פסק דין הנשיא א' ברק: ערעור זה מעלה את השאלה הבאה: מהי רמת הזהירות הנדרשת מרופא כלפי מטופל, כאשר המטופל אינו מתלונן על כל כאבים או מחלה, והוא נשלח לרופא על-ידי מעבידו, על-מנת לבדוק את התאמתו של העובד לתפקידו? העובדות 1. המערער עבד, כעובד זמני, בבית-חולים. לקראת העסקתו כעובד קבע הוא הופנה על-ידי מעבידו לבדיקה במכון רנטגן. מטרת הבדיקה הייתה לבחון התאמתו לעבודה שכללה, בין היתר, הרמה והעברה ממקום למקום של קשישים וחולים כרוניים. המשיב 1 הוא רנטגנולוג, המועסק על-ידי המשיבה 2. הוא ערך (ביום 2.4.87) צילום רנטגן למערער (להלן - הצילום הראשון). הוא עיין בצילום הראשון. הוא מצא איבחון של "סקוליאוזה קלה במותן". הוא לא מצא בו כל דבר יוצא דופן. בעקבות הבדיקה התקבל המערער לעבודה במעמד קבע. לאחר חודשים מספר החל המערער לסבול מכאבים בגבו. הוא פנה למכון הרנטגן. המשיב 1 ערך צילום רנטגן נוסף (להלן - הצילום השני). הוא בחן ופירש צילום זה. הוא קבע כי למערער "ספונדילוליסטזיס של 4L עם ספונדילוליזיס בקשת החללים עם גלישה קדימה של 4L לעומת 5L בערך 1 ס"מ" לאור מימצא זה פסק המערער מלעבוד. 2. המערער תבע את המשיב 1 בגין רשלנות (רפואית). המשיבה 2 נתבעה באחריות שילוחית כמעבידה של הרופא. לטענת המערער, המשיב 1 התרשל בפיענוח הצילום הראשון. לטענתו, פיענוח סביר של הצילום הראשון היה מוביל למסקנה כי המערער סובל מפגם אנטומי הקרוי ספונדילוליזיס. בעקבות זאת הייתה נמנעת העסקתו (הקבועה), וכתוצאה מכך לא היו נגרמים לו הנזקים שמהם הוא סובל. לכתב התביעה צורפה חוות-דעת רפואית של ד"ר מיכליס. הוא אורתופד-מנתח. על-פי האמור בחוות הדעת, ניתן ללמוד מהצילום הראשון כי המערער סובל מספונדילוליזיס בין חוליה 4L לחוליה 5L. זו פגימה בעמוד השידרה. לדעת הרופא, העבודה הקשה של המערער החמירה את מצבו. 3. בטרם אמשיך, מן הראוי להסביר ספונדילוליזיס וספונדילוליסטזיס מהם. ספונדילוליזיס הוא מצב פתולוגי המתבטא בפגיעה, סדק או שבר בין פרקיה של אחת מחוליות עמוד השידרה המותני. בהמשך התהליך, אותה חוליה כאילו מתפרקת לשניים. החלק הקדמי של החוליה גולש לפנים, ונוצר מצב הקרוי ספונדילוליסטזיס. 4. לפני בית המשפט המחוזי נשמעה עדותו של ד"ר מיכליס. באשר לפיענוח הצילום הראשון העיד הרופא: "אם ניתן לראות ספונדילוליזיס בצילום זה קשה אך ייתכן שיש. אני רואה, אך כדי להוכיח זאת אני הייתי מזמין צילומים אלכסוניים. ... אם בא אלי לקליניקה הייתי שולח אותו לצילומים אלכסוניים ואולי אפילו לצילום סי.טי. ... אני עושה זאת כדי לבדוק ולהיווכח אם יש או אין משהו שאותו אני חושב מתוך ההסתכלות בצילום הראשון". לעומת עדות זו עמדה לפני בית המשפט המחוזי עדותו של המשיב 1, ועל פיה, בצילום הראשון לא ניכרת כלל ספונדילוליזיס. הכרעת בית המשפט המחוזי 5. בית המשפט המחוזי דחה את התביעה. בית המשפט ציין כי המשיבים לא טענו לפניו כי המשיב 1 לא חב כלל חובת זהירות למערער, וכי חובתו היא כלפי המעביד בלבד. כן ציין בית המשפט, כי המאפיין את המקרים הרגילים שבהם נדונה התרשלות הרופא הוא שהחולה מתלונן על מיחוש או על מחלה כלשהם. לא כן המקרה שלפנינו, שבו הציג עצמו המערער - על-מנת לזכות בקביעות - כאיש בריא. לעניין המקרה שלפנינו לא הוכיח המערער מהי הדרך ומהם האמצעים המקובלים לעריכת בדיקה באדם הטוען שהוא בריא. אשר לצילום הראשון, נקבע על-ידי בית המשפט כי עדותו של המשיב 1 - אשר מומחיותו וניסיונו עולים בהרבה על אלה של ד"ר מיכליס - נאמנה עליו, ולפיו לא ניתן היה לגלות מצילום זה כי המערער סובל מספונדילוליזיס. כן קבע בית המשפט, כי לאור דבריו של המשיב 1, פיענוח הצילום הראשון לא הצריך עריכתם של צילומים נוספים. על כל פנים, לאור עמדתו של ד"ר מיכליס, כי קשה לראות מהצילום הראשון ספונדילוליזיס, אין לייחס בעניין זה כל רשלנות למשיב 1. בית המשפט הוסיף וקבע, כי לא הוכח לפניו כי הספונדילוליזיס שממנו סובל המערער בא לו בשל הרמת משאות כבדים אצל המשיבה 2. ייתכן שהדבר בא בשל פעילותו של המערער כרקדן חובב. בשל טעמים אלה כולם נדחתה התביעה. הטיעונים בערעור 6. בא-כוח המערער טען לפנינו כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שלא מצא כל התרשלות במשיב 1. לדעת בא-כוח המערער, עיון בצילום הראשון חייב את המשיב 1 להזמין צילומים נוספים אשר יסלקו את החשד שהמימצא בדבר סקוליאוזה קלה במותן העלה. היה על המשיב 1 לוודא כי המערער אכן כשיר לעבודה פיזית קשה. בא-כוח המערער ממשיך וטוען כי היה על בית המשפט להעדיף את חוות-דעתו של ד"ר מיכליס, הן לעניין התרשלות המשיב 1 והן לעניין הקשר הסיבתי. כן נטען, כי היה על בית המשפט להטיל על המשיבה 2 אחריות אישית (ולא רק שילוחית) בגין היעדר נוהלי עבודה תקינים. בא-כוח המשיבים תמך בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. לדעתו, אין להתערב במימצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. בדין נקבע כי לא ניתן היה לזהות ספונדילוליזיס בצילום הראשון. אף אם טעה המשיב 1, אין טעות זו שקולה כנגד התרשלות. אין לייחס למשיב 1 התרשלות בכך שלא הורה על עריכת צילומים נוספים. אין גם מקום לייחס למשיבה 2 כל אחריות ישירה, ולו מהטעם שטענה זו הועלתה אך בערעור. המסגרת הנורמטיבית 7. נקודת המוצא העקרונית הינה כי בין רופא למי שמטופל על-ידיו קיימים יחסי "רעות". הרופא הוא "שכן" של המטופל. הרופא צריך לקחת בחשבון כי המטופל על-ידיו עלול להיפגע אם הרופא לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים. על כל רופא מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי מי שמטופל על-ידיו (סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ גורדון [1] ). תוכנה של חובה זו הוא אחד ואחיד: לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה (ראה GOV. OF . SIDAWAY V 894 AT ,]01 [ )5891( ROYAL HOSPITAL BETHLEM). לעניין קיומה של חובת הזהירות המושגית, אין נפקא מינה אם המטופל פונה מיוזמתו שלו לרופא ומציג לפניו בעיה רפואית, או שהמטופל מופנה לרופא על-ידי מאן דהוא בעוד המטופל אינו מלין על כל בעיה רפואית. בשני המצבים, משבא המטופל אצל הרופא, מוטלת על הרופא חובת זהירות מושגית לנקוט כלפיו באמצעי זהירות סבירים. האופן שבו נוצר הקשר בין הרופא למטופל אינו משפיע על קיומה של חובת זהירות (מושגית) של הרופא כלפי המטופל מהרגע שהקשר ביניהם נוצר. אכן, אף מטופל הטוען כי הינו בריא ואשר נשלח לרופא על-ידי המעביד, מסתמך על קביעותיו של הרופא. השיקולים הכלליים הקיימים ביחסים בין רופא למטופל קיימים גם במצב דברים זה. כמובן, קיומה של חובת זהירות (מושגית) ביחסים שבין הרופא והמטופל אינו שולל, כשלעצמו, את האפשרות כי הרופא יחוב חובת זהירות גם כלפי מעבידו של המטופל, אשר שלח את עובדו לטיפול. עניין זה אינו לפנינו, ואין לנו צורך לבחון אותו. 8. האם מוטלת חובת זהירות קונקרטית ביחסים שבין המשיב 1 למערער? מן המפורסמות הוא, כי עצם קיומה של חובת זהירות (מושגית) המוטלת על סוג מסוים של מזיקים (שעמם נמנה הנתבע) כלפי סוג מסוים של ניזוקים (שעמם נמנה התובע) אינו מבטיח קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין התובע לנתבע. אכן, חובת הזהירות המושגית מתמודדת עם שאלת ההיקף של האחריות ברשלנות. היא באה להשיב על השאלה, האם מן הראוי הוא להחיל את דיני הרשלנות ביחסים בין סוג מסוים של מזיקים לבין סוג מסוים של ניזוקים לעניין סוג מסוים של נזקים (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח' [2] ). חובה זו מתמודדת עם שאלת תחום ההתפרסות (ה-EXTENSION) של עוולת הרשלנות. חובת הזהירות הקונקרטית מתמודדת עם שאלה שונה. ההנחה הינה כי האירוע נופל לתחום שהדין בא להסדירו. על יסוד זה באה השאלה, אם המזיק הספציפי צריך היה לצפות לקיומו של סיכון לניזוק הספציפי. האם חובת זהירות קונקרטית כזו קיימת ביחסים שבין המערער למשיב 1? התשובה על שאלה זו היא בחיוב. המשיב 1 צריך היה לקחת בחשבון, כי אם הוא יתרשל בפיענוח הצילום הראשון, עלול להיגרם נזק למערער. נזק זה מקורו בעבודה הפיזית הקשה אשר צפויה למערער - עובדה אשר הייתה ידועה לרופא - אם הבדיקה לא תגלה כל פגם. אכן, המשיב 1 עצמו ציין כי "אם הייתי רואה דבר כזה (ספונדילוליזיס - א' ב') הייתי אומר לבן אדם שיהיה זהיר". 9. האם הפר המשיב 1 את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המערער? כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין. אכן, אם נתמקד ברמת הזהירות הנדרשת מרופא, החב חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) למטופל, כי אז מה שנדרש ממנו הוא לנקוט אותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין (ראה ע"א 1[ 243/83] ). הרופא אינו מבטח. חובתו אינה למצוא כל פגם ולרפאו (ראה ע"א 235/59 י' אלהנקרי ואח' נ' פולק ואח' [3] , בעמ' 2500), חובתו היא לנקוט אותם אמצעי זהירות שרופא סביר היה נוקט, בנסיבות העניין, בגילוי של הפגם ובריפויו (ראה: ע"פ 116/89 אנדל נ' מדינת ישראל [4] ; ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות [5] ). על רקע זה ברור כי המשיב 1 לא התרשל, שעה שלא הסיק מהצילום הראשון כי למערער ספונדילוליזיס. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי לאור מומחיותו הרבה של המשיב 1 הוא סומך על עדותו, ולפיה לא ניתן היה להסיק מהצילום הראשון קיומה של ספונדילוליזיס אצל המערער. בית המשפט רשאי היה להגיע למסקנה זו, ואין כל יסוד להתערבותה של ערכאת הערעור בעניין זה. 10. על רקע זה מתעוררת השאלה הבאה: האם רמת הזהירות הסבירה חייבה את המשיב 1 שלא להסתפק בצילום הראשון, ולערוך למערער "צילומים אלכסוניים" ("צילומי אובליק"). כזכור, הד"ר מיכליס העיד, כי "אני הייתי מזמין צילומים אלכסוניים... אני עושה זאת כדי לבדוק, ולהיווכח אם יש או אין משהו שאותו אניחושב מתוך ההסתכלות בצילום הראשון". אכן, מוכן אני להניח כי רמת הזהירות הסבירה הייתה מחייבת את המשיב 1 לערוך צילום אלכסוני, אילו התלונן המערער על כאבים או על מיחושים שאותם לא ניתן היה לזהות באמצעות הצילום הראשון. במצב דברים זה ניתן להניח כי המשיב 1 צריך היה לשאול עצמו מדוע אין הצילום הראשון מגלה כל פגם או מום, והיה עליו - כדי לשלול אפשרות של ספונדילוליזיס - להורות על צילומים אלכסוניים. אך הצילום הראשון לא העלה כל חשד לספונדילוליזיס. כל שניתן היה לפענח מתוכו הוא שיש למערער "סקוליאוזה קלה במותן". על-פי התשתית העובדתית שהונחה לפני בית המשפט, אין במימצא זה כדי לעורר כל חשד הקשור בספונדילוליזיס. המערער עצמו לא התלונן על כל כאבים. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "התובע הציג עצמו לפני הנתבע כאיש בריא - בין מילולית ובין בשתיקה - לאמור, הוא לא התלונן לפניו על כל מיחוש או על כל ליקוי הקיים בו, שיכוון או יעורר את הנתבע להרחיב או להעמיק את הבדיקה הכללית במקום שבו היה בגופו, לפי הנטען, הפגם הנקרא ספונדילוליזיס". בנסיבות אלה, לא דרשה רמת הזהירות הראויה עריכתה של בדיקה נוספת. אכן, בכך מתבטא השוני בין המשיב 1 לבין ד"ר מיכליס. לפני ד"ר מיכליס התייצב המערער כשהוא מלין על כאבים. בנסיבות אלה, מן הראוי היה לערוך את הצילום האלכסוני. רופא סביר אינו מסתפק אך בהסקת מסקנות מתוך המידע הקיים. הוא יוזם בדיקות אשר יבססו מידע חדש שעל פיו יהא ניתן לערוך דיאגנוזה סבירה (ראה: ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב ואח' [6] , בעמ' 262). אך ייזומן של בדיקות נוספות צריך להתבקש מנסיבות העניין. כאשר הנבדק מציג עצמו כאדם בריא, וכאשר הבדיקה הרגילה והטבעית אינה מצביעה על כל חשש או סיכון, רשאי הרופא להסתפק בבדיקה הראשונית, ובהיעדר אינדיקאציות כלשהן אין הוא חייב להעמיק חקור. יש לזכור שלכל בדיקה יש סיכונים משלה. יש מקום לעורכה כאשר "יש בנתונים שלפניו אינדיקאציה לצורך בבדיקות נוספות" (ע"א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' עיזבון המנוח ד"ר מאיר אדיסון ואח' וערעור שכנגד [7] , בעמ' 76; ראה גם ע"פ 4[ 116/89] הנ"ל, בעמ' 289). בפרשה שלפנינו - כאשר המערער מציג עצמו כאדם בריא וכאשר פיענוח הצילום הראשון אינו מגלה כל מום - אין כל אינדיקאציה לצורך בבדיקה נוספת. לא היה מקום לכך שתידלק "נורה אדומה" אשר תתריע מפני סכנה ותעורר את הצורך בבדיקות נוספות (ראה ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' א' מימון ואח' וערעור שכנגד [8] , בעמ' 635). 11. מטעמים אלה הנני סבור כי המשיב 1 לא התרשל כלפי המערער, וזה האחרון אינו אחראי כלפיו. מטעם זה, אין לי צורך לדון בשאר טענותיו המשפטיות של המערער. אשר לאחריות האישית של המשיבה 2, שאלה זו התעוררה אך בערעור. לא הונחה לה כל תשתית עובדתית. מטעמים אלה דינה להידחות. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 5,000 ש"ח. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. השופט צ' א' טל: רופא בודק אדם שנשלח אליו לבדיקה על-ידי מעביד (או מבטח), מה היקף חבותו של הרופא כלפי אותו אדם והאם נוצר יחס של פציינט-רופא ביניהם. השאלה מורכבת למדיי, בין מצד דיני החוזים והנזיקין ובין מן הבחינה של האתיקה הרפואית. בית המשפט קמא מזכיר את ההשקפה (ובוודאי תיתכן גם השקפה אחרת) - "כי היקף החובה הקיימת במקרים אלה איננו חופף את החובה שחב רופא ללקוחו הפרטי המבקש ממנו דו"ח על מצב בריאותו". לעניין זה ראה גם .[9 [ )8891( .BREINING V. U. S הייתי משאיר דבר זה בצריך עיון, שכן תביעת המערער נדחתה לא על סמך ההשקפה האמורה, אלא משום שלא הוכחה כל רשלנות מצד המשיב 1, וכן לא הוכח מה גרם למצב הפתולוגי הסופי. קביעות אלה מבוססות היטב, ומטעם זה גם אני סבור שדין הערעור להידחות. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. רפואההתנגדות לבדיקה רפואית