פסק דין הצהרתי – ביטול הסכם בוררות


פסק דין

1. הבקשה היא למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הסכם הבוררות, שנחתם בין מר מאיר מיכאל זלוטי ז"ל (להלן: המנוח) לבין המשיבה ביום 22/4/86, מבוטל וחסר תוקף מתחילתו, וכי פסק הבוררות, שניתן על-ידי כבוד השופט בדימוס השופט דוד בכור, ופסק-הדין, שאישר את פסק הבוררות, ושניתן על-ידי כבוד השופט יעקובי-שיוולי, סגן נשיא, חסרי תוקף משפטי מחייב.



2. התובענה הוגשה מלכתחילה על-ידי המנוח בחייו (26/12/89). ביום 21/12/92 נפטר המנוח. בהליך בפני הוריתי על תיקון התובענה, וזו תוקנה, באופן שיורשת המנוח, הגב' (זלוטי) שפיר אסתר, אימו של המנוח, (ראה צו קיום צואה מיום 23/3/93, בתיק עזבונות בבימ"ש המחוזי ת"א-יפו, 937/93 - נספח ג1 לתובענה המתוקנת), היתה למבקשת.



3. במהלך הטיעונים בפני עוררה המבקשת טענה לפיה, לא התייחס הבורר לחובות החלים על הנכסים, לגביהם הורה, כי חל שיתוף. בטרם דנתי בבקשת המשיבה לביטול פסק-דין, שניתן בתיק ביום 26/4/98, על-ידי כבוד השופט אריאל, ערב פרישתו, הועלתה על-ידי הצעה, לפיה נושא החובות בלבד יתברר בפני, ולמעט האמור, ישאר פסק הבוררות על כנו (ראה עמ' 3 בתיק בש"א 1303/98 ובש"א 566/00). הצעה זו נדחתה, והצדדים השמיעו טיעון בבקשה לביטול פסק-הדין שניתן ביום 26/4/98. משבוטל פסק-הדין הנ"ל, בהחלטה נוספת, שניתנה על-ידי, והצדדים לא קיבלו ההצעה למקד הטיעון בנושא החובות בלבד, יש ליתן פסק-דין בתובענה העיקרית.



הנסיבות הצריכות לעניין:

4. המנוח נשא את המשיבה לאישה בפברואר 1974. למנוח היו אלה נישואים ראשונים, ואילו המשיבה היתה גרושה מבעלה הראשון.

הסכסוכים בין הצדדים החלו ב- 1984. בין המנוח למשיבה התגלעו מחלוקות בקשר לאופן חלוקת הרכוש ביניהם. בקשר לכך הוגשו שתי תביעות (ת"א 1037/84 ות"א 1169/85) בבית המשפט המחוזי בחיפה. במסגרת אותם תיקים, ובהסכמתם, הופנו הצדדים לבורר, השופט בדימוס, השופט דוד בכור (להלן: הבורר ).

הצדדים חתמו על הסכם בוררות ביום 22/4/86. בסעיף 1 פורטו נושאי הבוררות. בסעיפים 3 ו- 4 נקבעה מהות הבוררות, שהינה לא לפי חוק הבוררות, ובאופן שזכות הערעור נותרה בידם, כזכות ערעור על הליך משפטי רגיל אחר. להלן נוסח הסעיפים הרלוונטיים:

"1. נשוא התביעה והתביעה שכנגד בתיק אזרחי 1037/84 וכן התביעה בתיק

אזרחי 1169/85 יתבררו ע"י כב' השופט בדימוס מר בכור (להלן - "הבורר ").

….

3. הפסק של הבורר יאושר כפס"ד ע"י ביהמ"ש המחוזי לפי חוק בתי

המשפט ולא לפי חוק הבוררות.

4. כל צד יהיה רשאי לערער על פסק הבורר לאחר אישורו ע"י ביהמ"ש

כנ"ל, לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ולצורך כך, יהיה חומר הראיות בפני הבורר כחלק מחומר הראיות

בתיקים האזרחיים 1037/84 ו- 1169/85."



5. הבורר נתן פסק בוררות ביום 28/4/89, ובו נקבע, כי חל עקרונית שיתוף בנכסים.

הבורר קבע, כי המשיבה זכאית למחצית הזכויות בנכסים מסוימים, לפי הפירוט הבא:



נכסים משותפים:

- מחצית החלקים, הרשומים על שם המנוח בנכס במפרץ חיפה (חלקה 27 בגוש 11661, הנמצא בשדרות ההסתדרות 36) שייכים למשיבה, ועל המנוח היה להעבירם על שמה;

- מחצית ההכנסה, שהיתה למנוח מאז הגשת התביעה בת"א 1037/84, שייכת למשיבה, ועל המנוח להגיש לה תוך 60 ימים דו"ח של הכנסה זו, ולשלם לה את מחיצתה;

- על המנוח היה לצרף תוך 60 ימים רשימה של מגרשים הרשומים על שמו, ושהוא רכשם עד ליום הגשת התביעה בת"א 1037/84, ולהעביר מחצית הזכויות בהם על שמה של המשיבה;

- תכולת הדירה ברחוב נוגה 15, בחיפה היא רכוש משותף של בני הזוג, לצורך חלוקתם בהסכמה. בהעדר הסכמה ישארו הם רכושה של המשיבה, בכפוף לתשלום מחצית ערכם, ואולם ערכם יקבע בדרך של שיערוך על-ידי מעריך, שימונה על-ידי בית המשפט, או בדרך אחרת.

נכסים בבעלות המשיבה:

הדירה ברחוב נוגה 15 בחיפה שייכת למשיבה, ותישאר בבעלותה, ועליה לשלם למנוח בגין זכויותיה לגבי נכס זה, סכום של 18,000 ש"ח;

שני יהלומים בלתי משובצים הם בבעלות התובעת, והיא חייבת בגינם לשלם למנוח סך של 4,500 ש"ח;

יתר תביעות הצדדים נדחו.



6. הבקשה לאישור פסק הבוררות הוגשה על-ידי המשיבה, בתיק אישות 526/84.

בקשה זו הוגשה ביום ב- 14/5/89. ביום 16/5/89 הוסיפה המשיבה והגישה לבית המשפט "הודעה והבהרה" ובה ביקשה לציין, כי על-פי הסדר הפשרה שאושר, לא מדובר באישור פסק בוררות, לפי פקודת הבוררות, אלא כ"פסק דין של בית משפט נכבד זה", וזאת מאחר שהצדדים ביקשו "לשמור לעצמם האפשרות לערער על החלטת הבורר כאילו ניתנה בתור פסק דין של בית משפט נכבד זה...".

בקשה זו - "הודעה והבהרה" - נקבעה לדיון במעמד הצדדים ביום 12/6/89. הצדדים השמיעו טיעוניהם, ומתן ההחלטה נדחה ליום 15/6/89. החלטה מאותו תאריך אינה בנמצא. פניתי לב"כ הצדדים לא העלתה דבר, וכן לא נמצאה החלטה מתאריך זה בתיק עצמו, שהוזמן על-ידי המזכירות. פסק-הדין, שאישר את פסק הבוררות, הוא מיום 12/6/89 ויש להניח, שזו "ההחלטה", שהמתינה לצדדים במזכירות ביום 15/6/89.

כעולה מן הדיון, שהתקיים ביום 12/6/89, ומן האמור בפסק-הדין, הסכים המנוח, באמצעות בא-כוחו באותה עת, עו"ד רוט, למתן פסק דין, המאשר את פסק הבוררות, באופן שפסק הבוררות "הפך לפסק דין". כמו כן, אושרו העיקולים הזמניים שהוצאו. ניתנה הוראה למנוח לקיים את חובת הדיווח, המתחייבת על-פי הפסק, וכן הוטל עיקול על מחצית דמי השכירות, שחייבים לשלם בגין הנכס המושכר.



7. ערעור שהוגש על פסק-הדין, שאישר את פסק הבוררות, לא נתקבל לרישום, ופסק דין, שניתן בעקבות זאת (כבוד השופט מלץ), אישר את החלטת הרשם, לפיה יש להגיש בקשת רשות ערעור, ואין הצדדים רשאיים לשמר בידם זכות ערעור, גם אם באה הסכמת שני הצדדים לעשות כן (בש"א 358/89 ו- בש"א 359/89).

בקשת רשות ערעור שהוגשה, נתקבלה, וניתנה הרשות, בהסתמך על הסכמת המשיבה (רע"א 541/89). במסגרת הדיונים בערעורים (ע"א 5701/91 וע"א- 2135/90), בהסתמך על הודעה מוסכמת של הצדדים, ובכפוף לכך שהצדדים יהיו רשאים להעלות כל טיעוניהם במסגרת תובענה זו (ה"פ 1883/89), נמחקו הערעורים בבית המשפט העליון.



הפועל היוצא הוא, שרשאית המבקשת להעלות בפניי טענות, שהיו למנוח גם בערכאת הערעור (ראה הסכמת המשיבה בסעיף 10 לסיכומיה).



8. הדיון בתובענה בתיק ה"פ 1883/89 נקבע בפני כבוד השופט חנוך אריאל. ביום 26/4/98, בהעדר סיכומים מטעם המשיבה, ולאחר מספר דחיות שהיו בתיק, ניתן פסק-דין על-ידי כבוד השופט אריאל.

באותו פסק דין, נעתר בית המשפט לבקשת עזבון המנוח, והורה על ביטול הסכם הבוררות, ביטול פסק הבוררות וכן בוטל פסק-הדין שאישר פסק זה.



המשיבה הגישה בקשה לביטול פסק הדין הנ"ל. בקשה זו הועברה לדיון בפני, יחד עם התיק העיקרי. בהחלטה, שניתנה על-ידי ביום 8/3/00, נעתרתי לבקשת המשיבה לביטול פסק-הדין בכפוף לתשלום הוצאות, וכן הוריתי על השלמת הגשת סיכומים.

נושאי הדיון בפני הם אפוא מלוא המחלוקות בין הצדדים, לרבות זכותם, כאמור, להעלות טיעונים, שביקשו להביא בפני ערכאת הערעור.



טענות הצדדים והגדרת המחלוקות:

9. המבקשת טוענת, כי טעות יסודית נפלה בהסכם הבוררות, עליו נשען פסק הבוררות. טעות זו, שהיא למעשה טעות משותפת של שני הצדדים, מזכה את המבקשת, כיורשת של המנוח, לבקש את ביטולו של הסכם הבוררות ואת כל ההליכים שהתקיימו לאחריו, ואשר במסגרתו אושר פסק הבוררות שניתן.

מעבר לאמור, זכותו של המנוח להביא טיעוניו כנגד פסק-הבוררות, זכות טבעית זו, מעולם לא מומשה, וגם בכך יש לראות טעם לביטול הליך הבוררות על כל המשתמע ממנו.

אולם המבקשת מוכנה לראות בסעד, שפורט לעיל, סעד חלופי. הסעד העיקרי לו היא עותרת הוא, ביטולו של פסק-הדין, שניתן על-ידי כבוד השופט יעקובי-שווילי בבית המשפט המחוזי, במסגרת התיקים האזרחיים: ת"א 1037/84 ו-ת"א 1169/85, וזאת בשל טעויות מהותיות שנפלו בפסק הבוררות.

(אעיר בשולי הדברים שהתיקים הנ"ל אינם עוד בנמצא, אך אין בכך למנוע הדיון שבפני).

10. כאמור, על-פי פסק הדין בבית המשפט העליון בע"א 5701/91 ובע"א 2135/90, רשאית המבקשת להביא בפני בית משפט זה כל טיעוניה, לרבות אלו, שביקש המנוח להשמיע בבית המשפט העליון. לשון אחר, ערעור על פסק הבורר כאילו היה פסק דין של ערכאה נמוכה בבית המשפט.



למעשה, הטענה העיקרית של המבקשת היא, לראות בפסק הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי, פסק דין המאמץ את פסק הבוררות, כאילו ניתן על-ידי ערכאה שיפוטית, וזאת בשל טעויות מהותיות, שנפלו, לטענתה, בפסק הבוררות, באופן שניתן יהיה ליחסם כטעויות של בית המשפט המחוזי, שניתן לתקוף אותן במסגרת הליך ערעור רגיל.

המבקשת עומדת על הבחנה זו, מאחר שהיא טוענת כנגד "טעות גלויה ומהותית", שנפלה בפסק-הבוררות. עילה כזו אינה קיימת עוד לפי חוק הבוררות, וסבורה המבקשת, כי "טעות" כזו, שלדעתה קיימת, ניתנת לתיקון במסגרת ערעור רגיל על פסק-דין של בית משפט קמא.



אפשרות אחרת לנסח את הדברים היתה, למקד את הטעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא בפסק הבוררות. טענה זו מתבקשת לאור הטענה, כי הבקשה היא לבטל פסק דין זה. הטענה היא, שפסק הדין שאישר את פסק הבורר הוא "המוטעה", שהרי הוא עומד בסתירה להסכמת הצדדים, וחורג באופן מהותי מן ההסכמה אליה הגיעו, כפי שהיא מפורטת בהסכם הבוררות.



אולם, בין אם נבחר באפשרות הראשונה ובין אם נבחר באפשרות השניה, אחת היא, מאחר שהמנוח ביקש לראות בשניים כ"פסק-דין של בית המשפט המחוזי" בדומה לפסק-דין אחר הניתן בהליך משפטי רגיל, ושלגביו תעמוד לו זכות ערעור.



רק אם עמדתם זו לא תתקבל, אזי יהיה צורך לדון בשאלה נוספת, והיא, אם קמה למבקשת זכות הביטול לגבי הסכם הבוררות, ואם כן, אם יש לממשה.



11. לאור מספר הערכאות, שדנו בנושאי המחלוקת בין הצדדים, ולמרות הקושי בקונסטרוקציה המשפטית לה מבקש המנוח לטעון, ומבלי לדון תחילה בשאלה, אם יש אכן להתייחס לפסק הבוררות כפסק דין בהליך רגיל אחר בפני בית המשפט, יש בדעתי לצורך העניין, לקבל את ההנחה האמורה, דהיינו; לראות את פסק-הבוררות שאושר, כפסק דין של ערכאה שיפוטית אחרת עליו יש בזכות - ולהתייחס לכל אחת מטענות המבקשת כנגד פסק הבורר .

רק בשלב מאוחר יותר אבחן, אם היה כלל מקום לעמוד על ההבחנות האמורות, וכן אעמוד, במידת הצורך, על מהותו של הסכם הבוררות.

יש אפוא לבחון את טענות המנוח, כפי שהובאו באמצעות המבקשת, כאילו דן בית משפט זה בפסק הבוררות כבערעור רגיל (ראה סעיף 23.1 לסיכומי המבקשת). זו גם מהות התובענה בפני וזו גם היתה העילה להגשת הערעור בבית המשפט העליון.



12. אבהיר כבר בשלב זה, שאין כל ממש בתובענה שהוגשה, ובהליכים הממושכים שננקטו.

גם בהנחה, שפסק הבוררות היה פסק-דין של ערכאה ראשונה, והדיון בפני הוא כערכאת ערעור, גם אז דינה של התובענה להידחות, על כל חלקיה, לרבות נושא החובות, וזאת מאחר שכל הערעור נסב על שאלות שבעובדה.

המחלוקות העיקריות, כפי שיופרטו בהמשך, הן בשאלות עובדתיות ובקביעת ממצאים. המנוח, באמצעות המבקשת, מתעלם לחלוטין מההליך שהתקיים בפני הבורר , מבחינת הראיות על-ידי הבורר ומן האימון שנתן הבורר דווקא לגירסת המשיבה. התעלמות כזו, אינה אפשרית, גם לא בפני ערכאת ערעור.

מעבר לאמור, בחינתם של חלק גדול מן הממצאים שנקבעו על-ידי הבורר מורה, כי אלה מעוגנים היטב בחומר הראיות שהיו בפניו, ובחלקם האחר, אלה הם ממצאים עובדתיים שהוכרעו במסגרת סמכותו של הבורר כערכאת בירור ראשונה, להתרשם מן העדים שהיו בפניו, ולהעדיף גירסה אחת על האחרת.



ב"כ המנוח, שהמבקשת באה במקומו, ער לקושי בטיעוניו, שהרי גם בהנחה שמדובר בערעור רגיל על ערכאה דיונית ראשונה, אין בית המשפט נוטה להתערב באלה. אלא, שלטענתו, "האיפוק שגוזר על עצמו בית משפט זה בהתערבות בממצאי הערכאה הדיונית, אינו כלל בל יעבור, יש ויתערב בית משפט נכבד זה בממצאיה של הערכאה הדיונית".

התערבות כזו, לדעת המבקשת, יכולה להתקיים מאחר שהבורר פירט שיקוליו, ואין בממצאים עליהם סמך, כדי לתת יתרון דיוני מיוחד דווקא בידו של בעל הדין האחר.

על כך יש להשיב, שכלל אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה השומעת את העדויות והבוחנת את הראיות, ובפרט, כאשר אלה נבחנו, בדרך בה נוהלה הבוררות, ולאור פסק הבוררות המפורט והמנומק היטב.



ההלכה היא, שערעור עובדתי יש לדחותו, אלא אם כן, חורגות המסקנות באופן משמעותי מן הממצאים שנקבעו, או כאשר הממצאים אינם מבוססים על התשתית הראייתית שהוצגה. לא זה המקרה בתיק זה. עיון בפסק הבוררות מורה, כי מדובר בהכרעה מבוססת היטב, תוך שמירה קפדנית על הדין המהותי. ולכן דינה של התובענה להידחות.

יתר על כן, גם בחינה נוספת של ההליך מובילה לאותה תוצאה ובמשנה תוקף.

אין גם לשכוח, שבסופו של דבר, מדובר בהליך של בוררות, והסכם הבוררות, על אף האמור בו, אינו יכול ואינו צריך להתפרש אחרת. לא ניתן לבוא ולהסכים כי בית משפט מחוזי כל שיכול לעשות הוא, לאשר את פסק הבוררות שניתן, ולאחר מכן לטעון כנגד הכרעת הבורר . אם אמנם לא קויים הסכם הבוררות, והבורר טעה בקביעותיו, מקומן של אותן טענות היה בפני בית המשפט המחוזי, בהליך שהיה בפני כבוד השופט יעקובי-שווילי, בטרם אושר פסק-הבוררות. טענות כאלה יכולות וצריכות היו להישמע, בין אם מדובר בהליך בוררות ובין אם מדובר בהליך ערעור רגיל. הסכמה של המנוח בזמנו לאשר את פסק הבוררות כפי שניתן, מונעת, לדעתי, בכל מקרה, מן המנוח, לחזור ולפנות לבית המשפט בתובענה זו.



אדון אפוא תחילה בטענות המבקשת, כערכאת ערעור על פסק הבוררות.



השגות על פסק הבוררות:

13. הערעור המרכזי של המנוח עניינו בהחלטות הבורר , המתייחסות לנכס המצוי במפרץ חיפה בחלקה 27, בגוש 11661 (להלן: נכס-המפרץ). אין מחלוקת כי מחצית הזכויות בנכס זה רשומות על שם המנוח, וכי הוא נדרש על-פי פסיקת הבורר להעביר זכויותיו בשיעור של 50% על שם המשיבה. אולם הטענה היא, כי טעה הבורר , בכך שלא התייחס בפסק דינו לגבי חלקה של המשיבה בחובות הקיימים על הנכס (סעיף 12 לסיכומים), ובכלל קביעתו, כי נכס זה נכלל בנכסי השותפות.

הטענות של המנוח הן, שנכס-המפרץ כלל אינו חלק מהרכוש המשותף, מאחר שנרכש כל כולו מנכסים של המנוח, שהיו שלו קודם לנשואי בני הזוג. לחלופין, המגרש הוא רכוש בלעדי של המנוח, ואם היה שיתוף, אין הוא יכול לחול אלא לגבי המבנה שעל המגרש האמור, או על ההכנסות הנובעות ממנו. מכל מקום, לא ניתן לזכות את המשיבה בזכויות שוות בחלקו של המנוח בנכס, מבלי לחייבה גם בחובות ובהוצאות החלות בקשר לזכויות אלה.



עוד מועלית הטענה, כי תוצאה זו של היות נכס-המפרץ חלק מהרכוש המשותף, היא תוצאה קשה, בהשוואה לקביעה אחרת של הבורר , לפיה דווקא הדירה ברח' נוגה בה התגוררו בני הזוג, אינה רכוש משותף. אמנם דירה זו רשומה על שם המשיבה בלבד, והיא רכושה קודם לנישואין, אולם לטענת המנוח, השקיע כספים רבים בשיפוצה, ולכן היה מקום שהבורר לא יכלול את נכס-המפרץ כרכוש משותף, או לחילופין שיכלול ברכוש המשותף גם את הדירה שברחוב נוגה.

בנוסף לאמור לעיל, הטענה היא, שבכל מקרה יש לנכות ממחצית הזכויות המגיעות למשיבה בנכס-המפרץ את מחצית החובות, אשר נבעו מהפעילות העסקית, של המנוח, אשר המשיבה ראתה עצמה כשותפה מלאה לפעילות זו.



ממשיך המנוח, באמצעות המבקשת, וטוען, כי משטעה הבורר לגבי הזכויות על נכס-המפרץ, ממילא טעה גם לגבי החיוב להגיש דוחות על המקרקעין ועל המגרשים הרשומים על שמו, ושנרכשו על ידו עד ליום הגשת התביעה בת"א 1037/84, וכן לא היה מקום להורות לו לרשום את מחצית הזכויות על שם המשיבה, שהרי הטענה היא, שנכס-המפרץ אינו בגדר רכוש משותף, וכך גם אלה שנרכשו כולם מתוך הכנסות, שבאו לו מהשכרת נכס זה.

כמו כן טען המנוח, כי הבורר לא סיים תפקידו, משלא נתן פירוט מלא לגבי מקומם ובעלותם של התכשיטים השונים.



14. ב"כ המשיבה מפנה לכך, שהתובענה שהוגשה היא למעשה ניסיון לערער על מימצאים עובדתיים ועניינים, שהוכרעו על-פי אמון או אי אמון, שנתן הבורר לעדים, שהיו בפניו, ואין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב באלה (סעיף 15). לשון אחר (כך יש להבין הטענה), גם אם מדובר בערעור רגיל דינן של הטענות להידחות.

עוד מדגישה המשיבה, באמצעות בא-כוחה, כי טיעוני הבקשה מנסים להתעלם לחלוטין מההליך, שהתקיים בפני הבורר , ואותן טענות, שהועלו בפני הבורר , חוזרות ועולות גם בפני בית משפט זה. גם אם באה הסכמת המשיבה להגשת ערעור בפני בית המשפט העליון, הרי שלגופו של עניין, יש לעמדתה, לדחות את התובענה, ולדחות את הניסיונות החוזרים ונשנים של המנוח, ועתה באמצעות יורשתו, שהיא אמו, שלא לקבל החלטות שיפוטיות, שאינן עולות בקנה אחד עם טיעוניו.



15. כפי שהערתי, צודקת המשיבה, כי יש בטיעוני המנוח התעלמות מוחלטת מממצאי הבורר , והוא מבקש למעשה, באמצעות המבקשת, לחזור ולהביא טיעוניו, כאילו מדובר בערכאה ראשונה ולא בערכאת ערעור.

הטענות הן, שרכישת נכס-המפרץ היתה רק מכספים של המנוח, שאינם חלק מ"הרכוש המשותף, ולכן כך גם כל הנכסים, שנרכשו מדמי השכירות, שנתקבלו בגין זכויות המנוח מאותו נכס, אלה הם רכושו של המנוח בלבד. הדירה ברחוב נוגה, צריכה גם היא להיחשב כחלק מן הרכוש המשותף, נושא התכשיטים צריך לקבל הסדר ברור יותר, ונושא החובות כלל לא זכה לברור בפני הבורר .

כל אלה הן טענות עובדתיות, שהובאו בפני הבורר , והן חוזרות ועולות פעם נוספת בבית משפט זה. לגבי הטענות המתייחסות לנכס-המפרץ ראוי לערוך השוואה בין סיכומי המבקשת, כפי שהובאו בהליך בפני (סעיף 18.2) לבין הטענות, שפורטו בפני הבורר (ראה פסק-הבוררות בעמ' 5), כדי לעמוד על "החזרה" המדויקת של אותן טענות בשני המקרים. הוא הדין לגבי הדירה ברחוב נוגה (ראה עמ' 7 לפסק הבוררות).

למרות האמור לעיל, וכדי להדגיש עד כמה לא היה מקום לערעור, אבחן כל אחת מן הטענות, תוך הפניה לפסק-הבוררות. אך קודם לכן, יש להתייחס לקביעות הכלליות שנקבעו בפסק-הבוררות.



פסק הבוררות - התייחסות מפורטת לכל הנושאים:

16. עיון בפסיקת הבורר מלמד, כי כל הטענות, שמעלה המבקשת בתובענה זו, הועלו בפני הבורר , נדונו על-ידו ונדחו, לאחר ניתוח מפורט של ההלכות בפסיקה (ראה פרק ב' - המצב המשפטי), בחינת העובדות והראיות השונות, וקביעת ממצאים והסקת מסקנות המתבקשות הגיונית מן האמור.



מבחינת הרקע העובדתי, ציין הבורר , כי בני הזוג נישאו בפברואר 1974. במהלך שבע עד שמונה שנים היו נישואיהם מאושרים. במהלך אותה תקופה נולדו לבני הזוג שני בנים, ששניהם, למרבה הצער, סבלו מניוון שרירים. ונפטרו. ב- 1975 נולד בנם הבכור - אריק, שנפטר לאחר שנתיים, האחר עופר, שנולד ב- 13/7/77 נפטר בשנת 1986, בעת שבני הזוג כבר ניהלו הליכים משפטיים.

עוד ציין הבורר , כי שני הילדים זכו לטיפול מסור ואוהב, ותלונות המנוח היו, כי המשיבה המשיכה להיות אם מסורה, אך חדלה, בשלב מסוים, מלהיות אישה מסורה.



17. לאחר ניתוח מפורט של ההלכות השונות שדנות ברכוש משותף בין בני זוג, בחן הבורר את הראיות שהוצגו בפניו, תוך שהוא ער לטיעוני הצדדים. בהתייחס לנכס-המפרץ, תוך בחינת עמדות הצדדים: המנוח טען שקיים שיתוף בנכסים מסוימים וזה אינו חל לגבי נכס-המפרץ, לעומת המשיבה, שטענה לשיתוף מלא בכל הנכסים פרט לדירה ברחוב בנוגה.

הבורר קיבל את גירסת המשיבה, כגירסה מהימנה: "גירסת התובעת מהימנה עלי" (עמ' 5 לפסק הבוררות).



בהתייחס לכספים ולנכסים, שטען המנוח, כי הביא עמו קודם לנישואיו, קבע הבורר , שהטענה אינה תואמת לראיות שהובאו:

"הנתבע ניסה להראות שערך הרכוש שהיה לו ערב הנישואין והרכוש

שירש בתקופת הנישואין עולה בהרבה על ערך הרכוש שירשה התובעת,

אבל אין זה תואם את העובדות שהוכחו (קו תחתון אינו במקור- ש'ו')."

(עמ' 6 לפסק הבוררות).



ולגבי טענת המבקש, כי נכס-המפרץ נרכש מרכוש שהיה כולו שלו, ושהתמורה העיקרית בגינו היא מנכסיו של המנוח לפני הנישואים, דחה הבורר טענה זו בקובעו:

"אין זה נכון שנכס זה נרכש על ידי הנתבע אך ורק או לפחות בחלקו

העיקרי ממימוש נכסים שהיו לנתבע לפני הנישואים ומנכסים שהוא ירש.

לכן אין לראות בנכס זה תחלוף לנכסי הנתבע שהיו לו ערב הנישואין

ולנכסים שירש לאחר הנישואין."

במקום אחר, בהתייחס לאופן רישום כלי הרכב, קבע גם הבורר כי "בחקירה נגדית נאלץ הנתבע לשנות גירסתו הברורה בתצהירו, אבל גם בחקירה נגדית אין דבריו תואמים את העובדות." (עמ' 6 לפסק הבוררות).



18. עולה מן האמור, כי במקום שעמדו בפני הבורר שתי גירסאות, בחר הוא להעדיף את גירסת המשיבה כגירסה המחייבת, וכל זאת תך שימת לב לפגיעתו של התובע בתאונת עבודה. בלשון הפסק:



"אוסיף רק כי במסקנתי להעדיף את גירסת התובעת באותם נושאים

בהם הגעתי למסקנה זו, לא התעלמתי מן העובדה שהנתבע נפגע בזמנו

בתאונת עבודה בראשו, תאונה שהשאירה אצלו נכות צמיתה כפי

שנקבע במוסד לביטוח לאומי, ושאין להקפיד עמו בבדיקת כל פרט

על-פי זכרונו". (עמ' 10 לפסק הבוררות).



המסקנה העולה מן האמור, שגירסת המשיבה נמצאה עדיפה, במירב הנושאים, והיא אף נתקבלה כגירסה אמינה, הנתמכת במסמכים, בראיות ולעיתים גם בעדותו של המנוח עצמו. הנחה זו אין לבטל, גם לא בערכאת ערעור, במיוחד לאור הראיות שהיו בפני הבורר .



אתייחס עוד בפירוט מה לטענות, שהועלו לגבי הנכסים השונים.



נכס-המפרץ:

19. לגבי נכס-המפרץ הובאו, כאמור, בפני הבורר שתי גירסאות: גירסת הבעל, לפיה נרכש הנכס כולו מרכוש שלו ערב הנישואין, או לחלופין, כי היה "תחלוף נכסים", דהיינו;

כי רכישת הנכס היתה בכספים, שמקורם בנכסים או בזכויות, שהיו של המנוח ערב נישואיו ו/או שנתקבלו במהלך הנישואין או מכוח ירושה או מתנה (פירוט המקורות הכספיים מצוי בסעיף 18.2 לסיכומי המבקשת).

לחלופין, הועלתה הטענה, כי יש להבחין בין רכישת הנכס לבין הבנייה עליו.

רכישתו של הנכס, לטענת המנוח, הושלמה עוד בטרם נכנסו כספי הירושה של המשיבה, וממונו אך ורק מנכסים, שהיו של המנוח קודם לנישואיו. מן הטעם האמור, גם נרשם הנכס על שמו בלבד, ולכן בשום מקרה אין לראות ברכישת הנכס, נכס משותף.



זאת ועוד, אם לגבי הבנייה על המגרש, פסק הבורר , כי מדובר בנכס, שהינו חלק מן הרכוש המשותף, הרי שיש גם לראות בחוב שנצבר כחלק מחובות משותפים.



המשיבה, לעומת זאת טענה, שרכישת המגרש ובניית המבנה, מומנו מכספי החשבון המשותף ומכספי השניים, וכי שאלת החובות אינה יכולה עוד לידון, מאחר שההזדמנות, שניתנה, להציג ראיות בנושא, לא מומשה על ידי המנוח, ויש לראותו כמנוע מלהעלות טענות אלה בשלב זה.



הבורר , כפי שהובהר, העדיף את גירסת המשיבה, קבע קיומה של חזקת שיתוף כללית, וחזקת שיתוף ספציפית בנכס הנדון.



קיומה של חזקת השיתוף:

20. הבורר היה ער לכל הטענות האמורות, לרבות טענות התחלוף. כמו כן היה ער לעובדה, כי נכס-המפרץ נרכש עוד באוקטובר 1977, וכי הבניה עם הקבלן נחתמה בשנת 1978, וכל זה עוד לפני שהמשיבה זכתה בירושה של אמה (עמ' 5 לפסק-הבוררות).

אולם הבורר קבע, כי הוכחה קיומה של שותפות בכלל נכסי בני הזוג, לרבות בנכס-המפרץ, למעט הדירה ברחוב נוגה, וכי ראיות אלה, לא רק שלא נסתרו, אלא אף נתמכו בעדותו של המנוח עצמו.



הבורר התייחס לניהול עסק "נדלן והשקעות" בשותפות עם אחר. כתוצאה מעיסקאות אלה נותרו כמה מגרשים רשומים על שם המנוח כאדמה חקלאית. בעדותו הודה המנוח, כי שילם תמורתם מחשבונם המשותף של בני הזוג (שם, עמ' 6). תשלום זה אינו נוגע לירושה , והוא מעיד על שותפות קיימת גם בעסקים.

כן התייחס הבורר לעסק נוסף בשם "זלוטי עתיקות", עסק שהיה לו משמעות כספית מהותית. לגבי עסק זה העיד המנוח, שהשניים היו שותפים בו, והוסיף ואמר: "כמו בכל עסק אחר". (שם, עמ' 6). בנוסף ישנה עדות של המנוח, כי המשיבה עבדה בפועל בעסק זה, הגם שלא בהיקף גדול, אך זאת בשל טיפולה בבן החולה, טיפול שאלולא נדרשה לו בנאמנות ובקפדנות, יש להניח כי היו בני הזוג נדרשים להוצאות מקיפות יותר למטפלות.

חשבונות הבנקים של בני הזוג, למעט חשבון שהמשיבה נדרשה לו לשם תשלום חשבונות שוטפים, היו חשבונות משותפים ולתוך חשבונות אלה הוזרמו תשלומי המל"ל וסכומים אחרים, ללא כל אבחנה, כמו גם התמורה שקיבלה המשיבה ממכירת דירת אמה ברחוב הגליל. המנוח לא יכול היה בעדותו להתכחש לעדות כזו, ואף לא הציג גרסה סותרת. בחשבונות עסקיים אחרים, אף שימשה המשיבה כערבה.

הבורר גם דחה את הטענה, כי רכושו ערב נישואיו, והרכוש שירש במהלך נישואיו, עולה בהרבה מירושת המשיבה, אבל עובדות אלה לא הוכחו. נהפוך הוא, הבורר קבע, כי נטיית המנוח היתה להפרזה ולכפיליות.

הבורר קבע עוד כממצא, שהיו למנוח חובות גדולים על נכס-המפרץ ואלה שולמו רק לאחר, שהמשיבה זכתה בירושת אמה, כי למנוח היתה גישה חופשית לירושה זו שכללה זהב ומטבע זר, וכי המנוח עשה גם באלה שימוש לצורך עסקיו.

הבורר גם דחה את הטענה, כי השותפות היתה רק לגבי חלק מן הנכסים, וכן לא קיבל את הטענה, כי יש באופן רישום כלי הרכב כדי להעיד על השותפות. העובדות שהוכחו סתרו את גירסת הנתבע (שם, עמ' 6). כך למשל הרישום היה על שם המנוח בלבד, למרות היות הרכב נכס משותף, והרישום היה על שם הבן עופר, ועל שם בני הזוג כאפוטורופסים, בשל הטבות להן היה זכאי עקב נכותו.

מכאן שהרישום אינו המקור לזכויות בני הזוג.



המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל היא, שלא היתה כל הפרדה בין רכושם של השניים. היתה קופה משותפת, והתמורות שנתקבלו, התחלקו. "עיקר הכספים והתמורות שנתקבלו ממימוש הנכסים השונים נכנסו לחשבון המשותף בבנק. החשבון המשותף הזה גם שימש במישרין ובעקיפין למימון עיקר עסקי הנתבע". (עמ' 7 לפסק).

משמע, שהשותפות בנכסים היתה קיימת, וזאת ללא קשר לירושה שנתקבלה לאחר מכן, והיא בבחינת ראייה נוספת, שיש בה להעיד על קיומה של השותפות, בכלל נכסי בני הזוג, אלא אם כן הוכח אחרת. לגבי נכס-המפרץ, לא נסתרת חזקת השיתוף.

21. הראיות שהוכחו, מובילות למסקנה חד-משמעית, כי נכס-המפרץ נרכש ונבנה כנכס משותף. משנצברו חובות על נכס-המפרץ, שולמו אלה מכספי הירושה . הבורר גם דחה את הטענה, כי נכס זה נרכש רק על-ידי המנוח, או לפחות בחלקו העיקרי ממימוש נכסים שהיו לו מירושה או קודם לנישואיו (עמ' 7 לפסק).

הבורר היה ער לעובדה, כי כספי הירושה של המשיבה הועברו לחשבון המשותף רק ב1978-, וכי חתימה על הסכם רכישת המגרש, היתה קודם לכן. הסכם רכישת המגרש נעשה ב10/10/77-. אולם הבורר לא קיבל את הטענה, כי העיסקה הושלמה באותו מועד, וכן דחה את הטענה, כי המימון נעשה מנכסי המנוח או מכספים, שהיו מופרדים מכלל רכוש בני הזוג.



המנוח לא הוכיח, כי שמר נכסיו אלה, או כי הפריד בין התמורה שקיבל במכירתם, מנכסים אחרים של בני הזוג. לכן גם אין כל חשיבות מתי נרכש נכס-המפרץ, שהרי היה בהתנהגות הצדדים להצביע על הסכמה ושותפות ערבוב ומיזוג של נכסים שבאו לצדדים מלפני נישואיהם ובירושה , למעט הדירה ברחוב נוגה (ראה גם סעיף 17 לסיכומי המשיבה).

כאמור, לצדדים היה חשבון משותף, ששימש לכל עסקיו של המנוח וגם לנכס זה. החובות, שהיו בשל רכישת הנכס ובנייה עליו, שולמו גם הם מתוך החשבון המשותף.



22. התוצאה מן האמור היא, שקביעת הבורר שנכס-המפרץ - הן לגבי רכישתו והן לגבי בנייתו - הוא נכס משותף מבוססת הן על חזקת השיתוף, שעולה מאופן ניהול כלל עסקי המנוח, והן על בסיס ראיות ספיציפיות, שהתייחסו לנכס זה. חזקת השיתוף לא רק שלא נסתרה, אלא אף התבססה.

מן הטעם האמור, אין כל סתירה בין קביעות הבורר להלכת ליברמן (פ"ד לה(4) 359 וכן להלכה בע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר פ"ד מד(4) 293, 298). שם נקבע, שלמרות שגם נכסים עסקיים יכול שיהיו חלק מן הרכוש המשותף, הרי שכאשר כל צד מביא עמו רכוש ניכר, הרי שנדרש דבר מה נוסף להכללתו בחזקת הרכוש המשותף.

בעניננו, אכן נקבע, כי הוכחה כזו קיימת לגבי כלל רכוש בני הזוג מלפני נישואיהם.

הבורר סקר את הרכוש שהביא המנוח עמו מלפני נישואיו (עמ' 4 לפסק), וכן גם התייחס לשאלה מה נעשה ברכוש זה. ונקבע שהוכח, כי כמו גם ירושתה של המשיבה שעלתה על ירושתו, היה גם רכוש זה לחלק מהרכוש המשותף.

הבורר פסק, כי המגרש נרכש והמבנה עליו נבנה, במהלך נשואי השניים, מחשבון משותף, וחובות שהיו קיימים בשל הבנייה, שולמו אף הם מכספי הירושה של המשיבה, אליהם היתה למנוח גישה חופשית.

עובדות, ממצאים ומסקנות אלה, שהם גם פרי ניתוח ההלכות המשפטיות מבוססות על ניתוח, כאמור, מפורט ומנומק היטב, וכל טענה בנושא זה דינה להידחות.



הדירה ברחוב נוגה - רכושה של המשיבה:

23. המנוח טען, כאמור, שיש לראות גם בנכס זה חלק מן הרכוש המשותף. הבורר קבע, כי לגבי נכס זה לא חל השיתוף, לאור הראיות שהוצגו בפניו. בחינתם מאשרת מסקנה זו.



הוכח, כי דירה קטנה זו רכש אביה של המשיבה עבורה עוד לפני נישואיה הראשונים. הדירה נרשמה על שמה, ולאחר כשלון הנישואים הראשונים עמד אביה של המשיבה על כך, שהדירה תמיד תהיה שלה - רשומה על שמה - וכך גם ישאר המצב המשפטי, גם אם תינשא שנית. הבורר קיבל את עדותה של המשיבה, כי היא ראתה בדברים אלה, מעין צוואה של אביה. בנוסף, ניתן היה ללמוד מן הראיות שהוצגו, כי האם נהגה בדרך דומה לגבי אחותה של המשיבה. וכך העיד גם הבעל של האחות, וגם הוא קיבל עמדה זו, שיש לכבד את רצון האב (עמ' 7 לפסק).

הבורר הבחין איפוא בין הדירה לבין התכולה, וקבע, שמבנה הדירה עצמה הוא רכושה של המשיבה ואינו חלק מן הרכוש המשותף.

קביעות אלה הן שוב קביעות עובדתיות המובססות על שמיעת עדויות, קביעת מהימנותן וקביעת ממצאים. אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור.



עובדות נוספות:

24. המנוח טען גם כנגד קביעת הבורר , כי ירושת המשיבה היתה גדולה מירושת המנוח. לדעתו טעה הבורר כשקיבל את גירסת המשיבה, שהסתמכה בעיקר על עדותה. לעמדתו היה מקום לקבל דווקא את גירסת הגיס, שהעיד, כי חלקה של המשיבה בירושה היתה זהה לירושת אשתו, והגם שלא זכר את הסכום הכולל, הרי שמדובר בסכום, שיועד לבזבוז ולבילויים.

כמו כן, ביקש הוא להפנות להצהרת ההון של הגיס. שם לא היה כל אזכור של מטילי זהב או סכום משמעותי אחר, שיכולים היו להצביע על ירושה גדולה, כפי שקבע הבורר .



טענות אלה, כמו גם הטענות האחרות, הן ערעור על קביעת ממצאים ומהימנות עדים, ואולי אף אי דיוק בהבאת הדברים. נושא הירושה נדון בהרחבה בפסק הבורר בעמ' 4.

גם שם קביעת הממצאים נעשתה לאחר בחינת הראיות שהוצגו, בין היתר, גם בהסתמך על מהימנות עדים. הבורר האמין לעדות של מר לבקוביץ, בעלה של האחות, ולעדותה של המשיבה, אשר השתלבה ותאמה לעדותו של מר לבקוביץ.

לגבי חסכונות אחרים היו גם מסמכים בכתב. הבורר דווקא הסתמך על עדות הגיס, אך המסקנות אותן ציין המנוח, אינן עולות מעדות זו.

הבורר קבע עוד, שבחשבון של המנוח היתה הפרזה ולעיתים גם כפילות מסוימת לגבי מה שהוא ירש, ונסיון, ללא הצדקה, להקטין את חלקה של המשיבה (עמ' 6). הבורר גם היה ער לעובדה, שאלה לא מופיעים בהצהרת ההון של מר לבקוביץ (עמ' 7 לפסק), אבל לא היה בכך לשנות את המצב העובדתי.



25. לגבי התכשיטים קבע הבורר (עמ' 9), שאף צד לא הצליח להוכיח טענותיו, וממילא דין תביעתו להידחות. יש להזכיר[ כי על הבורר היה לדון ולהחליט לפי החוק המהותי, וזה כולל גם את נושא נטל הראיה המוטל על מי שמבקש "להוציא מחברו".



חובות - שיתוף:

26. המנוח, באמצעות המבקשת, טוען, כי יש לחייב את המשיבה במחצית החובות החלים על הנכסים המשותפים, בכלל, ולגבי נכס-המפרץ בעיקר.

המבקשת ערה לאפשרות, שהמשיבה תטען, שהחובות הנטענים, שלגביהם הובאו ראיות התייחסו לחובות, שאינם נובעים ישירות מהמבנה, אולם, לעמדתה, אין בכך מלשחררה מלשאת בחובות אלה. אם מחשבון המשותף של הצדדים נמשכו כספים לעסקיו של המנוח, ועל ידי כך הפכו נכסיו לנכסי השותפות, הרי שהיה צריך לנהוג כך גם לגבי החובות, ואם מתוך אותו חשבון נמשכו גם הכספים לשיפוצי הדירה ברחוב נוגה, הרי שגם דירה זו צריכה היתה להיות לחלק מהרכוש המשותף.

זאת ועוד, העובדה, שהמשיבה חתמה כערבה לחשבונות העסקיים של המבקש, ושהבורר ייחס לכך חשיבות מרובה, מוטעית. שהרי אותו עקרון צריך גם להוביל לכך, שהטלת עיקולים על הנכס היא בגין חובות השניים.



הטענה של המבקשת מעבר לאמור היא, שבמהלך כל השנים הלכו והתרבו החובות על הנכס, והמשיבה סירבה לטפל בהם, כך שהחובות היום עולים על שווי הזכויות בנכס.

לצורך זה צורף דף טאבו המצביע על עיקולים הרובצים על הנכס (נספח ה' לסיכומים). אישור ממס הכנסה מיום 11/7/89, וכן תביעה, שהוגשה בגין חוב ארנונה בגין נכס זה על-ידי העירייה כנגד המנוח.

לכן הבקשה היא, כי בכל מקרה יש להתיר למבקשת להביא ראיות לגבי החובות העיסקיים הרובצים על הנכס.



המשיבה טוענת, שלגבי החובות ניתנה הזדמנות חוזרת ונשנית למנוח להביא פירוט חובותיו. המסמכים שהובאו, לא היה בהם להעיד על חובות של השותפים, ולכן גם בנושא זה, דין התובענה להידחות.



27. גם בנושא זה, יש בדעתי לדחות את התובענה, הגם שלא מצאתי התייחסות לנושא בפסק הבוררות. בכתב התביעה שהוגש לבורר, בדיונים שהיו בפניו, כמו גם בטענות בפני, אין כל פירוט של החובות, מועד היווצרם, היקפם וכד'.

לגבי אותם חובות, שנטענו וניתן היה להביא ראיות בפני הבורר , והמנוח בחר שלא לעשות כן, אין עוד מקום לדון בהם, ובקשת המבקשת להתיר הבאת ראיות בקשר לכך נדחית.

אם מדובר בחובות חדשים עקב אי ביצועו של פסק-הדין, הרי שניתן לברר מחלוקות אלה במסגרת הליך עצמאי המפרט קיומה של עילה חדשה. כך למשל, כפי שציינה המבקשת עצמה, התביעה שהוגשה על-ידי עיריית חיפה בגין חוב הארנונה, בגין נכס-המפרץ הוגשה גם כנגד המשיבה.



פסק-הבוררות, שאושר בפסק הדין של בית משפט מחוזי - בין אם אושר כפסק בוררות לפי חוק הבוררות ובין אם אושר כפסק-דין שלא לפי חוק הבוררות - כפוף לזכות ערעור על פסק הדין בתובענה זו, מדובר בפסק-דין סופי.

אם טענת המבקשת מתייחסת לחובות עקב ביצועו של פסק הדין, הרי ששמורה הזכות לשקול הגשת תביעה חדשה, אם אכן קמה עילה. אך אם מדובר בחובות לעבר, הרי ההזדמנות להביא טענות אלה, ניתנה להם, והם לא עשו בה שימוש, ואין להתיר הליך חוזר עצמאי באותה עילה.



28. עיון בפרוטוקולים של הבוררות, מלמד, עד כמה ניתנה הזדמנות למנוח להציג ראיותיו בנושא, והוא ויתר עליה. נציין מספר החלטות ופרוטוקולים בפהי הבורר .

- בהחלטה מיום 25/11/87 נקבע מועד דיון גם כדי לקבל את בקשת המנוח לזמן את פקיד השומה בחיפה. זימון כזה נעשה, בין היתר, כך יש להניח, כדי להוכיח טענתו בדבר חובות למס-הכנסה. בסופו של דבר לא הועלה נושא חוב המס, וכלל לא ברור אם אכן היה חוב כזה בגין רכוש משותף.

- בישיבת בוררות מיום 9/12/87 ביקש עו"ד רוט לפצל את הדיון, באופן שתדון תחילה שאלת השיתוף, ולאחר מכן שאלת החובות. עו"ד גרובר ב"כ המשיבה התנגד. ובהחלטה שניתנה על-ידי הבורר , הבהיר הבורר , שאין בדעתו לפצל את הדיון, ויש לשמוע את כל הראיות.

מפרוטוקול זה ניתן ללמוד, מתי, אם בכלל, הועלתה באופן מסודר טענת החוב והחובה להכיר בו כ"נכס משותף". ומשהעולתה, ברור היה למנוח, כי יש להגיש תביעה מסודרת, במסגרת זמן קצובה. דבר לא נעשה.

- ב- 25/4/88 אמר ב"כ המנוח, כי הוא צריך להגיש חוות דעת לגבי הערכת החובות, וכי נעלמו לו מסמכים רבים. באותה ישיבה הזכיר לו ב"כ המשיבה, כי היה על המנוח להגיש רשימת חובות עם מסמכים, ואלה לא הוגשו.

- בהחלטה שניתנה על-ידי הבורר בישיבה מיום 3/7/88 הבהיר הבורר , שבהחלטה הקודמת מיום 25/4/88 דובר על חובות עבור המבנה של נכס-המפרץ, אולם הגשת המסמכים, שנעשתה באותה ישיבה, לא התייחסה לחובות אלה, והם ביקשו להגיש מסמכים, שהיה עליהם להגיש בשלבים מוקדמים בהרבה. הבקשה להצגת המסמכים שם, נדחתה.

- לגבי החזר חובות של הלוואות, הובאו ראיות. בישיבת הבוררות מיום 13/7/88 הוצג מסמך (ב13/(1)). משמע שאם היו הלוואות אלה הוחזרו.

- בישיבת בוררות 9/1/89 - הודיע ב"כ המנוח, שעם הגשת דו"ח של השמאי, לא יהיו לצדדים דרישות נוספות , והבורר יוכל לתת את פסקו (עמ' 2).

הודעה זו, יש לראותה כהסכמת המנוח, כי לא נותרו עוד נושאים להתדיינות, גם לא בנושא החובות.

אשר על כן, הבקשה לאפשר הבאת ראיות בקשר לחובות בכלל לרבות חובות הרובצים על נכס-המפרץ, ככל שזו מתייחסת לחובות שקדמו לפסק-הבוררות, נדחית.



29. התוצאה מן האמור היא, שגם אם מדובר היה בפסק דין של בית משפט, בהליך רגיל אחר, עם זכות הערעור על פסק הדין, גם אז דינו היה להידחות. ההלכה בערעור עובדתי ברורה.

כפי שחזר והבהיר בית המשפט בע"א 2964/98 (אורן אלקן נ' בית חולים "קפלן" ואח', תקדין-עליון, כרך 2000(1) תש"ס/א2000- 537, תוך הפניה להלכה שנקבעה בע"א 323/89 (פ"ד מה(2) 142, 171) , אין זה דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים, בשיקולים ובמסקנות אליהם הגיעה הערכאה הראשונה, כאשר אלה מושתתים על חומר ראיות שהיה מקובל על אותה ערכאה. הלכה זו שהתייחסה לנושא בעניני נזיקין חלה כמובן גם בנושא פירוק שיתוף (ע"א 7388/97 עזבון המנוח משה שמיר נ' יעל דולב, (תקדין עליון) כרך 99 (1), תשנ"ט/תש"ס 1999, כבוד השופט אור, שם, עמ' 1121).



עילת ביטול:

30. למעשה יכולתי לסיים את פסק-הדין בשלב זה, שהרי הבדיקה נעשתה על בסיס ההנחה, שאכן עמדה למנוח זכות הערעור. אולם, ראוי להוסיף ולהדגיש, עד כמה הבחינה שנעשתה, עשתה חסד עם המנוח, שהרי מלכתחילה לא היה כלל לצורך להתייחס לפסק-הבוררות אלא כפסק לפי חוק הבוררות, וכל טענה שהיה מקום להעלות, ניתן היה להביאה באותה מסגרת דיונית.

עוד יש להדגיש, כי הסכמת המנוח לאישורו של פסק הבוררות, צריכה היתה להקים מניעות, באופן שלא ניתן יהיה עוד לחזור לתקוף את הפסק. אבהיר מסקנתי האמורה.



31. כאמור, עיון בבקשה לאישור פסק הבוררות מלמד, כי הטענה היתה, שלא ניתן לאשר את פסק-הבוררות כפי שניתן, שהרי בכך היה כדי להפר את ההסכמה אליה הגיעו., במסגרת הסכם הבוררות.

טענה זו מקומה היה בפני בית המשפט המחוזי, בהליך, שהתקיים בפני כבוד השופט יעקובי-שווילי, במיוחד כאשר הטענה היתה, שיש לאשר את "פסק-הבורר ", לפי חוק בתי המשפט ולא לפי חוק הבוררות.



השאלה, אם פסק הבורר אושר כפסק-בוררות, ובכך נוגד הוא את האמור בהסכם הבוררות שבין הצדדים, כטענת המנוח, או אם הפסק אושר לפי חוק בתי המשפט, וכמוסכם על ידי הצדדים, נוגעת ישירות לתוכנו של פסק-הדין, שניתן בבית המשפט המחוזי.

על פסק-דין של בית המשפט המחוזי, כמאשר את פסק-הבוררות לא הוגש ערעור. לא את פסק-הדין ביקש המנוח לתקוף, אלא את פסק הבורר . נקודת המוצא היתה, שפסק-הדין בתיק אישות 526/84, נושא תאריך 12/6/89, תואם את הסכמת הצדדים, שהרי המנוח הסכים לבקשת המשיבה לאשר את פסק-הבורר , כפי שניתן.



הסכמה כזו, יוצרת לכשעצמה מניעות כלפי המנוח, באופן שאינו רשאי לעלות עוד טענות גם כנגד פסק-הבורר עצמו.



על פי הסכם הבוררות שבין הצדדים, נתונה היתה הסמכות לבית המשפט לאשר את פסק-הבורר . הסכמה כזו, אין פירושה אישור אוטומטי של פסק-הבורר . בין אם מדובר באישור לפי חוק בתי המשפט, ובין אם מדובר באישור לפי חוק הבוררות, שיקול הדעת אם לאשר פסק-בורר נתונה לבית המשפט, ואם יש למי מבעלי הדין טענות כנגד פסק-הבורר , עליו להביאן בפני בית המשפט, בטרם מתן האישור.



לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לאשר את פסק-הבורר , בקשה שהוגשה בפני בית המשפט המחוזי במסגרת תיק האישות, נתן המנוח הסכמתו לבקשה זו. ואכן, פסק-הדין שניתן, פותח במילים, שהאישור ניתן גם בהסתמך על הסכמת המשיב, שהוא המנוח. כך גם נמצא בפרוטוקול דיון בישיבת בית המשפט ביום 12/6/89, מציין שם עו"ד רוט, מי שייצג את המנוח, כי איננו מתנגד לבקשה לאשר פסק. אמנם הטענה שם היא, שאין לו אפשרות לעשות כן, אך זו טעות משפטית.



אם אכן היתה הסתייגות מפסק-הבורר , צריך היה להביאה בפני בית המשפט בטרם אושר הפסק.



32. בהנחה שלא מדובר בפסק בוררות, שניתן לאשרו לפי חוק הבוררות, הרי שהאפשרויות האחרות הן, שתפקידו של כבוד השופט בדימוס, השופט בכור, היה לשמש "מעין בורר" או שמדובר ב"מומחה". במקרה האחרון, המומחה איננו מכריע במחלוקות, אלא נותן יעוץ הערכה ושומה, וההכרעה הסופית נתונה בידי בית המשפט. אם אכן מדובר היה במומחה, הרי ש"הפסק" הוא לכל היותר בגדר של חוות דעת, ובמקרה כזה לא היה מקום לבקש אישור של בית המשפט, וגם לא היה מקום להסכים לבקשה. ניתן גם להסכים, שמהותו של ההליך כפי שהיה, אינו מצביע על השופט בכור, כמומחה.



האפשרות האחרת היא איפוא, שמר בכור שימש "מעין בורר" (ראה ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א 1991-) עמ' 245, ואילך).

תפקידו של השופט בכור, ללא ספק, היה תפקיד של מכריע במחלוקות, שהובאו בפניו לאחר שמיעת הראיות. במובן זה נחשב הוא כבורר.

על הסכם הבוררות חלים דיני החוזים הכלליים. כדי לעמוד על מהותו של תפקיד המינוי, יש לבחון את אומד דעתם של הצדדים, כדי לקבוע את כוונתם האמיתית בעת חתימה על ההסכם. עיון בהסכם הבוררות מלמד, שכוונת בעלי הדין היתה, שהשופט בכור יפסוק בסכסוך על סמך עדויות ויכריע במחלוקות, שהובאו בפניו. תפקיד זה, כאמור, הוא תפקיד של בורר, אשר מתפקידו להכריע בסכסוכים המובאים בפניו וליתן החלטות. גם בהנחה, שחוק הבוררות לא חל על החלטות מעין אלה, גם אז, הסמכות של בית המשפט להתערב בהכרעותיו של אותו "מעין בורר", מצומצמת, ואולי אף לא במידה פחותה מזו הנוגעת לפסק של בורר ממש. גם כאשר מדובר במסקנות הנוגעות בעניינים שבשיקול דעת, הלכה היא, שאין להרשות התערבות בנושא זה, ואין להצדיק שינוי במסקנותיו של אותו מעין בורר (ראה שם עמ' 248).

התוצאה מן האמור היא, שגם כאשר מתנהל הליך מעין שיפוטי שחוק הבוררות אינו חל עליו, התקיפה העיקרית יכול שתעשה בטענה שכללי הצדק הטבעי לא נשמרו, שהרי חובה כזו היא כללית. אולם אין מקום להתעלם מההכרעות שניתנו ואין להתיר ניסיון לחזור על ההליך השיפוטי , רק כדי לקבוע מערכת עובדות שונה.

משמע, שטענות שיש לבעל דין כנגד פסק-של "מעין בורר", בדומה לטענות שיש לבעל דין כנגד פסק-בוררות, יש להשמיען בפני בית המשפט המתבקש לאשר את הפסק שניתן, במיוחד לאור ההלכה, שאישורו של ההסדר - גם פסק שניתן על ידי "מעין בורר" - אינה פעולה אוטומטית של בית המשפט, אלא נתונה לשיקול דעתו.



33. זאת ועוד, גם בהנחה, שמדובר היה בפסק בוררות, שיש לאשרו לפי חוק הבוררות, גם אז ניתן היה להעלות את הטענה של אי שמירה על כללי הצדק הטבעי, אפילו במסגרת עילות הביטול לפי חוק הבוררות. לפחות לכאורה, יש מקום לטענה, שפגיעה בזכויות דיוניות בין הצדדים, אשר עלולה לפגוע בעקרונות הצדק הטבעי, היא בבחינת חריגה מסמכותו של הבורר . בורר, מבחינה רעיונית - עקרונית קיבל הסמכה לנהל בוררות על פי עקרונות הצדק הטבעי בלבד. פגיעה בעקרונות אלה, יכול שתחשב כחריגה מסמכות (ראה פסק הדין שניתן על-ידי כבוד השופטת שטרנברג-אליעז בתיק ה"פ 11350/99 (ת"א) (גרינבלט ולרי ואח' נ' עודד רינה, פסק הדין ניתן ב- 9/3/00, המפנה לע"א 428/74 מלבין נ' זונטג, פ"ד כט(1) 281, 286, וכן לרע"א 3017/97 ימושקוביץ חברה לבניין בע"מ ואח' נ' מ.ר.פ.ר בניה והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נא(3) 745, 749).



מכאן, שבין אם מדובר היה באישור של הפסק לפי חוק בתי המשפט, ובין אם מדובר באישור לפי חוק הבוררות, אם ביקש המנוח לטעון כנגד תוכנו של פסק-הבוררות, מקומן של טענות אלה היה, במסגרת הבקשה לאישורו של הפסק. משהסכים לבקשת האישור, אין הוא יכול עוד להשמע בטענות לתוכנו של הפסק.



טענות כנגד אופן ניהול הבוררות:

34. מעבר לאמור לעיל, המבקשת העלתה טענות כנגד אופן ניהול הליך הבוררות, וכן טענה, שלמנוח לא היתה הזדמנות להביא טענותיו. טענה זו, אם היה לה מקום, כאמור צריך היה להביאה במסגרת הבקשה לאישורו של הפסק.

לגופו של ענין, אין הטענה מבוססת, וראוי היה שלא תועלה.

מדובר בבוררות, שהחלה ב- 1986 ושנסתיימה כעבור כשלוש שנים. הדיון היה על-פי הדין המהותי, כאשר הצדדים מיוצגים על-ידי באי כוחם, וכל צד הגיש ראיותיו לרבות תצהירי עדות ראשית מפורטים. נשמעו ראיות. נשמרה בקפדנות זכותם להציג טיעונים, ולהביא ראיות בכל נושא שביקשו, לרבות בנושא החובות.

ניהול כזה מצביע על שמירה קפדנית גם של עקרונות הצדק הטבעי.



טענות כנגד תוקפו של הסכם הבוררות:

35. טענת המנוח היתה, שיש לו זכות ערעור, מכח הסכם בעלי הדין, וכי מדובר בהסכמה דיונית, שיש לכבדה. ראשית, לטענה זו אין לה עוד מקום. כאמור, נושא זה אינו רלוונטי עוד, לאור הבדיקה שנעשתה וההנחה שנתקבלה לצורך אותו דיון, שאכן עמדה למנוח זכות הערעור.

שנית, בהתייחס לשאלה העקרונית, אם יכולה לבוא הסכמת הצדדים לזכות ערעור, במקום שהדין אינו מתיר זאת, ניתנה תשובה ברורה, בפסק דין שניתן על-ידי כבוד השופט מלץ, בערעור שהוגש על החלטת הרשם, ואין סמכות, לדעתי, לבימ"ש זה לחזור ולדון בסוגיה, גם אם באה הסכמת בעלי הדין לכך.

סמכות עניינית, המוענקת מכוח הסכם בין בעלי הדין, אינה יכולה להתקיים אלא במקום, שקיימת סמכות כזו מכוח הדין, או לפחות, שסמכות ענינית כזו, אינה סותרת הוראה שבדין (כמו למשל סמכות בית דין רבני לשמש בורר , בנושאים שאינם בסמכותו על-פי דין, ובהנחה שאין בהוראות אלה או אחרות לשלול ממנו סמכות כזו).

ככלל, אין בית המשפט מהווה "חותמת גומי" להסכמות הצדדים, גם כאשר ישנה פניה מוסכמת של בעלי הדין בפניו. כך גם כאשר בעלי דין מסכימים, כי נושא מסוים ידון בערכאה מסוימת, והוא הדין לכשמוגשת בקשה לאישור הסדר כפסק-דין. שיקול הדעת הוא לבית המשפט והוא יפעל במסגרת הסמכות הנתונה לו על-פי דין, ובהתאם להסכמות הצדדים, אם אלה עולות בקנה אחד עם סמכותו. לעולם אין בית המשפט חייב לאשר הסדר או לתת פסק דין בהסכמה, אלא חייב הוא להפעיל את שיקול דעתו, ובין היתר לשקול אם ההסדר הוא בגדר סמכותו של בית המשפט, ואינו חורג מאותה סמכות. אסור לו לבית המשפט לחרוג מגדר סמכותו שנקבעה בחוק, אפילו בהסכמת בעלי הדין (ראה י' זוסמן, בעריכת ש' לוין, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) עמ' 548-547 במיוחד הערת שוליים 117). כמו כן על בית המשפט גם לשקול, אם הפשרה איננה כוללת התחייבות שאין לאשרה (שם).



36. לעניין בטלות הסכם הבוררות טענת המבקשת היא, כי קיימת טעות משותפת של הצדדים, ובהסתמך על סעיף 14(ב) של חוק החוזים הכללי, ובהיותה טעות יסודית, יש לבטל הסכם הבוררות. אמנם המבקשת ערה לכך, שהסמכות לבטל נתונה לבית המשפט, וכי בית המשפט לא יבטלה אם הטעות תוקנה, הרי שבמקרה זה, לטענתה, ישנה התנגדות של המשיבה לאפשר דיון בפסק הבוררות כבערעור רגיל, ולכן יש להורות על הביטול.

טענה זו של המשיבה בדבר קיומה של עילת ביטול דינה להדחות. ראשית, כפי שהובהר, בחנתי את פסק הבוררות כפסק דין רגיל, וממילא גם לפי עמדת המבקשת לא עומדת עוד עילת הביטול.

שנית, גם אלמלא, בחנתי דרך זו, לא היה מקום להיעתר לבקשה. בקשת הביטול לא הוגשה תוך זמן סביר לאחר שנודע על הטעות. אם אמנם מדובר היה בטעות של הבורר , ולפחות חלק מהטעויות מקימות עילת ביטול, לא ברור מדוע לא נקט המנוח בדרך זו, והסכים לאישור פסק הבורר , כפי שנפסק.



זאת ועוד, גם לגופו של ענין, אין כל הצדקה לבטל פסק בורר, שניתן לאחר דיון כה מקיף וממצא, כפי שנעשה בתיק זה.



אעיר עוד מבחינה דיונית, שאין מקום להגיש סיכומים על דרך ההפניה לטענות כאלה או אחרות שנטענו במהלך המשפט (ראה סעיף 23.14 בסיכומי המבקשת). בדומה לתצהיר - תוך שימת לב להבדלים שבין השניים - ראוי כי הסיכומים יוגשו, שלא על דרך ההפנייה.



התוצאה:

37. אשר על כן, אני מורה על דחיית התובענה על כל חלקיה.

התוצאה מן האמור היא, שפסק הבוררות על כל חלקיו, שניתן ביום 28/4/89, ושאושר כפסק דין תקף, בפסק דין שניתן על-ידי כבוד השופט יעקובי-שווילי ביום 12/6/89 בתיק אישות 526/84, עומד בעינו.



אני מחייבת את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק בוררות

  2. תקנות הבוררות

  3. ערעור בוררות

  4. תניית בוררות

  5. מוסד הבוררות

  6. הסכם בוררות

  7. הארכת בוררות

  8. הליך בוררות

  9. ביטול הליכי בוררות

  10. עורך דין בוררות

  11. הסכם - בוררות

  12. מה זה אבעיה ?

  13. בוררות - חובת הנמקה ?

  14. אישור פסק בוררות

  15. תיקון פסק בוררות

  16. פרשנות פסק בוררות

  17. בוררות בין שכנים

  18. סיכול פניה לבוררות

  19. בוררות בנושא ליקויי בניה

  20. עיקול זמני בוררות

  21. סעיף 23 לחוק הבוררות

  22. נטישת הליכי בוררות

  23. ערעור בעניין בוררות

  24. סעיף בוררות חוקת ההסתדרות

  25. איגוד ערים - בוררות

  26. סעיף 29 חוק הבוררות

  27. סעיף 5 לחוק הבוררות

  28. סעיף 29 לחוק הבוררות

  29. בוררות בין עורכי דין

  30. סעיף 24 לחוק הבוררות

  31. פרוייקט בניה - בוררות

  32. טעות גלויה בפסק בוררות

  33. חובת בוררות - צו מניעה

  34. הסכם בוררות לאחר סכסוך

  35. אישור פסק בוררות רבנים

  36. תיקון טעות בפסק בוררות

  37. בקשה לאישור פסק בוררות

  38. בקשה למתן הנחיות בהליך בוררות

  39. סעיף 24(4) לחוק הבוררות

  40. הפרת זכות סירוב ראשונה

  41. שימוש במקרקעין - בוררות

  42. עיקולים לפי חוק הבוררות

  43. ביקורת שיפוטית - בוררות

  44. ערובה לביצוע פסק בוררות

  45. הסכם בוררות בית דין רבני

  46. סעיף 24 (10) לחוק הבוררות

  47. הפרה מתמשכת של התחייבות

  48. בקשה לאשר פסק בוררות חלקי מוטעה

  49. סעיף בוררות בהסכם מייסדים

  50. חקירה נגדית בהליך בוררות

  51. פיצויי פיטורים מוגדלים - בוררות

  52. תניית בוררות בית דין רבני

  53. חלוקת רכוש משפחתי - בוררות

  54. קניית דירה בשוויץ - בוררות

  55. פרשנות תניית בוררות בהסכם

  56. התנגדות הסתדרות פיטורים - בוררות

  57. טופס בקשה להזמנת עד לבוררות

  58. פסק דין הצהרתי – ביטול הסכם בוררות

  59. העברת תיק בוררות בחזרה אל בית משפט

  60. פסק בוררות מנוגד לתקנת הציבור

  61. תנאי הסכם על בוררות בעניין שכר טרחה

  62. טענות בנוגע לאופן ניהול בוררות

  63. ההבדל בין פסק ביניים לבין החלטה

  64. בית דין רבני בוררות - דיני עבודה

  65. סעיף 24(3) לחוק הבוררות - חריגה מסמכות

  66. בקשה לאישור פסק בוררות ובקשה לביטול הפסק

  67. החלטת ביניים - סעיף 23 לחוק הבוררות

  68. טופס הודעה על בקשה לאישור פסק בוררות

  69. תיקון פסק בוררות לאחר אישור ע"י בית משפט

  70. בקשה לאשר עיקול זמני במסגרת בקשה לאישור פסק בוררות

  71. עיכוב הליכי בוררות למרות פגמים בהתנהלות המבקש

  72. בקשה לאישור הסדר בוררות - סעיף 350 ו 351 חוק החברות

  73. תביעת השבה של סכום ששולם ביתר במסגרת הליכי בוררות

  74. חלפו מעל 45 יום בין מתן פסק הבוררות לבין הגשת הבקשה לביטולו

  75. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון