פסק דין רקע 1. כעולה מכתב התביעה, בשנת 1976 הגיש אביהם המנוח של התובעים (להלן נכנה אותו - המנוח) תביעה לבעלות על קרקעות שונים, במסגרת הליך הסדר קרקעות שנעשה בגוש 17677. בהליך זה היה המנוח מיוצג על ידי עורך דין חנא נקארה ז"ל. ביום 19.9.1977 הגיש עו"ד נקארה הסכם פשרה לבית המשפט, הסכם שאושר בפסק דין. 2. בשנת 1978 נפטר אבי התובעים לבית עולמו. התובעים טוענים בכתב תביעתם, כי רק בשנת 1985 הם גילו, כי בשל הסכם הפשרה הנ"ל נרשמו על שם אביהם המנוח זכויות בחלק קטן מן המקרקעין שבהם נתבעה זכות. משנודע להם כך - הם פנו לבית משפט זה בעתירה לביטול הסכם הפשרה. אלא שמייד עם תחילתם של הליכים הם שוכנעו על ידי נציגי הנתבעת, כי ימחקו את תביעתם, על מנת להגיע להסדר במסגרת תביעה בפני ועדת הקרקעות של הנתבעת (מינהל מקרקעי ישראל). והם אומנם מחקו את תביעתם, אלא שמשנתנה ועדת הקרקעות הנ"ל את החלטתה (בחלוף שנים, ביום 23.10.1991), נסתבר להם כי הם קופחו בשנית, באשר הועדה הותירה על כנו, בעיקרי הדברים, את שהוסכם עליו בהסכם הפשרה משנת 1977, למעט תיקונים קלים. משכך ראו התובעים - הם פנו בתביעתם זו שלפנינו. התביעה 3. התובעים עותרים לביטולו של הסכם הפשרה מיום 19.9.77, מחמת טעות שטעו הם וטעה אביהם המנוח בכריתתו, או לחילופין, טעה בא כוחם דאז עו"ד נקארה ז"ל. הם מבססים טעות זו על כך, שבידיהם מצויות היו "ראיות חזקות" כלשונם להוכחת זכותם בקרקע, ומכאן סיכוייהם הטובים להצלחה במשפט משנת 1976-7. וכל זה מלמד, כך יוצא מטענת התובעים, כי בנסיבות שכאלה, כשבידיהם ראיות טובות להוכחת זכותם על כל הקרקע, לא יתכן כי יתפשרו בהסכם פשרה, המנשל אותם ממרבית הקרקע. לו ידעו את תוכנו של ההסכם - לא היו נותנים עליו את הסכמתם. יסוד שני לטעות הנטענת מפי התובעים: בא כוחם לא קיבל הסכמה מאת אביהם המנוח לכרות את הסכם הפשרה, מכיוון שלא היה צלול בדעתו אז. בסיכומי טענותיהם הם הוסיפו טענה, כאילו יפוי הכוח שניתן לעו"ד נקארה על ידי אביהם המנוח לא הסמיכו להתפשר בשמו. יסוד שלישי לטענת הטעות: התובעים, שמחמת מצבו של אביהם ניהלו מאחורי ומלפני הקלעים את תביעתו, לא הבינו ולא ידעו את תוכן הפשרה, בשל אי הבנתם את השפה העברית ובשל אי הבנתם במפות. אנו נזכיר, כי הם שחתמו, נוסף לעו"ד נקארה, על הסכם הפשרה ועל המפה שצורפה לו. הם קובלים על כי איש לא הסביר להם את תוכן ההסכם והמפה. ההגנה 4. בכתב הגנתה הסבירה הנתבעת, כי המנוח לא הגיש תביעה בהסדר קרקעות, כי אם בקשה לתיקון לוח הזכויות לגבי המקרקעין הנ"ל. הנתבעת כפרה בטענה, כי המנוח לא ידע ולא הבין את ההליכים המשפטיים דאז ואת כל הסובב אותם. המנוח, כך טענת הנתבעת, אף יידע את בניו-התובעים אודות קורות ההליכים המשפטיים, ואלה התייצבו במשפט, הסכימו להסכם הפשרה ואף חתמו על מפות החלוקה בעצמם, כאות להסכמתם זו. מכל מקום הוכחשה הטענה בדבר העדר תקשורת טובה בין המנוח לבין עו"ד נקארה. ממילא הוכחשה הטענה, כי המנוח לא הסכים הסכמה של אמת להסכם הפשרה. הנתבעת דוחה, אין צריך לומר, את טענותיהם של התובעים ביחס לנפסדותו של הסכם הפשרה, טענות הנסמכות על טעות שנפלה בכריתתו. היא טענה כי עו"ד נקארה היה מעורכי הדין הידועים והבקיאים בתחום המקרקעין, וידע היטב כי הסכם הפשרה משרת כדבעי את עניינו של המנוח, ולשם בטחון אף החתים את התובעים על תרשים חלוקת הקרקע נושא ההסכם. המחלוקת 5. מן המקובץ עולה, כי המחלוקת נסבה על אלה: - א. האם הוסמך עו"ד נקארה באמת להתפשר כפי שהתפשר, ובכלל זה חלוקים בעלי הדין בשאלת צלילות דעתו של המנוח ויכולתו להתקשר התקשרות של אמת עם עורך דינו דאז, שאלה ראשונה; והאם נתן האב המנוח יפוי כוח לעורך דינו, הכולל הסמכה להתפשר בשמו, שאלה שניה. ב. האם טעה האב-המנוח בהסכמתו (אם היתה כלל הסכמה שכזו), בכריתת הסכם הפשרה, שאם כן - נמצא ההסכם נפסד וניתן לביטול. בשאלה זו אנו נידרש גם לטענת התובעים, כאילו טעה עורך הדין של אביהם (המנוח נקארה), ולבסוף - כי טעו הם עצמם בהבנת ובידיעת תוכנו של הסכם הפשרה שעליו חתמו. מצבו של המנוח בעת ההתקשרות עם נקארה וכריתת הסכם הפשרה 6. מטעם התובעים העיד התובע 1 לבדו (להלן - התובע). לא בא מטעם התובעים ולו עד אחד נוסף. את עדותו של התובע יש לראות בזהירות הראויה, בהיותה עדות יחידה של בעל דין, הקרוב - מטבע הדברים -אצל עצמו. 7. לשם הוכחת אי יכולתו המנטלית/נפשית של המנוח להתקשר עם עו"ד נקארה ולדעת ולהבין את קורות הסכם הפשרה נושא תביעתנו, לא באה כל ראיה מטעם התובעים לבד מעדותו הסתמית של התובע בעניין זה, שאף היא לא זכתה לפירוט ולבירור ראויים. התובעים הסתפקו בטענה, כי אביהם היה איש בא בימים כבן 95, ששנה לאחר מכן (בשנת 1978) נפטר לבית עולמו. גילו של המנוח בעת ההיא (בשנים 1976-1977) לא הוכח. בנו - התובע - הוא ככל הנראה יליד 1928. יוצא איפוא, כי הוא עצמו היה כמעט בן 50 בשנת 1977. הטענה, כי אביו-המנוח היה אותה עת בן 95 היא אפשרית אמנם, אם כי מוגזמת (הוא היה כבן 45 בעת שהוליד את בנו-התובע, כך עולה). מכל מקום, אני נכון להניח, כי המנוח היה, בשנים 1976-1977, איש בא בימים, אך את גילו הנטען (95) אינני נכון לקבוע לפי עדות בנו. 8. העובדה לבדה, כי מדובר היה באיש מבוגר, כמו גם העובדה כי כשנה לאחר חתימת הסכם הפשרה הוא הלך לבית עולמו, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי ללמד על חוסר יכולתו לתפקד, ולדעת ולהכיר את הסובב אותו. אין באלה כדי להוכיח את מצבו המנטלי או הנפשי של המנוח, כמו שאין בכל אלה כדי ללמד על חוסר יכולתו של המנוח להתקשר עם עורך דינו, עו"ד נקארה ז"ל, ולהבין את תוכנו של הסכם הפשרה נושא תביעתנו. אדם בן 70, 80, או 90 יכול בהחלט לתפקד מבחינה מנטלית, ולהבין את הסובב אותו. על מנת להוכיח את היפוכו של דבר יש צורך ביותר מאמירה סתם כאילו האיש היה חולה הנוטה למות והוא במצב נפשי ומנטלי ירודים, שאינם מאפשרים לו להבין את מעשיו. התובעים לא הביאו כל ראיה על מצבו הרפואי (הרעוע, לטענתם, אותה עת), כגון תעודות רפואיות או אחרות. הקושי הטבעי שבהשגת ראיות על מצבו הרפואי של המנוח לפני למעלה משני עשורים אין בו כדי להקל עם התובעים וליתן בידיהם הנחות, באשר התובעים צריכים בהוכחת תביעתם. על כתפיהם שלהם רובץ הנטל להביא ראיות להוכחת תביעתם. ועל כל אלה, אפילו לא היו בנמצא תעודות רפואיות מן העת ההיא, יכולים היו התובעים להביא עדים נוספים שיעידו על מצבו המנטלי-נפשי של המנוח אותה עת, ואולי עדים אובייקטיביים יותר מן התובע, ולא להסתפק בעדותו היחידה של התובע. 9. ברקע של כל אלה יש לראות את מעמדו של עו"ד נקארה. לפי עדותו של עו"ד בר חוק (עד הגנה של הנתבעת, ומי שהיה נציגה בעת הרלוונטית), עו"ד נקארה המנוח היה מן הבקיאים בתחום המקרקעין. דברים אלה עולים גם מעדותו של התובע לאמור (ע' 6 לפרוטוקול): "ש. למה אביך פנה לעו"ד נקרה ולא לעו"ד אחר? ת. זה ככה המזל שלנו היה, אולי בזמנו נקרה היה טוב, הכי טוב, אולי אבא שלי הכיר אותו." טענותיהם של התובעים, המייחסות לאביהם המנוח חוסר תקשורת עם עורך דינו נקארה ז"ל, כמו גם חוסר הבנתו (של אביהם) את תוכן הסכם הפשרה וממילא העדר הסכמתו על תוכנו, יש בהן משום הטחת אשם כבד בעו"ד שהלך לבית עולמו זה מכבר, ואיננו יכול להתייצב בפנינו ולהגן על שמו הטוב. יש לראות את הדברים, על כן, בזהירות הראויה. דברים הנאמרים כנגד מי שאיננו יכול לסותרם (בשל כך שהוא איננו עוד בין החיים), בלא שבאה עליהם כל ראיה תומכת, חיצונית, יש לראותם בזהירות רבה. 10. מכל הדברים הללו אנו באים לכך, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, כי אביהם המנוח היה במצב נפשי-מנטלי קשה, שלא נתן בידו להבין את שהתרחש בהליכים שנתקיימו אותה עת ביחס למקרקעין נשוא התביעה דלפנינו, כמו גם להבין את תוכנו של הסכם הפשרה. לא עלה בידיהם להוכיח, כי בין אביהם המנוח לבין עו"ד נקארה המנוח לא נתקיימה תקשורת של אמת, שלא איפשרה לו להבין את מהלך המשפט, ובכלל זה להבין את מהות הסכם הפשרה ולהסכים לו. יפוי הכוח לעו"ד נקארה 11. כאמור, בסיכומי טענותיהם הוסיפו התובעים טענה, לפיה עו"ד נקארה לא הורשה בידי המנוח להתפשר. טענתם מופנית ליפוי הכוח, נ1/, שניתן לעו"ד נקארה, ולשיטתם הוא איננו מסמיכו להתפשר. טענה זו אין בידי לקבל, ולו מן הטעם, שהטענה לא נטענה, ולו ברמיזה, בכתב התביעה. די לי בכך כדי לדחות את הטענה. ואף על פי כן אוסיף, כי הטענה גופה איננה נכונה, באשר יפוי הכוח נ1/ כולל גם כולל הסמכה לעו"ד נקארה להתפשר בשמו של המנוח. טוב היה לה, לטענה זו, שלא תיטען משנטענה. סיכויי המנוח לזכות בתביעה משנת 1976 12. ראינו את טענת התובעים, כאילו היו בידי אביהם (ובידיהם) "ראיות חזקות" כלשונם להוכחת זכותו בקרקע. מכך הם מבקשים לשכנע, כי לא יתכן שיתפשרו בהסכם פשרה, שינשל אותם ממרבית הקרקע, וחתימתם על הסכם מנשל שכזה לא באה אלא מחמת טעות שטעו בהבנת ההסכם ובידיעת תוכנו. 13. גם טענה זו של התובעים, כאילו טובים היו סיכויי אביהם לזכות במשפטו דאז, לא נתבססה כלל ועיקר במשפט. לבד מאמירה סתמית של התובע, כאילו יש בידיו "ראיות חזקות" להוכחת הזכות בקרקע, לא באו ראיות להוכחת הטענה. הם לא הוכיחו את הסיכויים הטובים, "החזקים" כלשונם, להצלחה במשפט משנת 1976-7. על כך יש להוסיף את עדותו של מר בר-חוק (בה נעסוק בהמשך הדברים), ממנה עולה, כי סיכוייהם לקבל יותר מכפי שקיבלו בהסכם הפשרה - לא היו קיימים, לפי הראיות שהיו בידיו. ועל כל אלה אנו נחזור ונציין את תפקידו של עו"ד נקארה בעלילה. נהיר, מן העדויות של התובע ושל מר בר חוק, כי הוא היה מן הבקיאים שבתחום המקרקעין, ועיקר עיסקו היה , משך שנים רבות, בתחום זה. והנה הוא שהגיע להסכם פשרה, כעורך דין של המנוח. בנסיבות אלה - סביר כי הסכם הפשרה נכרת לאחר שעו"ד נקארה שקל את שיקוליו, כשהוא לוקח בחשבון שיקולים אלה את הראיות שהיו בידי מרשו-המנוח. מכל מקום, התובעים לא הוכיחו את היפוכם של הדברים, משמע כי עו"ד נקארה לא שקל היטב את שיקוליו וטעה והטעה את אביהם המנוח. טעות של עו"ד נקארה ז"ל 14. אשר לטענת התובעים בדבר הטעות שטעה עו"ד נקארה, אין לי אלא לחזור על הדברים שאמרתי מעלה, ועליהם אוסיף, כי הטענה יכולה היתה להיות מוכחת על ידי הבאת ראיות המבססות זכות בקרקע גדולה יותר מכפי שנתקבלה בפועל. הדבר לא נעשה, ובכך די לי, כדי לדחות את הטענה בדבר טעות שטעה עו"ד נקארה. טעות של המנוח או של התובעים 15. אשר לטענה בדבר טעותו של האב, לבד מכך שהוא לא היה צלול בדעתו אותה עת לא באה, הלכה למעשה, כל טענה ראויה מפי התובעים לביסוס טעותו. ואשר לטעותם שלהם, התובעים מבקשים לבסס את הטעות על עדותו היחידה של התובע, שהעיד כי הם לא ידעו את שהם חותמים עליו, כי סברו שהם נותנים את הסכמתם (בחתימתם על ההסכם) לפשרה שלא תנשל אותם מאדמתם, הם ביקשו להסתמך על אי ידיעתם את השפה העברית ועל אי הבנתם את המפה שצורפה להסכם. התובע הוסיף על כל אלה, כי עו"ד בר-חוק מצידו לא הסביר להם את מהות המסמך עליו הם חתמו. 16. מן הצד השני העיד עו"ד בר-חוק מטעם הנתבעת, ומעדותו עולה, כי עובר לכריתת ההסכם התנהל משא ומתן ארוך בינו לבין עו"ד נקארה, כשבמהלכו הוא, עו"ד בר-חוק, נפגש גם עם המנוח ושני התובעים ושמע את טענותיהם. עוד עולה מעדות עו"ד בר-חוק, כי בסיומו של משא ומתן, שכלל שיחות רבות עם עו"ד נקארה, עם המנוח ועם התובעים, גובשה הצעת פשרה לפיה המנוח יקבל 30 דונם המהווים 60 מגרשים לבניה, שהוגשה לוועדה לבדיקת תביעות המדינה והאפוטרופוס לנכסי נפקדים. לאחר שהכל הסכימו להצעת הפשרה - נשלח למקום מודד, שערך תרשים חלוקה, שלימים היה נספח להסכם הפשרה. התרשים שיקף את הסכמת הצדדים, כך מעיד מר בר-חוק. והצעת הפשרה אמנם אושרה בוועדה, ומשאושרה - היא הוגשה כהסכם פשרה על ידי שני הצדדים לבית המשפט המחוזי, לא לפני שחתם עליה עו"ד נקארה וחתמו עליה התובעים. בחקירתו הנגדית הוסיף עו"ד בר-חוק, כי בדיקתו בשטח העלתה, כי כ- 80% מן הקרקע הם אדמה סלעית, דבר שהחליש עוד את סיכויי הצלחת עתירת המנוח, שנתבססה על עיבוד חקלאי. הוא הוסיף, כי ההצעה שנתגבשה לבסוף, לפיה ניתנו למנוח כ- 30 דונם והם מהווים כ- 60 מגרשים לבניה, ניתנו לפנים משורת הדין (אף כי לא באלו המילים השתמש מר בר-חוק בעדותו), כשהוא לוקח בחשבון השיקולים את העובדה, כי מדובר במשפחה שבה חיילים משוחררים, והמגרשים ישמשו אותם לבניית בתיהם. 17. עדותו של מר בר-חוק הותירה רושם חיובי מאוד. התרשמתי מאדם אמין, שביקש, עד כמה שהדבר ניתן בחלוף למעלה משני עשורים, להביא בפני בית המשפט את הדברים כפי שהתרחשו אותה עת. חקירה נגדית ממצה ומקיפה לא קיעקעה את עדותו בעיקריה. עדותו גם לא קועקעה בראיות לסתור. אני נותן אמון מלא בעדותו של עו"ד בר-חוק. 18. אינני רואה לקבוע, על פי עדותו היחידה של התובע, ממצא ביחס לטענת התובעים, כי לא ידעו ולא הבינו את תוכן הסכם הפשרה. על עדות זו לא באו תימוכין ראויים. לא ראיתי טעם ראוי כך לקבוע. אדרבא, עדותו של מר בר-חוק, כי קדם להגשת הסכם הפשרה משא ומתן ממושך, כשבידי עו"ד נקארה ניתנה המפה ששרטט מודד על פי ההסכמה בין הצדדים, כשהפשרה במהותה היתה פשוטה וברורה וידועה לכל (30 דונם שיקבל המנוח) - כל אלה מחזקים את המסקנה ההפוכה מזו שמבקשים התובעים לשכנע, כאילו טעו בחתימתם על המפה ועל ההסכם. והעובדה כי המנוח היה מיוצג על ידי עו"ד מן הבקיאים בתחום זה, שניהל משא ומתן ארוך עם ב"כ הנתבעת, מתיישבת יותר עם המסקנה, כי עו"ד נקארה ז"ל כן הסביר למרשו ולבניו-התובעים את טיבה של הפשרה, שבמהותה היתה פשוטה להפליא, 30 דונם שהם יקבלו, כשהיא משתקפת במפה שעליה הם חתמו. הטענה בדבר אי ידיעת השפה העברית ואי הבנה במפות אין בה די כדי לסתור את כל אלה, כשאנו יודעים כי עו"ד נקארה היה ערבי, שמן הסתם נתן את הסבריו לאנשיו בשפה הערבית. כשאני שוקל את כל הנסיבות הללו, כנגד עדותו היחידה של התובע, כפות המאזנים נוטות באופן ברור לחובת התובעים, שלפתחם רובץ הנטל לשכנע בתביעתם. 19. טענת התובעים, כי עו"ד בר-חוק לא הסביר להם את מהות המסמך בטרם חתמו עליו, אין בה ממש. הם היו מלווים בעת החתימה בעורך הדין נקארה ז"ל, ומשכך היה - מדוע צריך היה עו"ד בר-חוק ליתן להם הסברים? הוא רשאי היה להניח, כי עורך דינם הסביר להם את תוכן הפשרה ומהות המסמך עליו הם חתמו. ומכל מקום, התובעים לא היו בעלי הדין, כי אם אביהם המנוח, ועל כן חתימתם לא היתה רלוונטית, וממילא, הסבר או אי הסבר עובר לחתימה אין לו חשיבות. והוא הדין ביחס לטענת התובעים, כאילו לא הופיעו לבית המשפט ביום שבו הוגש הסכם הפשרה לבית המשפט. ומה בכך? דבר הגשתם של הסכמי פשרה הוא עניין שבשגרה, וזו מוגשת לרוב בלא נוכחות בעלי הדין, כי אם על ידי באי כוחם. אינני רואה כיצד עובדה זו תומכת כלשהו בטענת התובעים. סוף דבר 20. מכל הדברים הללו - אני דוחה את התביעה. התובעים ישאו בהוצאות הנתבע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח ומע"מ. ביטול הסכם פשרהחוזהביטול חוזההסכם פשרהפשרה