פנתה המנוחה לרופאת המשפחה בקופת חולים בתאריכים 29/1/89 וכן 30/1/89, אלא שפניה זו לא הוכחה שכן הכרטיס הרפואי מקופת חולים לא צורף.
אין מחלוקת כי ביום 30/1/89 פנתה המנוחה לבית חולים "הקריה" בתל אביב, והתלוננה על כאבי בטן וחום. בבית חולים , "הקריה" בוצעו למנוחה מספר בדיקות, ובספירת דם התברר כי יש לה מספר לויקוציטים גבוה, עובדה המצביעה על קיומו של זיהום, ובבדיקה ידנית נמוש גוש מאחורי הרחם. בהסתמך על עובדות אלו, איבחנו רופאי בית החולים "הקריה" כי מדובר בתהליך זיהומי אגני, והמליצו על אישפוז וטיפול אנטיביוטי, אלא שהמנוחה סירבה לכך, ועזבה את בית החולים על דעתה, ללא קבלת הטיפול. בו ביום פנתה המנוחה לפרופ' מנצ'ר, באופן פרטי, והוא היפנה אותה לבית החולים "שיבא". גם בבית החולים "שיבא" נמוש גוש באגן , ובבדיקת אולטרה-סאונד התגלה גידול בגודל של

8 X 11 ס"מ. המנוחה אושפזה בבית החולים שיבא וטופלה באנטיביוטיקה, כמו כן הוצא ההתקן התוך רחמי, וכאשר השתפר מצבה, חומה ירד וכאביה פחתו, היא שוחררה לביתה ביום 5/2/89 עם הנחיה להמשיך וליטול אנטיביוטיקה, ולבצע אולטרה-סאונד חוזר כעבור שלושה שבועות.
לטענת התובעים, פנתה המנוחה לפרופ' מנצ'ר פעם נוספת לאחר מספר ימים, אולם פניה לכאורית זו לא הוכחה עקב אי המצאתו של הכרטיס הרפואי ממרפאתו של פרופ' מנצ'ר, אשר טען כי הכרטיס אבד.
במהלך הדיון הוברר כי המנוחה לא שבה לבית החולים "שיבא" לביצוע אולטרה-סאונד חוזר, אולם מהמסמכים של בית החולים "בלינסון" עולה כי המנוחה כן ביצעה בדיקת אולטרה-סאונד נוספת כעבור שלושה שבועות אשר הראתה כי הגוש באגן לא השתנה "אך היה שיפור בקליניקה". לא ברור היכן נעשתה בדיקת אולטרה-סאונד זו, ועל ידי מי, אולם ברור שלא נעשתה על ידי פרופ' מנצ'ר ולא נעשתה בבית החולים "שיבא".
ביום 17/3/89 אושפזה המנוחה בבית החולים "בלינסון", ובדיקת אולטרה-סאונד העלתה כי קיים גוש בגודל 10 X 8.5 ס"מ. ביום 21/3/89 עברה המנוחה ניתוח פתיחת בטן חוקרת, או אז התגלה כי המנוחה סבלה מסרטן חצוצרה.
7. השאלות לדיון הן כדלקמן:


א. האם התרשלו הנתבעים או מי מהם באיבחון מחלתה של המנוחה.


ב. האם מועד האיבחון גרם ל"אובדן סיכויי החלמה" ו/או קיצור תוחלת חיים?



ג. האם קיים נזק ראייתי בשל רישום בלתי מדויק והשמטת מסמכים?



ד. האם חל סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין" – הכלל "הדבר מדבר בעדו").


ה. האם היתה "הסכמה מדעת" של המנוחה לטיפול עובר לאיבחון המחלה?



7.1 רשלנות

לשם קביעת אחריות בעוולת הרשלנות, צריך להוכיח קיומם של שלושה יסודות:


א. קיומה של חובת זהירות החלה על המזיק כלפי הניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית, והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית.


ב. בחינת השאלה האם הפר המזיק את חובת הזהירות המוטלת עליו.


ג. הוכחת הנזק.
(ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד ל"ז (1) 113).


7.1.1. חובת זהירות מושגית

השאלה היא האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים.
בעניננו, קבע בית המשפט העליון בפסיקה ענפה ועקבית כי קיימת חובת זהירות מושגית של רופא ומוסד רפואי, כלפי חולה המצוי בטיפולו (ראה ע"א 552/66 לויטל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד נ"ב (2) 480; ע"א 744/76 שרתיאל נ' קפלר, פ"ד ל"ב (1) 114; ע"א 705/78 רמון נ' מאוטנר, פ"ד ל"ד (1) 550; ע"א 4025/91 צבי נ' ד"ר קרול, פ"ד נ (3) 784).


7.1.2 חובת זהירות קונקרטית

במישור זה נבחנת השאלה "אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק שהתרחש" (ראה פרשת ועקנין, שם בעמוד 125), ולעניננו, האם קיימת חובת זהירות בין הרופא המסוים – פרופ' מנצ'ר – לבין החולה המסוים – המנוחה.
שאלה זו, כמו קודמתה נבחנת על פי מבחן הצפיות – האם האדם הסביר יכול היה לצפות את התרחשות הנזק בנסיבותיו הספציפיות, ואם התשובה לשאלה זו הינה חיובית, נשאלת השאלה האם האדם הסביר צריך היה לצפות את התרחשות אותו הנזק, כעניין שבמדיניות, שכן, לא כל אימת שניתן לצפות נזק פיסי, צריך לצפותו באופן נורמטיבי. (ראה דברי כב' השופט ברק בע"א 145/80, שם, בעמ' 126).
גם כאן, נקבע לא אחת כי ברובם המכריע של המקרים קיימת חובת זהירות קונקרטית בין הרופא לחולה, שכן ברור שרופא יכול לצפות נזק עקב כל טיפול רפואי, ומנקודת מבטה של המדיניות השיפוטית, ומבחינה נומרטיבית, הוא צריך לצפות את הנזק, ולעניין זה נקבע כי גם נזק נדיר, שקשה לצפותו עקב נדירותו, מטיל חובת זהירות ובלבד שהוא ידוע למדע הרפואה (ראה ע"א 612/78, פאר נ' קופר, פ"ד ל"ה (1) 720).


7.1.3 האם הופרה החובה?

דומני כי בעניננו לא הופרה החובה האמורה, ואבאר: טענת התובעים הינה כי איבחון מחלתה של המנוחה התאחר, ובשל כך אבדו סיכוייה להחלים, ומכל מקום קוצרה תוחלת חייה, ואשר על כן, יש לבדוק האם אכן היה "איחור" באיבחון מחלתה של המנוחה.
מהתיעוד הרפואי עולה כי כאשר פנתה המנוחה למרפאתו הפרטית של פרופ' מנצ'ר, ביום 30/1/89, הורה פרופ' מנצ'ר על אישפוזה בבית החולים "שיבא", וצייד אותה במכתב הפנייה בה הורה להוציא את המיתקן התוך רחמי, להתחיל במתן האנטיביוטיקה, וכן "להכין לאפשרות של צילום עם אפשרות של פתיחת בטן חוקרת". המומחה מטעם התובעים – פרופ' שנקר – הגדיר את הנתבע – פרופ' מנצ'ר כ"רופא מצוין" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורה 16) ואישר את דרך התנהלותו הרפואית בקובעו כי: "פרופ' מנצ'ר היה בסדר כששלח אותה לבית החולים, אחרת יכול היה לתת לה אנטיביוטיקה בבית. אחת האבחנות המקובלות של פרופ' מנצ'ר בהפניה לבית החולים הוא קיומו של גידול בשחלה שיכול להיות ממאיר או שפיר. פרופ' מנצ'ר הוא רופא טוב ולכן הוא המליץ על ביצוע ביופסיה כאחת האפשרויות. פרופ' מנצ'ר נתן את ההנחיות הנכונות במכתב ההפנייה לבית חולים – להוציא את ההתקן, וזה נעשה. הוא המליץ לתת לה טיפול אנטיביוטיקה וזה נעשה. הוא המליץ להכין לאפשרות של ניתוח" (עמ' 8 שורה 22 עד עמ' 9 שורה 3) כלומר, גם המומחה מטעם התובעים לא מצא כל פגם בהתנהלותו הרפואית, והמלצותיו של פרופ' מנצ'ר, אלא מאי? לטענתו "ההתנהלות הרפואית בבית החולים לא היתה תקינה. הסימנים הראו שזה לא אבצס, והיה צריך להמשיך בבדיקות ולא עשו לה את הבירור" (עמ' 9 שורות 5-4). בעדותו, לא פירט פרופ' שנקר אילו "סימנים הראו שזה לא אבצס" וגם עיון בחוות דעתו לא מגלה לְמה התכוון פרופ' שנקר בדברים אלו, ודומה שמדובר באמירה סתמית ובלתי מבוססת, שכן לא היו כל סימנים שהראו שאין מדובר באבצס, נהפוך הוא, באותו שלב היתה המנוחה בעיצומו של בירור לבדיקת טיבו של הגוש, כאשר היה ברור שקיימת גם אופציה ניתוחית באם יהיה בה צורך, והמנוחה אף הוחתמה על טופס הסכמה לניתוח.
בעדותו טען פרופ' שנקר כי "אין מומחיות באונקוגניקולוגיה" (עמ' 6 שורה 10), אולם מעדותם של פרופ' קוטן ופרופ' בלר מטעם ההגנה עלה כי הדברים אינם מדויקים, שכן הסתבר כי בישראל לא קיים תואר "מומחה" בגניאונקולוגיה אולם בפועל קיימת התמחות באונקוגניקולוגיה, ופרופ' קוטן הבהיר בעדותו כי "אינני זוכר אם יש תעודה של גניקואונקולוג, אני לא יודע אם עוברים בחינה, אבל אני יודע שיש תת הכשרה בנושא זה, ויש יחידות בבתי חולים שהן מוגדרות כגניאונקולוגיות, כמו למשל המחלקה שהיא אושפזה בה בתל השומר" (עמ' 21 שורות 6-3) והוא הגדיר עצמו כ"מומחה לאונקולוגיה. אני מתעסק בין היתר באונקולוגיה גניקולוגית..."(עמ' 15 שורות 19-18) ופרופ' בלר אישר בעדותו כי "יש מומחיות באונקוגניקולוגיה שדורשת הכשרה מעבר להתמחות הרגילה במיילדות וגניקולוגיה, התת התמחות הזאת מוכרת בארה"ב ובאנגליה ולכן הישראלים משתלמים בארצות אלה בתחום הזה. מי שעובר את ההכשרה אינו מקבל תואר מומחה אשר מוכר במדינת ישראל. אבל יש שמתמחים באונקוגניקולוגיה ללא תואר מומחה, כי זה לא עבר את התהליך עדיין. בכל בית חולים רציני קיימת יחידה של גניקולוגיה אונקולוגית. (עמ' 28 שורות 6-1), ומהאמור עולה כי בכל הנוגע להתנהלות הרפואית מאז גילוי הגוש ועד אבחונו, יש להעדיף את חוות דעתם של פרופ' קוטן ופרופ' בלר שהינם מומחים לנושא, להבדיל מפרופ' שנקר שהינו מומחה במיילדות וגניקולוגיה, אולם חסר כל הכשרה בגניקולוגיה אונקולוגית, וממילא, כישוריו הרפואיים בנושאים אלו נופלים מאלו של פרופ' קוטן ופרופ' בלר.
כל המומחים תמימי דעים בקביעה כי סרטן החצוצרות הינו סרטן נדיר וקשה לאיבחון, ופרופ' שנקר אף העיד כי טיפל בכל שנותיו כרופא, רק בכשני מקרים של סרטן החצוצרות (ראה עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-10, וכן עמ' 10 שורה 8).
פרופ' קוטן הבהיר בחוות דעתו כי "קיים קושי בגילוי מוקדם של סרטן החצוצרה, ובמרבית המקרים כאמור, המחלה מאובחנת רק תוך כדי פתיחת בטן חוקרת" (עמ' 2 לחוות דעתו), וכן הבהיר כי במועד הפניית המנוחה לבית החולים "שיבא" "לא היה לדעתי כל דופי בגישה בה נקטו רופאי מחלקת נשים בשיבא בבירור המימצא ובטיפול בו" (עמ' 2 לסיכום), ובחקירתו הבהיר כי "אני לא הייתי מציע לחולה לעבור פתיחת בטן חוקרת במקביל לטיפול האנטיביוטי, שכן לא עושים זאת במצב חריף. עושים זאת רק אם המצב החריף לא הסתדר" (עמ' 20 שורות 5-3), כלומר, פרופ' קוטן משוכנע כי התייחסותו של פרופ' מנצ'ר וכן התנהלות בית החולים "שיבא" בבירור טיבו של הגידול והטיפול במנוחה היו תקינים לחלוטין, ונעשו בהתאם לגישות והאפשרויות הטיפוליות שהיו ידועות ונהוגות בשנת 1989.
גם פרופ' בלר מאשר כי ההתנהלות הרפואיות עובר לפנייתה של המנוחה לבית החולים "שיבא" היתה תקינה, והוא מסביר בחוות דעתו כי החום וספירת הלויקוציטים הגבוהה, בהחלט תמכו בסברה כי מדובר בתהליך זיהומי, והוא סבור כי תלונותיה הראשוניות של המנוחה היו "תוצאה של תהליך זיהומי שהסתיר בתחילה את המימצא הגידולי. משנעלם הגורם הדלקתי/זיהומי, והמימצא התמיד, היה מקום לבירור כירורגי שאכן איבחן את מחלתה הממארת" (עמ' 5 לחוות הדעת) בחקירתו הבהיר פרופ' בלר כי "למיטב הבנתי היה מדובר בתהליך דלקתי, ואבצס זה תהליך דלקתי שהגיב לטיפול אנטיביוטי, הספירה הלבנה ירדה, החום ירד והכאבים פחתו. היה לה גם גורם סיכון לתהליך הדלקתי – ההתקן התוך רחמי" (עמ' 28 שורות 13-10). פרופ' בלר הבהיר כי "במימצא מהסוג שהיה לגברת הזאת, לא נהוג לעשות ביופסיה, הגישה לא מקובלת, גם בגלל שהפעולה יכולה להיות מסוכנת ולפזר תאים בחלל הבטן וגם משום שהדיוק שלה היה נמוך..." (עמ' 28 שורות 18-16).
פרופ' בלר הבהיר כי "לדעתי היה גם תהליך דלקתי וגם גידול סרטני" (עמ' 29 שורה 25) ואישר כי "גם אני כרופא מומחה הייתי מתבסס על הנחת עבודה שמדובר בתהליך זיהומי" (עמ' 30 שורה 15) וזאת בהתחשב בעובדה ש"הגוש היה מלווה בעוד כמה דברים, חום, כאבי בטן, ובדיעבד גם מימצאי מעבדה שהוליכו לאבחנה של תהליך דלקתי" (עמ' 30 שורות 7-5).
פרופ' שנקר המומחה מטעם התובעים קובע כי ההתנהלות בבית החולים "בילינסון" – דהיינו ביצוע ניתוח בטן חוקרת – היה תקין, ורומז שיתכן שהיה צריך לעשות זאת כבר במועד פנייתה של המנוחה לבית החולים "שיבא". אינני רואה את הדברים עין בעין עם פרופ' שנקר, שכן, הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שהמנוחה עברה את ניתוח הבטן החוקרת 46 ימים לאחר פנייתה הראשונית לבית החולים "שיבא", ובפרק זמן זה הוברר כי הגוש לא קטן, כלומר, הוצאת ההתקן התוך הרחמי והטיפול האנטיביוטי לא השיגו את מטרתם, ולכן לא היה מנוס מהעלאת רף הבירור הרפואי, וביצוע ניתוח הבטן החוקרת. במאמר מוסגר אציין כי לעניות דעתי, לוּ היתה המנוחה מתייצבת בבית החולים בילינסון בפברואר 89', יש להניח כי גם שם לא היו מזדרזים לבצעת ניתוח בטן חוקרת, ועל סמך כל המימצאים היו יוצאים מהנחת עבודה גם שם כי מדובר בתהליך זיהומי, ולאו דווקא בתהליך סרטני, והעובדה שבבית החולים "בילינסון" הוחלט לבצע ניתוח "מיידי" היתה אך ורק בשל חלוף אותם 46 ימים, במהלכם הוברר כי הגוש אינו מגיב לטיפול האנטיביוטי, ויש צורך בבירור מעמיק יותר – דהיינו, ביצוע ניתוח בטן חוקרת.
מכל האמור לעיל עולה כי לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית, שכן הן פרופ' מנצ'ר והן בית החולים "שיבא" עשו את כל הפעולות הרפואיות הנדרשות והנכונות בניסיון לטפל בגוש שאובחן כאבצס, ואף הורו על המשך טיפול ומעקב. וסביר להניח כי אילו היתה המנוחה פונה בשנית לבית החולים "שיבא" כעבור שלושה שבועות, כפי שהתבקשה לעשות, היה בית החולים מבצע את ניתוח הבטן החוקרת כבר אז, אפשרות שנמנעה ממנו בשל הימנעותה של המנוחה מלהתייצב כאמור בבית החולים "שיבא" כפי שהתבקשה לעשות.
בדיעבד, אין ספק כי היה עיכוב באיבחון, אולם עיכוב זה לא היה כתוצאה מהתרשלות של מי מהנתבעים, אלא נבע מניסיון רציני לברר את מהות הבעיה והטיפול בה, תוך נקיטת כל האמצעים הרפואיים הסבירים והרגילים שעמדו לרשות הצוות הרפואי, בטיפול במצב בו היתה המנוחה.
מעבר לצורך אוסיף כי מדע הרפואה אינו מדע מדויק, ורופאים פועלים על סמך הנחות עבודה אשר לעיתים מתבררות כשגויות. לעניות דעתי, אין מקום לקבוע רשלנות במקרה של הסתמכות על הנחת עבודה אשר מתבררת לאחר מכן כשגויה. הרופא אינו הקב"ה, ואין לי ספק שהוא עושה מאמץ כן ורציני לאבחן את סוג החולי שבפניו, על מנת ליתן לחולה את הטיפול הטוב ביותר לו הוא זכאי, ולא יעלה על הדעת להטיל על רופא או מוסד רפואי, חבות בנזיקין, מקום שמתברר שהנחת העבודה היתה מוטעית, אלא אם כן מדובר בהנחת עבודה מופרכת מיסודה וחסרת כל קשר רפואי או רציונלי למקרה הרפואי שהובא בפני רופא. בעניין אשר בפני העיד פרופ' בלר "אם אני נשאל מה הסיכוי שבסיטואציה הזאת הנחת העבודה תתברר כמוטעית, אני אומר, באחוזים בודדים מאוד, אם לא למטה מזה. אני לא מתכוון לאחר מעשה אלא תוך כדי מעשה" (עמ' 30 שורות 21-19) וכאמור, הנני קובעת כי אין לראות בעיכוב באיבחון – הפרת חובת הזהירות הקונקרטית.


8. אובדן סיכוי החלמה וקיצור תוחלת חיים

כל המומחים תמימי דעים בקביעה כי במועד פנייתה הראשונית של המנוחה לבית החולים "שיבא", בפברואר 89', היתה מחלתה במצב מתקדם, ולמעשה לא ניתן היה להצילה, ופרופ' שנקר, המומחה מטעם התובעים אף קובע בחוות דעתו באופן נחרץ כי "האיחור באבחנה אינו אחראי באופן ישירות למוות..." (כך במקור – ד.ג.) ובחקירתו הבהיר כי "אין ספק שהעיכוב באיבחון לא גרם למותה של המנוחה" (עמ' 9 שורה 6), אולם לדעתו, האיחור באבחנה שינה את "הפרוגנוזה של הישרדות בחיים של 5 שנים". לא ברור לי על סמך מה קבע פרופ' שנקר את שקבע, בהיותו מומחה בגניקולוגיה ומיילדות, וחסר כל מומחיות בטיפול במחלות סרטן, או בסיכויי ההישרדות. פרופ' שנקר אף הגדיל לעשות ובחקירתו טען כי העיכוב באבחון מחלתה של המנוחה "...הגביר את התחלואה שלה וכנראה קיצר את תוחלת חייה" (עמ' 9 שורה 8) וכאשר התבקש לקצוב את משך הזמן בו קוצרה לכאורה תוחלת חיי המנוחה, ענה כי "לא ניתן לתת תשובה מדעית בכמה זמן קוצרה תוחלת חיה של המנוחה" (עמ' 9 שורה 9), ולמרות חוסר בקיאותו בהתפתחות מחלת הסרטן, מצא לנכון לקבוע כי "אין ספק שבפרק הזמן שבו עוכב ביצוע האיבחון, המחלה קפצה. אני לא יודע לומר אם בשלב אחד או שניים, אבל אין ספק שהיא התקדמה" (עמ' 9 שורות 13-12) ובהמשך הבהיר כי "אני לא יכול להתייחס באופן ספציפי לקיצור תוחלת החיים של המנוחה. הסטטיסטיקה אומרת, שבמקרה כזה, ולאור ממאירותו ואלימותו של הסרטן הספציפי, קוצרה במשהו תוחלת חייה והפקטור הוא שהגידול התקדם" (עמ' 9 שורות 18-16), וצר לי על מתן עדות פתלתלה ומתחמקת זאת, אשר אין מאחוריה ולא כלום, שכן פרופ' שנקר אינו יודע ואינו מכיר את מהלך המחלה הספציפית, אינו יודע אם המחלה התקדמה במשך אותם 46 ימים אבל מעדיף לקבוע שכנראה התקדמה. הוא אינו יודע אם קוצרה תוחלת חייה של המנוחה במהלך אותם 46 ימים אולם מוצא לנכון לקבוע שתוחלת חייה קוצרה, והחשוב מכל, הוא אינו יודע, ולמעשה אין לו מושג, בכמה קוצרה תוחלת חייה של המנוחה, ונקודת פרק זמן של "קוצרה במשהו" איננה רצינית ואיננה מכבדת את אומרה, ובוודאי שאין בה כדי להביא לפסיקת פיצוי כספי בגין קיצור תוחלת חיים.
לעומת פרופ' שנקר, קובעים פרופ' קוטן ופרופ' בלר כי העיכוב באיבחון לא גרם לקיצור תוחלת חייה של המנוחה, או לפגיעה באיכות חייה. פרופ' קוטן שהינו אונקולוג הבהיר בחקירתו את סכמת התפתחות המחלה (ראה עמ' 17 שורות 19-16) ואף שירטט את עקומת הגדילה של גידול סרטני (במ/1) והבהיר כי "...המנוחה אובחנה כבר כשהיתה בשיא העקומה... שזה אומר שזה שיא הגדילה, משם הגידול יכול היה לגדול, אבל לא בצורה משמעותית. עלולים להופיע מוקדים במקומות אחרים" (עמ' 18 שורות 4-2).
פרופ' קוטן הבהיר בחקירתו כי "הגידול הספציפי לא שינה את נפחו בין התאריך 30/1/89 (מועד הפניה לבית החולים "שיבא" – ד.ג.) בו התגלה, לבין 21/3/89 בו נותחה המנוחה. במועד הגילוי נפח הגידול היה 8 X 11 ס"מ ובניתוח הוא היה 8.5 X 10 ס"מ וזה על סמך הדמיית MRI שנעשתה ממש לפני הניתוח" (עמ' 17 שורות 22-20).
פרופ' קוטן הבהיר כי "בגידולים כמו הגידול של המנוחה, רק איחור באיבחון של חודשים ניתן לראות בספרות שהוא פגע בפרוגנוזה של החולה. אני מבהיר שאיחור בן חודש וחצי, כמו במקרה שבפני, אין לו שום משמעות לגבי הפרוגנוזה של החולה... אני אומר במפורש שסיכויי הריפוי של המנוחה לא היו גדולים יותר אם היו מאבחנים את הגידול חודש וחצי קודם לכן. תוחלת החיים שלה לא נפגעה כהוא זה בגין האיבחון המאוחר. הגילוי המאוחר לא השפיע כהוא זה על איכות חייה של המנוחה כפי שהיתה לאחר מכן. נהפוך הוא, הסבל של המנוחה החל עם טיפול הכימותרפיה ובמרכאות כפולות ומכופלות, נדחה תחילת הסבל בגין האיחור באיבחון... בשום פנים ואופן האיחור באיבחון לא גרם לפגיעה בפרוגנוזה ולקיצור תוחלת חיים" (עמ' 19 שורות 23-11). פרופ' קוטן, שהינו כזכור אונקולוג הבהיר כי "מבחינת הידע האקדמי אני חושב שלאונקולוג יש יותר כלים להעריך התנהגותו של גידול סרטני מאשר לגניקולוג" למרות ש"גם גניקולוג מטפל בגידולים סרטניים" (עמ' 20 שורות 23-21) ומסכם באומרו "אני חוזר ומבהיר שלא ניתן היה להאריך את תוחלת חייה של המנוחה" (עמ' 21 שורה 9).
פרופ' בלר בחקירתו הסביר כי האלימות של הגידול אינה באה לידי ביטוי בגדילתו היומיומית, אלא ביכולתו לשלוח גרורות.
פרופ' בלר, בהגינותו, אמר כי "תיאורטית – יתכן שאם היו עושים את הבירור הניתוחי בינואר 89', לא היה עדין גרורות, ואם היו מוציאים את הגידול בשלמותו, תיאורטית, היה בכך השפעה על תוחלת חייה של המנוחה ועל איכות חייה" (עמ' 32 שורות 19-17). בדברו, הדגיש פרופ' בלר מאוד את המילה "תיאורטית", והסביר כי ענינית "לא סביר שהגידול התחיל לשלוח גרורות בפרק הזמן שבין 1/89 ל- 3/89..."(עמ' 32 שורה 8) והבהיר כי "בשלב שהמנוחה הגיעה לפרופ' מנצ'ר, פוטנציאל האלימות וההתפשטות של הגידול כבר נקבע" (עמ' 32 שורות 12-11). פרופ' בלר העריך "מקצועית, שכבר בינואר 89' הגרורה הזאת שהתגלתה בניתוח, כבר היתה קיימת..." (עמ' 32 שורות 15-14) וכי "על פי מיטב ניסיוני המקצועי והידע שלי, זה לא פרק זמן שהשפיע על תוחלת חייה או איכות חייה של המנוחה" (עמ' 32 שורות 21-20). בניגוד לפרופ' שנקר, הבהיר פרופ' בלר כי "אני לא מסכים שיש חשיבות לכל יום" (עמ' 32 שורה 25) ובחקירתו החוזרת הבהיר, כי בדברו על האפשרות התיאורטית "ברפואה אין תמיד ואין אף פעם, לכן אמרתי תיאורטית" (עמ' 33 שורה 19).
מכל האמור שוכנעתי לחלוטין כי האיחור באיבחון בן 46 הימים, לא גרם לקיצור תוחלת חייה של המנוחה, ולא פגע באיכות חייה לאחר הגילוי.
מעבר לצורך אציין כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה שהעיכוב באיבחון גרם לקיצור תוחלת חייה של המנוחה, עובדה שלא הוכחה ואינני מקבלת אותה, הרי שהייתי חייבת לייחס משמעות למשך קיצור תוחלת החיים, ותשובתו של פרופ' שנקר, על פיה קוצרה תוחלת החיים "במשהו" אין בה כדי לקבוע פרק זמן בגינו יש לפצות את התובעים, אולם, הנני חוזרת ומבהירה כי שוכנעתי באופן מלא כי תוחלת חייה של המנוחה לא קוצרה בגין העיכוב באיבחון מחלתה.
ועוד, במאמר מוסגר, לא נותר לי אלא לתהות איזו "איכות חיים" היתה למנוחה מרגע גילוי המחלה, שכן עיון קל בחומר הרפואי שצורף מגלה כי סיבלה של המנוחה היה מתמשך וקשה מנשוא, ו"איכות חיים" בוודאי לא היתה לה, ולכן גם לא הייתה פגיעה.


9. נזק ראייתי

התובעים מלינים בסיכומיהם על קיומו של "נזק ראייתי" שכן תיקה הרפואי של המנוחה במרפאתו הפרטית של פרופ' מנצ'ר אבד.
אינני רואה הדברים עין בעין עם התובעים, ומכל מקום, אין ספק כי לא קיים נזק ראייתי, שכן המסמך המהותי והחשוב ביותר הנוגע לפגישתה של המנוחה עם פרופ' מנצ'ר, הינו טופס ההפניה לבית החולים "שיבא" – במ/1. טופס זה מצוי בתיקה הרפואי בבית החולים, ודי בו.
עוד מלינים התובעים כי הנתבעים נמנעו מלהביא עדים מעובדי מחלקתו של פרופ' מנצ'ר, ובעניין זה, אודה ולא אבוש, כי לא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ התובעים, שכן, אין די בהפרחת סיסמאות בדבר הימנעות מהבאת עדים. על הטוען טענה זו להוכיח כי עד או עדים ספציפיים, שעדותם חיונית – לא הובאו. ב"כ התובעים לא טען בסיכומיו כי קיים עד אחד או יותר, אשר בידיעתו עובדות שלא הובאו בפני בית המשפט, ומדובר באמירה סתמית בבחינת "הנייר סובל הכל", האומנם??



10. סעיף 41 לפקודת הנזיקין – הדבר מדבר בעדו

מדובר בשלושה תנאים מצטברים:


א. לתובע לא היתה ידיעה, או יכולת לדעת, מה היו הסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק.


ב. הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו.


ג. נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה.


אינני סבורה שבעניננו ניתן להחיל את הכלל האמור, ולו מן הסיבה שהנזק – מותה של המנוחה – נגרם, אליבא דכל המומחים, לרבות המומחה מטעם התובעים, בגין מחלתה, ללא כל קשר לעיכוב באיבחון, וממילא קבעתי כי הנתבעים לא התרשלו ולא ניתן לראות

בעיכוב באיבחון, משום התרשלות.


11. הסכמה מדעת

גם טענה זו הועלתה על ידי ב"כ התובעים על דרך הסתם, בהסתפקו בקביעה כי "לטענת התובעים הפר הנתבע בריש גלי ובמצח נחושה גם את מכלול חובותיו בעניין זה, על אחת כמה ובמיוחד נוכח היחסים המיוחדים שנוצרו בפניותה אליו".
בראש ובראשונה, לא ברור לי אילו "יחסים מיוחדים שנוצרו" בין המנוחה לפרופ' מנצ'ר, ואם כוונתו שעצם פניית חולה לרופא באופן פרטי יוצרת "יחסים מיוחדים", הנני דוחה זאת מכל וכל.
לגופו של עניין, יש לבחון את השתלשלות האירועים באספקלריית המועד בו התרחשו, דהיינו בתחילת שנת 1989, שאז טרם חוקק חוק זכויות החולה, תשנ"ו – 1998 (להלן: "חוק זכויות החולה") והביטוי "הסכמה מדעת" טרם בא לעולם, ואשר על כן, לא יהיה זה נכון לבדוק היום את שאלת ההסכמה מדעת, אלא מאי? פטור בלא כלום לא ניתן, ואשר על כן ולמרות ששאלת ההסכמה מדעת איננה רלוונטית במקרה אשר בפני, אתייחס אליה.
עניין ההסכמה מדעת מופיע בסעיף 13 לחוק זכויות החולה אשר קובע:


"(ב) לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות –

(1) האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;

(2) תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכונים של הטיפול המוצע;

(3) הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות, ..."



מהאמור עולה כי כיום נדרשת הסכמה מדעת למתן טיפול רפואי, ועל מנת שהסכמת החולה אכן תהיה "מדעת", יש למסור לו את מלוא המידע הרפואי הרלוונטי, לרבות האבחנה והפרוגנוזה.
בעניין אשר בפני לא ניתן למנוחה כל טיפול למעט טיפול אנטיביוטי, אשר לית מאן דפליג שאינו מצריך הסכמה מדעת, גם על פי הקריטריונים המפורטים בחוק זכויות החולה. הטיפול האנטיביוטי ניתן על סמך הנחת עבודה כי מדובר באבצס שהזדהם, וזה ההסבר שניתן למנוחה. באותו שלב, הסיכוי כי מדובר בגידול סרטני, לא היה מציאותי ולחילופין מרוחק מאוד, ואינני סבורה שבמקרה כזה, אז – כמו גם היום, יש מקום להפחיד חולה ולומר לו שאחת האפשרויות הינה גידול סרטני.
על פי חוק זכויות החולה נדרשת הסכמה מדעת של החולה למתן טיפול, אולם בשום מקום בחוק לא מצאתי כי לחולה זכות לקבוע את האבחנה בעצמו – בניגוד לדעת הרופא המטפל, וכפועל יוצא, לבחור בסוג הטיפול בו הוא חפץ. כמו כן, לא מצאתי בחוק זכויות החולה, כי לחולה יש זכות להכתיב לרופא את סוגי הבדיקות בהן הוא חפץ, וזאת לצורך ביצוע אבחנה מבדלת.
אז, כמו גם כיום, הרופא הינו בעל שיקול הדעת היחיד אשר מוסמך להעריך את מצבו של החולה, ולהמליץ על מתן טיפול בהתאם לאותה הערכה. בעניין אשר בפני, אין התובעים מלינים על טיב הטיפול שניתן למנוחה, ואין ספק שאם הנחת העבודה כי מדובר באבצס היתה מתבררת כנכונה, הרי שהטיפול המומלץ היה הטיפול הנכון. התובעים מלינים למעשה על העיכוב באיבחון, ואין בין עיכוב באיבחון לבין הסכמה מדעת דבר וחצי דבר. לכל היותר, ניתן היה אולי לראות בהימנעות מעידכון המנוחה כי קיים חשש – ואפילו קלוש – שמדובר בגידול סרטני, כפגיעה באוטונומיה שלה לבצע בירורים רפואיים מקבילים, אלא שגם זה לא קרה במקרה שבפני, שכן, מרגע שהתובעת עזבה את בית החולים "שיבא", היא לא חזרה אליו להמשך טיפול ובירור, ובחרה לפנות לרופאים אחרים, כלומר, האוטונומיה שלה לבחור את הרופא שיבדוק אותה, ויקבע את מצבה הרפואי, ויטפל בה, לא נפגעה.
במאמר מוסגר אציין כי הכרטיס הרפואי ממרפאתו הפרטית של פרופ' מנצ'ר אבד, ולא ידוע מה כתוב באותו כרטיס. מאידך, אין היום אפשרות לדעת מה נאמר או לא נאמר למנוחה בעל פה בפגישתה עם פרופ' מנצ'ר שכן המשתתפים היחידים בפגישה היו פרופ' מנצ'ר והמנוחה. מהאמור עולה כי יתכן בהחלט שפרופ' מנצ'ר מנה באזני המנוחה את האפשרויות השונות באיבחון בעייתה הרפואית, אלא שגם אם לא מנה באזניה באותו שלב את האפשרות של גידול סרטני, אין בכך חוסר הסכמה מדעת (לְמָה??) או פגיעה באוטונומיה של המנוחה.


12. לא אוכל לסיים את פסק הדין מבלי שאתייחס לעצם הגשת התביעה. מדיונים שלא לפרוטוקול, ומדברי התובע – מר לין, עלה כי הורתה של התביעה היתה באמירה שנאמרה לכאורה על ידי ד"ר עובדיה, שאילו היה מאובחן הגוש כבר ביום 30/1/89, ולא באיחור של 46 ימים, ניתן היה להציל את המנוחה, ואמירה אומללה זו, אם אכן נאמרה, היוותה את הדלק המניע להגשת התביעה ולניהולה. אלא מאי? באופן תמוה לחלוטין לא הובאה ד"ר עובדיה לעדות, היא לא מסרה חוות דעת, ומהתיעוד הרפואי שצורף, לא עולה ולוּ ברמז כי היא סברה שניתן היה להציל את המנוחה לוּ היה מאובחן הגידול 46 ימים קודם לאיבחונו בפועל. עוד יובהר כי בחקירתו הבהיר מר לין כי "... אני כ"ליימן" בדקתי את הנושא ומסקנתי היא שניתן היה להציל את חייה" (עמ' 14 שרות 5-4), ולא נותר לי אלא להצטער על כי תביעה זו הוגשה, ויותר מכך, על כי התובע מר לין, לא שעה לדברי בית המשפט אשר ניסה לשכנעו להסכים למחיקתה. כאמור, על פי התרשמותי, הוגשה התביעה על סמך אמירה לכאורית שלא הוכחה, מתוך כאב, צער ואולי נקמנות ורצון להעניש את מי שלדעת מר לין, אחראי למות רעייתו, ואין לי אלא להצר על כך. ליבי ליבי עם מר לין, אולם הוכח למעלה מכל ספק כי במועד פנייתה הראשונית של המנוחה לפרופ' מנצ'ר, מצבה הרפואי היה קשה, ולא ניתן היה להציל את חייה, והעיכוב באיבחון לא גרם בשום פנים ואופן לקיצור תוחלת חייה, ולבד מהשתתפות בצערו הרב של מר לין, אין ביכולתי לסייע בידו.


13. סוף דבר, התביעה נדחית בזאת.
שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על התובעים ביחד ולחוד, וישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
בשל הנסיבות המיוחדות, הנני קובעת כי למעט שכ"ט עו"ד כאמור, כל צד ישא בהוצאותיו.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. גידול באף

  2. גידול בכתף

  3. סרטן קשקשי

  4. סרטן ביטוח חיים

  5. גידול שפיר בראש

  6. סרטן במיתרי הקול

  7. ביטוח מחלת הסרטן

  8. פיטורים בגלל סרטן

  9. גידול ממאיר - ביטוח

  10. גילוי סרטן ריאות בזמן

  11. אבחון סרטן ריאות

  12. אבחון שגוי - סרטן

  13. כריתת אשך - סרטן האשכים

  14. ניתוח להסרת גידול בחו"ל

  15. צריבה במתן שתן - סרטן ?

  16. סרטן דייגים – מעגן קישון

  17. גידול ברחם - גילוי מוקדם

  18. מיקרוטראומה - סרטן

  19. מימון תרופות לסרטן

  20. גידול בראש תסמינים

  21. גידול - כמה אחוזי נכות ?

  22. אבחנה מאוחרת של סרטן בצבא

  23. גילוי מוקדם של סרטן

  24. סרטן בגלל עבודה או עישון ?

  25. כימותרפיה בילדים - סיכונים

  26. התיישנות תביעה - אבחון סרטן

  27. מימון תרופה לסרטן השד

  28. סרטן השחלות במהלך שירות צבאי

  29. סרטן השד - ממוגרפיה / ביופסיה

  30. סרטן הקיבה - גילוי מוקדם

  31. חשיפה לאסבסט – פיצויים על סרטן

  32. הכרה בגידול כתאונת עבודה

  33. אחוזי נכות לאחר סרטן השד

  34. ביטוח סרטן בראש אצל ילדים

  35. אבחון סרטן ע''י רופא ילדים

  36. סרטן עקב חשיפה לקרני רנטגן

  37. סרטן המעי הגס - אבחון מוקדם

  38. גילוי סרטן לאחר תאונת דרכים

  39. גילוי מוקדם של סרטן המעי הגס

  40. גוש גדול בשד - כריתת שד מלאה

  41. גליבק - מימון תרופה סל הבריאות סרטן

  42. חשיפה לחומרים מסרטנים בעבודה

  43. פוליסת ביטוח מחלת הסרטן - תביעה כספית

  44. תביעה של חולה סרטן לאשר תרופה – טקסול

  45. הרצפטין - בקשה של חולה סרטן מימון תרופה

  46. סרטן של מפעיל תא לחץ יחידה של צוללים של צה"ל

  47. ביטוח חיים - כיסוי ההלוואה במקרה פטירה ממחלת סרטן

  48. תביעת רשלנות רפואית בגין איחור בגילוי סרטן

  49. ביטוח חיים - אי גילוי מחלה בהצהרת בריאות – סרטן הערמונית

  50. גידול סרטני בכליה עקב חשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה

  51. תגמולי ביטוח מחלת סרטן - תשלומים לתקופת אבדן כושר עבודה - פטור מתשלום פרמיה

  52. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון