ניתוח קיסרי סיכונים


פסק דין

השופט א' ריבלין:

1. המערערים הגישו תובענה כנגד המשיב – בית החולים ביקור חולים – ובה טענו כי האחרון התרשל בביצוע ניתוח קיסרי במערערת 1 (להלן: המערערת) והסב לה נזקי-גוף. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין) דחה את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו.


2. המערערת 1 הגיעה לבית החולים המשיב ביום 29.10.1992, כשהיא בשבוע ה- 40 להריונה. למחרת, משכשלו הניסיונות ליילד את המערערת בלידה רגילה, הוחלט לבצע ניתוח קיסרי – וכך נעשה. במהלך היומיים הבאים, כך עולה מגליון היולדת, נמצא "דימום סביר מהנרתיק" ו"דמן תקין". אלא שחומהּ של המערערת עלה, וביום 2.11.1992 האמיר לכדי 38.5 מעלות. בשל כך הוחל במתן אנטיביוטיקה (תחילה בהזרקה לווריד, אחר-כך בכדורים), ובוצעו בדיקות שונות, ובכלל זה משטח צוואר-הרחם, שהעלה ממצאים של חיידקי Klebsielia ו- E. Coli. החום ירד בהדרגה, וביום 6.11.1992 שוחררה המערערת לביתה, כאשר בדו"ח הניתוח הקיסרי נרשם "הפרשה נרתיקית: תקינה". הומלץ למערערת להמשיך בטיפול האנטיביוטי למשך 5 ימים.


דא עקא, שלמרבה הצער, הווסת של המערערת לא התחדשה. נעשו לה בדיקות שונות, ואין היום מחלוקת, כי הגורם לתופעה זו אצל המערערת הן הידבקויות קשות ברחמה (תסמונת על-שם אשרמן). השאלה היא, מה הביא להידבקויות אלה. המערערים מייחסים זאת לתפירת דפנות הרחם האחת לשנייה במהלך הניתוח הקיסרי. המשיב מכחיש ביצוע תפירה מסוג זה, וגורס כי הסיבה להידבקויות היא הניתוח הקיסרי והזיהום ממנו סבלה המערערת בעקבות הניתוח. בית המשפט המחוזי פסק, כי לא ניתן, במקרה זה, להוכיח קיומה של תפירה כנטען על-ידי המערערים, באופן פוזיטיבי.


3. לבית המשפט המחוזי הוגשו חוות-דעת על-ידי מומחים מטעם שני הצדדים. המומחה מטעם המערערים – ד"ר (היום פרופ') בידר – כתב שתי חוות-דעת, האחת לפני חוות-דעתו של המומחה מטעם המשיב, והשנייה – לאחריה (ובעקבותיה). בחוות-הדעת הראשונה כתב, כי היעדר הווסת נובע מפגיעה קשה בחלל הרחם עקב הניתוח הקיסרי, וכי "האפשרות היחידה הקיימת כאן היא קשרים או תפרים שבוצעו מדופן רחם אחד למשנהו". ד"ר בידר ביסס את חוות-דעתו של שלושה נתונים: האחד, היעדר סימנים וסיבוכים המאפיינים זיהום רחמי; השני, היעדר דמם לידני "מאז הלידה"; והשלישי, רישום של רופא אלמוני, שבדק את המערערת ביום 25.11.1993, בזו הלשון: "האם תפרו את הרחם? גכ' אפשרות".


חוות-הדעת שמסר המומחה מטעם המשיב – פרופ' אוהל – שללה את האמור בחוות-הדעת של ד"ר בידר. נכתב בה, כי למערערת היה דימום לאחר הניתוח, והיא עצמה אישרה זאת במהלך בדיקתה על-ידי פרופ' אוהל. פרופ' אוהל הסביר כי הדבר מלמד על "מעבר פתוח בין הרחם וצוואר הרחם", ושולל לפיכך אפשרות של תפירת דפנות הרחם. כמו-כן, סבר פרופ' אוהל כי תיאור רחמהּ של המערערת, ברישומים הרפואיים, כמכווץ, שולל גם הוא את הטענה לתפירתו, שכן אילו נתפר הרחם, היה נחסם המוצא לדם והדבר היה מביא לגדילת הרחם ולכאבים. עוד כתב מומחה זה, כי לא מצא כל תיעוד לכך שתפירת דפנות הרחם האחת לשנייה גורמת לתסמונת על-שם אשרמן. מסקנתו של פרופ' אוהל היתה, כי אצל המערערת נתגלו שני גורמי סיכון ידועים הקשורים לסינדרום, לאמור – ביצוע ניתוח קיסרי וזיהום ברחם.


או-אז השלים כאמור ד"ר בידר את חוות-דעתו, ולמעשה – כך קבע בית המשפט המחוזי – שינה אותה. ראשית, לעניין הדימום אצל המערערת, קבע ד"ר בידר כי לא נצפתה אצל המערערת "לוכיה", לאמור – הפרשה תקינה מהנרתיק למשך כ- 6 שבועות. אשר להיקף התפירה, כתב בזו הפעם ד"ר בידר, כי די בתפר אחד או שניים על-מנת ליצור תהליך של היווצרות הידבקויות. ולעניין הזיהום – קבע ד"ר בידר כי אמנם היה זיהום, אלא שמדובר בזיהום קל, שאין בו כדי לגרום להידבקויות הקשות שנצפו אצל המערערת.


4. בית המשפט המחוזי ציין, כי על-פי התיאוריה שפרשֹ ד"ר בידר, התפירה במקום אחד או שניים גוררת אחריה הידבקויות נוספות – בבחינת "הידבקות על הידבקות, נדבק ממשיך להידבק" – וכך נגרם המצב הקשה של הרחם כפי שהוא היום. אלא שד"ר בידר, כך קבע בית המשפט קמא, לא הביא תחילה כל אסמכתא לביסוס טענתו זו, משום שחשב – כדבריו בחקירתו – שאין זה רלבנטי. בית המשפט קצב זמן להגשת אסמכתאות בעניין זה, אולם משהוגשו לבסוף אסמכתאות, התברר, כך לדברי בית המשפט המחוזי, כי אין בהן כדי לתמוך בתיאוריה שהציג ד"ר בידר, לאמור – כי הידבקות בנקודה אחת גוררת אחריה הידבקויות נוספות ברקמות סמוכות. בית המשפט קבע, אפוא, כי התיאוריה שהציג ד"ר בידר איננה נתמכת בכל אסמכתא רפואית, ועל כן, אין לקבלה. זאת ועוד, בית המשפט הוסיף כי פרופ' אוהל בעצמו ביצע, על-פי עדותו, תפירה מכוונת לאחר ניתוח קיסרי, על-מנת לעצור דימום, וזאת בהסתמך על מאמר, שהוגש גם-הוא לבית המשפט, לפיו במקרי תפירת-הרחם שנבדקו (23 במספר), לא נגרמה כל פגיעה בזרימת הווסת.


בהתייחס למאמר אחרון זה, ביקש ד"ר בידר, בחקירתו הנגדית, להבחין בין תפירה מקיר לקיר, כפי שבוצע במחקר, לבין תפירה של "פצע פתוח עם הקיר האחורי", שאז, לטענתו, "יתכן שהתוצאה לא תהיה כמו פה [במחקר], אלא יהיה הידבקות קשה של כל הרחם, זה הניסוי הנכון לעשות פה". לדעת ד"ר בידר, "צריך לעשות מחקר שיוכיח במקרה שאני אומר... שלא יסגור את הרחם. אני חושב שהוא יסגור את הרחם, אבל על זה באמת אין ניסויים, כי אף אחד לא עשה את זה". דברים אלה – כך פסק בית המשפט המחוזי – מדברים בעד עצמם.


בנסיבות אלה כולן, קבע בית המשפט קמא כי המערערים לא הוכיחו את טענתם, וכי לפיכך אין הוא נדרש לדון במחלוקת האחרת, לאמור – בשאלה האם זיהום עלול לגרום להידבקויות קשות. בית המשפט סיים את פסק-דינו בהתייחסות לטענה נוספת של ד"ר בידר, לפיה מכיר הוא מקרה נוסף (שכונה "מקרה X"), שבו, בנסיבות דומות, הגיעו "פורומים מאוד מכובדים" למסקנה דומה למסקנתו-שלו בתיק מהנוכחי. בית המשפט ציין כי הורה לד"ר בידר להמציא את סיכום הדיון באותו מקרה X, אלא שזה לא הוגש, והמערערים ביקשו להגיש חוות-דעת שהוגשה באותו מקרה, על-ידי פרופ' שנקר. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי.


5. סוף דבר, התביעה נדחתה, ועל כך משיגים המערערים בפנינו. הם סומכים ידם על כלל "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]), וטוענים כי מאחר ותנאי היסוד של הכלל מתקיימים במקרה זה – עובר נטל השכנוע למשיב, להוכיח היעדר התרשלות מצדו. נטל זה, לשיטתם, לא הורם. עוד טוענים המערערים, כי חוות-הדעת של המומחה מטעמם, מקרה נוסף שבו נגרם נזק דומה, רישומים רפואיים וספרות רפואית – כל אלה מבססים את גרסתם במידה מספקת. המשיב סבור כי יש לאמץ את פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ולדחות את הערעור.


אין מנוס, לדעתי, מלדחות את הערעור.


6. אין ספק, כי בעקבות הניתוח הקיסרי נגרם למערערת ולבן-זוגה נזק קשה. אולם נפסק לא אחת, כי "לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית" (דברי השופט מ' חשין בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3) 345). "החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת... אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין... הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו" (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784). הנה כי כן, לא כל נזק הנגרם לאדם בעת שהוא שוהה בבית חולים מקים, מניה וביה, חבות בנזיקין; השאלה היא האם הוכחו יסודות העוולה.


בענייננו, אין בנמצא הוכחה פרטיקולארית משכנעת מה גרם בפועל לנזקה של המערערת. בית המשפט המחוזי הדגיש, כי לא קיימת הוכחה פוזיטיבית לטענת המערערים בדבר ביצוע תפר או תפרים ברחמה של המערערת. מצויים אנו, אפוא, בתחום העמום של ההשערות הרפואיות על אודות סיבות אפשריות לנזק מן הסוג שארע. תיאור זה של מצב הדברים מנתב אותנו לכלל "הדבר מעיד על עצמו".


7. המומחים מטעם הצדדים העלו שתי סיבות אפשריות לנזק מן הסוג שנגרם. אפשרות אחת הוצגה על-ידי המומחה מטעם המערערים. זה, אמנם, לא היה עקבי בגרסתו, אולם ניתן לומר כי בסופו של יום, התזה שהציג היא כי במערערת בוצע תפר אחד או שניים, ואלה גררו אחריהם "תגובת שרשרת" של הידבקויות נוספות, עד-כדי מניעת ווסת. המומחה האחר, מטעם המשיב, הציג אפשרות אחרת. לדעתו, הניתוח הקיסרי, והזיהום שבא בעקבותיו, הם שגרמו להידבקויות הקשות ברחמה של המערערת. ודוק: לא נטען, וממילא לא הוכח, כי אפשרות אחרונה זו היא עצמה נגועה בהתרשלות; לטענת פרופ' אוהל, מדובר בסיבוך נדיר שלא ניתן לצפותו, וגם המערערים מאשרים כי אם הגורם לנזק הוא זיהום, אזי דין התביעה להידחות.


הנני נכון להניח – מבלי להכריע בדבר – כי במקרה זה מתקיימים שני התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו", לאמור – תנאי אי-ידיעת נסיבות המקרה לאשורן ותנאי השליטה (ראו ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898; ע"א 1/01 שי שמעון נ' קופת חולים של ההסתדרות, תק-על 2002(2) 250). אלא שהמערערים לא ביססו – ונטל השכנוע בעניין זה מוטל עליהם (ראו ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד(2) 229) – את קיומו של התנאי השלישי לתחולת הכלל, לאמור – הסתברות עדיפה לקיומה של התרשלות על-פי ההסתברות להיעדרה.


8. כלל "הדבר מעיד על עצמו" מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית, בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות גרידא – ראיות המלמדות כי במרבית המקרים, נזק מן הסוג שארע נגרם בשל התרשלות כלשהי (ראו A. Porat & A. Stein, Tort Liability under Uncertainty (2001) 84-100; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר אהרון צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539). אלא שגם הראיות הכלליות אינן זוכות לאמון א-פריורי, והן נדרשות לעמוד באמות-המידה הרגילות של מהימנות ומשקל (ראו פרשת נוימן הנ"ל). הראיה הכללית עשויה להיות בלתי-משכנעת מתוכה היא (כך, למשל, כשמדובר בחוות-דעת רפואית, המציגה סיבה אפשרית לנזק אולם אינה מגובה בספרות רפואית כלשהי); והיא עשויה להיות בלתי-משכנעת לאורן של ראיות כלליות מטעם הנתבע (כך, למשל, מקום בו מביא המומחה הרפואי מטעם הנתבע מחקרים משלו, הגורעים מתוקפם או ממהימנותם של המחקרים שהציג התובע או מציגים גורמים אפשריים חפים מאשם לנזק). בפרשת סולן סבר השופט אנגלרד, כי התנאי השלישי נבחן על-פי ראיות התובע בלבד; ואילו דעת הרוב (השופטים ט' שטרסברג-כהן וי' טירקל) סברה כי יש להביא בחשבון התנאי השלישי גם את הראיות הכלליות של הנתבע (לניתוח הגישות והשיקולים העומדים ביסודן ראו פרשת שטרנברג הנ"ל). דעתי כדעת הרוב בעניין זה, אולם בענייננו, אפילו היינו הולכים לשיטתו של השופט אנגלרד, ברי כי גם לדידו אין לקבל את הראיות הכלליות "כזה ראה וקדש", ומקום בו הן אינן משכנעות, מתוכן-הן או לאחר חקירה בבית המשפט, כי קיימת ולוּ התרשלות סטטיסטית – לא תקום תחולה לכלל.


9. בית המשפט המחוזי קבע, כי המומחה מטעם המערערים לא הצליח לבסס את התיאוריה המצביעה על התרשלות הצוות הרפואי, וכי טענותיו לא נתמכו בספרות מתאימה. קביעה זו מבוססת על החומר שהובא בפני בית המשפט קמא, ואינני מוצא עילה, במקרה זה, לסטות מן הכלל לפיו בית משפט של ערעור איננו מתערב בכגון דא. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור. ראוי, עם זאת, להדגיש מספר נקודות. אין טענה כי היתה סיבה כלשהי לתפירת דפנות הרחם (זאת בניגוד לתפירה יזומה על-מנת לעצור דימום), וגם אין מחלוקת כי מדובר היה בניתוח קיסרי שגרתי ללא קושי מיוחד. כמו-כן, לא נסתרה הטענה כי הרופא המנתח הינו רופא בכיר, ותיק ומנוסה. ברי, כי גם רופא מוכשר ומנוסה אינו חסין מטעויות, וגם בניתוח שגרתי עלולות להיגרם תקלות, אולם בנסיבות המקרה, כשהמערערים מבקשים לבסס היפותזה כללית לפיה הרופא המנתח תפר בטעות את הרחם ולא שם ליבו לכך – אלה הם נתוני רקע שיש להם חשיבות. יצוין, כי לדברי הרופא המנתח, אין הוא מסוגל להעלות בדעתו את האפשרות שהוא תפר בטעות, ומבלי להרגיש, את דפנות הרחם. ד"ר בידר, המומחה מטעם המערערים, גרס, בחוות-דעתו הראשונה, כי נסיבות המקרה, ובעיקר – אי-הופעת דמן לידני ואי-פיתוח זיהום רחמי – מצביעות על כך שבוצעה תפירה "מדופן רחם אחד למשנהו". דא עקא, שכאמור, היה דימום אצל המערערת – כך עולה מהרישומים הרפואיים ואין על כך מחלוקת – ונתון זה, לדברי פרופ' אוהל, אינו מתיישב עם תפירה מדופן אל דופן. זאת ועוד, הרישומים הרפואיים מתעדים זיהום ברחמה של המערערת, שאף ד"ר בידר הודה, בסופו של דבר, כי אין הוא זיהום קל. ד"ר בידר ביקש להסביר, בחוות-דעתו המשלימה ובעדותו, כי די בתפרים בודדים ("אולי נקודתית אולי שתיים"), על-מנת להביא לתוצאה של הידבקויות קשות בכל חלל הרחם. כדבריו:


כשאני עובר עם תפר אפילו בודד מקיר לקיר, לשריר שהוא חשוף, שריר רחם שהוא חשוף אחרי לידה, זה הפגיעה האמיתית של אשרמן, שאתה פוגע בשריר הרחם ואז יש תגובה דלקתית אבקטריאלית לתפירה הזו, ושריר אם תתפור אותו בכל מקום אחר, תתפור שריר מפה לפה הכל ידבק לך, לא רק הנקודה תדבק.


אלא שבית המשפט המחוזי קבע, כי עמדה אחרונה זו, בדבר "הדבקות על הדבקות, נדבק ממשיך להדבק" (כלשונו של המומחה), לא נתמכה על-ידי אסמכתא כלשהי. מאידך גיסא, חיווה פרופ' אוהל דעתו, כאמור, כי ניתוח קיסרי וזיהום בעקבותיו עלולים, על-פי הספרות המקצועית, לגרום להידבקויות ברחם, ובענייננו, אכן, סבלה כאמור המערערת, שעברה ניתוח קיסרי, מזיהום. פרופ' אוהל הודה בחקירתו כי הוא עצמו לא נתקל במקרה שבו זיהום גרם להידבקויות בחומרה שבה מדובר כאן, אך לדבריו, כל אדם מגיב אחרת כשהוא נחשף לגורם סיכון, והספרות הרפואית אינה יוצרת כל הבחנה בין הידבקויות "קלות" להידבקויות "קשות". ד"ר בידר, מצדו, לא שלל בעדותו את קיומם של גורמים אפשריים נוספים להידבקויות ברחם, ובכלל זה – דלקות וזיהומים, אם כי לטענתו, הזיהום במקרה זה לא היה חמור מספיק כדי לגרום לתוצאה הקשה. ד"ר בידר אף לא חלק על כך שעל-פי הספרות המקצועית, ניתוח ברחם הוא, כשלעצמו, גורם אפשרי לתופעה של הידבקויות רחמיות. ד"ר בידר אישר גם כי לפי מחקר שהוצג לו במהלך החקירה הנגדית, תפירה יזומה שבוצעה ברחמן של נשים לא גרמה לפגיעה בווסת. לדעתו, התפר שבוצע בענייננו שונה, ולא בוצע מחקר המתאר נסיבות כמו אלה שלנו, אלא שהיא הנותנת, שצדק בית המשפט המחוזי במסקנתו, כי ההסבר שנתן ד"ר בידר לנזק – איננו מבוסס דיו.


ראוי להדגיש, כי העובדה שרופא עלום-שם בבית החולים שערי צדק, רשם שאלה בנוסח "האם תפרו את הרחם? גכ' אפשרות" – אין בה כדי לבסס מסקנה כי הרחם של המערערת נתפר. בדומה, המקרה האחר – "מקרה X" – שלגביו העיד ד"ר בידר, גם הוא אין בו כדי לתמוך בטענות המערערים במקרה שבפנינו, לאחר שלא עלה בידם לקיים את הוראות בית המשפט קמא בעניין זה, ולאחר שחוות-דעת, אשר הוגשה בתיק האחר (על-ידי פרופ' שנקר), נותרה, לפי החלטת בית המשפט המחוזי, מחוץ לתיק הראיות. יצוין, כי "מקרה X" הסתיים, כך מסתבר, בפשרה, ולטענת המשיב לא הרי המקרה כאן כהרי המקרה שם.


10. המערערים מבקשים לתמוך את עמדתם, בדבר התקיימות התנאי השלישי לתחולת סעיף 41, בטענה כי הנזק אשר נגרם למערערת הוא נדיר. טענה אחרונה זו היא עצמה שנויה במחלוקת בין הצדדים, אולם כך או אחרת, אין בה כדי להועיל למערערים. בעניין זה כבר פסקנו, כי:



אין די בהצבת נתון סטטיסטי, בדבר הסתברות נמוכה של עצם התרחשותה של תקלה, בהליך טיפולי מסויים, כדי להקים את היסוד השלישי המתואר בסעיף 41 לפקודה. ההסתברות הצריכה לעניין היא אכן הסתברות כללית אך היא נוגעת לשקילת מספר המקרים בהם עשוי להתרחש נזק מסוג זה כתוצאה מהתרשלות, אל מול מספר המקרים בהם עשוי להתרחש הנזק שלא כתוצאה מהתרשלות. הנדירות של סוג תאונה מסוים, כשלעצמה, עשויה להשפיע בשני כוונים מנוגדים: מחד גיסא, היא עשויה ללמד כי הנזק היה בלתי נמנע, ואין הוא נובע ממעשה רשלני; מאידך גיסא, היא עשויה ללמד כי אילו ננקטו אמצעי זהירות, סביר להניח כי לא היה מתרחש המקרה הנדיר.
אכן, נתון סטטיסטי כזה, הנוגע לנדירות התוצאה המזיקה, עשוי להיות מובא בחשבון מכלול הראיות הבאות ללמד על קיומו של התנאי השלישי. בנסיבות מסויימות עשויה נדירות האירוע להוות סימן וראיה להתרשלות - זאת, בהצטרפה לנסיבות אחרות של המקרה - ובהן אופיו של הטיפול הרפואי שבמחלוקת, מצבו של החולה קודם לטיפול, טיב הנזק שנגרם לו, והיחס שבין אופי הטיפול לבין טיב הנזק שנגרם. נסיון החיים עשוי ללמד כי בהתחשב באופיו הפשוט והשגרתי של טיפול רפואי מסויים, במצב בריאותו התקין של המטופל, טרם טיפול, בנזק הקשה שנגרם לו, ובהעדר אפשרויות מסתברות אחרות שיש בהן כדי ללמד על סיבת הנזק, יתקיים התנאי השלישי האמור; אלא שלעיתים, קיומם של סיכונים בלתי נמנעים כתוצאה מהטיפול, גם אם הסיכוי להתממשותם נמוך, עשוי להתיישב גם עם אפשרות שאינה מלמדת על רשלנות

(פרשת שטרנברג הנ"ל, בע"מ 564).




בהתחשב בחומר שהניחו הצדדים בפני בית המשפט, לא עמדו המערערים בחובת ההוכחה המוטלת עליהם – לא לצורך ביסוס טענת הרשלנות וגם לא לצורך ביסוס התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו".


אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות המקרה, ובהתחשב בנזק הקשה שנגרם למערערת והצער שבוודאי הוסב לה ולבן-זוגה, החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.

ש ו פ ט



השופט א' גרוניס:


אני מסכים.


ש ו פ ט


השופטת ע' ארבל:


אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי השופט ריבלין ולכל הנמקותיו. עם כל הצער בגין הנזק הקשה ועוגמת הנפש שנגרמו למערערת ולבעלה, אין גם, לדעתי, מקום לקבל את הערעור ויש לדחותו.


ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ניתוח באשכים

  2. ניתוח מיתרי הקול

  3. ניתוח קטרקט בעין

  4. סקוליוזיס - ניתוח

  5. לפרוטומיה – ניתוח

  6. חוב כספי על ניתוח

  7. עקירת עין - ניתוח

  8. פוליפים באף - ניתוח

  9. ניתוח PRK – סיכונים

  10. ניתוח קיסרי סיכונים

  11. וריקוצלה ניתוח

  12. ניתוח קיסרי שני

  13. אינטובציה ניתוח קיסרי

  14. החזר הוצאות ניתוח דחוף

  15. זיהום בגלל ניתוח

  16. עקרות בגלל ניתוח קיסרי

  17. מנגנון קרישת דם - ניתוח

  18. הסכמה מדעת לניתוח

  19. ניתוח בכף היד - סיכונים

  20. ניתוח סינוסים - סיכונים

  21. ניתוח מעקפים ביטוח לאומי

  22. הסברים לפני הסכמה לניתוח

  23. ניתוח להגדלת חזה - זיהום

  24. ניתוח לב ילדים - סיכונים

  25. ניתוח טרכאוסטומיה

  26. ניתוח קיסרי - פיגור שכלי

  27. השארת חפץ בגוף אחרי ניתוח

  28. ניתוח לסת - סיכונים

  29. ניתוח באיבר מין – פיצויים

  30. ניתוח הגדלת חזה - סיכונים

  31. ניתוח כריתת רחם - סיכונים

  32. ניתוח קיסרי סיבוכים

  33. פיטורים לפני ניתוח

  34. אין אונות לאחר ניתוח

  35. ניתוח לפרוסקופיה – סיכונים

  36. ניתוח קיסרי - הרדמה

  37. ניתוח קיצור קיבה - סיכונים

  38. היפרדות רשתית העין - ניתוח

  39. מרפק טניס – ניתוח – סיכונים

  40. ניתוח לאסיק - סיכונים

  41. ניתוח קטרקט - סיכונים

  42. ניתוח באשכים - סיכונים

  43. טופס הסכמה לניתוח גוויה

  44. ניתוח לייזר בעיניים - סיכונים

  45. ניתוח כריתת בלוטת התריס

  46. ניתוח לייזר - הסכמה מדעת

  47. דימום תוך מוחי - ניתוח ביופסיה

  48. תביעה נגד פרופורציה - ניתוח אף

  49. השארת גוף זר במהלך ניתוח

  50. ניתוח שלפוחית השתן - דליפת שתן

  51. ניתוח בבטן עקב תאונת דרכים

  52. הסבר על סיכונים לפני ניתוח

  53. ניתוח אלקטיבי - הסכמה מדעת

  54. ניתוח בלוטת התריס - סיכונים

  55. עובר במצג עכוז - ניתוח קיסרי

  56. הוצאת אבן מכיס המרה - צהבת חסימתית

  57. ניתוח לייזר בעיניים - עיוורון

  58. וריד השער – ניתוח - כמה אחוזי נכות ?

  59. ניתוח כתוצאה מאבחון שבר במרפק

  60. פי הטבעת - ניתוח להוצאת גוף זר

  61. השתלת כליה בחו"ל - החזר הוצאות

  62. פציעת ירי קליע - ניתוח להוצאת רסיסים

  63. ניתוח לייזר להסרת משקפיים לאסיק

  64. אפילפסיה בתינוקות - ניתוח קיסרי

  65. ניתוח יישור מחיצת האף - סיכונים

  66. ניתוח לסגירת מעבר הוושט – תביעת נזיקין

  67. ניתוח לייזר להסרת משקפיים - סיכונים

  68. השארת גוף זר לאחר ניתוח – תביעה נגד סורוקה

  69. סיכון לעיוורון והפרדות רשתית בניתוח

  70. ניתוח מעיים / ניתוח קיבה - כמה אחוזי נכות ?

  71. בדיקת זיאופטיקס - ניתוח לייזר להסרת משקפיים

  72. האם חברת ביטוח לא מסכימה לכסות ניתוח בחו"ל ?

  73. נטען שרופא החתים על טופס הסכמה לניתוח ללא הסבר

  74. חובת הרופא להסביר לחולה את הסיכויים והסיכונים בניתוח

  75. ניתוח כריתת האפנדיקס בוצע בידי שני מתמחים, ללא נוכחות, או השגחת כירורג בכיר.

  76. מצב אחר ניתוח מניסקוס ללא הפרעות ונכותו הינה בשיעור 1% נכות בהתאם לסעיף 48 (2) ז'III למבחני הנכות

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון