החלטה 1. בפני בקשה לתיקון כתב התביעה, באופן שהצד השלישי יצורף כנתבע נוסף בתיק זה. הבקשה הועברה לתגובת הנתבעות והצד השלישי (שמקומו כמשיב לבקשה זו). המשיבים, הנתבעים הודיעו כי אינם מתנגדים לבקשה. הצד השלישי מתנגד לתיקון מכיוון שלטענתו התביעה כנגדו התיישנה ויש בתיקון משום שינוי מצבו ונזק שיגרם לו שאינו ניתן לפיצוי על ידי פסיקת הוצאות. בטרם אגיע למסקנה אפרט את טענות הצדדים. 2. המבקשת טוענת כי יש לצרף את הצד השלישי כנתבע וזאת בשל טענות הנתבעת 2, אשר הינה השולחת של ההודעה לצד שלישי בתיק העיקרי, כי הצד השלישי הינו הבעלים או המחזיק של המקום שבו ארעה התאונה. בנימוקי המבקשת היא כוללת את הטענה כי הצעת הפשרה של ביהמ"ש לסילוק התביעה לא התקבלה בשל התנגדות הצד השלישי. מאחר ובהצעת הפשרה חילק ביהמ"ש את האחריות באופן שאחריות הצד השלישי היתה גבוהה יותר מזה של הנתבעת 2, מתבקש התיקון. המבקשת טוענת כי ביהמ"ש רשאי להתיר תיקון כתב תביעה בכל שלב משלבי הדיון ואף לאחר שהחל הליך ההוכחות בתיק, קל וחומר בענייננו בו טרם הוחל הליך ההוכחות. עוד טוענת המבקשת כי אין מדובר בהוספת עילה חדשה לחלוטין ואפילו אם תטען כי מדובר בעילה חדשה, הרי שאין לשלול את האפשרות לתיקון שכן הראיות לגבי הוספת העילה אינן שונות מאלה הצריכות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי. לטענת המבקשת, טרם הובאה מסכת הראיות ולכן אין משום צירוף הנתבע הנוסף משום הכבדה או הארכת בדיון במידה משמעותית. בנוסף, טוענת המבקשת כי לא יגרם כל נזק עם צירוף צד שלישי כנתבע, שכן כל כתבי הטענות מונחים בפניו זה מכבר והוא אינו צד זר לעובדות ולנסיבות תביעה זו. המבקשת טוענת כי מאחר והועלו טענות סותרות הן ע"י הנתבעות והן ע"י הצד השלישי בדבר הבעלות ו/או החזקה על המקום בו נפלה התובעת מן הראוי כי ביהמ"ש יכריע בסוגייה ואם צד שלישי צודק בטענתו, הרי אין הוא צריך לחשוש מצירופו לתביעה. המבקשת טוענת כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה. משנוכחה לדעת כי לא ניתן להגיע לפשרה בתיק, הוגשה הבקשה. 3. הצד השלישי כאמור מתנגד לבקשה וזאת בשל מספר טעמים: ראשית, מתן אפשרות לתיקון יקנה לטענתו למבקשת יתרון בלתי הוגן. כמו כן, המבקשת השתהתה יתר על המידה בהגשת הבקשה, המבקשת לא נתנה הסבר להגשת הבקשה באיחור, וכן למבקשת אין עילת תביעה כנגדו בהתאם לגירסתה. זאת ועוד, לטענת הצד השלישי הבקשה כוללת עילת תביעה חדשה כנגדו, עילה שלו היתה מוגשת כיום היתה נדחית על הסף מחמת התיישנות. על כן, אין להרשות לתובעת קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה זה מכבר. הצד השלישי ממשיך וטוען כי אם יוכיחו הנתבעות את עמדתן כיום כי הן אינן אחראיות כלפי התובעת ועל כן אינן חייבות בנזק שנגרם, הרי שתביעתן כנגדו, עפ"י ההודעה לצד שלישי תתייתר. מכאן, שצירופו בשלב זה כנתבע נוסף מאפשר לתובעת לקבל יתרון בלתי נאות כלפיו. בנוסף, טוען הצד השלישי כי התובעת השתהתה בהגשת בקשה זו. הנתבעות הגישו הודעה לצד שלישי משום שסברו כי המקום בו ארעה התאונה היה בחזקתו. צד שלישי בתגובה הגיש את כתב הגנתו ביום 14.1.99 ושם הודה כי במועד הרלוונטי לתביעה היה הוא השוכר של החנות ברח' ריבל 4. לטענתו, עוד במועד הגשת ההודעה לצד שלישי היתה התובעת חייבת להיות מודעת לכך כי יתכן שהתאונה ארעה במקום שהיה בהחזקתו, ולכן כבר אז היה עליה להגיש בקשה לתיקון. אולם, התובעת פנתה ביום 25.6.00 לצד השלישי בבקשה כי יסכים לתיקון זה, אך הוא סירב. רק ביום 19.7.00 הגישה התובעת את בקשתה. ודוק, הבקשה הוגשה מבלי שאירע כל שינוי בידיעותיה הקודמות של התובעת בדבר היותו של הצד השלישי מחזיק החנות בעת התאונה. עוד טוען הצד השלישי כי התובעת לא נתנה הסבר לשיהוי בהגשת הבקשה והנימוק של הצעת הפשרה איננו מצדיק את השיהוי. הלכה פסוקה היא כי ככל שבעל דין אחר בהגשת בקשתו ללא טעם סביר יופחת הסיכוי שביהמ"ש יעתר לו. לגופו של עניין, טוען הצד השלישי כי לתובעת לא קיימת עילת תביעה כנגדו. בהתאם לגירסת התובעת היא לא נפלה במכולת או ברחבת המכולת אלא במדרכה שברחוב אשר לא היתה בהחזקתו וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה. דיון ומסקנות: 4. שקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי הדין במקרה זה עם הצד השלישי ועל כן, אין מנוס מדחיית הבקשה לתיקון כתב התביעה. אנמק מסקנתי זו. תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: "התסד"א") מסדירה את תיקון כתבי הטענות וזוהי לשונה: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות". על פי תקנה זו לביהמ"ש יש סמכות להורות על תיקון כתב טענות בכל עת. בקשות יכולות להיות מוגשות מטעמו של כל אחד מבעלי הדין במשפט, ובכל אחד משלבי הדיון כאשר על הבקשה להיות נתמכת בתצהיר המאמתת את העובדות. עם זאת, לסמכות ביהמ"ש אשר הוענקה לו מכח תקנה 92 לתקסד"א נקבעו סייגים והגבלות. בבוא ביהמ"ש לשקול את הבקשה לתיקון כתבי טענות עליו לשקול את השיקולים הבאים: מהו המועד שהוגשה הבקשה, האם התיקון יאפשר לביהמ"ש להכריע בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת, האם ניתן לפצות את הצד שכנגד עקב התיקון בפיצוי כספי, האם התיקון יגרום עוול לצד האחר, מידת ההכרחיות התיקון, והאם הבקשה הוגשה בתם לב ובהעדר זלזול מצד המבקש. בע"א 728/79, קירור נ' עבד אלחפיז זייד, פ"ד לד(4) 126 ,130: "כידוע, שומה על בעל דין העותר לתיקון כתב טענותיו לשכנע את בית-המשפט שהתיקון דרוש לבירור הפלוגתאות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין, כאמור בתקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג1963-. לענין זה אין חשיבות לשאלה אם מלכתחילה כבר גילה כתב הטענות עילת תביעה או הגנה אם לאו, שלפעמים דרוש התיקון דווקא כדי להקים עילה שלא נטענה כראוי; במקרה כזה אם לא יורשה התיקון, לא תעלה הפלוגתה שהיא באמת שנויה במחלוקת על שולחן הדיונים. אכן יש, ובנסיבות הענין, יכול שהתיקון המבוקש יהיה מן הסוג שלעניננו אין צורך בתצהיר לשם אימות הבקשה, כגון, כשהמדובר בשאלה טהורה שבדין, או כשהעובדות הוכחו בעדות שנשמעה בינתיים ויתכנו גם מקרים אחרים: ע"א 378/68 (רחל דנינו נגד מפעלי "סרן" מאוחדים בע"מ בפירוק, ו4- אח', פ"ד כג (2) 704. ברם במקרה הרגיל שומה על מבקש התיקון לצרף תצהיר שבו יפרט מה הסיבה שבעטיה מתבקש התיקון ויאמת בתצהיר את העובדות נשוא הבקשה; אם לא יעשה המבקש כן, כיצד יוכל בית-המשפט להשתכנע שהתיקון דרוש לבירור הפלוגתאות שהן באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין? השווה: ע"א 351/61 (משה זדרוייביץ נגד "חרות" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד טז בעמ' 481). "אולם העיקר הוא, שאין להרשות תיקון מהסוג הנדון בלי הוכחה, כי עמדתו הקודמת של מבקש התיקון נקבעה בשל טעות - אם טעות עובדתית ואם משפטית - שנעשתה על-ידיו בתום לב, וכי יש יסוד לכאורה לטענתו שאם לא יתיר לו בית-המשפט לתקן את טעותו, עלול להינתן פסק-דין שיעמוד בסתירה למציאות העובדתית או המשפטית" (ע"א 469/64 שיפפהרט אונד אסקורנץ גזלשפט, א' רוס אונד קו' נגד רשות הנמלים, פ"ד יט (2) 207, 218)". 5. במקרה שבפני הבקשה הוגשה לאחר סיום הליכי קדם משפט. שיקול חשוב לנכונותו של ביהמ"ש להעתר לבקשה, עם זאת לשון התקנה קובעת כי ביהמ"ש רשאי להעתר לבקשה כזו בכל עת. בספרו של א' גורן, עמ' 123 נאמר לעניין זה: "לאחר קדם המשפט קשה יותר לעתור לתיקון כתבי הטענות. זאת, לאור הוראותיה המחמירות של תקנה 149(ב), שלפיה אין לדון בבקשה כלשהי שבעל דין יכול היה להביא בקדם משפט, זולת אם מטעמים מיוחדים וכאשר דרוש הדבר למניעת עוות דין". עם זאת, ראה בספרו של מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, הלכה ומעשה, הוצאת כרמל (מהדורת 2000 בעמ' כג - 10 הערת שוליים מס' 43) שסבור כי: "אך לא תמיד ראו בתי המשפט את תקנה 92 נסוגה מפני הוראות התקנה 149(ב), ועל כן נהגו יחס של ליברליות במתן היתר לתיקון אפילו בשלב מאוחר של המשפט, ובלבד שיתקים התנאי שהתיקון בא להבהיר את השאלות האמתיות השנויות במחלוקות". 6. עמדת ביהמ"ש בנוגע למועד הגשת הבקשה, תהא ליברלית ככל שתהא, מחייבת את ביהמ"ש לשקול האם לא יהיה במתן התיקון משום גרימת עוול לצד האחר, שלא יהיה ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי. במקרה שבפני, הצד השלישי טען כי באם יעתר ביהמ"ש לבקשה, הרי שיתיר בכך הוספת עילה חדשה, שלו היתה מוגשת כיום היתה נדחית על הסף מחמת התיישנות. בכך יקנה ביהמ"ש מחד יתרון בלתי נאות לתובעת ומאידך יגרום לו עוול. המבקשת מצידה טענה כי אין מדובר בהוספת עילה חדשה לחלוטין. ואפילו אם תטען כי מדובר בעילה חדשה הרי שאין לשלול את האפשרות לתיקון, שכן הראיות לגבי הוספת העילה אינן שונות מאלה הצריכות להוכחת העילה שבכתב התביעה המקורי. כן לטענת המבקשת, לא יגרם כל נזק עם צירוף הצד השלישי כנתבע שכן כל כתבי הטענות מונחים בפניו זה מכבר והוא אינו צד זר לעובדות ולנסיבות תביעה זו. לפיכך, יש לברר תחילה האם התיישנה העילה כנגד הצד השלישי ואם כן, האם ראוי בנסיבות להתיר את התיקון המבוקש. 7. האם התיישנה העילה? עפ"י סעיף 6 לחוק ההתיישנות התשי"ח1958- (להלן: "חוק ההתיישנות") מתחילה תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילה התביעה, ובעילת תביעה שאינה במקרקעין תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. התאונה נשוא התביעה התרחשה עפ"י הנטען בתאריך 25.3.92 ולכן עפ"י הנתונים הנ"ל המסקנה המתבקשת היא כי אילו הוגשה התביעה כנגד הצד השלישי היום, היתה חלה עליה ההתיישנות. יחד עם זאת, להשלמת התמונה מצאתי לנכון לדון גם בחריג הקיים למניין תחילת תקופת ההתיישנות בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע: "8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". סעיף זה פורש בפסיקה בע"א 148/89, שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל פ"ד מט(5) עמ' 485, בעמ' 497, שם נאמר: "... את לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות , אשר כותרתו המתאימה לעניננו הינה: "התיישנות שלא מדעת", יש לקרוא בד בבד עם הוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות שזו לשונם: "6 . תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. 8 . נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". הנה כי כן, עינינו הרואות כי את מירוץ ההתיישנות יש לראות כמתחיל עם הולדתה של עילת התובענה אלא אם: (א) נעלמו מן התובע העובדות; (ב) אשר הן עובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה; (ג) שהעלמן נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע; (ד) ושהתובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנקטו זהירות סבירה; או אז יידחה מירוץ ההתיישנות עד לאותו יום שבו נודעו לתובע אותן עובדות (ראה אצל: זלמן יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, (הוצאת תמר בע"מ, כרך א', עמ' 204)" (עמ' 497 סיפא). למטה מזה נאמר: "בהתנהגותה זו, במעשיה ובמחדליה, גרמה המערערת למצב בלתי נסבל אשר בעטיו נעלמו מן המשיבים, שלא באשמתם, עד סמוך למועד הגשת תביעתם, חלק מן העובדות המהותיות המהוות את עילת התובענה ואשר דרושות היו להם לשם הצלחה בתביעתם זו" (עמ' 498 מול האות ב'). ביהמ"ש מאזכר פסק דין אחר ואומר: "לעניין זה יפים דבריו של השופט ח' כהן בע"א 242/66 שם קבע לאמור: "כוונת המחוקק בחוקי ההתיישנות, מקדמת דנא ובכל אתר ואתר, 'שההולך לישון על תביעותיו, אינו זכאי לקבל עזרת בתי המשפט'... שעם חלוף תקופה ארוכה, אין עוד לצפות מן הנתבע שישמור על ראיותיו להגנתו, ואין להטרידו בתביעה שכבר יתקשה להתגונן מפניה. אבל לא ידעתי ולא שמעתי שתביעה תעלה 'חלודה', אף אם התובע לא ישן כלל על זכויותיו, אלא היה ער ורגיש כל הזמן, ומסיבות שלא היו תלויות בו (אלא בנתבע שהצליח להתחמק ולהתחבא מפניו) לא יכול היה, אף אילו רצה, להגיש תביעתו... אין כל הבדל, הלכה למעשה, בין עובדות חשובות הנוגעות לעילה והמכריעות לגביה, לבין העובדות המהוות את העילה: עובדה שיש בה כדי להכריע אם קיימת העילה אם לאו, היא היא אחת העובדות המהוות את העילה. ואם תמצי לומר שטרח המחוקק האנגלי ונקט לשון מסורבלת במקצת, על מנת להודיע ולהיוודע כוונתו שיש להקפיד עם דיני ההתיישנות ולא להכשיל בהם תביעה, אם לא היתה לו לתובע ידיעה מלאה על העובדות החשובות ו'המכריעות' לגבי עילתו - אף אני אשיב שגם המחוקק שלנו אין דעתו נוחה מעצם ההתיישנות..." (ע"א242/66 סלומון פיליפ יעקובסון נ' אוסקר גז ואח', פ"ד כא(1) 85 בעמ' 91-92) (עמ' 498 מול האות ג'). בנוסף, בעניין הנדון מצטט כב' השופט ד. לוין מדבריו של כב' השופט בך, בע"א 244/81 לאמור: "כל עובדה, החיונית כדי לבסס את עילת התביעה, שבלי ידיעתה ואיזכורה לא ניתן להגיש תובענה ולא כל שכן לא ניתן להצליח בה, נכללת בין 'העובדות המהוות את עילת התובענה' במובן סעיף 8 לחוק" (בעמ' 684) (עמ' 498 מול האות ז'). 8. לשאלה מהי אותה זהירות סבירה שהיה על התובע לנקוט כדי לחסות בצילו של סעיף 8 נדרש ביהמ"ש (מפי כב' השופט דר) בת.א. (חיפה) 7071/94 - א.פ. השקעות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי תקדין שלום, כרך 98 (1), עמ' 34, בעמ' 39: "... ברי שהדיבור "זהירות סבירה" שבסעיף מפנה אותנו למבחן אוביקטיבי, מבחנו של האדם הסביר, שאינו מותנה בנתוניו האישיים של הטוען לתחולתו של הסעיף (השופט גולדברג בע"א 244/81, פתאל נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח (3) 687 ,678)". מפסק דין אחר, אנו לומדים את הכלל כי במידה ונמצא שהעילה המשמשת בבסיס הבקשה לתיקון כתב התביעה הינה עילה חדשה שכבר התיישנה, הרי שאין להתיר את תיקון כתב התביעה אשר מקנה לתובע יתרון בלתי נאות וגורם עוול לצד השלישי. ראה דברי כב' השופט ש. לוין (כתוארו דאז), בע"א 728/79, קירור נ' עבד אלחפיז זייד פ"ד לד (4) עמ' 126, בעמ' 131: "... הכל מודים שאין בית-משפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על-ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על-ידי הוספת עילה שהתישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי...". 9. ומן הכלל אל הפרט; במקרה שלפני, עלתה שאלת החזקת החנות, ברח' ריבל 4 ת"א, על ידי הצד השלישי עוד בתאריך 14.1.99, כאשר הצד השלישי הודה כי הוא המחזיק של מושכר זה. אילו במועד זה היתה מוגשת הבקשה היא היתה עדיין בתחום 7 השנים שממועד התאונה וקרוב לוודאי שעפ"י הכללים שפורטו לעיל, ומדיניותו הליברלית של ביהמ"ש לאפשר תיקון כתבי הטענות בכל שלב משלבי הדיון, ניתן היה לאפשר את התיקון באופן שהצד השלישי היה מצטרף כנתבע בתיק זה. דא עקא, היום לאחר שנטענת בידי הצד השלישי הטענה כי קם לו המחסום הדיוני של ההתיישנות, עפ"י חוק ההתיישנות ומשהגעתי למסקנה כי יש ממש בטענה זו וכי המבקשת איננה חוסה בצילו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, המאריך את תקופת ההתיישנות, מסקנתי הינה כי אין מקום להתיר את התיקון המבוקש. משהגעתי למסקנה זו, אינני דן בטענת הצד השלישי לגופו של עניין כי מקום אירוע התאונה איננו, עפ"י גירסת התובעת מקום שבהחזקתו אלא מדובר במדרכה שבהחזקת ובאחריות הנתבעת 2. עניין זה יתברר לאחר שמיעת הראיות בתיק זה. אשר על כן, הבקשה לתיקון כתב התביעה באופן שהצד השלישי יצורף כנתבע, נדחית. הוצאות בקשה זו תשקלנה במסגרת ההוצאות שיפסקו בסיום הדיון בתיק העיקרי. כתב תביעהתיקון כתב תביעהמסמכיםצירוף / החלפת בעלי דין