חיסון תינוקות תופעות לוואי - סיכונים


פסק דין

השופט א' מצא:
1. ביום 25.1.79, והיא אז תינוקת כבת ארבעה חודשים, קיבלה המערערת חיסון משולש כנגד צפדת, קרמת ושעלת. החיסון ניתן לה ביחידה לבריאות האם והילד של משרד הבריאות. כעשרה ימים לאחר קבלת החיסון (ביום 4.2.79) הובאה המערערת על-ידי אמה לבית חולים ואושפזה. האם התלוננה, כי מזה שלושה ימים שהילדה סובלת מחום גבוה, מהיעדר תיאבון ומעיוות (אסימטריה) בתווי הפנים. בבדיקה אותרו סימנים לליקוי נוירולוגי: שיתוק של הפנים מימין, חולשה והיעדר החזרים ברגל ימין והיחלשות של היד השמאלית. על רקע זה חשדו הרופאים כי המדובר בשיתוק ילדים, אולם המימצאים המעבדתיים לא אישרו חשד זה. עד לשחרורה מן האישפוז, ביום 23.2.79, חל שיפור במצבה של המערערת, אך מחלתה לא אובחנה בבירור. לאמיתו של דבר, וכפי שאובחן אצלה רק שנים אחדות לאחר מכן, לקתה המערערת באנצפליטיס (נזק מוחי). עקב מחלתה פיתחה פיגור שכלי ושיתוק קל בפלג גופה הימני, ובשל מגבלות אלו נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור (מצטבר) של 65 אחוזים.


2. בשנת 1986 תבעה המערערת את המדינה בנזיקין. את מחלתה הקשה ייחסה לרכיב השעלת שבזריקת החיסון שניתנה לה. טענתה הייתה כי המדינה התרשלה במתן החיסון, ולפיכך מוטלת עליה אחריות לפצותה בגין תוצאות הפגיעה שגרמה לה ברשלנותה. מלכתחילה נסמכה עילת הרשלנות על שלוש טענות: ראשית, כי חומר החיסון שהוזרק למערערת היה לקוי; שנית, כי התרכיב לא נבדק חרף מקרים דומים שאירעו בעבר; ושלישית, כי החיסון ניתן לה אף שהיה ידוע כי נתינתו מסוכנת לחלק (הגם רק לחלק קטן) מן הילדים המחוסנים. בסיכומיו כלל בא כוח המערערת גם טענה רביעית, לאמור, כי המדינה התרשלה על שקודם למתן החיסון לא הזהירה את הורי המערערת מפני הסכנות הכרוכות בכך.


בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. ביחס לשתי הטענות הראשונות נקבע בפסק הדין, כי לא הובאו כל ראיות להוכחתן. הטענה השלישית נדחתה, הן בשל היעדר ראיה מספקת לקיום קשר סיבתי בין החיסון לבין מחלת המערערת, והן מן הטעם שבעצם מתן החיסון אין משום רשלנות. ביחס לטענה הרביעית נפסק, כי משלא הונחה לה תשתית, בטענות כתב התביעה ובראיות, יש לדחותה. בהערת אגב הוסיף השופט וקבע, שגם אילו נטענה והוכחה כהלכה, לא היה בטענה נוספת זו כדי להועיל למערערת.


3. לפנינו לא חזר עוד בא כוח המערערת על שתי טענותיו הדחויות הראשונות. עיקר השגותיו הופנו כנגד צדקת הנימוקים שעל-פיהם פסק בית המשפט לדחות את טענתו השלישית. כן ביקש לשוב ולהיאחז בטענתו הרביעית, ולצורך זה אף ביקש להתיר לו לתקן, בשלב הערעור, את כתב התביעה ולכלול בו טענה זו, שנשמטה ממנו.


4. השאלה, אם תכשיר החיסון המצוי נגד שעלת (PERTUSSIS VACCINATION) אמנם מהווה סיבה אפשרית לגרימת נזק מוחי, טרם הוכרעה במחקר הרפואי. הכול מסכימים, כי מחלת



אנצפליטיס - מן הסוג שבו לקתה המערערת - עלולה לתקוף תינוקות, החל מבני שלושה חודשים ועד לגיל שנה, גם ללא קשר לקבלת החיסון. אך היו מקרים שבהם הופיעה המחלה במועד סמוך לאחר מתן החיסון המשולש, ואשר תוארו בספרות הרפואית כקשורים לרכיב השעלת שבחיסון. לקשר סיבתי אפשרי בין השניים לא נמצאה מעולם הוכחה מדעית, אך סמיכות הזמנים בין מתן החיסון לבין הופעת המחלה הניעה את החוקרים להניח שקשר כזה אכן קיים. המחקר האפידמיולוגי המקיף ביותר, אשר בדק את קיום הסיכון ואת שכיחותו, נערך בבריטניה בין השנים 1979-1976. יצוין כי תוצאותיו של מחקר זה (NATIONAL CHILDHOOD ENCEPHALOPATHY STUDY) פורסמו רק לאחר המועד בו ניתן החיסון למערערת, ומכאן שבזמן מתן החיסון לא יכלו הן להיות ידועות.
ואולם ד"ר שטיינברג, המומחה הרפואי מטעם המערערת, ביסס את חוות דעתו על מחקר זה, שאודות מסקנותיו העיקריות למד מן העיון בביטאונים רפואיים שונים. המומחה גם נחקר על-כך במסגרת עדותו, ועל רקע זה נפנה בית המשפט המחוזי לבחינת קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי בפרשתה של המערערת גם מתוך התייחסות למסקנותיו של מחקר זה.


מסקנתו העיקרית של המחקר האמור היא, כי הופעת המחלה בתוך שבעה ימים מעת החיסון (ובהיעדר סיבה אפשרית ידועה אחרת) תומכת בחיוב קשר סיבתי בין החיסון לבין המחלה. המסקנה הנוספת (הנוגעת לשכיחות הסיכון ושאליה עוד נשוב) מצביעה על הסתברות סטטיסטית, לפיה אחד מכל 310,000 תינוקות המקבלים את החיסון עלול ללקות באנצפליטיס כתגובה שלילית לחיסון. לבית המשפט המחוזי לא סופקו כל נתונים אודות ההתפלגות הסטטיסטית של מידת הסיכון בתוך שבעת הימים שמיום מתן החיסון. אך בפירסומים רפואיים צוין, וגם המומחה מטעם המערערת הסכים לכך, שככל שהופעת המחלה סמוכה למתן החיסון, ההנחה בדבר קיום קשר סיבתי הינה מבוססת יותר. בפועל מצביעים הנתונים על-כך כי ההסתברות שהתינוק ילקה במחלה גדולה במיוחד ביממה הראשונה שלאחר מתן החיסון, ואילו מעת חלוף שלוש יממות ואילך

מידת הסתברותו של סיכון זה פוחתת והולכת.


מכאן שלביסוס ההנחה בדבר קיום קשר סיבתי אין די באיתור סימני המחלה בתוך שבעה ימים ממועד מתן החיסון. במחקר הנזכר הוצעו חמישה תנאים, אשר ככל שהם מתקיימים - וככל האפשר במצטבר - יש בכך כדי לחזק את ההנחה בדבר קיומו של הקשר. סמיכות הזמנים, הגם שהיא תנאי בסיסי וחיוני, אינה אלא אחד מחמשת התנאים, שכמובא בפירסום מיום 16.5.81 (בכתב העת 8951 ,5951 )1891(BRITISH 282 MEDICAL JOURNAL) הם כלהלן:


THAT THE ILLNESSES ARE (A) CLINICALLY DISTINCTIVE, (B) RESTRICTED TO..." (IMMUNISED CHILDREN, (C) CLOSELY RELATED IN TIME TO IMMUNISSATION, (DASSOCIATED WITH A BIOLOGICALLY PLAUSIBLE PATHOGENESIS, AND (E) WITHOUT ."ALTERNATIVE EXPLANATION



אכן נראה כי הדרך המוכרת להכרעה בשאלת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי, בכל מקרה נתון, מחייבת היזקקות לחמשת תנאי המבחן. על רקע גישה זו, שהייתה מקובלת גם על המומחה מטעם המערערת, הפנה בא-כוח המשיבה את תשומת לבנו לפסק-דינו המקיף של השופט





STUART-SMITH בפרשת (0991( .LOVEDAY V. RENTON AND WELLCOME FOUNDATION LTD

בפסק-דין זה, שבו עסק בית המשפט האנגלי באותה סוגיה שלפנינו, אומצו חמשת התנאים האמורים כאמת מידה להכרעה בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי (ראה שם, בעמ'

126).


5. השופט המלומד לא מצא ביסוס מספיק לטענה שמחלת המערערת (כעובדה רפואית גרידא) אכן נגרמה עקב החיסון. לבית החולים הובאה המערערת, כזכור, רק ביום העשירי לאחר החיסון. אמה אמנם סיפרה, שסימני המחלה הופיעו אצל המערערת שלושה ימים קודם לכן, אך לנוכח הודאתה בעדותה (כלשון פסק הדין), "כי אינה יודעת למדוד חום, וכי אין לה כלל מדחום בבית", לא יכול השופט שלא לפקפק באמינות אבחנתה. לפיכך לא שוכנע כי גם לעצם פריצת המחלה ביום השביעי שלאחר החיסון מצויה לפניו ראיה מספקת.
ברם, גם בהנחה שמחלת המערערת אכן פרצה ביום השביעי שלאחר מתן החיסון לא סגי. זאת משום שבשאלת הקשר הסיבתי ניתן ויש להכריע רק על יסוד משקלם היחסי ההדדי של אלה מבין חמשת תנאי המבחן המתקיימים בעניינה, ובחינת עמידתם במיתאם הגיוני עם אותם מן התנאים שאינם מתקיימים. סמיכות הזמנים, כשלעצמה, מעידה על הסתברות סטטיסטית גרידא. דרגתה ומשקלה של ההסתברות, בכל מקרה נתון, טעונים בחינה לפי משך הזמן שחלף ממועד מתן החיסון ועד לפריצת המחלה. ההנחיות הבסיסיות, כפי שראינו, הן אלו: פריצת המחלה בתוך יממה מעידה לכאורה על הסתברות גבוהה לקיום הקשר; מעת שחלפו שלוש יממות ואילך, ההסתברות לקיום הקשר מתמעטת והולכת; וביחס לפריצת המחלה לאחר שחלפו שבע יממות שוב אין מניחים שהקשר קיים. יצוין כי גם במקרה שבו מעידה סמיכות הזמנים על הסתברות בדרגה גבוהה קיים הכרח לבחון את ישימותם של התנאים האחרים (ולוא רק כדי לוודא שסמיכות הזמנים אינה אקראית). ומכל מקום ברי שככל שההסתברות הנובעת מסמיכות הזמנים הינה בדרגה נמוכה יותר, יגבר גם המשקל שיידרש מן התנאים הנוספים, שבעזרתם מבקשים לחזק את הנחת קיומו של הקשר.


6. ההנחה (שלנוכח קביעת השופט הינה אך תיאורטית), שמחלת המערערת אכן פרצה ביום השביעי שלאחר החיסון, משייכת את פרשתה לדרגתה הנמוכה ביותר של ההסתברות, ככל שזו נשענת על סמיכות הזמנים בלבד. באימוץ הנחה זו היה כדי להכניס את פרשתה של המערערת לגדר המקרים שבהם קיומו של קשר סיבתי הינו עקרונית אפשרי, אך בו, כשלעצמו, לא היה כדי להוביל להכרעה חיובית בדבר קיומו של הקשר הלכה למעשה. הכרעה קונקרטית בשאלת קיומו של הקשר הייתה מצריכה בחינת התנאים האחרים: כמה מהם מתקיימים, מה משקלם וכיצד הם מתיישבים עם אי התקיימותם של התנאים הנוספים? ורק על רקע בחינתו של מכלול זה ניתן היה להגיע לכלל הכרעה בשאלה, אם המערערת הוכיחה שמחלתה אכן נגרמה בעטיו של החיסון.


ד"ר שטיינברג, המומחה מטעם המערערת, הסכים בעדותו, כי שני הראשונים מבין חמשת תנאי המבחן אינם מתקיימים בפרשה הנדונה. כן הודה, שבפריצת המחלה ביום השביעי שלאחר



החיסון בצירוף תנאי אחד נוסף אין די לביסוס קיומו של קשר סיבתי. אך במקרה של המערערת התקיימו, לדעתו, שני תנאים נוספים זולת התנאי של סמיכות הזמנים. מאחר שעל-פי מבחן סמיכות הזמנים משתייך המקרה למדרגה הנמוכה ביותר של ההסתברות, נטה המומחה להכיר במערערת כבמקרה גבולי. להלן דברי המומחה בנושא זה (בעמ'

21):


"...גם ביום השביעי ובהתקיים שלושה תנאים בלבד עדיין יותר מסתבר שהתוצאה היא מהחיסון מאשר (ש)לא מהחיסון. - - - אילו היו רק שני תנאים מתקיימים הייתי אומר שביום השביעי הסבירות לקשר סיבתי היא פחות מהסבירות שאין קשר כזה. אני מסכים שגם בהתמלא שלושה תנאים הרי ביום השביעי יכול להיות כך או כך ואולם אני נוטה עדיין לראות קשר סיבתי".


מסופקני אם בניסוח זה, כמות שהוא, היה כדי להוציא את המערערת ידי חובת נטל הראיה שרבץ עליה (על-פי מאזן ההסתברות). מכל מקום נראה לי, כי יישום מבחן מכאני - המסתפק במניין התנאים שלכאורה מתקיימים לעומת אלה שאינם מתקיימים, ושאינו נדרש למשקלם היחסי של התנאים השונים בגיבוש המסקנה הכוללת - לא יכול היה להתקבל כמניח את הדעת.


7. גם אילו מצאתי כי המערערת הוכיחה קיום קשר סיבתי בין החיסון לבין מחלתה, כסבור הייתי שאין בכך כדי להעמיד על כנה את עילת הרשלנות שעליה נתבססה התובענה. כעולה מן הדיון בשאלת הקשר הסיבתי, הנזק הכרוך בשימוש בתרכיב החיסון מעולם לא הוכח בראיות מעבדתיות. כל שניתן לקבל הוא, שביחס לחומר החיסון המצוי קיים חשד שבמקרים נדירים (בשכיחות של 1:310,000) עלול הוא לגרום נזק למחוסן. בנסיבות האמורות אין כלל לומר, שבמתן החיסון יש משום התנהגות רשלנית, במשמעות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. טעמו של דבר הוא, שכל המומחים היו תמימי דעים כי הסכנות לבריאות הציבור הטמונות בהימנעות ממתן החיסון הינן גדולות וכבדות לאין ערוך מן הסיכון המזערי הכרוך בשימוש בתרכיב המצוי (ראה והשווה דברי השופט בייסקי בע"א 323/89 פ' קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (להלן - פרשת קוהרי [1]), בעמ' 172-171).


8. על הסכנה הטמונה במחלת השעלת ניתן לעמוד מתוך עיון בפרוטוקול עדותו (שנמסרה בגדרו של משפט אחר) של ד"ר טיבריו שוורץ, מי שהיה האפידמיולוג הראשי של משרד הבריאות, ואשר הוגש לבית המשפט המחוזי כראיה מוסכמת. בראיה זו הוטעם, כי "מחלת השעלת הינה מחלה שכיחה מאוד ולעתים קשה מאוד בגיל הרך, (ה)יכולה להתבטא בסיבוכים רציניים בדרכי הנשימה ובמערכת העצבים, ולפעמים אף במקרי מוות". להלן הוסבר, כי "אי מתן תרכיב החיסון לילד בגיל הרך היה חושף אותו לכל סימניה החמורים של המחלה - כפי שהוכח מתוך ניסיונן של מדינות אשר הפסיקו חיסון האוכלוסיה לפרקי זמן מסוימים וחזרו לחיסונה בהיווכחן בתוצאות הניסיון". המומחה הטעים בדבריו, כי "שום ארץ נאורה בעולם לא תרשה לעצמה להפסיק לחסן נגד שעלת, משום שהפסקת חיסון תגרום למגיפה שבצידה מקרי מוות, נוסף לסיבוכים אחרים, תוך כמה שנים". את החשד לנזק אפשרי מן השימוש בחיסון הוחלט (במשרד הבריאות) לקבל, כדבריו, "כסיכון מחושב ולהמשיך בחיסון ההמוני", שכן בזכות החיסון "הצלחנו (בארץ) לעקור את השעלת... (אך) זה ברור ללא כל צל של ספק (כי) ברגע שהחיסון ייפסק או יוקטן... תוך שנתיים שלוש תירשם מגיפה גדולה של שעלת, עם אחוז (של) מקרי מוות".


על התועלת הגלומה במתן החיסון, כנגד הסיכון המזערי הכרוך בשימוש בו, עמד בחוות דעתו המומחה מטעם המשיבה (ד"ר וייץ). הוא ציין, כי "מחקרים רבים בספרות הרפואית הוכיחו את יעילותו הרבה (של החיסון) לעומת הסיכון הכמעט אפסי הכרוך בו". יש אמנם שבשל חולניותו של תינוק מחליטים להימנע מחיסונו כנגד שעלת. אך, כדברי ד"ר וייץ, "בתינוק בריא אין כל אפשרות לצפות מראש את סיבוכי החיסון". גם מומחה המערערת (ד"ר שטיינברג), בהתייחסו בחוות דעתו להחלטה לחסן את המערערת, קבע בחוות דעתו, כי "אין מקום לטענה כלשהי כנגד ההחלטה לחסנה".


לא למותר להוסיף, שבעקבות מימצאי המחקר שנערך בבריטניה בשלהי שנות השבעים, אודות הסיכונים הכרוכים בשימוש בתרכיב החיסון המצוי, נבחנה שם השאלה אם ראוי להמשיך במתן החיסונים. בפירסום בביטאון הרפואי "THE LANCET", מיום 23.5.81 (אשר הוגש כראיה), דווח על החלטת הממשלה לאמץ את המלצתה של ועדה מקצועית ולהמשיך במתן החיסון נגד מחלת השעלת (WHOOPING COUGH, או, בשמה המדעי, PERTUSSIS.


9. כדאי לחזור ולהזכיר, כי במועד חיסונה של המערערת טרם פורסמו נתונים אודות הסיכון (הזעיר והנדיר) שבו כרוך השימוש בתרכיב. ברם, גם משנתעוררו החששות והפכו לנחלת הקהילייה הרפואית כולה, המשיך משרד הבריאות לדבוק בעמדתו, כי טובת הציבור מחייבת להמשיך במתן החיסון. עדות ברורה לגישה זו מצויה במכתבו של מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, פרופ' דן מיכאלי, שהוגש לבית המשפט המחוזי. המכתב מתייחס למקרה מצער, משנת 1986, שבו נפטרה תינוקת כתוצאה מסתברת מסיבוך הקשור בקבלת החיסון. ובסיכומו נאמר כך:


"אנחנו קיימנו דיונים בעקבות המקרה, ולאחר עיון חוזר בספרות המקצועית ועדכונים אחרונים הגענו למסקנה שמבחינת מדיניות בריאות הציבור לא ניזום כל שינוי ונמשיך בחיסונים כאלה גם בעתיד. עם כל הכאב על האסון שקרה, הרי מבחינת טובת הציבור חובתנו היא להמשיך בביצוע כמקודם". לנוכח מה שנתבאר לעיל נקל לקבוע שההחלטה להעניק חיסון לרבים חרף הסיכון הטמון בכך ליחידים ובודדים, איננה יכולה להיחשב כמעשה רשלני. בא כוח המערערת קיווה לשכנענו, כי השכיחות של נפגעי חיסון אצלנו גבוהה במידה ניכרת מזו שצוינה בתוצאות המחקר האנגלי. לעניין זה הסתמך על נתונים שנכללו בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי. משוני הנתונים - טען - מתחייבת גם גישה שונה להיקף הסיכון הכרוך במתן החיסון. נראה לי כי בדין דחה השופט המלומד טיעון זה, שכן בתצהיר הנזכר נכללו רק נתונים של מספר המקרים של מחלת אנצפליטיס, שנתגלו בכל שנה, מקרב כלל הילדים שחוסנו באותה השנה בחיסון



המשולש. הנתונים אינם מבחינים בין ילדים שחלו בתוך שבעה ימים מיום קבלת החיסון לבין אחרים, וברי שללא הבחנה כזאת אין להסיק מהם כל מסקנה לעניין דרגת השכיחות של מקרים שבהם ניתן, לכאורה, לייחס את פריצת המחלה לקבלת החיסון. כן לא הוצבע על סיבה נראית לעין להנחה, שנתוני השכיחות אצלנו יכולים להיות שונים מאלה שנקבעו בבריטניה.


10. נותרה לדיון טענת בא כוח המערערת, שלפיה יש לחייב את המדינה באחריות בשל מחדלה להזהיר מראש את הורי המערערת מפני הסיכון הכרוך בקבלת החיסון. אף טענה זו דינה להידחות, ובכך מתייתר הצורך לדון בבקשה שהוגשה לנו להתרת תיקונו של כתב התביעה.


במועד הרלוואנטי לחיסונה של המערערת דבר הסיכון הכרוך במתן החיסון לא היה ידוע כלל, ודי בכך כדי להוביל למסקנה, שלא היה בידי רשויות המדינה להזהיר איש מהורי המחוסנים מפני קיומו. כן הוברר, שחרף ההתנסות המצערת בפרשת חיסונה של בתם המערערת, לא נמנעו הוריה מלהזקיק לחיסון הנדון את שני ילדיהם שנולדו להם אחריה. בכך נהגו, ללא ספק, כהורים סבירים, אך סופם של דברים מעיד על תחילתם; משמע, שגם אילו הוזהרו מראש, לא היה בכך כדי להניאם מלהזקיק גם את המערערת לקבלתו של החיסון.
מעבר לצורך אוסיף: ממה שהובא לפנינו עולה, כי גם משנודעו תוצאות המחקר בדבר הסיכון הכרוך בחיסון נמנעו רשויות הבריאות, בהחלטה מודעת ומכוונת, מלהתריע מראש לפני הורי המחוסנים. בכך, לדעתי, לא הפרו כל חובה. הכלל המקובל במשפט האנגלי הוא, שחובת הרופא להתריע לפני החולה מראש על סיכונים הכרוכים

בקבלת הטיפול מוגבלת לסיכונים שהם מהותיים בנסיבות העניין, כשמטרת האזהרה היא לספק לחולה את המידע הדרוש לגיבוש החלטתו אם להיזקק לטיפול אם לאו (ראה לדוגמה את פסק הדין בפרשת SIDAWAY V. BETHLEHEM ROYAL HOSPITAL GOVERNORS)

[1985( ]3). גם לפי דיננו זהו, כמדומה, גדר חובתו של הרופא להזהיר את החולה מפני הסיכון הכרוך בטיפול וליטול את הסכמתו לכך מראש (השווה דברי חברי, השופט ד' לוין, בפרשת קוהרי [1] הנ"ל, בעמ 171). הדברים בענייננו הם בבחינת קל וחומר. כאן אין המדובר בהחלטה פרטנית למתן טיפול לחולה מסוים בשל מחלתו המוגדרת, אלא במתן חיסון המוני לכלל הילדים הבריאים במטרה לחסנם מפני סכנותיה של מחלת ילדות קשה. בכגון דא אין ההורים כשירים, וממילא אינם נדרשים, לגבש החלטה פרטית אם ראוי להזקיק את ילדם לחיסון. הלוא הסיכון הכרוך בקבלת החיסון, אף שהוא עקרונית קיים, הינו רחוק ונדיר ביותר, בעוד שתועלתו וחיוניותו של החיסון לבריאותו של הילד אינם מוטלים בשום ספק. בנסיבות אלו, חיוב המדינה להתריע לפני הורים מראש מפני סיכון כה רחוק אינו בבחינת דין רצוי, שכן השמעתה של התרעה כזאת הייתה אך זורעת בהלה בקרב הורים רבים ומאלצת אותם לקבל החלטה פרטית, הנוגעת לבריאות ילדם, כשאין לרשותם (וגם אין כל דרך לספק להם) הכלים הדרושים לגיבושה.


11. סיכומו של דבר הוא, שדין הערעור להידחות. מבחינתה של המערערת (בהנחה שמחלתה אמנם נגרמה בעטיו של החיסון) הרי זו תוצאה קשה. מצבה של המערערת, כמצבו של כל פרט אשר נפגע, הוא מדאיב ומצער. אך ככל שסיכוייה לבוא על תיקונה הממוני תלויים ומותנים בהגדרת פעולתם של רופאי המשיבה כרשלנית, אין אלה יכולים להתממש. יפים לכאן, בשינויים המתחייבים, דבריו הידועים של השופט דנינג בסיכום פרשת 931 AT ,]4[ )4591( ROE V. MINISTER OF HEALTH :


ONE FINAL WORD. THESE TWO MEN HAVE SUFFERED SUCH TERRIBLE"

CONSEQUENCES THAT THERE IS A NATURAL FEELING THAT THEY SHOULD BE

COMPENSATED. BUT WE SHOULD BE DOING A DISSERVICE TO THE COMMUNITY AT

LARGE IF WE WERE TO IMPOSE LIABILITY ON HOSPITALS AND DOCTORS FOR

EVERYTHING THAT HAPPENS TO GO WRONG. DOCTORS WOULD BE LED TO THINK

MORE OF THEIR OWN SAFETY THAN OF THE GOOD OF THEIR PATIENTS. INITIATIVE

WOULD BE STIFLED AND CONFIDENCE SHAKE N. A PROPER SENSE OF PROPORTION

REQUIRES US TO HAVE REGARD TO THE CONDITIONS IN WHICH HOSPITALS AND

DOCTORS HAVE TO WORK. WE MUST INSIST ON DUE CARE FOR THE PATIENT AT EVERY

POINT, BUT WE MUST NOT CONDEMN AS NEGLIGENCE THAT WHICH IS ONLY A

."MISADVENTURE



בפרשה דהתם נאמרו הדברים על רקע החשש שהטלת אחריות כבדה מנשוא על שכמם של רופאים ומוסדות הרפואה תרתיע אותם מלמלא כהלכה את ייעודם בשירות הבריאות. כאן אמורים הם להטעמת הזהירות הנדרשת מפני הוקעתה כרשלנית של פעילות רפואית, אשר חרף הסיכונים הכרוכים בה, חובה על רשויות הרפואה הציבורית לקיימה בהיותה חיונית לבריאות הכלל. עם זאת יש להעיר, כי בהיעדר תרופה נזיקית ראוי למחוקק לשקוד על גיבוש הסדר חקיקתי שיאפשר לנפגעים כאלה למצוא את תקנתם וסיועם מקופת הציבור.


12. הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.


השופט ד' לוין: אני מסכים.


השופט ג' בך: אני מסכים.


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט מצא.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכמה מדעת

  2. אי גילוי מום גנטי

  3. עמימות סיבתית

  4. הוכחת רשלנות רפואית

  5. רשלנות בטיפול בחדר מיון

  6. התיישנות רשלנות רפואית

  7. הזרקת סיליקון לאבר מין

  8. סי.טי ראש - טעות פענוח

  9. האם חובה למדוד לחץ דם ?

  10. שתלים להגדלת חזה פגומים

  11. חיסון צהבת b תופעות לוואי

  12. רשלנות רפואית – שאלת הנזק

  13. רשלנות רפואית הגדרה

  14. רשלנות רפואית בהריון

  15. פיצויים על מות תינוק

  16. רשלנות רפואית בחו''ל

  17. בדיקת fna - סיכונים

  18. רשלנות רפואית - ערעור

  19. תיקון ראיה בלייזר - סיכונים

  20. חירשות - רשלנות רפואית

  21. הסכמה מדעת לטיפול רפואי

  22. התיישנות ברשלנות רפואית

  23. מחיקת תצהירים – רשלנות רפואית

  24. רשלנות רפואית בחדר מיון

  25. פסקי דין ברשלנות רפואית

  26. אשם תורם ברשלנות רפואית

  27. רשלנות רפואית - אשם תורם

  28. פיצול דיון תביעת רשלנות רפואית

  29. תאונת דרכים או רשלנות רפואית ?

  30. העברת דיון תביעת רשלנות רפואית

  31. רשלנות רפואית - אי גילוי

  32. עקירת שן - רשלנות רפואית

  33. דחיית תביעת רשלנות רפואית

  34. רשלנות רפואית גניקולוגיה

  35. ניתוח CTS - רשלנות רפואית

  36. דחיית ערעור רשלנות רפואית

  37. אינטובציה - רשלנות רפואית

  38. רשלנות רפואית – כימותרפיה

  39. הסכמה מדעת ברשלנות רפואית

  40. ניתוח ביד - רשלנות רפואית

  41. רשלנות רפואית איחור בניתוח

  42. תסביב האשך - רשלנות רפואית

  43. רשלנות רפואית הקטנת שדיים

  44. סיכון טבעי - רשלנות רפואית

  45. רשלנות רפואית הולדה בעוולה

  46. חובת הזהירות רשלנות רפואית

  47. ניתוח ברגל - רשלנות רפואית

  48. רשלנות רפואית - השתלת שיער

  49. איבוד ראיה - רשלנות רפואית

  50. כריתת כליה - רשלנות רפואית

  51. אולטרסאונד הריון - אי גילוי מומים

  52. פסק דין על דרך פשרה רשלנות רפואית

  53. עיכוב ביצוע פסק דין רשלנות רפואית

  54. רשלנות רפואית - סיבוך בניתוח

  55. רשלנות רפואית ניתוח ערמונית

  56. טיפול בחיות - רשלנות רפואית

  57. חישוב פיצויים ברשלנות רפואית

  58. פיצויים על טיפול רפואי רשלני

  59. פסילת שאלות למומחה – רשלנות רפואית

  60. ניתוק מוניטור - רשלנות רפואית

  61. אישה מבוגרת - רשלנות בטיפול רפואי ?

  62. האם כל טעות היא רשלנות רפואית

  63. פיצויים עונשיים ברשלנות רפואית

  64. חיסון תינוקות תופעות לוואי - סיכונים

  65. איך יודעים אם יש רשלנות רפואית

  66. תביעת רשלנות רפואית נגד רמב''ם

  67. גילוי מום - סקירת מערכות מורחבת

  68. אי הפניה לייעוץ גנטי - טיפת חלב

  69. הוספת סעד בתביעת רשלנות רפואית

  70. נטל הראיה בתביעות רשלנות רפואית

  71. צורך בניתוח קיסרי – תביעת רשלנות רפואית

  72. חסינות המדינה - תביעות רשלנות רפואית ?

  73. אי צירוף חוות דעת לתביעת רשלנות רפואית

  74. ההבדל בין טעות לבין רשלנות רפואית

  75. ניתוח הגדלת שדיים - רשלנות רפואית

  76. הריון בסיכון גבוה - רשלנות רפואית

  77. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין רשלנות רפואית

  78. הפרדות רשתית העין - רשלנות רפואית

  79. ניתוח קיסרי בקפלן - רשלנות רפואית

  80. תיעוד רפואי בתביעות רשלנות רפואית

  81. ביטוח לאומי - רשלנות רפואית - התיישנות

  82. רשלנות רפואית דופק עוברי - מוניטור

  83. פסילת חוות דעת מומחה רפואי רשלנות רפואית

  84. רשלנות רפואית - אובדן סיכויי החלמה

  85. חישוב פיצויים רשלנות רפואית - דוגמא

  86. תביעת רשלנות רפואית אחרי תאונת דרכים

  87. רשלנות בטיפול רפואי אחרי תאונת דרכים

  88. מימון ביניים חוות דעת מומחה - רשלנות רפואית

  89. אפשרויות טיפול חלופיות - רשלנות רפואית

  90. בקשה למינוי מומחה בתביעת רשלנות רפואית

  91. בקשה להחלפת מומחה בתביעת רשלנות רפואית

  92. הגשת חוות דעת למומחה בית משפט - רשלנות רפואית

  93. הפחתת מזונות בגלל זכייה בתביעת רשלנות רפואית ?

  94. קביעת ממצאים עובדתיים בתביעת רשלנות רפואית

  95. דחיית התביעה על הסף - התיישנות רשלנות רפואית

  96. החלטה בבקשה למינוי מומחה בתביעת רשלנות רפואית

  97. מינוי מומחה קרדיולוגיה מטעם בית משפט - רשלנות רפואית

  98. ערעור על פיצויים חצי מיליון שקל - תביעת רשלנות רפואית

  99. תביעת רשלנות רפואית בטענה לאיבחון מאוחר של גידול בבלוטת המגן

  100. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון