כריתת רגל בגלל נמק


פסק דין

השופט ש' לוין:

1. העובדות: המערער הוא איש צעיר, חבר קופת החולים הכללית. הייתה בליטה בשוקו הימנית. היא לא הפריעה לו בחיי יום יום, אך לא הייתה אסתטית. רופאי קופת-חולים יעצו לו לנתח את הבליטה, דבר שהיה כרוך בניסור העצם. המערער לא פחד מן הניתוח; שנתיים קודם לכן נערך ניתוח דומה בשוקו השמאלית, וניתוח זה הצליח. הוא נכנס לצורך כך לבית החולים המרכזי בעפולה, הוא המשיב 2. ביום 20.7.71 נערך הניתוח על-ידי ד"ר קופר, הוא המשיב 1. ביום 30.10.71 עזב המערער את בית החולים ללא רגלו הימנית; היא נקטעה מתחת לברך בגלל נמק. המערער תבע בבית המשפט המחוזי בנצרת פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו משני המשיבים האמורים ומקופת-חולים, אך השופט המלומד, שדן תחילה בעניין החבות, דחה את התביעה. מכאן הערעור שלפנינו.

2. במהלך המשפט בבית-משפט קמא ביקש המערער להוכיח, שנזקו אירע עקב רשלנות רופאיו בשעת הניתוח, שפגעו כביכול בעורק שברגל. השופט המלומד קבע כעובדה, שלא כן היה הדבר. לאחר הקטיעה בוצעה בדיקה היסטולוגית ונתברר, שהעורק הטיביאלי הקדמי מראה על היצרות פתאומית, והעורק הטיביאלי האחורי הוא צר מאוד. מצב זה של העורק יש לראות כמום מלידה. אמנם הפגם האמור לא הפריע למערער בחייו היום יומיים לפני הניתוח, אך הניתוח יצר טראומה וגרם לנפיחות ברקמות הלוחצות על העורקים והיא הקטינה את אספקת הדם. כתוצאה מכך הלכה זרימת הדם בעורק הרגל (שהושמה בגבס לאחר הניתוח) ופחתה, נגרם תהליך אטי של סתימה, עד שזרימת הדם נפסקה לחלוטין ונוצר נמק.

3. בטיעונו לפנינו לא כפר עוד מר סלמאן בממצאיו האמורים של בית-משפט קמא; הוא בחר לבסס את חבותם של המשיבים על מחדלי הרופאים בשלב שקדם לניתוח מחד ובשלב שלאחר הניתוח ועד לגילוי הנמק ביום 23.7.71 מאידך. אין טוענים עוד לפנינו, שהייתה התרשלות מצד המשיבים בתקופה שבין 23.7.71 ועד ליום הקטיעה - 28.7.71 - או בשלב כלשהו לאחר מכן.

4. פסק הדין של בית המשפט המחוזי. השופט המלומד קבע, על יסוד עדותו של ד"ר קופר, כי זה בדק לפני הניתוח את הדופק ברגלו הימנית של המערער ומצאו סביר, וזו הייתה הבדיקה המקובלת. אמנם בדיעבד - כך קבע השופט המלומד - "לא יתכן הדופק היה מושלם ולמעשה היה יותר חלש, אך אין ספק כי בבדיקה שגרתית כפי שנהוג באמצעות מישוש ביד, לא ניתן היה להבחין בפגם כלשהו בדופק". מוסכם על הכול, שאילו היה ד"ר קופר מבחין בפגם כלשהו בדופק או אילו ידע על מומו מלידה של המערער, שומה היה עליו, בדרך כלל, להימנע מביצוע הניתוח. לעניין השלב הרלבנטי שלאחר הניתוח, קבע השופט המלומד, שאמנם התלונן המערער על כאבים חזקים, אך לא ניתן היה להסיק מתלונותיו דווקא דבר על התפתחות תהליך של נמק; כל הבדיקות השגרתיות נעשו, לרבות החלפת הגבס והרחבתו למחרת הניתוח, ואין לזקוף לחובת המשיבים התרשלות כלשהי בשלב ההוא. את ממצאיו האמורים קבע השופט המלומד אף-על-פי שלא נמצאו רישומים מפורטים מעת ביצוע הניתוח, לרבות לא של בדיקת הדופק, ולא נמצאו רישומים כלל בתקופה שעד 23.7.71, בעת גילוי הנמק. לדעת השופט המלומד ניתן לסמוך על עדותו של ד"ר קופר, אף שהעיד לאחר שחלפו יותר משש שנים מיום האירוע, שהרי לאור התוצאות הגורליות של האירוע בוודאי שזה זכר את פרטי המקרה.

בית-משפט קמא הצביע בפסק-דינו על ההלכה הנכונה כשלעצמה - לעניין חובתו של רופא כלפי חולהו יש להבחין בין התרשלות לבין טעות שבשיקול- דעת, ואין להחיב את הרופא אך בשל כך, שבמהלך הטיפול הרפואי שניתן על-ידו אירעה תקלה בלתי צפויה, והוא מסכם את דבריו, בכתבו בעמ' 7 לפסק הדין את הדברים הבאים: "העולה מן המקובץ כי למרות שהיו טעויות שהביאו לבסוף לתוצאה העגומה, השאלה העומדת לפנינו אינה אם יש להעניש את הרופאים שטפלו בו, במערער בשל הזנחות וטעויות אלה וכיצד להענישם...".

5. החבות לגבי השלב שלאחר הניתוח. כשלעצמי, מסופק אני, אם ממצאו של השופט המלומד לגבי התנהגותם של המשיבים בשלב שלאחר הניתוח מבוסס על יסוד איתן. באו לפני בית-משפט קמא ראיות, שהיו קבילות עליו, לא רק שהוא סבל מכאבים מעבר למקובל, אלא שקרוב משפחתו ביקש מן האחות התורנית לבדקו, אך זו לא שעתה אליו (עמ' 4), ושהמערער, שרגלו הנתונה בגבס נתלתה כלפי מעלה, הוריד מפעם לפעם את רגלו וחש הקלה בכאב, דבר שעשוי היה לשמש סימן להתפתחות תהליך נמק, אך איש לא שם לב לדבר. בעניין אחד לפחות לוקה עדותו של ד"ר קופר בסתירה: מצד אחד הוא העיד, שעד ליום גילוי הנמק הוא לא עשה דבר ברגלו של המערער, מלבד הרחבת הגבס, הואיל ולא היה מקום לדאגה (עמ' 25), ומצד אחר הוא סיפר, שעקב האירועים שבזמן הניתוח - שעוד ידובר בהם - הוא היה ער לסכנה, בדק את המערער בכל יום, ואף ניתנה הוראה מיוחדת לפיזיוטרפיסטית לטפל בו (עמ' 34); אין צורך לומר, שהוראה כזו - שדבר הינתנה לא אושר בכל עדות אחרת - לא נרשמה ברשומות הנוגעות למערער. ברם, אין לנו צורך לקבוע ממצאים ולהעביר תחת שבט ביקורתנו את קביעות השופט המלומד לגבי השלב שלאחר הניתוח, כשהן לעצמן, מן הטעם הבא: אם אכן יש לזקוף לחובת המשיבים את המחדל שבאי-גילוי מומו של המערער לפני הניתוח, די בכך כדי להחיבם כלפי המערער. מאידך גיסא, אילו ידעו על היצרותם מלידה של עורקי המערער לאחר הניתוח בוודאי שלא היו צריכים להסתפק בדרך הפסיבית שאותה נקטו, יש לייחס את המחדל האמור אף לשלב השני. אכן לצורך שני השלבים השאלה היסודית היא, אם חבים המשיבים כלפי המערער עקב מחדל שבאי-גילוי מומו.

6. הממצאים העובדתיים השופט המלומד קבע, שאכן בדק ד"ר קופר את דופקו של המערער לפני הניתוח, כמקובל, אלא שממצא זה ספק אם הוא מבוסס דיו. השופט המלומד קבע - ולא חלקו על כך - שלא היה כל רישום במסמכי בית החולים על אודות בדיקת הדופק. ד"ר קופר עצמו העיד (עמ' 36), כי: "הדופק היה סביר כנראה כי לא רשמנו כלום" (ההדגשה שלי) ובעמוד 42 הוא אמר את הדברים הבאים: "לגבי בדיקת הדופק של התובע לא רשום כלום ברישומים. ענין רישום הדופק... אך זה לא ענין של חוק לרשום (?) בניתוח רגל זה שיגרתי שמוכרחים לבדוק דופק ברגל... היה דופק. לא זוכר, מה לא זוכר, אם היה חלש או מהיר, יודע שהיה דופק, וזה הספיק לי. היות ולא התרשמתי אחרת זה סימן שהדופק היה סביר". ולהלן (באותו עמוד): "אני חושב שבדתי כל הדופקים, כך אני נוהג...אם לא הייתי מרגיש דופק לא הייתי עושה נתוח. במידה ועשיתי ניתוח סימן שהדופק סיפק אותי....".

אין ספק, שסדרי מינהל תקינים מחייבים ניהול תרשומת מפורטת ומדויקת של הטיפול בחולה, ולמקרא העדויות בתיק זה הייתי מתמלא דאגה לו נוכחתי לדעת, שסדרי הרישום אצל המשיבה 2 אופייניים לסדרי הרישום לבתי החולים בארץ בכלל. אך מעבר לבעיה המינהלית יש לציין, שניהול רשומות מפורטות ומדויקות של הטיפול בחולה הוא במקרים רבים עניינו של בית החולים דווקא, שלעתים עשוי הוא אך בעזרתן להדוף טענה של "הדבר מדבר בעד עצמו": [6[ )1791( ACOSTA V. THE CITY OF NEW YORK. בהיעדר רשומות ספק רב בעיניי אם הוכיחו המשיבים, בהביאם עדות שבמסקנה בלבד, בדבר אירועים מלפני למעלה משש שנים, שאמנם נבדק דופקו של המערער לפני הניתוח. אם הייתי עדיין מהסס לסתור את ממצאו של השופט המלומד בדבר עצם בדיקת הדופק, באה הודאה מפורשת מפי ד"ר קופר, שאין הוא זוכר טיבו של הדופק אם חלש היה או מהיר. מעדותו של אחד הרופאים, שהעידו במשפט, ד"ר יהודה בר-מאור, עולה, כי במקרים שבהם יש לחולה עורק צר מאוד יש להניח, שהדופק לא יהיה חזק, והדבר צריך לתת סימן אזהרה לרופא (עמ' 5), אם כי הרופא הוסיף, שדופק חלש במקצת לא היה בו כדי למנוע את הניתוח (עמ' 54). בהיעדר ראיה ברורה מה טיבו של הדופק לא הוכיחו המשיבים שנעשתה בדיקתו הנאותה.

7. חוסר הראיות מגלה עוד, שלאחר הניתוח ניתן למשיבים סימן אזהרה בדבר מצבו של המערער, שחייבם לעמוד על המשמר. ד"ר קופר הודה בעדותו, כי כשהורד חוסם העורקים מרגלו של המערער, לאחר הניתוח, היה איחור של דקה בזרימת הדם, בעוד שכרגיל מתחיל הדם לזרום ברגל לאחר 10 שניות (עמ' 25). גם אירוע זה לא בא זכרו ברשומות הטיפול במערער. מעדותו של ד"ר בר-מאור (בעמ' 50) יוצא, שאירוע כזה חייב "להדליק אור אדום" אצל הרופא המטפל, ואפילו אם העניין מסתדר, חייב הרופא "להיות יותר ער ולבדוק הרגל יותר פעמים מאשר במקרים רגילים כדי לראות שהכל בסדר". לעמת זאת סיפר ד"ר קופר בעדותו (בעמ' 40) כי: "לאחר הניתוח לא נשאר אצלי חרות בזכרוני הבעיה שהיתה אצלו (אצל המערער) עם זרימת הדם מאחר שזרימת הדם חזרה לתיקנה...". ד"ר קופר העיד תחילה, שאם מצב זרימת הדם חוזר לתקנו, לאחר השיהוי בזרימתו, אין נוהגים לבדוק את סיבת השיהוי, נוכח הסכנה שבבדיקה (עמ' 30). אך הוא הודה לאחר מכן, שניתן לבדוק את מצב העורקים על-ידי מבחן פשוט, שאינו מסוכן, הוא ה"בלנשינג טסט": מחזיקים את הרגל מורמת כמה דקות, וכשזו מחווירה, מורידים אותה בפתאומיות (עמ' 38). מבחן כזה אינו מסוכן, ויש לערכו כל אימת שמתעורר חשש בעניין כלי הדם (עדות ד"ר בר-מאור בעמ' 50). הכול מודים, שמבחן זה לא נערך.

המסקנות העולות מהאמור לעיל הן כדלקמן:

א. ספק אם הוכח שנערכה בדיקת דופקו של המערער לפני הניתוח.

ב. אם תמצי לומר, שבדיקה כזו נערכה, לא הוכח מה היא העלתה.

ג. אם הבדיקה אמנם נערכה ונמצא, כי הדופק חלש מן הרגיל, לפחות רצוי היה, שהבדיקה תיערך לפני הניתוח, אך אין צורך שנחליט בכך סופית לאור פסקה ד דלהלן.

ד. היה לפני המשיב 1 סימן אזהרה שחייבו לעמוד על המשמר, אך לא הוכח, שדבר נעשה על-ידו בעניין זה, ועל כל פנים לא נעשה על-ידו ה"בלנשינג טסט" הדרוש.

8. החובה להביא ראיות במידה שהתובענה סומכת על עילת הרשלנות בנזיקין לבדה - ובכך עוד אדון להלן - אין לי צורך להחליט, אם במקרה דנן חלה הדוקטרינה של "הדבר המדבר בעד עצמו"; בית-משפט זה כבר קבע, שבלא קשר לאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] יש אשר מאזן ההסתברויות מצביע יותר על קיום התרשלות מאשר על היעדרה: ע"א 1[ 705/78]. בפרשת.CASSIDY V ( -366563 AT( ]4[ )1591( MINISTRY OF HEALTH אמר השופט DENNING, כתארו אז, בדברו מפי חולה פרוספקטיבי: "נכנסתי לבית החולים כדי לרפא שתי אצבעות קשויות; יצאתי ממנו עם ארבע אצבעות קשויות וידי יצאה מכלל שימוש; הדבר לא היה קורה אילו נקטו זהירות נאותה. אנא הסבירו זאת, אם יכולים אתם". במקרה שלפנינו נכנס המערער לבית החולים, המשיב 2, כדי לנתח בליטה ברגל ויצא ממנו בלי הרגל; הוכח מפי המשיב 1, שצריך היה לעשות בדיקת דופק, שתוצאותיה היו עשויות - לא חייבות - למנוע את הניתוח. לא הוכח, מה היו תוצאות הבדיקה, אם בכלל נעשתה. לא הוכח, שהמשיב 1 נקט צעדים כלשהם נוכח סימן האזהרה שבאיחור בזרימת הדם. התוצאה היא שהמערער זוכה במשפטו, לא מכיוון שנטל השכנוע עבר אל המשיבים, אלא משום שהראיות לכאורה, שהובאו על-ידי המערער, לא נסתרו. ברם נוכח ממצא שבאי-עריכת ה"בלנשינג טסט" שוב אין שאלת החובה להביא ראיות מתעוררת.

9. האם הפרו המשיבים חובה לגלות לפני הניתוח היצרות עורקיו של המערער ? לצורך המשך הדיון אצא מן ההנחה, כאילו עשו המשיבים את בדיקת הדופק כהלכתה ולא גילו את הפגם, ואפילו אניח לטובת המשיבים, שהפיגור בזרימת הדם לא צריך היה להעמידם על המשמר. האם חבו המשיבים כלפי המערער לערוך בדיקות נוספות של הרגל על אלה שערכו כדי לגלות את המום, האם הפרו חובה זו? באו עדויות לפני בית המשפט, שהפגם בהיצרות העורקים הוא פגם נדיר מאוד. זהו פגם נדיר עד כדי כך, שלא מקובל לערוך בדיקת עורקים לפני הניתוח (עדות ד"ר קופר בעמ' 43; עדות ד"ר גולדשטיין בעמ' 23; עדות ד"ר בר-מאור בעמ' 53). אילו התעורר חשד כלשהו בדבר המום, הייתה נערכת בדיקת עורקים, בין אם המדובר ב"בלנשינג טסט" ובין אם מדובר בבדיקה אחרת. המערער לא התלונן לפני רופאיו על דבר שיכול היה להעמידם על המשמר, שהרי הפגם לא הפריע לו בהתנהגותו היום יומית. לפיכך סבר השופט המלומד, שלא הוכחה התרשלות מצדם של המשיבים. בעניין זה דעתי שונה מדעתו של בית-משפט קמא.

כבר נפסק, שהשאלה, אם הייתה התרשלות מקצועית מצדו של רופא, ענין הוא לבית המשפט לענות בו ולא שאלה מדעית לחוות-דעתם של הרופאים: ע"א 2[ 235/59]. מעביד שנתבע על-ידי עובדו בעטיה של תאונה, שנגרמה על-ידי מכונה מסוכנת שבשליטתו, לא יוכל לטעון להגנתו, שהפעלת מכונה מסוכנת היא הסטנדרד המקובל. ואם מבחינת הדין הוא צריך היה לצפות מראש את האפשרות, שסכנה צפונה בהעסקתו של העובד, מפאת תכונותיו המיוחדות, ליד המכונה, הוא יחוב כלפיו, במקרה של תאונה, אף אם לפי הסטנדרדים המקובלים היה נוהג להעסיק עובדים כאלה בהפעלת אותן מכונות. הוא הדין בקביעת חובה משפטית החלה על רופא.

10. השאלה, מהי החובה המוטלת על רופא כלפי חולהו, סוגה בשיקולים רבים ומגוונים. מחד גיסא לא כל טעות שבשיקול-דעת להפרת חובה תיחשב, שאם לא כן עשויים אנו להביא את הרופאים לדאוג יותר מאשר לחולה להכנת הגנה פרוספקטיבית מפני תביעה משפטית אפשרית על-ידו: ע"א 552/66 [3]. מאידך גיסא, מפקיד החולה את גופו בידי הרופא, שבידו הידע המקצועי, והוא המצויד בכלים המתאימים כדי לבדוק את דרך הטיפול בחולה, ובידו ציפייה מוצדקת, שהרופא יעשה כל אשר לאל-ידו כדי למנוע תקלה בטיפול. השאלה היא בכל מקרה שאלה של איזון בין אינטרסים מנוגדים. ראה לאחרונה חילוקי הדעות בין השופטים בפרשת (0891( WHITEHOUSE V. JORDAN [5]. בארצות-הברית הנטייה הכללית היא, מטעמים שבמדיניות כללית של חלוקת הסיכון, להטות את הכף לחובת הרופאים גם מבחינת נטל השכנוע ואפילו על-ידי הטלת חובה דווקנית, בנסיבות מסוימות, על בית החולים כלפי החולה. ראה, למשל, לאחרונה: [7[ )5791( ANDERSON V. SOMBERG. בתי המשפט בישראל מעולם לא הרחיקו לכת עד כדי כך ואף לא יכלו לעשות כן לפי הדין הקיים.

המסקנות

11. השאלה העומדת לפנינו היא מצומצמת יותר בהיקפה: האם בנסיבות המקרה דנן, חייבים היו המשיבים מבחינה משפטית לוודא לפני הניתוח אם סבל המערער ממום של הצרת העורקים מלידה? סבור אני, שהתשובה היא חיובית. פלוני הוא בעל סוג דם נדיר ביותר, תת-קבוצה של תת-קבוצת דם; בית החולים אינו עורך בדיקות של תת-קבוצות כאלה בגלל נדירותן, ובשעת הניתוח ניזק פלוני בשל עירוי-דם מתת-קבוצה אחרת. בית החולים יהא אחראי. החולה סמך עליו שתיערכנה כל הבדיקות הנחוצות. קיימת ספרות בנושא שלאנשי המקצוע יש גישה אליה. התופעה היא אמנם נדירה, אך פלוני היה רשאי לצפות, שבית החולים יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר. הבסיס לקביעת החובה יכול שיהא חוזי ויכול שיהיה בנזיקין; במקרה הראשון מהווה היעדר הבדיקה הפרת חובה חוזית שמכללא; במקרה השני - קיימת התרשלות מצד בית החולים. הוא הדין גם במקרה שלפנינו. נטען והוכח, שהמערער הוא חבר קופת- חולים. הוא נכנס לבית החולים, המשיב 2, לצורך ניתוח. חלה על בית החולים חובה לוודא מה מצב עורקי רגלו הימנית של המערער, אפילו תופעה של היצרות העורקים היא נדירה ובלבד שהיא ידועה במדע הרפואה; העובדה ששנתיים קודם לכן נותח המערער ניתוח דומה ברגלו השמאלית ובהצלחה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, כשלא הוכח, שמצב העורקים בשתי הרגליים היה שווה. הבדיקה לא נעשתה, למרות שהיה ידוע למשיבים, שקיימים מקרים נדירים של היצרות בעורקים, שבגינם אין לבצע את הניתוח. המשיבים הפרו חוזה, שנערך בינם לבין המערער, והם אף התרשלו כלפיו בנזיקין.

הייתי מקבל את הערעור, קובע את חבותם של המשיבים כלפי המערער ומחזיר את התיק לבית-משפט קמא לשם השלמה. המשיבים ישלמו למערער שכר טרחת עורך- דין 5,000 שקל.

השופטת מ' בן-פורת: אני מסכימה.

השופט מ' אלון :אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דין כבוד השופט לוין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חתך ברגל

  2. פגיעה בעצב ברגל

  3. כריתת רגל – ילדים

  4. כריתת רגל בגלל נמק

  5. נכות של 35% פגיעה ברגל

  6. פגיעה עצבית ברגל

  7. קשר בין תאונה לפגיעה ברגל

  8. שפיכת חומצה על הרגל

  9. תאונת עבודה בכף הרגל

  10. אר אס די - קטיעה ברגל

  11. נפילת חפץ כבד על הרגל

  12. רגל נתפסה במתקן שעשועים

  13. קור ברגליים - כמה אחוזי נכות ?

  14. פגיעה בכף הרגל - כמה אחוזי נכות ?

  15. שרירי רגליים - פגיעה - כמה אחוזי נכות ?

  16. עמידה ממושכת בעבודה - כאבים ברגליים

  17. האם הגורם הישיר לכאב ברגל היא החבלה בעבודה ?

  18. ורידים בולטים ברגליים (דליות) - כמה אחוזי נכות ?

  19. חדירת מוט מברזל לסוליית נעל אל כף רגל - תאונת עבודה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון