עצם דג תקוע בגרון - תביעה נגד בית חולים תל השומר

החלטה אדם חש במהלך ארוחת צהריים אותה אכל שבגרונו נתקעה עצם דג בגרון. משתחושת העצם התקועה לא פגה, פנה למד"א, שהפנה אותו לבית החולים. בחדר המיון של בית החולים נעשתה לו בדיקה קלינית שלא העלתה ממצא כלשהו, ולאחריה בדיקת רנטגן בריום של הושט. לפי רישומי בית החולים בדיקה זו העלתה חשד לעצם שנתקעה בושט. להלן החלטת בית המשפט בנושא: התביעה התייחסה לטענות המנוח על טיפול רפואי רשלני שניתן לו עת אושפז ב7.3.96- ובתקופה שלאחריה בבית החולים תל-השומר, שהוא בית-חולים של המדינה. בשל רשלנות זו נתבעה המדינה לשלם למנוח פיצויים על הנזקים שנגרמו לו. ב15.3.98- נפטר המנוח, ובהסכמה הוחלף התובע ביורשיו, שהם עתה התובעים בהליך זה. בישיבת קדם המשפט מיום 28.2.99 הוריתי על פיצול המשפט באופן שבתחילה יידון נושא החבות. הצדדים הביאו ראיותיהם בנושא זה, ובשלב שלאחר הבאת ראיותיהם מיניתי מומחה מטעם בית המשפט (פרופ' וייסברג) שנתן חוות דעת וגם נחקר על חוות דעתו. לאחר כל אלו הגישו הצדדים את סיכומיהם והגיעה שעת מתן ההחלטה בנושא החבות. על עיקרי העובדות אין חולק. התובע, יליד 1922, חש במהלך ארוחת צהריים אותה אכל ב7.3.96- שבגרונו נתקעה עצם של דג. משתחושת העצם התקועה לא פגה, פנה למד"א, שהפנה אותו לבית החולים תל-השומר (להלן בית החולים). בחדר המיון של בית החולים נעשתה לו בדיקה קלינית שלא העלתה ממצא כלשהו, ולאחריה בדיקת רנטגן בריום של הושט. לפי רישומי בית החולים (נ1/), בדיקה זו העלתה חשד לעצם שנתקעה בושט (ראה גם עדות פרופ' אייל, המומחה מטעם התובעים, עמ' 6 למטה, וכן עדות ד"ר הראל עמ' 28). הפענוח הרנטגני של הצילום לא נשתמר בין מסמכי בית החולים, ואולם הצילום עצמו קיים, ופרופ' אייל מאשר (עמ' 7) "...שבצילום היו ממצאים מחשידים להימצאות גוף זר... והאזור הזה אכן צולם". נוכח ממצא זה הוחלט בבית החולים לבצע תהליך המכונה אנדוסקופייה. זהו תהליך בו מוכנס "מוט" לושט, כשהוא מצויד באמצעים המאפשרים את איתור מציאותו של גוף זר בושט (במקרה זה - עצם). תהליך זה מאפשר גם הוצאת הגוף הזר אם הוא אותר, ובמילים אחרות, וכפי שנאמר על-ידי פרופ' וייסברג (ועל-ידי מומחים אחרים שהעידו בפני), מדובר בפרוצדורה שהיא גם אבחנתית גם טיפולית. בשעה 23:15 בוצע תהליך זה במנוח, ואולם העצם לא אותרה. לעומת זאת, נמצא בבדיקה שיש דליות לכל אורך הושט. מציאותן של דליות אלו היתה הסיבה, לפי דעת הרופאים המטפלים, לדימום מסוים בו לקה המנוח לאחר הבדיקה. ההנחה היתה שמציאותן של הדליות , בעוד מוט האנדוסקופייה חולף בושט, היא הסיבה לדימום הקל. זוהי אכן סברה מתקבלת מאוד על הדעת, והשאלה אם נוכח קיום הסבר הגיוני לדימום, עדיין היה צורך בעריכת בדיקות נוספות שתשלולנה נקב בושט, פגיעה חמורה מאוד שיש בה סיכון חיים, תידון בהמשך. בין כך בין אחרת, כיוון שבאחוזים קטנים מאוד תהליך האנדוסקופייה יכול לגרום, גם ללא רשלנות, לנקב בושט, מחייב הפרוטוקול הרפואי, עליו אין חולק, לערוך לאחר אנדוסקופייה צילום רנטגן כדי לוודא שתקלה מסוג זה לא ארעה. הרופאים המטפלים אכן הורו שצילום כזה ייעשה למחרת ב08:00- בבוקר. בפועל נעשה הצילום בשעה 11:00, ואז התברר שלתובע נגרם נקב בושט. הטיפול היחיד במצב כזה הוא עשיית ניתוח במהלכו נתפר הקרע, והכל כדי למנוע זיהום של חלל הביניים בו מצוי הושט. זיהום כזה, אם קורה, יכול לגרום למוות. אכן כך החליטו רופאי בית החולים, והניתוח עליו הוחלט נערך ב8.3.96- בשעה 14:00, כ15- שעות לאחר עשיית האנדוסקופייה שבמהלכה נגרם הנקב. בניתוח זה נתפר הקרע בושט תוך הצמדת שריר בריא לאזור התפירה, זאת כדי להגביר את סיכויי הצלחת התפירה. מאוחר יותר הסתבר שהתפירה לא החזיקה מעמד, והדבר חייב עשיית ניתוח נוסף ב11.3.96-. בניתוח זה נחסם פתח הכניסה של הושט, זאת כדי למנוע מגע בין נוזלי הושט היכולים לזהם את קו התפר, לבין קו התפר. החסימה חייבה עשיית ניקוז והטיה שבוצעו אף הם. התוצאה הסופית היתה שהושט יצא מכלל שימוש. במצב זה היה המנוח מוכן ליטול סיכון של ניתוח נוסף שבמהלכו אמורים היו הרופאים לשחזר את הושט תוך שימוש בקיבה. ניתוח זה נערך ב3.4.96- ולא עלה יפה. מצבו של המנוח התדרדר והוא היה מאושפז, לפי הנטען, 72 יום. התוצאה הסופית היתה, לפי הנטען, שרצף צנרת העיכול נגדעה עקב נטרולו של הושט. במצב כזה נזקק המנוח לשקית לשם הפרשת הרוק, ולפי הנטען בתביעה היו עוד תוצאות לפגיעה שכולן פורטו בתביעה. אין צורך שאפרט את אלו בשלב זה של המשפט. תיקון המצב חייב, לפי הנטען, עריכת ניתוח מסובך בארה"ב על-ידי בעלי מיומנות וידע מיוחדים. המנוח אכן נסע לשם "לשם חיבור מחדש בין הושט לשארית הקיבה" (סעיף 26 לתביעה). במהלך טיפול זה ואחריו הסתבך מצבו של התובע, והוא גם לקה בחוליים נוספים על אלו שהיו לו עוד לפני פרשת העצם בושט. את כל אלו אין צורך שאפרט בשלב זה, משום שאין הם רלוונטיים לפרשת החבות ,שרק היא נדונה, כזכור, בשלב זה של המשפט. טענת הרשלנות הראשונה של התובעים היא שצילום הבריום שנעשה למנוח, עליו נאמר שממצאיו הצביעו או החשידו דבר מציאות גוף זר בושט, היה לא שלם ולא מספיק. טענה זו נסמכת על העובדה שהחלק התחתון של הושט איננו מודגם בצילום, וכן על כך שלא נערך צילום CT, גם לא צילום תוך בליעת צמר גפן "על מנת לוודא אבחנה של גוף זר". אין מחלוקת של ממש על כך שהצילום שנעשה לתובע הראה חשד של גוף זר. כבר ציינתי לעיל שאפילו המומחה מטעם התובעים, פרופ' אייל, מאשר זאת. בנסיבות אלו, שאליהן מצטרפת קובלנה ברורה של המנוח על כך שהוא אכל דגים ובמהלך אכילתו הרגיש עצם, מותר היה לרופאים להניח שהגיע השלב "האבחנתי הטיפולי" של אנדוסקופייה. אמרתי שמותר היה לרופאים להניח משום, כשפי שאמר פרופ' אייל (מומחה התובעים), "אין תוצאה של מאה אחוז ברפואה" (עמ' 7). נוכח חוסר הוודאות האופפת את עולם הרפואה בהרבה מקרים, ניתן לעשות תיאורטית עוד בדיקות אין ספור, ובהן "צילום צמר גפן", CT, ואולי בדיקות אחרות. דא עקא שבכל הבדיקות יש מידה של סיכון, אם בהקרנת יתר אם אחרת, ולכך יש להוסיף שספק בעיני אם בהנחה שבדיקות אחרות לא היו חושפות עצם, אנדוסקופייה היתה נמנעת. כשיש צילום שיש בו חשד, וכשיש תלונות כל כך ברורות וממוקדות, הן מבחינת הגורם (אכילת דג) הן מבחינת המיקום, אי עשיית הפעולה "האבחנתית טיפולית" של אנדוסקופייה היתה מעשה רשלנות חמור, במיוחד ונוכח הסיכון הגדול שבהשארת העצם בושט. האנדוסקופייה עצמה היא פעולה בטוחה למדי. הסיכון לפרפורציה הנגרמת במהלכה הוא אפסי ("שבריר אחוז" כדברי פרופ' וייסברג, מומחה בית המשפט, בעדותו ביום 20.3.2000, עמ' 17), כשלעומת זאת הסיכון שבאי טיפול יכול להידרדר לסיכון חיים. מסקנתי זו תואמת גם את מסקנת מומחה בית המשפט, פרופ' וייסברג, שציין בחוות דעתו מיום 20.1.2000 (וחזר ואמר זאת גם בעדותו בבית המשפט), ש"הבדיקה המכרעת היא אנדוסקופייה" (עמ' 2). הוא מוסיף ואומר שם שבדיקה אחרת (הוא מציין CT) אפילו נערכה "לא היתה משפיעה על המהלך הקליני כי ממילא צריך היה לבצע אנדוסקופייה" (וראה עדותו עמ' 2 לישיבת בית המשפט מיום 28.3.2000). דעה זו היתה גם נחלתם של מומחים אחרים שהעידו בפני (ראה למשל עדות פרופ' ילין בעמ' 31), ואולם אני נותן משקל מיוחד לעדות פרופ' וייסברג, שהיה מומחה מטעם בית המשפט ונאמן ומקובל על מומחי שני הצדדים. התובעים נתפשו לדברי פרופ' וייסברג בבית המשפט אודות הקונקלוסיביות כביכול של "בדיקת צמר גפן", ואולם אינני סבור שכוונת דבריו היתה לאמר שבדיקה כזו היתה מייתרת עריכת אנדוסקופייה בנתונים הקונקרטיים של צילום מחשיד, ושל תלונות קונקרטיות. אני מתחזק בדעתי נוכח עדות פרופ' ילין בעמ' 29, בה אמר שלא היה מסתפק ב"בדיקת צמר גפן" אם הסימנים הקליניים של כאב היו ממשיכים. אעיר ואומר כי אלמלא נערכה בדיקת אנדוסקופייה (אפילו בהנחה שבדיקות CT וצמר גפן היו תקינות), ואילו נתגלתה לאחר מכן עצם, היו הרופאים מואשמים, ובצדק רב, ברשלנות. חשוב לציין שהעובדה שבסופו של דבר לא נמצאה עצם איננה רבותא, משום שייתכן, כפי שהעידו הרופאים (ראה למשל עדות פרופ' ילין עמ' 28), שהעצם השתחררה והמשיכה בדרכה לקיבה כתוצאת הבדיקה. לכשעצמי - אפשרות זו נראית סבירה נוכח תחושה ברורה של המנוח על כך שעצם ננעצה בושט, זאת תוך כדי אכילת דגים. תחושה זו מגובה בצילום מחשיד. טענת הרשלנות עקב אי עשיית בדיקות נוספות בטרם הוחלט על אנדוסקופייה נדחית אפוא. תוצאה זו מקפלת בתוכה מסקנה נוספת, היינו שלא היתה רשלנות בעצם ההחלטה לערוך אנדוסקופייה. טענת רשלנות נוספת של התובעים היא שצילום הביקורת שלאחר האנדוסקופייה לא בוצע בזמן, וכתוצאה מכך נדחה הניתוח, והוא נערך רק 15 שעות לאחר האנדוסקופייה, דבר שגרם להסתבכות שחלה מאז ואילך. כבר ציינתי שלא היה חולק על כך ששגרת טיפול האנדוסקופייה מחייבת עריכת צילום לאחר הטיפול כדי לוודא שהטיפול לא גרם לפרפורציה. לעומת זאת קמה מחלוקת מומחים בשאלה מהו המועד הראוי לעשיית צילום כזה. מועד עריכת הניתוח חשוב משום שאליבא דכולי עלמא יש בפרפורציה בושט סיכון חיים, והיא מחייבת לכן עשיית ניתוח. מחקרים רפואיים שנעשו ופורסמו הבחינו בדרך כלל בין חולים שהטיפול בהם נעשה תוך 24 שעות מעת אירוע הקרע, לבין אלו שהטיפול בהם נעשה לאחר מכן (ראה למשל מכתב פרופ' וייסברג מיום 20.1.2000 סעיף 10 עמ' 6, וכן חוות דעת ד"ר הראל מיום 3.1.99 עמ' 3, וכן עדות פרופ' פרוינד עמ' 10). המסקנה מהשוואת נתונים זו היא ברורה. סיכויים של אלו שנותחו תוך 24 שעות היו טובים יותר לאין ערוך לעומת חבריהם בקטגוריה המאוחרת יותר. ב"כ התובעים ביקש ללמוד מכל המומחים שהעידו כי הסיווג של 24 שעות איננו סיווג נוקשה לפיו קיימים כביכול שני מחנות מטופלים שגורלם ייחרץ על פי עיתוי הניתוח. מי שנתמזל מזלו והוא נותח דקה אחת לפני חלוף 24 שעות יינצל, ומי שאיתרע מזלו והוא נותח דקה אחת אחרי 24 שעות דינו נחרץ למות. העדים לא היו חד משמעיים בנושא זה, בחלק מדבריהם הם נטו לשתף פעולה ביתר קלות עם פרופוזיציה זו (ראה למשל עדות פרופ' פרוינד עמ' 15, שם אמר ש"תחושת הבטן" שלו היא שניתוח מוקדם יותר עדיף). בחלק אחר ביקשו לייתן פרשנות יותר דווקנית ל"חציון" זה (ראה למשל עדות פרופ' פרוינד (עמ' 15) לפיה "הספרות קבעה את תחום 24 השעות כתחום שבו תוצאות הטיפול שוות בכל שעה שלפני 24 שעות" בעוד שאחרי 24 שעות התוצאות קשות יותר). לי נראה ברור שמחקרי 24 השעות אינם מתיימרים ליתן נתון נוקשה כאמור לעיל. כל שמחקרים אלו מנסים לעשות הוא להבהיר שגורלם של המטופלים שטופלו מוקדם יותר שפר עליהם מגורל המטופלים המאוחרים. לעומת זאת, אי אפשר כמובן להפוך את "הכלל המתמטי" הנוקשה של 24 שעות לכלל מתמטי נוקשה הפוך לפיו מטופל מקץ שעה יהיה בעל סיכויים טובים יותר ממטופל מקץ שעה וחצי או שעתיים. הנתונים מורים שיש מקרי מוות בין כל המטופלים, גם המוקדמים. עם זאת, ברור שכתמונה כללית טיפול מוקדם עדיף מטיפול מאוחר. לכך הסכים גם פרופ' וייסברג, מומחה בית המשפט (ראה עדותו עמ' 13-14 לישיבת בית המשפט מיום 28.3.2000), ובנסיבות אלו אין לי כל קושי לקבוע שבהיבט עקרוני כללי עדיף טיפול מוקדם מטיפול מאוחר. עם זאת, יש לזכור כי הנתונים הסטטיסטיים מורים כי יש אחוזי תמותה משמעותיים גם גבי מי שנותח מוקדם. חרף אי הוודאות האופפת את כל הנושא הזה, עדיין ברור שהשאלה מתי היה צריך לערוך את הצילום שנועד לבחון אם היתה פרפורציה אם לאו - היא שאלה בעלת חשיבות בהליך זה. פרופ' אייל אומר על כך בחוות דעתו (עמ' 2) ש"צילום ריאות מיד לאחר אנדוסקופייה שנעשתה בעזרת אזופזוסקופ קשיח הוא דבר רוטיני ונעשה על מנת לוודא שאכן לא קרה פרפורציה בעת האנדוסקופייה...". מנגד כותב ד"ר הראל, מומחה מטעם הנתבעת, בעמ' 3 לחוות דעתו מיום 5.1.99, שדעת פרופ' אייל אינה מקובלת עליו (ראה עמ' 4 לחוות דעתו) משום שצילומים הנעשים סמוך לאחר האנדוסקופייה יכולים להיראות תקינים ולא לחשוף קיומה של פרפורציה. דברים דומים אומר הרופא המטפל ד"ר הורוביץ (עמ' 20), וכן הרופאה המטפלת ללה מגירוב (עמ' 25). פרופ' וייסברג, מומחה בית המשפט, אישר זאת (עמ' 23 לישיבת מיום 28.3.2000) באומרו שצילום יראה קיומה של פרפורציה רק לאחר "מספר שעות". הוא אומר זאת גם בחוות דעתו מיום 31.1.2000 (עמ' 3). באותו מקום הוא אומר ש"מאירוע ההתנקבות עד התפתחות סימנים רנטגניים עוברות בדרך כלל מספר שעות, לכן הסיכויים לראות שינויים אלו גדלים עם חלוף הזמן, ביצוע הצילום כעבור מספר שעות הינו סביר". על דברים אלו נחקר פרופ' וייסברג (בעמ' 3). חקירתו התמקדה בעובדה שהיה, כזכור, דימום שהרופאים סברו שהוא תוצאת החיכוך עם הדליות , ולכן לא היו מוטרדים ממנו. הוא אמר בעדותו כי חובת הרופאים המטפלים היתה לעשות אבחנה מבדלת, ואולם עובדה היא ש"בזמן גילוי הדימום בושט לא נעשתה אבחנה מבדלת, אילו נעשתה אבחנה מבדלת אני הייתי עושה צילום בית החזה כדי לראות אם יש סימנים להתנקבות. אם יש - הייתי מנתח אותו, אם לאו - הייתי עושה צילום בריום נוסף לראות אם הבריום יוצא מהושט דרך החור החוצה. אז היה מתגלה כבר באותו מעמד אם יש קרע או אין קרע. כיוון שבמקרה הקונקרטי היה קרע, יש להניח שהוא היה נחשף, ואז היו מנתחים את החולה וסוגרים את הקרע". פרופ' וייסברג נשאל על-ידי אם הקדמת הניתוח ביום היתה משנה את התוצאה, ועל כך השיב (עמ' 3) "...אני מסופק בכך משום שהבדל של שעות אחדות איננו משנה ובמקרה זה ניתחו את התובע לאחר 15 שעות מרגע ההתנקבות, ועד 24 שעות הניתוח נחשב לניתוח שנעשה בזמן...". בהמשך אישר פרופ' וייסברג שבניתוח התגלו "סימנים של דלקת", ושסיכויי ההחלמה "גדולים יותר בלי דלקת. במקרה זה היתה קצת מוגלה מסביב..." (ההדגשות כאן ובהמשך שלי - ו.ז.). הדלקת יכולה לגרום להתפוררות תפר הניתוח. המומחה הוסיף ואמר ש"יכול להיות, אם כי אי אפשר לאמר בביטחון, שזה נבע מהעיכוב, יש אולי 50% סיכוי שהדבר נבע מכך". המומחה הדגיש בהמשך ש"היה מדובר בדלקת קטנה", ואולם חזר ואמר (עמ' 7) ש"אני מסכים שככל שהניתוח מוקדם יותר, כך הסיכוי להתפוררות התפר (כפי שארע כאן) הוא קטן יותר. נכון גם שככל שהניתוח נעשה עם פחות דלקת כך סיכוני התפוררות התפר קטנים יותר". בהמשך עדותו חווה המומחה דעתו באופן שונה במקצת על הצורך בעריכת בדיקות נוספות אחרי האנדוסקופיה ולפני צילום הרנטגן. בעמ' 7 הוא השיב לשאלת בית המשפט "אם היתה סיבה לעשות בדיקות נוספות באותו שלב ראשוני כדי לדעת אם יש התנקבות אם לאו, אני משיב שלא היתה סיבה משום שראו דימום קטן וראו דליות וההגיון הכתיב סברה שמדובר בדימום מהדליות ". הוספתי והקשיתי ושאלתי "מדוע לא היה צריך לעשות בדיקה נוספת המתבטאת בצילום בריום כשקדם לו צילום פשוט של בית החזה", ועל כך השיב המומחה ש"לא היה צריך לעשות כן משום שכפי שאמרתי הדליות והדימום המצומצם שנחזה הכתיב לכאורה את המסקנה שהדימום נבע מהדליות . זה עניין של שבריר אחוז שקורת התנקבות כתוצאה מפעולה של אנדוסקופייה...". אולם מיד לאחר מכן שוב הושם על-ידי המומחה דגש שונה במקצת והוא אמר "אני מסכים שהימצאותו של דימום, כפי שנמצא במקרה זה, מחייבת ביצוע אבחנה מבדלת, נכון שאבחנה מבדלת לא נעשתה מיד. אני מסכים שהיה צריך לעשות צילום באותו שלב לא כדי להראות התנקבות אלא כדי לערוך את הבדיקות הדרושות לצורך אבחנה מבדלת. איילו היו עושים כן היו מגלים את ההתנקבות. אני מסכים כי אילו היו עושים זאת אז ואילו מייד היו עושים בעקבות כך ניתוח, אזי התפר היה מתרפא ולא היה צורך בניתוח השני כי אז לא היתה דלקת". בחקירה החוזרת (עמ' 8) חזר המומחה על גרסתו האחרונה, היינו ש"משנתגלה הדימום וחרף העובדה שהיה חשד שזה מהדליות , היה צריך לעשות צילום בריום לאבחנה מבדלת. לדעתי בזמן שנעשה הניתוח הראשון לא יכלו הרופאים לצפות נוכח מצבו של החולה שהתפר יפרם, זאת משום שהושט היתה במצב תקין פרט לקרע...". שינוי ההדגשים המלווה באי התאמות, כפי שנעשה על-ידי פרופ' וייסברג, איננו מצביע חלילה על אי בקיאות מצד המומחה, גם לא על חוסר מהימנותו. היפוכו של דבר, כל אלו מעידים על דילמה מקצועית קשה בה היה נתון פרופ' וייסברג. היה עליו למתוח "קו תפר" ברור בשאלה, שאנו המשפטנים מכנים אותה שאלת הרשלנות. מסתבר שההכרעה בשאלה אם רופא שנוכח במהלך אנדוסקופייה שלחולה יש דליות , והצופה בדימום מה לאחר הפעולה, יכול לצאת מהנחה שהתשובה לשאלת הדימום הקטן מוצאת את פתרונה בדליות שהתחככו במוט האנדוסקופייה, או שמא עליו לעשות בדיקות נוספות במסגרת אבחנה מבדלת - היא הכרעה קשה. מחד גיסא, הדברים נחזים להיות ברורים כל כך, והסיכון שבפרפורציה הוא קטן כל כך, מאידך חשוב מאוד לאתר קיומה של פרפורציה מוקדם ככל האפשר. ניכר היה במומחה שהיה קשה עליו לגבש דעה מוחלטת בעניין זה שהוא גבולי מאוד מבחינתו. ניתן להוסיף נדבך נוסף ל"גבוליות", בכך שהרופאים המטפלים ידעו שייעשה צילום מאוחר יותר וכי הצילום אמור לחשוף פרפורציה אם היא קיימת. הצילום אמור להיערך מקץ מספר שעות, ואם יתברר שיש פרפורציה עדיין נמצא החולה עמוק עמוק בתוך טווח הביטחון של 24 שעות, אותו מקובל לראות כטווח זמן ראוי לעשיית ניתוח במקרי פרפורציה של הושט. לאותה שקלא וטריא קשה ניתן להוסיף עוד נדבך, והוא שלא היתה דלקת במועד עריכת האנדוסקופייה. פרופ' וייסברג אומר שהקרע הוא שגרם מאוחר יותר לדלקת, וכי הדלקת היתה דלקת קטנה. ועוד "נדבך מקשה" קיים, והוא שצילום הנעשה מיידית ספק אם יצביע על פרפורציה. יש צורך בצילום מיוחד לשם כך. גם אני התלבטתי לא מעט בשאלה זו, ואולם בסופו של דבר, ולא בלי ספק, הגעתי למסקנה שהיה זה מחובתם של הרופאים המטפלים לעשות מיידית את הבדיקות הנחוצות לצורך עריכת אבחנה מבדלת, שתסיר חשש של קרע. מסקנתי זו נסמכת על כך שההסבר לדימום הוא אמנם הגיוני, אך איננו קונקלוסיבי, וכי הבדיקות המקובלות באבחנה המבדלת (צילום בריום) אינן יוצאות דופן או מסוכנות. אמנם החשש לקיום קרע הוא אפסי (שבריר אחוז), ואולם נתון סטטיסטי זה נכון גבי כל המטופלים באנדוסקופייה. ברור שכשמדובר בקבוצת מטופלים היוצאים מפרוצדורה זו עם דימום, הסיכון גדול בהרבה. לכך צריך להוסיף שבקרע טמונה סכנת חיים עקב זיהום חלל הביניים בתוכו עובר הושט. ועל כל אלו יש להוסיף שהכלל של יפה שעה אחת קודם בטיפול בקרע, הוא כלל שיש ליישמו כשרק אפשר. נדבך נוסף שהטה את הכף הוא הנתון בדבר מצבו של המנוח לאחר האנדוסקופייה. גם פרופ' פרוינד, מומחה מטעם הנתבעים, הסכים (עמ' 17) "שהעובדה שהמנוח התלונן על כאבים בחזה לאחר האנדוסקופייה הוא דבר שחייב התייחסות". בהמשך אמר שהאירועים שהועלו על הכתב ברישומים הרפואיים בכל הנוגע למצב המנוח לאחר האנדוסקופייה "הם אירועים המחייבים התייחסות של רופא, במקרה כזה צריך לעשות צילום חזה], א.ק.ג., בדיקה קלינית, זה בהתחלה, ובעקבות כך צריך להסיק מסקנות והחליט מה עוד לעשות. אילו נעשה צילום חזה, לא בהכרח היה נחשף הקרע, אבל אפשרי... היום בדיעבד סביר להניח שהכאבים היו תוצאת הקרע, אבל גם בזה אין וודאות. נכון שלפי הרישומים הרפואיים לא היתה ההתייחסות הדרושה...". במילים אחרות, התוספת של מצב המנוח לאחר האנדוסקופייה לדימום היתה מספקת כדי להטות אצל הרופאים המטפלים את הכף לכוון עריכת בדיקות המתחייבות במסגרת אבחנה מבדלת. עם זאת, איננו יודעים אם הקרע היה נחשף בבדיקה מוקדמת (הובעו בעניין זה דעות מומחים לכאן ולכאן), ובודאי שאיננו יודעים מה היתה התוצאה אילו נערך הניתוח קודם למועד בו הוא נערך. עוד צריך לזכור שצילום שהיה נערך תוך 2-3 שעות לא היה מעשה רשלנות, ובנסיבות אלו הפער בין מועד הניתוח שהיה נערך אילו אותר הקרע לבין המועד בו נערך הניתוח בפועל, מצטמצם לכ12- שעות מאז הפרפורצייה, ומועד זה מתקרב מאוד למועד ניתוח שאין בו רשלנות. לכל אלו יש להוסיף שהדלקת שהתפתחה בין לבין היתה דלקת קטנה, וצריך לזכור שגילו ומצבו הרפואי הקודם של המנוח לא פעלו לטובתו בכל הנוגע ליכולת העמידה בפגעי ניתוח והחלמתו. הוא סבל, עוד בטרם הפרשה קא עסקינן, ממחלת לב איסכמית, מיתר לחץ דם, מאבנים בכיס המרה, מאבנים בכליות , מתת פעילות של בלוטת התריס, ובעבר היה מעשן כבד (חוות דעת פרופ' פרוינד מיום 14.2.99). פרופ' וייסברג העיד, כזכור, על סיכוי של 50% להטבת מצב המנוח אילו הוקדם הניתוח, ונתון זה מבטא רק מישור שיקולים אחד. הכנסת שיקולים נוספים מאלו שהוזכרו כאן מצמצמת אולי גם סיכוי זה. במשפט קופ"ח נגד פאתח (ע.א. 231/84 - פד"י מ"ב (3) עמ' 312) קבע בית המשפט כי יש להכיר בעילת נזק של אובדן סיכויי ריפוי עקב רשלנות רפואית בעטיה נשללה מהנפגע האפשרות לקבל טיפול, או טיפול טוב יותר מזה שקיבל. גישה זו אומצה מאוחר יותר במספר מקרים נוספים (ראה למשל ע.א. 1892/95 פד"י נ"א (2) עמ' 704, וראה אסמכתאות נוספות שנזכרו שם). מהנסיבות ומהשיקולים כפי שפורטו לעיל נראה לי שאת ענייננו צריך לסווג לאותם מקרים בהם רשלנות רפואית הוכחה, ואולם לא ברור לחלוטין מה היה מצב המנוח אילו נהגו הרופאים שלא ברשלנות, ואילו ניתן לו הטיפול הראוי. נראה לי שהטלת חובה לשאת ב50%- מהנזק שיוכח מבטאת את גדר הספק, ואת גדר הסיכוי שנשלל מהמנוח למצב טוב יותר אילו היה נערך הניתוח בגבולות של 10 שעות לפני שהוא נערך בפועל, וכך אני מחליט. פריט רשלנות נוסף שנטען על-ידי התובעים הוא ששיטת הניתוח הראשונה שנבחרה היתה נגועה ברשלנות. פרופ' אייל, המומחה מטעם הנתבעת, חווה דעתו כי שיטת הניתוח המכונה "הטיה וניתוק" היא השיטה הנכונה. בשיטה זו חוסמים את קטע הושט משני צדדיו, כך שנוזלים ושאר חומרים לא יוכלו "להיכנס" לאזור התפר. השיטה שננקטה היתה שונה במובן זה שלא נעשתה בה חסימה דו צדדית, אלא חסימה חלקית. כל הרופאים שהעידו, למעט פרופ' אייל, ולרבות מומחה בית המשפט פרופ' וייסברג, תמכו בשיטת הניתוח שנבחרה. זוהי שיטה מקובלת מאוד, והתמותה בה פחותה לאין עורך מהתמותה ב"שיטת פרופ' אייל". ב"שיטת פרופ' אייל" משתמשים, לפי הספרות, רק בדלית ברירה, במצבים קשים כגון קרע גדול של דלקת קשה. לא זה היה המצב בענייננו. בנסיבות אלו ברור שהשיטה שנבחרה היתה ראויה, ואולם המעט שניתן לאמר הוא שלא הוכח שלא היתה ראויה. העובדה שהיא נכשלה, ושהיה צורך בניתוח נוסף בה ננקטה "שיטת פרופ' אייל" (או דומה לה), אינה רבותא. הבחינה היא בחינת הרופא כפי שהדברים נחזו בעיניו בזמן אמת, ומבחינה זו פעלו הרופאים כראוי. צריך לציין ש"שיטת פרופ' אייל" מחייבת בהרבה מקרים עריכת ניתוח שני ואולי גם שלישי. התוצאה היא שאחריותה של הנתבעת מתייחסת ל50%- מהנזק. שומריםרפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)