החלטה א. מהות הבקשה. לפניי בקשה למתן פסק דין בתיק הפ 226/98 (להלן: "התובענה"), זאת לאור פסק דינה של כב' השופטת גילאור מיום 13/2/2000 בת"א 10904/97. המבקש, מר דוד קוקיא (להלן: "דוד") היה בעבר הבעלים של מספר חלקות באזור היציאה הדרומית של העיר חיפה וכמפורט להלן. המשיבה 1, עיריית חיפה (להלן: "העירייה") הפכה לבעלים הרשום של החלקות שהופקעו מדוד, זאת לאחר הליך הפקעה שהחל בתחילת שנות השבעים. המשיבה 2, הועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה (להלן: "הועדה המקומית") הנה הועדה האחראית מבחינה תכנונית על האיזור בו ממוקמות החלקות נשוא הליך זה. המשיבה 3, מת"ם - מרכז תעשיות מדע חיפה בע"מ (להלן: "מת"ם) הנה חברה בע"מ מאוגדת כדין אשר בבעלותה כיום 50.1% ממניות המשיבה. המשיבה 4 מת"ם 80 מרכז תעשיות מדע חיפה 1979 בע"מ (להלן: "מת"ם 80) הנה חברה בע"מ אשר בבעלותה כיום זכויות החכירה של חלק מהחלקות נשוא הליך זה. המשיבה 5 החברה הכלכלית לחיפה בע"מ (להלן: "החברה הכלכלית") הנה חברה בע"מ מאוגדת כדין בבעלות העירייה והיא הייתה עד לאחרונה הבעלים של מת"ם ומת"ם 80 ואילו כיום אין החברות הללו בבעלותה. התובענה הוגשה ע"י דוד ביום 29.4.98. בתובענה נתבקש ביהמ"ש ליתן צו המחייב את המשיבות להציע לדוד לרכוש בחזרה את זכות הבעלות בחלקה 26 (בעלות מלאה) ובחלקות 39 ו57- (בעלות חלקית) בגוש 10735 שבחיפה (להלן: "החלקות"). בנוסף נתבקשו סעדים חלופיים, שלא יפורטו בשלב זה מאחר ואינם רלונטיים להחלטה זו. כאמור, מדובר בקרקעות שהיו בעבר בבעלות (חלק בבעלות מלאה וחלקן בבעלות חלקית) דוד, אך הופקעו מידיו לצורכי ציבור בשנות השבעים. ביום 12/7/99 הוחלט על ידי כי יש לצרף להליך עוד שלוש חברות שעשויות להיפגע מתוצאותיו הן המשיבות 3 - 5 - מת"מ, מת"ם 80 והחברה הכלכלית. ואכן ביום 15/7/00 הוגשה המרצת פתיחה מתוקנת הכוללת גם את החברות דלעיל. בהליך אחר ת"א 10904/97 (להלן: "ההליך הקודם"), שהוגש ביום 16/3/97, דהיינו לפני הגשת התובענה הנוכחית, שהגישו קרובי משפחתו של דוד, שאף להם הייתה בעבר בעלות במספר חלקות במקום (חלקות מספר 39, 55, ו56- בגוש 10735) כנגד העירייה והועדה המקומית. נתבקש סעד זהה וביום 13/2/00, כאמור, ניתן פסק דין המורה לעיריה ולועדה המקומית להציע לתובעים לרכוש בחזרה את זכות הבעלות (החלקית) במקרקעין שבעבר היו בבעלותם. לאור פסק דינה של כב' השופטת גילאור פנה דוד ביום 12/3/00 בבקשה למתן פסק דין בהליך זה, בטענה כי החלטת כב השופטת היא בבחינת מעשה בית דין, זאת מכיוון שמדובר בחלקות סמוכות לאלו שהיו בעבר בבעלותו של דוד (חלקה 39 היא בבעלות משותפת של דוד וקרוביו), הסעדים שנתבקשו על ידי קרוביו של דוד זהים לאלו שנתבקשו ע"י דוד ואף חלק מהמשיבות בהליך זה היו משיבות בהליך הקודם (המשיבות 1 ו2-). כמו כן, בשני ההליכים דנו לטענתו של דוד באותן עובדות וענו על אותן שאלות משפטיות. ב. העובדות. בשנת 1944 נקנו החלקות דלעיל ע"י אביו של דוד (עבורו ועבור אחיו). חלקו של דוד בחלקות היה כדלקמן: חלקה 26 - ששטחה כ 12 דונם, מצויה הייתה בבעלות מלאה של דוד. חלקה 39 - ששטחה כ 16 דונם, לדוד היו בה כשני דונם. חלקה 57 - ששטחה כ 20 דונם, לדוד היו בה כ שישה וחצי דונם. החלקות דלעיל היו כלולות בתכנית בניין עיר חפ/ 1332 - תיירות נופש וקייט (להלן: "התוכנית הקודמת") אשר נכנסה לתוקף בשנת 1971 ולפי תוכנית זו החלקות נשוא הליך זה שהיו בבעלות פרטית נדרשו לצרכי ציבור ונועדו להפקעה תוך 3 שנים. ואכן ביום 13/7/72 התפרסמה בי.פ. הודעה לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 (להלן: "החוק"), לפיה בכוונת הועדה המקומית להפקיע את החלקות (למעט חלקה 26) בהתאם לתוכנית דלעיל. ביום 8/3/73 פורסמה הודעה דומה גם לגבי חלקה 26. כתוצאה מהודעה זו נערכו שני הליכים משפטיים: תיק אזרחי 708/73 לגבי חלקות 39 ו57- ותיק 82/74 לגבי חלקה 26 (שהופקעה במועד מאוחר יותר כרונולוגית). ביום 20/12/73 ניתן פסק דין בת.א 708/73 לגבי תשלום הפיצויים המגיעים לבעלי החלקות שהופקעו. ביום 15/11/74 ניתן פסק דין בת"א 82/74 לגבי תשלום הפיצויים לבעלי חלקה 26 (דוד) וחלקה נוספת, כשפסק הדין הסתמך במידה רבה על האמור בפסה"ד 708/73. ביום 11/11/80 פירסמו המשיבות 1 ו- 2 הודעה על רכישת חלקות 39 ו 57 לפי סע' 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת ההפקעה") ובהתאם להודעה זו נרשמו הקרקעות על שם העירייה בלשכת רישום המקרקעין. שנה לאחר מכן ביום 1/10/81 פורסמה לשם מתן תוקף בילקוט הפרסומים תוכנית חפ/ 1332 ג' (להלן: "התוכנית החדשה") שהיוותה שינוי לתוכנית חפ/ 1332 ולטענת דוד שינתה את ייעוד החלקות נשוא הליך זה. חלקות 26, 39 סווגו כאתר ד' - אתר ירידים ותערוכות שמיועד להקמת מבנים לירידים ותערוכות, לונה פארק, גן שעשועים ושירותי תיירות. חלקה 57 סווגה כאתר ז' - אתר נופש וספורט, וכן במסגרת אתר א' - אתר המיועד להקמת מרכז ספורט ונופש ו/או בתי מלון בתכולה כוללת של 200 חדרים וכן מתקנים ושרותים לנ"ל. ג. תמצית טענות דוד בהמרצת הפתיחה. דוד טוען כי הפיצויים שקיבל הנם נמוכים בהרבה מהסכום, אותו היה אמור לקבל בעבור החלקות שהיו בעבר בבעלותו וזאת מכיוון שבעת שביהמ"ש נתן החלטתו לעניין הפיצויים לא עמדה בפניו התכנית החדשה, כי אם התכנית הקודמת. לפי התכנית החדשה, לא קיים כל בסיס להפקעה. עוד טוען דוד שבעת שהחליטו המשיבות 1 ו- 2 לשנות את ייעוד המקרקעין כאמור בתוכנית חפ/ 1332ג', היה עליהן להציע לו לרכוש את החלקות בחזרה וזאת לפי הוראות סע' 195 לחוק התכנון והבניה, אך תחת זאת העדיפו למכור את החלקות לגורמים פרטיים. לגבי חלקה 26 הגדילו המשיבות לעשות, כאשר פרסמו את דבר ההפקעה בשנת 1987 מכוח התוכנית הקודמת, וזאת כ- 6 שנים לאחר שפורסמה התכנית החדשה. בנוסף, טוען דוד כי המשיבות 1 ו2- הטעו את ביהמ"ש ופעלו בחוסר תום לב בעת קביעת הפיצויים בגין הפקעת החלקות והכל במגמה למכור החלקות לאחר הפקעתן, לצרכים מסחריים ולא ציבוריים בשווי גדול בהרבה מסכום הפיצויים. ד. תמצית טענות העיריה והועדה המקומית בהמרצת הפתיחה. התוכנית החדשה באה בין היתר לחלק את השטח לייעודים מוגדרים, לקבוע שטחי בניה, גובה בניינים ודרכי גישה לאתרים. תוכנית זו לא שינתה את הייעוד של החלקות נשוא הדיון. כל השימושים בחלקות דלעיל הם לצרכי ציבור כמשמעותם בחוק. בחלקה 57 עוברים קוי מתח המוגדרים כ"פרוזדור חשמל" דבר המגביל את אפשרויות הבניה בה. חלקות 26 ו57- הוכרזו כאתר עתיקות, דבר העשוי להגביל את אפשרויות הבניה בהן ואף עשוי לגרום להוצאות רבות לבעלים. בחלק מחלקה 39 הופקעה זכות השימוש לטובת מדינת ישראל לשם הנחת צינור להעברת דלק לכן גם בחלקה זו מוגבלות אפשרויות הבנייה. העירייה שילמה פיצויים לדוד בגין ההפקעה בהתאם לפסקי הדין של כב' השופט בכור. ביהמ"ש היה מודע למצב התכנוני בחלקות, באשר לא הוסתרו ממנו נתונים בקשר לכך וגובה הפיצויים נקבע בהתאם. גובה הפיצויים היה אף גבוה משווי החלקות. דוד, מנוע כיום מלהעלות טענות כלשהן לגבי הפקעת החלקות מאחר וקיבל עבורן פיצויים. פסקי הדין של כב' השופט בכור, מהווים מעשה בית דין. כל טענה בנוגע להם מהווה למעשה ערעור על פסקי דין אלה שלא במועד ולא בפני הערכאה המתאימה. ההפקעה של חלקה 26 נעשתה בשנים 1972 ו1973- ולא בשנת 1987. רישום הבעלות בשנה זו, היא עניין פורמלי בלבד. התיישנות - חלה התיישנות על חלק מהתביעה מפאת השנים הרבות שחלפו. שיהוי - דוד השתהה בהגשת התובענה למעלה מ- 16 וחצי שנים מאז קיומה של עילת התביעה, שכן התכנית החדשה פורסמה ביום 1.10.81 ומאז הושקעו כספים רבים בפיתוח החלקות. הסעד המבוקש אינו מעשי - רוב השטח מופקע ע"י שר האוצר לבניית מנהרות הכרמל, הוקמו מבנים על מספר חלקות שחלקן לא היה בבעלות בלעדית של דוד, אלא בבעלות משותפת של דוד עם אחרים. בכל מקרה ואף אם יוחלט לפעול לפי סע' 195 לחוק הרי שהחלקות הושבחו רבות מאז ההפקעה ולפי אותו סעיף חייב דוד לשפות את המשיבה 1 על השבחה זו וכן להשיב את הפיצויים שקיבל משוערכים להיום וכן הוצאות בניה ופיתוח, כמו כן לשלם מסים בגין החלקות, שהרי הפסיק דוד לשלם מסים מיום ההפקעה. ה. תמצית טענות מת"מ ומת"מ 80 בהמרצת הפתיחה. המשיבות מצטרפות לטענות המשיבות 1 - 2 ומוסיפות עוד מספר טענות כפי שיפורט להלן: המשיבות הסתמכו על המצג כפי שהוצג להן ע"י העירייה ועל כן חכרו את המקרקעין נשוא תביעה זו ל 49 שנים עם אופציה ל 49 שנים נוספות. המשיבות השקיעו כספים רבים בהקמת מרכז הקונגרסים שבמקום תוך הסתמכות על מצג זה. המשיבות לא היו "בתמונה" בכל שלבי ההפקעה ועל כן אין לחייב אותן לפצות את דוד בכל פיצוי שהוא, ואם יש לדוד זכות כלשהי הרי היא מתקיימת כלפי העירייה ו/או הועדה המקומית בלבד. במקרה דנן, אין כל אפשרות לבצע השבה בעין כפי שדורש המבקש באשר המבנים והמתחמים המצויים במקום מתפרשים על מספר חלקות והושקעו כספים אדירים מקום. בשל הסתמכות המשיבים על מצגי העיריה, לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור באשר נוצר מצב בלתי הפיך ולכל היותר יוכל דויד לדרוש פיצויים מהמשיבות 1 ו2-. החברה הכלכלית ביקשה לדחות על הסף את התביעה נגדה באשר לטענתה אין לה כל נגיעה למקרקעין נשוא התביעה. ו. תמצית פסה"ד של כב' השופטת גילאור. התביעה בפני השופטת גילאור היתה כנגד העיריה והועדה בלבד ונתבקש בה אותו סעד כמו בתיק הנוכחי. היא התיחסה לאותו גוש, אך לחלקות אחרות, פרט לחלקה 39 שהיא נשוא שני התיקים. השופטת תיארה את השתלשלות הדברים, תוך שהיא מתיחסת לפסק דינו של כב' השופט בכור בנושא הפיצויים, אשר העריך אותם בלקחו בחשבון שיעוד החלקות נקבע לפי התכנית הישנה למטרות ציבוריות, דהיינו תיירות, קייט ונופש ולא למטרות רווח רנטאביליות. השופטת דחתה את הטענה שהעלו הנתבעות (העיריה והועדה המקומית), כי התביעה התישנה, הואיל ומדובר בתביעה הנוגעת להפקעת מקרקעין וזכויות הנובעות ממנה וכאשר ההפקעה הושלמה בהעברת בעלות בתחילת שנות ה80-. היא הסתמכה בנידון על סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. גם טענת שיהוי נדחתה מן הטעם שככל שמדובר בשינוי יעוד, היה על הנתבעות ליידע את התובעים על העסקאות שנעשו בחלקות, או להציע להם כבעלים הקודמים לרכשם מחדש לפי סעיף 195(ב) לחוק התו"ב. נדרש קשר סיבתי בין חלוף הזמן לבין שינוי המצב והפגיעה באינטרסים הראויים להגנה ונדרש שיהיה בשינוי ביטוי לויתור על זכות. ובעניננו, אין מתקיים אף אחד מהתנאים האמורים, מה גם שנוכח הודעת התובעים שאין בדעתם לסלק את המחזיקים בהן ששכרו אותן מהנתבעות, אין פגיעה באינטרס בר-הגנה. לבסוף, לא הוכח, כי התובעים ידעו על עשיית העיסקאות לפני הגשת התביעה. מה גם שהנתבעות לא מסרו לתובעים אינפורמציה בקשר לכך. להלן ציינה השופטת, כי התכנית החדשה שינתה את יעודי החלקות מיעודים ציבוריים של תיירות נופש וקייט ליעודים רנטאביליים מסחריים וכלכליים ובכלל זה אתר לירידים ותערוכות, לונה פארק, גן שעשועים, ספורט, תעשיות עתירות מדע ומסילות ברזל. אין מדובר בסיווגים שונים של אותו היעוד, אלא בשינוי יעוד. לא ניתן לכלול אתר תערוכות וירידים בהגדרת "צרכי ציבור" בסעיף 188(ב) לחוק התו"ב. מסחור השטח אינו צורך ציבורי. שינוי היעוד הוא בעל משמעות מהותית. הטענה של הנתבעות כי בחלק מן החלקות קיימת בעלות במושעא של התובעים עם אחרת וכי הדבר מונע מהתובעים לרכוש את החלקות בחזרה, לא נתקבלה. לא יוחס משקל לטענה של הנתבעים שלפי סעיף 195(2) לחוק התו"ב יהיה על התובעים לשלם את המיסים וההיטלים ותשלומי חובה אחרים החלים על החלקות. כל זאת מן הטעם שהתובעים לא ביקשו החזרתם האוטומטית של החלקות לידיהם, אלא כל מה שנתבקש הוא מתן צו לנתבעות לפעול לפי סעיף 195(2) לחוק ובמסגרת זו תתבררנה כל הטענות הן לענין הבעלות במושעא והן לענין תשלומי החובה. לפיכך, נתנה השופטת צו לנתבעות לפעול לפי סעיף 195(2) הנ"ל. ו. טענות המבקש בבקשה למתן פסק דין. טענתו העיקרית של דוד היא שפסק דינה של כב' השופטת גילאור, מהווה מעשה בית דין לגבי כל בעלי הדין בתובענה דנן. הוא חילק את טיעוניו לשני חלקים: האחד קשירת המשיבות 1 ו2- לפסק הדין שניתן, והשני קשירת יתר המשיבות לפסק הדין שניתן. 1. פסה"ד שניתן קושר את העירייה והועדה המקומית, שכן לפי הפסיקה, מוחל כלל מעשה בית דין (להלן: "הכלל") גם על צדדים שלא היו צד להליך הקודם. בענייננו, יכולות היו הועדה המקומית והעירייה להעלות את כל טיעוניהן בהליך שנערך בפני כב' השופטת גילאור, שהרי מדובר באותה עילת תביעה ובמילים אחרות, יומן בבית המשפט ניתן להן. הפסיקה הרחיבה את הכלל גם במקרה שבהליך השני קיים צד שלישי שלא שותף בהליך הראשון. בענייננו טענות המשיבות 1 ו2- נטענו בפני כב' השופטת גילאור ובנוגע לאותו עניין בדיוק, והן נדחו. לכן, לא יכולות הן להעלות את אותן טענות כעת כנגד דוד למרות שדויד לא היה צד להליך הקודם. 2. מעמדן של המשיבות 3 - 5. - כאמור, הורחב הכלל גם לגבי צדדים שלישיים שהיו זרים לדיון הקודם אך יש להם קירבה משפטית לצדדים שהתדיינו. במקרה דנן בעת שהוגשה התביעה אשר נדונה בפני כב' השופטת גילאור שלטה עיריית חיפה ב 99% של שלושת החברות - המשיבות 3 - 5. המשיבות 3 - 4 היו מוחזקות ע"י החברה הכלכלית, אשר הייתה בבעלותה הבלעדית של העירייה. ובמילים אחרות, שלטה העירייה לאורך כל הדרך במשיבות 3 - 5. בשל קירבה משפטית זו בין המשיבות 3 - 5 לעירייה, לא יכולות הן לטעון כיום, כי לא ידעו על ההליך שהיה בפני כב' השופטת גילאור ואם בחרו הן להתעלם הימנו ולאפשר לעירייה לטעון את טענותיה גם בשמן, הרי מושתקות הן כיום מלטעון כנגד ההשתק העולה מפסק הדין של כב' השופטת גילאור. ז. טענות המשיבות 1 - 2 בבקשה למתן פסק דין. לגישתן, על מנת שניתן יהיה להפעיל את הכלל חייבים להתקיים מספר תנאים מצטברים שלא התקיימו בענייננו: זהות הצדדים לדיון, זהות עילות התביעה או הפלוגתאות וממצאים פוזיטיביים שנקבעו בפסק דין סופי קודם ביחס לנשוא הדיון החדש. פסק הדין של כב' השופטת גילאור אינו סופי באשר יש עליו כיום ערעור לביהמ"ש העליון. אין זהות בין הצדדים לדיון - המבקש והמשיבות 3 - 5 לא היו צד בתיק הקודם. דוד בחר שלא להצטרף להליך שהיה בפני כב' השופטת גילאור ובחירתו זו מונעת ממנו כעת להצטרף לתוצאותיו, שהרי אין אדם רשאי לנהל שתי תביעות מקבילות ולהחליט רק לאחר קבלת פסק דין נוח באחת מהן כי הוא מצטרף אליה. גם הנסיבות בשני פסקי הדין היו שונות: במקרה דנן תקופת השיהוי ותקופת ההתיישנות ארוכות מהתקופות בהליך הקודם. המשיבות 3 - 5 כלל לא היו צד לתיק הקודם והעירייה ו/או הועדה המקומית לא ייצגו אותן בהליך הקודם ואף לא נערך דיון שם בזכויותיהם. קיומו של הדיון בהליך זה רק עם המשיבות 3 - 5 עלול לפגוע במשיבות 1 - 2 וממילא לא יקצר את ההליך. אף זו, מבחינה עובדתית אין זהות בין התיקים באשר שתי חלקות, בהן דנים בהליך זה כלל לא נדונו בהליך הקודם. הסעד המבוקש בשני המקרים שונה - המבקשים בהליך הקודם הצהירו בפני ביהמ"ש כי אין בכוונתם לשנות או לבטל פעולות שנעשו בחלקות או לפגוע בזכויות החוכרים (בניגוד לגישתו של דוד) ולכן לא נקבעו ממצאים בנוגע לנושאים אלו. לעניין התיישנות זכות התביעה - סוגיה זו הועלתה גם בערעור בעליון והמשיבות 1, 2 מבקשות שהדיון בעניין זה יושהה עד הינתן ההחלטה לעניין זה בביהמ"ש העליון. ח. טענות המשיבות 3 - 5 בבקשה למתן פסק דין. המשיבות 3 - 5 צורפו באופן מיוחד ע"י ביהמ"ש, זאת מכיוון שביהמ"ש סבר כי הן עשויות להיפגע מתוצאות הליך זה, לכן אין להחיל עליהן את תוצאות ההליך הקודם כאשר לא היו צד לו. במקרה בו יחולו על המשיבות 3 - 5 תוצאות ההליך, לו הן לא היו שותפות הרי שאין משמעות לצירופן להליך זה. השיקול שלא להטריד צד פעמיים אינו קיים בענייננו. למשיבות 3 - 5 לא היה יומן בבית המשפט ולא הייתה להן הזדמנות להשמיע את טענותיהן. אין מדובר באותה עילה - בהליך בפני כב' השופטת גילאור נדונו חלקות 39, 55 ו56- בגוש 10735 ואילו בהליך הנוכחי נדונות חלקות 26, 39 ו57-. חלקה 26 היא החלקה המרכזית של הדיון בהליך הנוכחי באשר עליה מצוי רוב מרכז הקונגרסים, המחלוקת סביב מרכז הקונגרסים כלל לא עלתה בדיון הקודם באשר חלקה זו כלל לא נדונה. טענתן של המשיבות בהליך זה היא שבכל מקרה אין כל דרך להשיב למבקש את החלקות אלא לכל היותר יש לפצותו כלל לא הועלתה בהליך הקודם. מדובר בטענה מהותית, שכלל לא נדונה בהליך הקודם ויש לה השלכה מהותית על תוצאות הליך זה. המשיבות 3 - 5 לא יוצגו בהליך הקודם ע"י העירייה ו/או הועדה המקומית כמו כן, לא היו שלוחות שלהן ולא פעלו מטעמן וניתן אף לומר שהאינטרסים של המשיבות 3 - 5 שונים מאלו של המשיבות 1 - 2. המשיבות 3 - 5 כלל לא היו מעורבות בהליך הקודם ולא הייתה להן כל הזדמנות מעשית להעלות את טענותיהן ועצם העובדה שביהמ"ש בחר לצרף אותן להליך זה מוכיחה כי ביהמ"ש לא ראה במשיבות 1 - 2 כמייצגות גם את האינטרסים שלהן. טענת דוד כאילו פסק דין שניתן כנגד חברה או לטובתה מהווה מעשה בית דין לגבי בעלי מניותיה אינה נכונה. עצם העובדה שבהליך הקודם היו המשיבות 3 - 5 בבעלותה של העירייה אינה שוללת את זכותן להשמיע את דברן במסגרת הליך זה כאשר עובר לתחילתו עברו הן לבעלות פרטית. פסק הדין של כב' השופטת גילאור אינו סופי באשר הוא חלקי, שהרי ברור שתתעורר המחלוקת בנוגע לאופן רכישת הקרקעות והתשלומים שיש לשלם בגינה, זאת אף אמרה בהחלטתה כב' השופטת גילאור. ט. דיון ומסקנות 1. אני סבור כי יש לחלק החלטה זו לשני חלקים: אחד, החלטה בנוגע למשיבות 1 - 2 והשני, החלטה בנוגע למשיבות 3 - 5. 2. ראשית, יש לציין שבכל מקרה, לא ניתן לטעון במקרה זה טענה של השתק עילה, באשר אין זהות מלאה בין החלקות שהיו נשוא הדיון בפני כב' השופטת גילאור והחלקות נשוא הדיון לפנינו. 3. השאלה היא, אם התקיים השתק פלוגתא ואם כן, לגבי אילו שאלות. לאחר עיון בענין זה אני קובע, כי קיים השתק פלוגתא בשני נושאים והם: קביעת השופטת שהתכנית החדשה שינתה את יעודי החלקות מיעודים ציבוריים ליעודים רנטאביליים מסחריים ודחיית טענת ההתישנות. אין חולק כי המשיבות 1 - 2 היו צד להליך הקודם שנערך בפני כב' השופטת גילאור. 4. אומנם, הכלל הבסיסי של מעשה בית דין מחייב מספר תנאים: זהות הצדדים בשני ההליכים, זהות עילות התביעה והמחלוקות הנדונות בשני ההליכים, וכמובן פסק דין סופי בהליך הקודם וכל זאת על מנת לחסוך זמן ולייתר "דיוני סרק" במחלוקות שכבר הגיעו למעשה לסיומן וכן למנוע הטרדות של צד להליך, אך ככל שעברו השנים הורחב הכלל למקרים נוספים ולצדדים נוספים שאף לא היו שותפים להליך קודם דומה אך יש להם קירבה משפטית להליך הקודם (ראה לעניין זה ד"ר נינה זלצמן, "מעשה בית דין בהליך האזרחי", הוצאת רמות אוניברסיטת ת"א, התשנ"א 1991, בעמ' 369 (להלן: "ספרה של נינה זלצמן"); ראה גם מ. בן יאיר, "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם", ספר יצחק כהן, 302 בעמ' 303.) יצויין, כי טענת מעשה בית דין הנה בד"כ טענת הגנה המועלית ע"י הנתבע על מנת שלא "יטורטר" בהליך זהה פעם נוספת אך בענייננו זוהי טענת התקפה המועלית ע"י צד שלא היה שותף להליך הקודם כך שהשיקול לעניין הטרדת בעל דין פעם שניה כלל לא עולה בענייננו. אני מודע לעובדה שאין זהות בין כל החלקות שנדונו בהליך בפני כב' השופטת גילאור לאלו הנדונות בהליך הנוכחי, אך אין כל נפקות לעניין זה, שכן התכניות החדשה והישנה ופסה"ד של השופט בכור, חלים גם על החלקות נשוא ההליכים בפני השופטת גילאור וגם על החלקות נשוא הדיון בפני. 5. אינני רואה חשיבות בכך שדוד לא היה צד להליך הקודם. הוא לא טוען שקופח בכל שלא היה לו יומו בדיון הקודם, ואילו למשיבות 1; 2 היתה הזדמנות מלאה להביא ראיות ולטעון טענות בכל הנוגע לשאלת שינוי היעוד ולכן לא מפיהן ניתן לשמוע טענה שדוד לא היה צד להליך הקודם. לכל היותר, ניתן לבחון אם פעל דוד בתום לב בכך שלא הצטרף לתביעה המקורית (ראה נינה זלצמן (שם) ע' 556-7 ובעיקר הערה 13). איני מקבל את טענת המשיבות 1 ו2- כאילו בחר דוד שלא להצטרף לתביעה הקודמת על מנת שיוכל "לבחור" בתוצאות של ההליך שיראה לו ונראים לי אמינים דבריו של דוד בעדותו לעניין זה כי שהה בטיפולים רפואיים בחו"ל ועל כן נמנע ממנו להצטרף להליך הקודם והרי יש להניח שעלויות הדיון היו נמוכות יותר עבורו באם היה מצטרף אליו (בשל היתרון לגודל). זאת ועוד, דוד החל בהליכים המשפטיים לפני שידע את תוצאות ההליך בפני כב' השופטת גילאור ואין אני סבור כי ביצע זאת כ"מהלך מתוחכם" על מנת להערים על המשיבות 1 ו2-. 6. כמו כן, איני מקבל את הטענה, כי במקרה הנוכחי ההתיישנות ארוכה יותר באשר אין הבדל בין הגשת התביעה בשנת 1987 לבין הגשתה בשנת 1988, וזאת בשים לב להנמקת כב' השופטת גילאור באותו חלק מפסק דינה בו דחתה את טענת ההתישנות. 7. עם זאת, אינני סבור שיש לראות בקביעת השופטת גילאור סוף פסוק בנושא השיהוי, שכן בנושא השיהוי יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו ובעיקר ככל שהדבר נוגע לשאלה, אם יש לראות במעבר הזמן ויתור או זניחת התביעה. העובדה, שתלוי ועומד ערעור על פסה"ד של השופטת גילאור, אינה גורעת מכוחו ליצור השתק (זלצמן (שם) ע' 246). לאור האמור, אני קובע שביחסים בין דוד למשיבות 1; 2 קיים השתק פלוגתא בנושא של שינוי היעוד וההתישנות, אך לא בנושאים אחרים. 8. כלל מעשה בית דין לגבי המשיבות 3-4. בניגוד לאמור לגבי המשיבות 1 ו2- אין מחלוקת כי המשיבות 3-4 לא נטלו חלק בהליך שהיה בפני כב' השופטת גילאור או במילים אחרות לא היה להן יומן בביהמ"ש. לכן יפים נימוקים, שהוזכרו לעיל לעניין החלת הכלל על המשיבות 1 ו2- לדחיית החלתו על המשיבות 3-4. אין אני מקבל את הטענה שכביכול יצגו העירייה והועדה המקומית את המשיבות 3-4 בהליך הקודם, ראשית מכיוון שרכושן העיקרי (מרכז הקונגרסים) לא עלה לדיון כלל (עקב חוסר הדיון בחלקה 26); שנית, מכיוון שאין זהות אינטרסים בין החוכרים לבעל הקרקע במקרה דנן; שלישית, המשיבות 3 - 5 מעולם לא מינו את המשיבות 1 - 2 כשלוחות ו/או נציגות שלהן בהליך הקודם. מודע אני לעובדה שבעת שהתקיים ההליך הקודם היו המשיבות 3-4 למעשה בבעלות העירייה, אך עדיין יש טעם בשמירה על עקרון האישיות הנפרדת של התאגיד, לא כעקרון פורמאלי אלא לגופו של ענין וזאת מן הטעם שבינתיים הועברו הבעלות על מניות המשיבות 3-5 לבעלות פרטית ו"הסרת המסך" היתה מגלה שמדובר בגופים שונים לחלוטין. זוהי גם אחת הסיבות לצירופן של המשיבות 3-4 להליך הנוכחי על ידי , כמובן בנוסף לסיבה העיקרית, שהיא הסיכוי שלהן להיפגע כלכלית מהליך זה. קבלת טענה של מעשה בי"ד, ולו בצורה מצומצמת של השתק פלוגתא, הופכת את ההחלטה על צירופם ללעג ולקלס. סיבה זו לבדה מחייבת לעניות דעתי לאפשר להן להעלות את טענותיהן בצורה מסודרת בהליך זה. אשר על כן, מקבל אני את טענות השתק פלוגתא הנוגעות לשינוי יעוד והתישנות שהוכרעו, ככל שהדבר נוגע לפלוגתאות שהוכרעו בהליך בתיק 10904/97 לגבי המשיבות 1 ו2-. אין אני מקבל את טענת מעשה בית דין ככל שהדבר נוגע למשיבות 3-4. 9. לגבי המשיבה 5, אני סבור שיש למחקה, לאור האמור בתשובת משיבה 5 להמרצת הפתיחה מיום 30.12.99 בה הודיעה שאין לה כל זיקה לחלקות נשוא הדיון. אני מחייב את המשיבות 1; 2 לשלם לדוד הוצאות בסך 3,000 ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום. שאלת ההוצאות ביחסים בין דוד למשיבות 3-4 תידון בסוף הדיון. אין צו להוצאות ביחסים בין דוד למשיבה 5. בעלותצווים