פסק דין השאלה העיקרית שעמדה להכרעה בענין האחריות היא אם התרשלו אנשי הצוות הרפואי של הנתבעת בכך שלא אבחנו מראש שהתובע הוא יילוד במשקל 5,200 ק"ג. להלן פסק הדין: הרקע העובדתי 1. התובע נולד ביום 4.3.66 בבית החולים המרכזי לנגב בבאר שבע, (לימים - המרכז הרפואי ע"ש סורוקה), שהוא בבעלותה ובניהולה של הנתבעת. מהלך הלידה היה תקין אולם לאחר שלב יציאת הראש נוצר מצב של מצוקה עוברית, עקב אי היחלצות הכתפיים, המכונה "פרע לידת כתפיים" (להלן - "פל"כ"). תוך כדי חילוצו של התובע נפגע עיצבוב זרועו הימנית וכתוצאה מכך שותקה כל הגף הימנית, מהכתף ועד אצבעות כף היד, והיד נתקצרה ונתעוותה (ERB'S PARALYSIS). ב"כ בעלי הדין הסכימו כי נכותו האורטופדית הצמיתה היא 55%. בכתב התביעה טען התובע כי נזקים אלה נגרמו לו עקב רשלנותה של הנתבעת, עובדיה או שלוחיה. לחילופין טען כי על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח שלא התרשלה. לפיכך תבע לחייב אותה לפצותו עבור הפסדיו הכספיים. הנתבעת כפרה באחריותה. הראיות 2. לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין על המסמכים ועל הנתונים הכלולים בהם בדבר הריונה של אמו של התובע (להלן - "האם") ובדבר תהליך הלידה והתקופה שאחריה. הנתונים על תקופת ההריון כלולים בטפסי "טיפול בנשים הרות" שהוצאו לאם על ידי התחנה לטיפול באם ובילד; נתוני מהלך הלידה והתקופה שלאחריה כלולים בטפסי "טיפול בנשים הרות" ("טיפת חלב"), "פרטים וסיכום הלידה", "גיליון לידה", "נתונים על מצב היילוד ביום עזיבת בית החולים", "גיליון התינוק" וכן בגיליון חום ובגיליון מעבדה (מוצגי ת/1). העדות הישירה היחידה על נסיבות קבלתה של האם למחלקת היולדות ועל מהלך הלידה היתה עדותה שלה ועל כך לא העידו עדים נוספים. עיקרי הדברים ניתנו בתצהירה מיום 20.12.91 ובעדותה בבית המשפט (עמ' 63 - 61 לפרוטוקול). ראוי לציין שאינה יודעת קרוא וכתוב ובחקירתה הנגדית אמרה שלא נאמר לה מה כתוב בתצהירה (עמ' 61); מאידך גיסא, השיבה לבא כוחה בחקירתה החוזרת כי הקריא לה את התצהיר (עמ' 63). לא עלה בידי הנתבעת להעיד את אנשי הצוות הרפואי שיילד את האם, או מי מהם. ב"כ הנתבעת הגיש תצהיר של פרופ' מרק גלזרמן, יו"ר החטיבה למיילדות וגינקולוגיה במרכז רפואי סורוקה - שלא עבד שם בתקופה הנדונה - שבו נקב בשמותיהם של אנשי הצוות הרפואי שהיו נוכחים בזמן הלידה וכן בשמו של רופא טיפת חלב שטיפל באם. כפי שציין נמצא אחד מן הרופאים בחו"ל ואי אפשר לאתרו, שני נפטר והשלישי חולה מאוד והנסיונות להתקשר איתו לא צלחו. עוד ציין כי זהותה של האחות שהיתה נוכחת בחדר הלידה, שרק שמה הפרטי נרשם במסמכים, אינה ידועה. ב"כ התובע וויתר על חקירתו (עמ' 64). המסמכים והנתונים הנזכרים - כפי שפורשו בחוות הדעת ובעדויות של פרופ' משה לנצט, מטעם התובע, ושל פרופ' ראובן פייזר, מטעם הנתבעת - מהווים, אפוא, את התשתית העובדתית של ההכרעה בענין האחריות. עדותה של האם, במידה שניתן לסמוך עליה, לא תרמה כמעט להבהרתן של השאלות שנותרו סתומות. השאלות שהועמדו להכרעה בענין האחריות 3. השאלה העיקרית העומדת להכרעה בענין האחריות היא אם התרשלו אנשי הצוות הרפואי של הנתבעת בכך שלא אבחנו מראש שהתובע הוא יילוד במשקל 5,200 ק"ג, המוגדר "ענק" ("מקרוסומי"), שתהליך הלידה שלו כרוך בסיכונים מיוחדים בשל מימדיו הגדולים. השאלה השניה, הנובעת מקודמתה, היא אם נקטו בפעולות הדרושות כדי למנוע נזקים לתובע במהלך הלידה, שהעיקרית שבהן היא חיתוך דופן, המכונה ניתוח קיסרי. אקדים ואומר כי לאור הדיונים הרפואיים והמשפטיים הנרחבים בשאלות אלה והדרכים שנסללו בפסיקת בתי המשפט בשנים האחרונות אין צורך לחזור ולדון בהרחבה בכל פרטי העובדות והטענות שהעלו ב"כ בעלי הדין ואעמוד עליהן בקיצור (עיין, בין היתר, ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ. אסי מימון (קטין) ואח', פ"ד מו (628 )5; ת"א (נצ') 673/89 ריאם פנדי אבדאלוילי ואח' נ. בית החולים ע"ש רבקה זיו, צפת ואח', פ"מ תשנ"ד א' 29). כמו כן, לאור המסקנות שאליהן הגעתי לענין השאלות הנזכרות אין צורך לדון עוד בשאלה החילופית אם חלות על המקרה הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (עיין, בין היתר, ע"א 789/89, סמדר עמר, קטינה נ. קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד מו (712 )1 והאסמכתאות שם). ההנחות המקובלות על המומחים מטעם בעלי הדין 4. אין חילוקי דעות בין המומחים כי התופעה של פל"כ, המכונה גם כליאת כתפיים, שבעקבותיה נגרם שיתוק ע"ש ERB, היא סיבוך מיילדותי רציני. השכיחות היא 0.7% ביילודים במשקל של מעל 2,500 גרם, 1.7% במשקל של מעל 4,000 גרם, 10% במשקל של מעל 4,500 גרם; במשקל של מעל 5,000 גרם השכיחות גבוהה עוד יותר. הפל"כ מתבטא בכך שראש הוולד יוצא לאויר העולם, אך הכתפיים נכלאות והלידה אינה נמשכת. אין גם מחלוקת על כך שמדיניות הטיפול הנכונה, כאשר המשקל הצפוי של היילוד גבוה מ- 4,500 גרם, היא למנוע קושי זה מראש על ידי ביצוע ניתוח קיסרי בעוד מועד (חוות דעתו הראשונה של פרופ' לנצט בעמ' 2 ועדותו בעמ' 20; חוות דעתו של פרופ' פייזר בעמ' 7 ועדותו בעמ' 46). המסקנה העולה מן האמור היא שעל הרופא המיילד לנסות להעריך מראש את משקלו הצפוי של היילוד על מנת להיערך לקראת אפשרות של לידת יילוד ענק וביצוע ניתוח קיסרי. כזכור, נולד התובע ביום 4.3.66, ובאותה תקופה לא עמד עדיין לרשות הרופא האמצעי היעיל של בדיקה על-קולית (ULTRASOUND). השימוש בצילום רנטגן נזנח, כנראה, כבר באותן שנים אחרי שנמצא בלתי אמין. לפיכך, הדרכים היחידות לנסות לצפות מראש את האפשרות שמדובר ביילוד ענק היו עיון מדוקדק בתולדותיה הרפואיות של היולדת וכן בדיקה ידנית יסודית (חוות דעתו הראשונה של פרופ' לנצט בעמ' 2 וכן בחוות דעתו המשלימה בעמ' 2; חוות דעתו של פרופ' פייזר בעמ' 6). מה הם, אפוא, הגורמים היכולים לגרום למשקל חריג ("מקרוסומיה") של היילוד, שהיו ידועים במקצוע הרפואה כבר בזמן לידתו של התובע בשנת 1966, שהיה על צוות רפואי מיילד לדעת או לגלות לפני תחילת תהליך הלידה? לפי פרופ' פייזר בחוות דעתו קיימים מספר גורמים כאלה, שאחד מהם או צירוף של אחדים מהם, יכולים לגרום לכך. על גורמים אלה לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין: "1. הורים גדולים, במיוחד האם; 2. ולדנות רבה; 3. מחלת סכרת של האם; 4. אם שמנה; 5. הריון עודף; 6. לידה קודמת של יילוד במשקל של מעל ל- 4,000 גרם" (עמ' 5). לעומתו עמד פרופ' לנצט בחוות דעתו רק על שניים מן הגורמים הנזכרים: "הסיבה החשובה ביותר לוולד גדול היא סוכרת (ואפילו סמויה) של האם וכן יש לחשוד בוולד גדול אם חלה עליה מוגזמת ופתאומית במשקלה" (עמ' 2 וכן בעדותו בעמ' 23). גורמים שנתקיימו באם 5. שני המומחים הרפואיים ציינו כי ההריון הנדון היה הריונה העשירי של האם (עיין גם בגיליון הלידה מוצג ת/1). לפיכך נתקיים כאן הגורם השני מתוך הגורמים שמנה פרופ' פייזר, שהוא ולדנות רבה (פרופ' פייזר בעמ' 6 לחוות דעתו; כפי שאמר בעדותו, עמ' 36: "משש לידות ואילך מוגדרת אשה כולדנית רבה"). אצל האם נתקיים גם הגורם השישי, שהוא לידה קודמת של יילוד במשקל של מעל 4,000 גרם. העיון בגיליון הלידה מראה כי משקלו של היילוד החמישי שלה היה 4,000 גרם. ראוי לציין כי לפי הנתונים שהביא פרופ' פייזר בחוות דעתו (עמ' 2) היו היילוד השישי וכן היילוד התשיעי במשקל קרוב לזה, של 3,900 גרם. יתכן שגם בכך יש חיזוק למשמעותו של הנתון הקודם. בהערת אגב יצויין כי שני נתונים אלה אינם מתיישבים עם אלה הרשומים בגיליון הלידה, שהיו רק 3,650 גרם ו- 3,300 גרם, אולם יש להניח שנתוני פרופ' פייזר מדוייקים יותר הואיל ולנגד עיניו עמדו, כאמור במבוא לחוות דעתו, גם גיליונות האישפוז של האם מאותן שנים. מאידך גיסא, יתכן שאין לייחס להם משמעות מן הטעם שלנגד עיני הצוות המיילד עמדו, כנראה, רק הנתונים שבגיליון הלידה. פרופ' פייזר ניסה להפחית ממשמעות המשקל של 4,000 גרם בלידה החמישית על סמך העובדה שהלידות הבאות היו במשקלים פחותים מזה וכן לאור העובדה שאצל האם התפתח יתר לחץ דם וכן הופיע חלבון בשתן. לדבריו "במצב כזה קיימת אפשרות לפיגור בצמיחת העובר ולידת יילוד פחות משקל" (עמ' 6 לחוות דעתו). חוות דעתו מקובלת עלי אולם אין בסברה שהעלה ("קיימת אפשרות") כדי לשלול את משמעותה של העובדה שבלידה קודמת ילדה האם יילוד במשקל של 4,000 גרם. די היה, אפוא, בשני גורמים אלה, שהיו לנגד עיני אנשי הצוות הרפואי שקיבל את האם בבית החולים, כדי לחייבם לצפות את האפשרות שמדובר בולד ענק ולהיערך ללידה כזאת. גורמים שבספק או שבמחלוקת 6. כאמור לעיל, הביע פרופ' לנצט את דעתו שהגורם החשוב ביותר הוא סכרת אצל היולדת. ברישום בדף "פרטים וסיכום הלידה" של האם "? DIABETES" ראה "חשד לסוכרת" שהיה בו כדי לחייב את הרופאים בחדר הלידה לעמוד על המשמר. כמו כן רשום בגיליון החום מיום הלידה "סוכר +". כפי שהבהיר בעדותו "במקרה ומוצאים סוכר בשתן יש להתייחס לאשה כחולת סכרת עד שמוכיחים את ההיפך" (עמ' 23). פרופ' פייזר לא ראה ברישום זה "חשד לסכרת" (עמ' 36) והעלה גם את הסברה שהאפשרות של סכרת נרשמה אחרי הלידה "בגלל שנולד ילד במשקל 5,200 גרם" (עמ' 37). עוד ציין בחוות דעתו (עמ' 5) כי היה זה ממצא חד פעמי אצל האם שנבע מכך שטופלה בתרופה משתנת DIURIL, המוכרת כגורם להפרשת סוכר בשתן (עיין גם בעדותו בעמ' 37). גורם נוסף שהמומחים היו חלוקים לגביו הוא אם היתה האם בגדר "אם שמנה", ובלשון אחרת - "השמנת יתר". לפי פרופ' לנצט עלתה האם במשקלה במהלך ההריון ב- 13.5 ק"ג, שמתוכם עלתה ב- 3.5 ק"ג בחודש התשיעי (עמ' 1 לחוות דעתו). לדעתו עליה זאת היא "בגבול העליון ביותר של הנורמלי" (עמ' 12). לפי פרופ' פייזר עלתה רק 13 ק"ג במשקלה (עמ' 3 לחוות דעתו), אך לדעתו מדובר ב"עודף צבירת מים - הבצקות" שתרמו לפחות 2 ק"ג (עמ' 5 לחוות דעתו) ובכל מקרה עליית משקל ממוצע בהריון היא 12 ק"ג (עמ' 43). עם זאת אישר "שהיתה אשה עם בטן גדולה מאוד" (עמ' 32). הגורם האחרון שבמחלוקת הוא הריון עודף, דהיינו, התמשכות יתירה של תקופת ההריון. לפי רישום בכרטיס טיפול בנשים הרות ("טיפת חלב") (מוצג ת/1) היתה האם ביום 27.1.66 בחודש התשיעי להריונה, דבר המעיד, לדעת פרופ' לנצט, על הריון עודף מאוד (חוות דעתו המשלימה בעמ' 1). מאידך גיסא, מסביר זאת פרופ' פייזר בכך שתאריך הכניסה להריון לא היה ידוע ועל כן אין לסמוך על הרישום. (עמ' 6 לחוות דעתו, עמ' 39 לפרוטוקול). נתון נוסף שהיה בו כדי לחייב את אנשי הצוות הרפואי לעמוד על המשמר, שאף הוא בספק, העולה מתוך הרישומים בכרטיסי טיפול בנשים הרות של האם, היה החשד לתאומים שאותו העלה הרופא המטפל כבר ב- 10.2.66 ואליו התייחס פרופ' לנצט בחוות דעתו (עמ' 1). בחוות דעתו המשלימה ציין שהשערה זאת הועלתה מספר פעמים והוסיף "שקיים ציור שנרשם על ידי הרופא שעקב אחרי ההרה בתחנת ט.ח." (עמ' 1). פרופ' פייזר לא שלל סברה זאת בציינו בחוות דעתו כי "כבר ארבעה שבועות לפני הלידה נקבע בבדיקת המעקב קיום של הריון תאומים וריבוי מי שפיר ואפשרות זו יש להניח היתה כשהיולדת התקבלה ללידה". אולם, כפי שהוסיף, "באם האבחנה של תאומים עמדה בפני המיילדים אין הדבר מופיע בגיליון. מכל מקום, ניהול הלידה כלתאומים היה נכון כשמדובר במצג ראש כפי שהיה במקרה" (עמ' 6). בחקירתו הוסיף ואמר שהאפשרות של הריון עודף או תאומים הועלתה רק פעם אחת, אולם "באף מקרה לא נכתב מקרוסומיה או עובר גדול. דבר זה לא הוזכר בשום מקום" (עמ' 32). המסקנות לענין האחריות 7. כפי שראינו נתקיימו אצל האם שניים מן הגורמים היכולים לגרום למשקל חריג של היילוד. כמו כן היו סימנים - שמשמעותם מוטלת בספק או שנויה במחלוקת - שהיה בהם, אולי, כדי להצביע על קיומם של ארבעה גורמים נוספים. אכן, סימנים אלה לא היו וודאיים אולם דומה שמותר לומר, כמו לגבי ראיות נסיבתיות במשפט פלילי, ש"יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה" (ע"פ 351/80 חולי נ. מדינת ישראל, פ"ד לה (484 ,477 )3). במצב דברים זה אין צורך להכריע בשאלה, שנותרה מעורפלת, אם בדקו רופאי הנתבעת את האם בדיקה ידנית (לענין זה ראה חוסר הרישום בטופס "גיליון הלידה" ודברי האם בסעיף 3 לתצהירה). די היה בגורמים ובסימנים שפורטו לעיל גם ללא בדיקה כזאת. המסקנה היא שאנשי הצוות הרפואי של הנתבעת התרשלו בכך שלא אבחנו מראש שהתובע הוא וולד ענק ("מקרוסומי"), שתהליך הלידה שלו כרוך בסיכונים מיוחדים בשל מימדיו הגדולים, ובכך שלא נקטו מראש בפעולות הדרושות כדי למנוע נזקים לתובע במהלך הלידה, שהעיקרית שבהן היתה חיתוך דופן, המכונה ניתוח קיסרי. מידת הוכחה גבוהה מן המידה המקובלת? 8. כאמור לעיל נולד התובע ביום 4.3.66. את תביעתו הגיש ביום 24.12.90, דהיינו, כחודשיים ומחצה לפני שמלאו לו 25 שנים ולפני שתמה תקופת ההתיישנות (סעיף 10 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958). תצהירו הנזכר של פרופ' גלזרמן, לפיו אין הנתבעת יכולה להעיד איש מאנשי הצוות הרפואי שיילד את האם, הוגש ביום 22.3.92, אחרי שחלפו יותר מ-26 שנים מלידתו של התובע. אין לבוא בטרוניה על הנתבעת שלא עלה בידיה, אחרי שחלפה תקופה כה ממושכת, להעיד עדים מטעמה בדבר נסיבות לידתו. אולם, יש מקום לשאלה אם אין לדרוש, בדרך כלל, מתובע המגיש תביעה כזאת ואחרי תקופה כה ממושכת מידת הוכחה גבוהה מן המידה המקובלת. מידת הוכחה כזאת נדרשת, מטעמים מיוחדים, במספר ענינים אזרחיים, כמו בתובענה נגד עיזבון. נאמר ש"הטעם העיקרי לזהירות זו היא אי השיוויון בין הצדדים הנובע מהעדרו של בעל הדבר העיקרי, שהיה בידו להזים תביעה כוזבת, ומכאן הפיתוי להגשת תביעות כוזבות, באין פחד שהאמת תצא לאור. אלה שיקולים בעלי תוקף אוניברסלי שכוחם יפה גם אצלנו" (ע"א 392/58 פרימט רובשיץ נ. הרצקה הלר, פ"ד יג 1927 ,1925 והאסמכתאות שם). עוד נאמר כי "כלל גדול בדין כי בכגון זה מדקדקין עם התובע יתר על המידה הרגילה - והטעם גלוי וידוע: כי בהעדר הבעל דבר גופו אין לדעת אם לא היה מצליח - אילו עוד בחיים חייתו - להזים או לסתור את ראיות יריבו" (דברי כב' השופט מ. זילברג בע"א 459/59 מלכה ואלימלך פינקלשטיין נ. ברוך (ברונק) פרושטייר ואח', פ"ד יד 2330 ,2327 והאסמכתאות שם). בגלל נימוקים דומים - העדר שיוויון בין הצדדים ביחס לידיעת נסיבות הענין - נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר גם בתביעות מסוגים אחרים (הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, הדפוס האקדמי, ירושלים תש"ל, עמ' 214 ואילך). התובענה הנידונה אינה נמנית על אותם ענינים, אולם גם כאן אין שיוויון בין בעלי הדין - וביתר דיוק, בין האם לבין הנתבעת - ביחס לידיעת נסיבות הענין. אין לדעת אם לא היה עולה בידי אנשי הצוות הרפואי שיילד אותה להזים או לסתור את טענות התובע ואמו, אילו "כולם בחיים חייתם" ואילו נמצאו אלה מאנשי הצוות שאי אפשר לאתרם עוד. לפיכך נראה לי שיש להחיל אותו "כלל גדול בדין" גם בתובענות כגון זאת הנידונה, לאמור, בתובענות המוגשות אחרי תקופה כה ממושכת ובנסיבות מיוחדות כגון אלה הנידונות כאן (לענין מידת ההוכחה הנדרשת במקרים מיוחדים ראה ניתוח הסוגייה בע"א 475/81, זיקרי יעקב נ. "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ (589 )1). אף על פי כן נראה לי שהתובע בתובענה הנידונה יצא ידי חובתו ומשני טעמים: האחד, שהיה בכוחה של הנתבעת להעיד עדים בדבר הנוהלים שהיו מקובלים בחדר הלידה שלה בתקופת לידתו של התובע, ולנסות להדוף את ראיותיו בדרך זאת, אולם היאנמנעה מכך; והשני, והוא העיקרי, שהמסמכים והנתונים שהוזכרו לעיל לא היו שנויים במחלוקת והם, ולא עדויותיהם של המעורבים הישירים, היוו את התשתית העובדתית של ההכרעה בענין האחריות. שומת הנזק 9. בעת מתן עדותו היה התובע כבן 27 שנים ומחצה. בגיל 16 ומחצה הפסיק את לימודיו בבית הספר התיכון, שבו למד בתחילה במגמה עיונית ולאחר מכן בתיכון מקצועי. לאחר מכן, מגיל 17 לערך, התחיל לעבוד בבנין וכן עסק בהסעת פועלים, אחרי שקיבל רישיון נהיגה. מאוחר יותר עבד כמכונאי במוסכים שונים וכן בעבודות בנין, לרבות ביציקות ובטפסנות. בכל העבודות האלה עסק, לטענתו, כ"עוזר" ובמשך תקופות קצרות של חודשים ספורים לכל היותר. כמו כן ניסה את מזלו ללא הצלחה גם בעבודות נוספות (סעיפים 10 ו- 11 לתצהירו וכן עדותו בעמ' 60 - 56). ראוי לציין שאחיו ואחיותיו סיימו לימודיהם בבתי ספר תיכוניים, שניים מהם גם סיימו לימודים על תיכוניים, וכולם עובדים (סעיף 8 לתצהיר). התובע נשוי ואב לשני ילדים. לטענתו מקור פרנסת המשפחה הוא דמי הבטחת הכנסה וקיצבת ילדים של המוסד לביטוח לאומי (עמ' 59 ,58). יצויין שלתובע דירה בבעלותו - שנרכשה, כנראה, בראשית שנת 1992 במחיר של -.53,000 ש"ח - והיא מצויידת בריהוט ובאביזרי חשמל מקובלים (עמ' 59 ,58). לא הובאו נתונים מספיקים בדבר משך תקופות עבודתו של התובע, לרבות סכומי השתכרויותיו, ואף לא בדבר התקופות והסכומים של קיצבאות המוסד לביטוח לאומי. כמו כן לא ניתן הסבר בדבר המקורות הכספיים שעל ידיהם רכש את דירתו וציודה (יצויין שרק לגבי ריהוט חדר השינה אמר שקיבל אותו במתנה - עמ' 59). 10. קשה מאוד לשער ולהעריך מה היו סיכוייו של התובע לעבוד ולהשתכר אילו בא לעולם כשהוא שלם בכל איבריו וללא פגם. כמו כן אין לדעת מה היו הקשיים שבעטיים הפסיק את לימודיו ואם היו תוצאה של המום הגופני או נבעו מסיבות אחרות. כפי שאמר, "בבית הספר היסודי הציונים שלי היו בסדר בממוצע כי היו לי ציונים טובים בתפילה ובספורט" (עמ' 59) אולם, בבית הספר התיכון היה "תלמיד גרוע" ובבית הספר המקצועי התקשה בחלק המעשי (עמ' 57). סביר להניח שאילו המשיך בלימודיו - שאותם הפסיק, כאמור, מסיבות בלתי ברורות - היה יכול ללמוד מקצוע שאינו מצריך עבודת כפיים והולם יותר את מומו הגופני ועל ידי כך לצמצם את נזקיו בשיעור ניכר. עם זאת, במצב זה של עירפול וחוסר בהירות, אין לנו אלא לשוות לנגד עינינו את השגיהם של אחיו ואחיותיו, מבחינת השכלה ועבודה, ולהניח שאילמלא מומו היה מגיע, פחות או יותר, לאותם השגים ואף לרמת הכנסה של השכר הממוצע במשק לערך. כמו כן עלינו להניח כי במצבו היום יוכל להתפרנס רק מעבודת כפיים וכי נכותו תגביל אותו בשיעור ניכר. לאור חוסר וודאות זה ובהעדר נתונים מדוייקים, שעל כך עמדתי, נראה לי כי לענין שומת נזקיו של התובע, עבור הפסדי השתכרות בעבר ועבור הפסדי כושר השתכרות בעתיד, יפה השיטה הגלובלית. החישוב ייערך על בסיס הפסד של כ- 25% מהשכר הממוצע במשק מיום שמלאו לו 18 שנים ועד היום, ועל בסיס הפסד של כ- 40% מהשכר הממוצע במשק לעתיד, עד שימלאו לו 65 שנים. בנסיבות הענין לא ינוכו מסכומי הפיצויים הכנסות שונות שהיו לו בעבר, וכנראה גם יהיו לו בעתיד, וכן גימלאות המוסד לביטוח לאומי. כמו כן לא מצאתי לנכון בנסיבות הענין לפסוק לו פיצוי נוסף עבור "הפסד תנאים סוציאליים", לרבות פנסיה, כפי שתבע. הפיצוי הראוי עבור הנזק שאינו ממוני (כאב וסבל) יהיה מוגדל ביחס לשיעור הפיצוי הקבוע לכך לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 וכן תובא בחשבון תוספת עבור ריבית. 11. לפיכך זכאי התובע, לאחר שיערוך והוספת ריבית על חיובי העבר, לסכומים הבאים:- א) הפסדי השתכרות בעבר - -75,000 ש"ח. ב) הפסדי כושר השתכרות בעתיד - -240,000 ש"ח. ג) הנזק שאינו ממוני - -150,000 ש"ח. -------------- סך הכל - -465,000 ש"ח. 12. לפיכך אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של - 465,000 ש"ח, בצירוף הוצאות המשפט וכן שכר טירחת עורך דין בסך -.46,500 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום שלא ישולם במועדו ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בהריון)