החלטה בקשה לעיון בפרוטוקולים של ועדת בדיקה שמונתה בגדר הוראת סעיף 21 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו1996-. 1. בתיק העיקרי, ת"א 2070/00, הוגשה תביעה לפיצוי התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם, כתלויים וכיורשים, עקב פטירתה של המנוחה. בכתב התביעה נטען, כי מותה של המנוחה נגרם עקב רשלנות המשיבה מספר 1 ו/או עובדיה. המשיבה מספר 1 תכונה להלן - "המשיבה". המנוחה ילדה תאומות ביום 25.11.98 (הן המבקשות 3 ו- 4). הלידה התבצעה בבית החולים של המשיבה. לאחר הלידה אושפזה המנוחה, בשל סיבוכים שונים שהתגלו, עד ליום 23.12.98. ביום 4.1.99 נפטרה המנוחה בביתה. עיקר טענות המבקשים מתייחס לאי נקיטת אמצעים אבחנתיים לשם אישור או שלילת קיומן של טרומבוזות ורידיות עמוקות, עוד בטרם שוחררה המנוחה מבית החולים. 2. בעקבות פטירת המנוחה הוקמה "ועדת בדיקה" כמשמעותה בסעיף 21 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו1996- (להלן - "החוק"). חברי הועדה היו ד"ר אריה דרוגן (יו"ר), פרופ' גלעד בן ברוך ועו"ד שרה שרלב. דו"ח ועדת הבדיקה נמסר למבקשים. בבקשה דנן מתבקשת מסירת הפרוטוקולים, ההחלטות וכל המסמכים המתייחסים לועדת הבדיקה, זאת לאחר שהמשיב מספר 2 דחה את בקשת המבקשים למסירת המסמכים האמורים. המשיבים הגיבו בכתב לבקשה, כשהם מתנגדים לקבלתה, והמבקשים השיבו לתגובת המשיבים. מכיוון שאיש מבעלי הדין לא צירף תצהיר לכתב טענותיו, לא ראיתי לנכון לקיים דיון בעל פה, וניתן להחליט על סמך כתבי הטענות. 3. הבקשה דנן הוגשה בגדר התובענה העיקרית המתבררת בפני, כאמור לעיל. במצב זה, בו מתנהלת התובענה העיקרית בפני בית המשפט, הדן גם בבקשה למסירת פרוטוקול הדיונים שהתנהלו בועדת הבדיקה - במובחן מהגשת בקשה כאמור לבית משפט השלום במנותק מתובענה כלשהי - אינני רואה מניעה להתייחס גם לחומר המצוי בתיק העיקרי. במקרה דנן, הבקשה הוגשה אף לאחר שנשמעו מרבית העדים (פרט למומחים מטעם בעלי הדין). בגדר כך שמעתי את עדותו של המבקש מספר 2 (בעלה של המנוחה), ושל הרופאים ד"ר ולדימיר פלוטקין, ד"ר יוסי עזרא, ד"ר ורד אייזנברג, וד"ר אוריאל אלחלל, כולם רופאים שטיפלו במנוחה בבית החולים של המשיבה. בנוסף, מונחות בפני חוות הדעת של פרופ' היס ופרופ' כספי (מטעם המבקשים - התובעים) ושל פרופ' שלו (מטעם המשיבה - הנתבעת). ראיתי לנכון לפרט את חומר הראיות המצוי בתיק בית המשפט, כדי להדגיש, כי בפני בית המשפט נפרשה, עובר לדיון בבקשה דנן, מסכת ראייתית רחבה יחסית. לנתון זה חשיבות רבה לרקע העובדה, שביסוד הבקשה שבפני לא הונחה, על ידי המבקשים, כל תשתית עובדתית. תשתית כזו נדרשת לשם תמיכה בבקשה מהסוג הנדון, כפי שיפורט להלן. בפני המבקשים עמדה האפשרות להניחה הן באמצעות תצהירים והן על ידי הפנייה לפרוטוקול הדיונים בתיק העיקרי, או לחוות דעת המומחים. דבר זה לא נעשה, וכפי שעוד יפורט, די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. 4. הימנעותם זו של המבקשים, מלתמוך את עמדתם בעובדות, מתקשרת, לטעמי, לנקודת המוצא ממנה יצאו, ואשר אינה מתיישבת עם הוראות החוק. לשיטת המבקשים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בבקשה: "אין כל סיבה על פיה מנוע המבקש מעיון בכל המסמכים אשר בתיק ועדת הבדיקה" (סעיף 5 לבקשה). זה הנימוק היחיד שביסוד הבקשה. בהמשך, בתגובת המבקשים לתשובות המשיבים נטען, כי המשיבים לא הביאו כל נימוק שיצדיק מתן חסיון (סעיף 7 לתגובה). דהיינו, עמדת המבקשים היא, שעל המשיבים להצדיק את קיום החסיון. נראה, איפוא, כי המבקשים מניחים, שהכלל הוא גילוי והחריג הוא חסיון, באופן שדי בהעדר סיבה לאי גילוי, כשהמשיבים הם אלה האמורים לשכנע את בית המשפט שיש למנוע את הגילוי. עמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק. סעיף 21(ג) לחוק קובע את הכלל, והוא: "פרוטוקול דיוניה של ועדת הבדיקה יימסר רק למי שמינה את הועדה ולמנהל הכללי". בצידו של הכלל האמור, הקובע חסיון, נקבע, בסעיף 21(ד) לחוק, מנגנון להסרת החסיון: "בית משפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול למטופל, לנציגו או למטפל ... אם מצא כי הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו; ... ". נמצא, כי מדובר בחסיון יחסי (במובחן, למשל, מהחסיון המלא שנקבע בסעיף 22 לחוק, לגבי "ועדת בקרה ואיכות"). בית המשפט מוסמך להסיר את החסיון ולהורות על מסירת הפרוטוקול של ועדת בדיקה "אם מצא כי הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו". ברור, כי המבקש את הסרת החסיון חייב לשכנע את בית המשפט, שהצורך בגילוי עדיף על אי הגילוי. אין די בנימוק שניתן על ידי המבקשים, לפיו "אין כל סיבה על פיה מנוע המבקש מעיון בכל המסמכים אשר בתיק ועדת הבדיקה". הסיבה למניעה שכזו מצויה בסעיף 21(ג) לחוק. הוראה זו, ובצדה הוראת סעיף 21(ד) לחוק, הן ביטוי לכוונת המחוקק, שבחר בדרך של חסיון יחסי, לאחר שבית המשפט העליון לא ראה לנכון לקבוע חסיון שמקורו בהלכה הפסוקה ברע"א 1412/94, הסתדרות מדיצינית הדסה עין כרם נ' גלעד ואח', פ"ד מ(2), 516. אגב, סעיף 21 לחוק גם לא אימץ את המוצע בסעיף 25 להצעת חוק זכויות החולה, תשנ"ב1992- (הצ"ח 2132, תשנ"ב, עמ' 359), לפיו הדיונים בועדת בדיקה יהיו חסויים, בכפוף לסמכויות שניתנו למנהל הכללי של משרד הבריאות למסור חומר לגופים אחרים בנסיבות מסוימות. סעיף 21 לחוק מבטא את האיזון הראוי, כפי שנמצא על ידי המחוקק, בין הצורך בגילוי לבין עקרון החסיון. המחוקק קבע, כנקודת מוצא, את עקרון החסיון. בכך נשללה דעתם של אלה שחייבו גילוי בכל מקרה. אכן, גם דעת המצדדים בחסיון מלא נשללה, אך הנטל לשכנע בנחיצות הסרת החסיון הוטל על מי שמבקש זאת. לענין השיקולים השונים בעד ונגד החסיון, ראו פסק הדין הנ"ל בענין גלעד. כב' הנשיא ברק, שלא ראה לנכון לקבוע חסיון הלכתי - להבדיל מסטטורי - לא התעלם מהשיקולים התומכים בקיום החסיון (ראו סעיף 12 לפסק הדין הנ"ל). כאמור, בעת שניתן פסק הדין הנ"ל, ההסדר החקיקתי שבסעיף 21 לחוק טרם היה בתוקפו. 5. כאשר בית משפט הוסמך להסיר חסיון המוכר בדין, מוטל על המבקש להצביע על טעמים טובים שביסוד בקשתו. בדרך כלל הדבר כרוך גם בהנחת תשתית ראייתית מתאימה, שעל יסודה ניתן יהיה להגיע למסקנה, כי הצורך בגילוי החומר החסוי עדיף על הענין שיש לא לגלותו. בפסק הדין ברע"א 1917/92 סקולר ואח' נ' ג'רבי ואח', פ"ד מז(5), 764, דן בית המשפט בהסרת חסיון על מסמכים בנקאיים. כמובן שהשיקולים בענין זה יהיו שונים מהשיקולים שיישקלו לצורך הסרת חסיון על פרוטוקול של ועדת בדיקה שהוקמה לפי החוק, ואולם, ניתן וצריך להיעזר בפרמטרים שנקבעו שם באשר לאופן בחינת הסוגיה ודרך הפעלתו של שיקול הדעת. גם חסיון בנקאי הוא "חסיון יחסי, שיש לאזנו על פי מידת הפגיעה בכל אחד מן האינטרסים המתנגשים" (שם, עמ' 773, מול האות ז'). מהצורך בעריכת האיזון האמור נגזרות מספר שאלות, עליהן אמור בית המשפט להשיב (שם, עמ' 774): א. מידת החיוניות והחשיבות של המידע הכלול במסמכים הנהנים מחסיון להכרעה במחלוקת שבין הצדדים; ב. "האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי [המסמכים הנהנים מהחסיון] שכן לא די בטענה בעלמא בדבר הרלוונטיות והחיוניות של [המסמכים], העלולה להיות מסווה ל'דיג ראיות'"; ג. על הצד המבקש גילוי לשכנע את בית המשפט כי אין בידו להישען על ראיות חילופיות, שאין עמן צורך בהסרת החסיון (ועקב כך - פגיעה באינטרס שמכוחו ראה הדין לנכון לקבוע את החסיון); ד. היקף הסרת החסיון, אסור לו שיחרוג מעבר למתחייב לעשיית צדק בהליך הקונקרטי. במקרה דנן, די בכך שהמבקשים לא הניחו כל תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה את גילוי הפרוטוקולים. כפי שראינו, כאשר ההליך העיקרי מצוי בשלב מתקדם יחסית, יכולים המבקשים להתבסס גם על הראיות שכבר הוגשו. לדוגמה, המבקשים היו יכולים להצביע, במקרה המתאים, על קיומן של סתירות בלתי מובנות בעדויות הרופאים שטיפלו במנוחה. בנוסף, ניתן להעלות על הדעת מקרה, שבו יחווה מומחה מטעם המבקשים את דעתו, כי קיימים ליקויים כאלה ואחרים ברשומות הרפואיות, כי מקנן בליבו, לאחר עיון ברשומות, חשד לפיו נעשה ניסיון להסתיר מידע, כי מסקנות ועדת הבדיקה אינן מתיישבות עם התמונה המתקבלת מעיון בחומר הרפואי וכו'. והנה, למרות שבידי המבקשים מצוי כבר עתה חומר רב יחסית (חוות דעת מומחים, לרבות חוות דעת פתולוגית מטעם המכון לרפואה משפטית; עדויות הרופאים המטפלים שהעידו בבית המשפט; הודעות שנגבו מהרופאים המטפלים על ידי המשטרה ודו"ח ועדת הבדיקה), הם לא הצביעו על כל תמיהה, סתירה, או נתון אחר, שיש בו כדי לעורר חשד של הסתרת האמת, ניסיון לשבש את מסקנות ועדת הבדיקה או פער בלתי סביר בין מסקנות הועדה לבין המציאות, באופן שיצדיק את חשיפת הפרוטוקול. בהעדר תשתית עובדתית לכאורית כאמור, אין בפנינו אלא ניסיון ל"דיג ראיות" (בלשונו של כב' השופט גולדברג בענין סקולר נ' ג'רבי הנ"ל). 6. פסק הדין היחיד שניתן בבקשה על פי סעיף 21 לחוק, ככל הידוע לי, הוא פסק דינו של כב' השופט מוסק, בבית משפט השלום בירושלים, בה"פ 825/97, עזבון המנוחה גבאי ואח' נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות (לא פורסם). מבלי להביע עמדה ביחס למסקנתו הסופית של בית משפט השלום בענין הנ"ל, אציין רק, כי באותו ענין התבסס בית המשפט על מסכת עובדתית שהובאה בפניו, ממנה הסיק, כי ההליך שהתקיים בפני ועדת הבדיקה לא היה תקין. כך, למשל, קבע כב' השופט מוסק כי: "על פניו נראה שהועדה לא ירדה לפרטי הפרטים, בלשון המעטה, לא עשתה את פעולתה כנדרש מועדה סבירה, וניתן לומר שאף חרגה מכללי פרוצידורה תקינים בחוסר סבירות קיצוני" (סעיף 70 לפסק הדין). לענין זה ראו גם מאמרו של ב"כ המבקשים בפרשה הנ"ל, עו"ד סטולר, "האיזון הראוי בין גילוי לשם צדק, לבין הענין שלא לגלות", רפואה ומשפט, גיליון 20, יולי 1998, עמ' 12. במאמר זה מציין עו"ד סטולר, כי במקרה הנ"ל הגיע בית המשפט למסקנות, שחייבו את הסרת החסיון, על יסוד ממצאים לפיהם הועדה לא ביצעה את תפקידה בנאמנות או במקצועיות סבירה, חרגה מכללי הצדק הטבעי, דו"ח הועדה לא עולה בקנה אחד עם המציאות שתוארה בפניה, קיים חשש שהדו"ח אינו מסתמך על מלוא חומר הראיות שהובא בפני הועדה, ועוד. גם בספרו של עו"ד י' דייויס, דין ופסיקה במשפט הרפואי, ירושלים, 1999, עמ' 427-425, מתוארת פרשת גבאי הנ"ל, והמחבר מפרט שם שורה של ממצאים עובדתיים שהיו בפני בית המשפט בבואו לקבוע כי ועדת הבדיקה התרשלה בעבודתה (מחיקת שמות העדים מהדו"ח שהוגש למשפחה, דברי העדים הוקלטו באופן שיהיה קשה לפענוח, חלק מהקלטות נעלמו, חלק מהעדים הרלוונטים לא זומנו, עדותם של 15 עדים נגבתה במשך שעתיים בלבד ועוד). למותר לציין, כי במקרה דנן לא הובאו בפני ראיות ולא הושמעו טענות שבכוחן להצביע על ליקוי כלשהו בפעולת הועדה. 7. המבקשים טוענים, בתגובתם לתשובות המשיבים, כי עצם התנגדות המשיבים לגילוי הפרוטוקול "מלמדת על 'טעמים להסתיר' מידע זה" (סעיף 9 לתגובה). ועוד: "התנהגות המשיבות יוצרת 'רושם' לקיום נסיבות אלו המצדיקות מתן עיון בפרוטוקול הדיון של ועדת הבדיקה" (סעיף 13 לתגובה). דהיינו - עצם ההתנגדות לגילוי מקים "חשש ממשי ... כי הרישומים הרפואיים אינם משקפים נכונה את העובדות המהותיות של האירוע הנבדק" (שם). אינני יכול לקבל טיעון זה. המשיבים מסתמכים על הוראה מפורשת בחוק (סעיף 21(ג) לחוק) לפיה הוטל חסיון על פרוטוקול הדיון בועדת בדיקה. אינני נצרך להזקק כאן בהרחבה לשיקולים שביסוד קביעתה של הוראה זו, ובהם החשש "מחוסר היכולת לקיים דיון חופשי בו יוכלו הרופאים להעלות השערות וההערכות על נסיבות האירוע באופן חופשי, בו רופאים יוכלו לבקר באופן סובייקטיבי את חבריהם למקצוע ללא מורא שדבריהם ישמשו כנגד חבריהם ..." (סעיף 8 לתשובת המשיבה). די בכך שהמחוקק הכיר בחשיבות השיקולים שמכוחם נקבע החסיון. אכן, מדובר בחסיון יחסי, אך עצם ההסתמכות עליו, מצד המשיבים, אינו פסול, כשלעצמו, שהרי יש בכך משום מתן ביטוי להוראת החוק. מנגד, הטוען להסרת החסיון, חייב להכבד ולהציג בפני בית המשפט טעמים טובים להסרתו ואין די בהפניית בית המשפט לעצם הסתמכות המשיבים על החסיון, שהוכר בחוק. 8. לנוכח מצב דברים זה, אני פטור מליישם על המקרה דנן את "נוסחת האיזון" הכלולה בסעיף 21(ג) לחוק ("הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותו"). טיעוני המבקשים נותרו במישור התיאורטי, כאשר הם תוקפים, למעשה, את האיזון הראשוני שנקבע בחוק (קיומו של חסיון). המבקשים לא הצביעו על כל נתון, מעבר לעצם הזקקות המשיבים לחסיון, שממנו ניתן ללמוד, כי במקרה דנן עדיף הגילוי. למעשה, אילמלא הרחיבו המשיבים בתגובתם, ניתן היה לדחות את הבקשה על הסף, בהיות הנימוק היחיד שביסודה אותו נימוק שכבר הובא למעלה, לפיו: "אין כל סיבה על פיה מנוע המבקש מעיון בכל המסמכים אשר בתיק ועדת הבדיקה". כאמור, הסיבה למנוע מהמבקש עיון בפרוטוקולים מצויה בחוק עצמו. אילו המבקשים היו מצביעים על טעם ענייני כלשהו, בהתייחס לעובדות המקרה הספציפי, לפיו הצורך בגילוי עדיף על הענין שבאי גילוי, היה הכרח ליישם את נוסחת האיזון על המקרה הקונקרטי. זו בודאי משימה שאינה קלה, אך בנסיבות שפורטו לעיל, אינני נצרך ליטול על עצמי משימה זו. 9. לנוכח האמור לעיל, גם לא ראיתי צורך לשמוע את עמדות הצדדים באשר לאפשרות שבית המשפט יעיין בפרוטוקול הועדה בטרם תינתן ההחלטה. הפרקטיקה לפיה בית משפט מעיין בחומר חסוי, בטרם מתן החלטתו בבקשה להסרת חסיון, מקובלת בתחומי משפט אחדים. ואולם, לטעמי, יש לשאוף לצמצום המקרים בהם מובא לידיעת בית המשפט חומר שאינו גלוי למי מבעלי הדין, במיוחד כאשר הדיון בהליך העיקרי מתנהל בפני אותו ההרכב הדן בהסרת החסיון. אין להוציא מכלל אפשרות, שבמקרה המתאים, לאחר הנחת תשתית לכאורית, ולו חלקית, לטענה בדבר הצורך בהסרת החסיון, לא יהיה מנוס מעיון בחומר החסוי על ידי בית המשפט. במקרה דנן, לא הונחה אותה תשתית ראשונית שתצדיק נקיטת צעד זה. 10. ב"כ המבקשים ביקש לבסס את בקשתו גם על הוראות חוק חופש המידע, תשנ"ח1998-. אין מקום להיזקק להוראות חוק זה לאחר שנקבע הסדר ספציפי בחוק זכויות החולה, ובמיוחד לנוכח הוראת סעיף 20 לחוק חופש המידע לפיה אין בהוראותיו כדי לגרוע מתוקפו של חיקוק המסדיר באופן אחר נושא גילוי מידע המצוי בידי רשות ציבורית. 11. לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות בגין הבקשה דנן, לרבות שכ"ט עורך דין, בסכום כולל של 1,800.- ש"ח להיום לכל אחת מהמשיבות, ובתוספת מע"מ כדין. רפואהמסמכיםפרוטוקולועדת בדיקהזכויות החולה