פסק דין 1. בפני ערעור על החלטת כב' הרשמת ש. פורמרנץ בת.א. 12025/99 שבו ניתן פסק דין בהעדר לאחר שחלפו המועדים להגשת רשות להתגונן והמערערים חוייבו לשלם למשיב סך של 72,095 ש"ח מיום הגשת התביעה ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. המערערים הגישו בקשה לביטול פסק הדין וביום 4.10.99 ניתנה החלטה על ידי כב' הרשמת כי בהעדר נימוקי הגנה לגופו של עניין אין מקום לעיכוב הליכים וכן הורתה כב' הרשמת להעביר את הבקשה לב"כ המשיב למתן תגובה לעניין ביטול פסק הדין וכי התגובה תימסר תוך 30 יום. לאחר שנמסרה התגובה, ניתנה החלטה נוספת על ידי כב' הרשמת מיום 11.11.99 והיא ההחלטה נשוא ערעור זה, לפיה כתבה הרשמת: "לאחר שעיינתי בבקשות המבקשים ובתגובות המשיב אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ולביטול העיקול. אין למבקשים הגנה כלשהי בפני התביעה. פסק הדין יעמוד על כנו, העיקול ישאר בתוקפו והליכי הוצל"פ ימשכו כסדרם נגד המבקשים על ידי המשיב". 2. המערערים טוענים כי שגתה כב' הרשמת בכך כי קבעה שאין להם הגנה טובה מפני התביעה, כאשר בראש ובראשונה הם טוענים כי התביעה לא היתה ראויה להידון בסד"מ, מכיוון שהמסמכים והחשבונות לא היו חתומים וכן כי עולה מהחומר כי החשבוניות ת1/ עד ת5/ שולמו במלואם וכך גם תעודות המשלוח. התנהגות המשיב שסיפק כמעט שנה סחורה למערערים, למרות החוב הנטען והמוכחש, מחזקת את גירסת המערערים. עוד טוענים המערערים כי אשת המערער צורפה עפ"י הלכת השיתוף בבני זוג בחובות, אולם היה מקום להבחין בין נכסים עסקיים לבין נכסים משפחתיים וכי היה מקום לברר אם היה שיתוף בין בני הזוג בנכסים העסקיים, דבר שנבצר מהם עקב החלטת כב' הרשמת. המערערים טוענים כי גם היתה מצידם הזנחה הנובעת מאי הבנה בנוגע לטיפול בהגנתם, אין להעניש אותם על כך ויש לאפשר להם להתגונן מפני התביעה. 3. המשיב מבקש לדחות את כל טענות המערערים ותחילה הוא טוען לדחיה על הסף מחמת האיחור בהגשת הערעור, שכן ההחלטה מיום 11.11.99 נמסרה להם לטענתם ביום 17.11.99 ואילו הערעור הוגש ביום 8.12.99 ללא קבלת רשות ביהמ"ש לאיחור. בנוסף, טוען המשיב כי המערערים לא הראו את הסיבות לפיהם לא התגוננו וכן לא הראו סיכויים טובים לכאורה להצלחת ההגנה. המשיב טוען כי המערערים קיבלו את כתב התביעה ואין להם שום צידוק לאי הגשת בקשת רשות להתגונן במועד. באשר לסיכויי ההצלחה, טוען המשיב כי אין למערערים כל טענת הגנה לגופם של דברים. 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם, נראה לי כי דין הערעור להדחות ביחס למערער 1 ולהתקבל ביחס למערערת 2. ראשית, לעניין הטענה המקדמית; עפ"י חותמת ביהמ"ש שנמצאת על גבי הודעת הערעור הוגש הערעור ביום 2.12.99 (כמו כן, קיימת חותמת נוספת מטעם הגזברות מיום 8.12.99). אם התקבלה ההחלטה נשוא הערעור ביום 17.11.99, עקב אי הבהירות שבמועד קבלת הערעור יש לקבוע כי הערעור הוגש במועד. כמו כן, מוכן אני לצאת מתוך הנחה כי עקב תקלה או אי הבנה בנוגע להסכמה שניתנה להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, לא הגישו המערערים את בקשת הרשות להתגונן במועד. אולם, כידוע כאשר בא ביהמ"ש לבדוק בקשה לביטול פסק דין עליו לבדוק שתי שאלות, האחת סיבת האיחור בהגשת כתב ההגנה או בקשת הרשות להתגונן והשאלה השניה והיא המרכזית היא שאלת סיכויי הצלחה שיש למבקש המאחר בהגשת כתב הגנה או הבקשה לרשות להתגונן. בעל דין המבקש לבטל פסק דין חייב להתכבד ולהיכנס לפרטי המחלוקת ולפרט את טענותיו בנוגע לכל אחת מעילות התביעה והעובדות הנטענות. במקרה שבפני, בחינת שאלת סיכויי ההגנה מעלה כי לא הועלתה כל טענת הגנה לגופו של עניין מצד המערער 1 ועל כן בדין דחתה כב' הרשמת את בקשתו לביטול פסק הדין. 5. שונה המצב לגבי סיכויי ההצלחה של הגנת המערערת 2. עילת התביעה כלפיה היא מעצם היותה בת זוגו של המערער 1. בכתב התביעה נרשם כי המערערים הם בני זוג הנשואים זה לזה ומקיימים חיי שיתוף ביניהם. בהמשך נאמר כי כשותפים הם חייבים בכל חובות עסקיהם המשותפים או חובות עסקי מי מהם וזאת בשל חזקת השיתוף. אולם, עניין זה טעון הוכחה מצד התובע, המשיב. ההלכה קבעה כי השותפות בין בני זוג תחול ככלל על נכסים "משפחתיים". דא עקא, מקום שהתביעה היא לשיתוף בנכסים ספציפיים שאינם "משפחתיים" לפי טיבם, יש להקפיד עם התובע שיתוף בנכסים כאלה. עוד נאמר כי מקום שעסקי הבעל שקועים בעול חובות יש לדרוש בתביעה כזאת תשתית ראייתית רצינית שאומנם בני הזוג התכוונו לשיתוף בנכסים (ראה ע.א. 592/97, ישראל שצקי עו"ד נ' אהרון סייד, פ"ד לה (4) 402 והלכות שפורטו שם). מעצם ניסוח כתב התביעה כאשר מדובר בנכסים שאינם "משפחתיים" לא ברור כלל אם העסק שניהל המערער 1, קיימת לגביו חזקת שיתוף הנכסים ולצורך הוכחה של עניין זה דרושה מה שכונה בהלכה "ראיה של ממש" (ראה ע.א. 630/79, ציליה ביאטריס ליברמן נ' עמנואל ליברמן, פ"ד לה (4) 359). עניין זה טעון ליבון ובירור עובדתי ומשפטי ואין לומר כי אין למערערת 2 סיכוי להתגונן מפני התביעה, כנדרש עפ"י הכללים לביטול פסק דין. 6. אשר על כן, הערעור ככל שהוא נוגע למערער 1 נדחה. הערעור של המערערת 2 מתקבל ופסק דין כנגדה מתבטל. המערערת תגיש בקשת רשות להתגונן תוך 30 יום והתיק יקבע עפ"י תורו. בנסיבות בהם חלקו של הערעור נדחה וחלקו התקבל - אינני עושה צו להוצאות. סדר דין מקוצרפסק דין בהעדר הגנה