ההלכה היא כי יש שיקול הדעת הרחב, אם ובאילו תנאים לתת רשות להתגונן, מסור הוא לערכאה הראשונה, במקרה זה לרשם. כלל הוא שאין בית משפט שלערעור מתערב בו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. להלן פסק דין בנושא: פסק דין ס. ג'ובראן, שופט: בפנינו ערעור על החלטת בימ"ש השלום בחיפה (כב' הרשם א. ורבנר) (להלן: בימ"ש קמא) שניתנה בה"מ 4994/98 מיום 8.9.98 ואשר בעקבותיה ניתן פסק דין נגד המערער ביום 27.9.98. העובדות הצריכות לעניין: באוקטובר 93', הגיש המשיב תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערער בגין יתרת חובה שהיתה בחשבון הבנק שלו אצל המשיבה, בסך של 68,595 ש"ח. מאז הגשת התביעה ועד שנת 95' המשיך המערער בפעילות בחשבונו הנדון, כפי שעולה מדפי החשבון. בספטמבר 95', ונוכח העובדה כי נותרה יתרת חוב גדולה בחשבון, הגיש המשיב בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. כב' הרשם שחורי (כתוארו דאז) נתן ביום 6.9.95 פסק דין (להלן:"פסק הדין הראשון") נגד המערער לפיו נקבע כי המערער חייב לבנק סך של 68,595.- ש"ח כמפורט בכתב התביעה העיקרי. ביום 5.8.96 פתח המשיב תיק הוצל"פ נגד המערער על יסוד פסק הדין הראשון,אך מאחר וסכום החוב של המערער במועד פתיחת תיק ההוצל"פ היה נמוך מהסכום שבפסק הדין הראשון,העמיד המשיב את קרן סכום החוב בתיק ההוצל"פ על הסכום עליו עמד חובו של המערער בחשבון במועד פתיחת תיק ההוצל"פ. ביום 27.11.98 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין הראשון. ביום 7.1.98 דחתה כב' הרשמת ר. יצחקי בקשה זו וקבעה כי היות ותיק ההוצל"פ משקף את החוב האמיתי, הרי לא נגרם למערער כל עוול. בעקבות החלטה זו הגיש המערער ערעור לבימ"ש השלום ביום 24.2.98 , וכב' השופט יצחק כהן פסק, כי מן הראוי לקבל את הערעור ולבטל את החלטת כב' הרשמת יצחקי, שכן פסק הדין הראשון הוא פס"ד מוטעה שאיננו משקף את האמת העובדתית ביום הינתנו. כב' השופט כהן קבע גם כי על המערער להגיש בקשת רשות להתגונן ובקשה להארכת מועד. ביום 8.9.98 החליט כב' הרשם ורבנר לדחות את הבקשה למתן רשות להתגונן, וביום 27.9.98 ניתן פסק דין בו חוייב המערער לשלם למשיב את סכום החוב בסך של 37,979 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית מיום 6.9.95 ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (להלן פסק הדין השני). ומכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים: ב"כ המערער טען כי שגה כב' הרשם ורבנר כאשר דחה את הבקשה להארכת מועד והבקשה למתן רשות להגן, שכן, לטענתו, נמנע המשיב מלהוציא לפועל פס"ד נגד המערער במשך כשנתיים והמשיך איתו בעסקים ובכך הוא הוליך את המערער שולל באופן שיאמין כי לא היה עליו להגיש בקשת רשות להתגונן. ב"כ המערער טען עוד כי החלטתו של כב' הרשם ורבנר המבוססת לטענתו, על ההשקפה כי מוסד סדר הדין המקוצר מאפשר להקריב זכויות מהותיות על מזבח היעילות, איננה עולה בקנה אחד עם עקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועם זכותו הבסיסית של האדם למשפט הוגן. ב"כ המערער טען עוד כי עילת תביעה של בנק נגד לקוח בגין יתרת חוב, עשוייה להתגבש במועד מסויים ותהיה נכונה לאותו מועד, במידה ויתרת החובה הנכונה למועד א' חוסלה בדרך זו או אחרת, עוברת מן העולם עילת התביעה ובמידה ותיווצר יתרת חובה חדשה במועד מאוחר יותר, אין זו אלא עילת תביעה חדשה. ב"כ המערער המשיך וטען כי המשיב עצמו לא תבע על פי יתרת החוב נכון ליום 4.9.95 אלא תבע את יתרת החוב מה31.10.93- מכאן שהחלטת כב' הרשם הינה החלטה ללא סמכות עניינית ומבלי שסעד זה התבקש כלל, ויש בה, על כן, התעלמות מהילכות ביהמ"ש העליון שקבעו כי בימ"ש לא יתן לעולם פס"ד על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע את הסכמתו לכך. מנגד, טען ב"כ המשיב, כי כב' הרשם ורבנר בהחלטתו מיום 8.9.98 דחה את טענות המערער במישור בקשתו להארכת המועד, מן הטעם שלא היה כל יסוד ליתן למערער הארכת מועד , שכן, לטענתו, הקטנת חובו של המערער, הטענה עליה נסמך המערער לצורך בקשת הארכת המועד, בוצעה רק לאחר חודשיים מיום מסירת כתב התביעה לידו. מכאן, לטענתו, אין בהקטנת החוב שבוצעה באיחור כדי להוות עילה להארכת המועד המבוקשת. ב"כ המשיב טען כי למערער אין כל טענת הגנה כנגד חובו ועל כן אין ולא היתה לו כל זכות לקבלת רשות להתגונן וכי בקשתו למתן רשות כאמור בדין נדחתה. ב"כ המשיבה טען עוד, כי מקביעתו של כב' השופט כהן,כי פסק הדין הראשון לא שיקף את סכום החוב הנכון למועד הוצאתו וכי במקרה ותידחה בקשתו של המשיב להארכת מועד, יקבל הבנק פסק דין בסכום הנכון, עולה כי כב' השופט כהן התייחס בהחלטתו מיום 24.2.98 לסכום החוב הנכון במועד מתן פסק הדין בהתאם לספרי הבנק באותו יום. ב"כ המשיבה הוסיף וטען כי צדק כב' הרשם ורבנר כאשר דחה בהחלטתו המנומקת את טענת המערער לפיה הבנק כלל לא תבע את יתרת החוב שהיתה בחשבון ביום 6.9.95 אלא את יתרת החוב שהיתה בחשבון ביום 31.10.93. לסיכום, טען ב"כ המשיבה כי בכל מקרה, לא יכול המערער להתחמק מן העובדה כי הוא נותר חייב כספים למשיב וכי הסך של 37,979 ש"ח נכון ליום 6.9.95 הינו סכום החוב הנכון. דיון אקדים ואומר כי אין ספק בכך כי פסק הדין הראשון שהתקבל ואשר לפיו חוייב המערער לשלם לבנק סך של 68,595 ש"ח (לפי סכום התביעה), איננו משקף את האמת העובדתית בעת מתן פסק הדין, שכן המערער, לאחר הגשת התביעה הנדונה נגדו, הקטין את יתרת חובו בחשבון הבנק שלו, עד שהיא עמדה בעת מתן פסק הדין על סך 37,979 ש"ח. מכאן שחיובו של המערער בתשלום סך של 68,595 ש"ח יגרום להתעשרותו שלא כדין של המשיב וזאת מאחר שבמקרה כזה יוצא שהמערער שילם את אותו חוב פעמיים; הפעם הראשונה הינה כאשר הוא הזרים כסף לחשבונו ובכך הקטין את יתרת החוב שלו, הפעם השניה היא כאשר הוא חוייב לשלם את סכום התביעה מכח פסק הדין הראשון. לפיכך, נראית לי מוצדקת קביעתו של כב' השופט כהן לפיה הוא ביטל את פסק הדין הראשון (אשר ניתן במעמד צד אחד בשל אי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידי המערער), והחזיר את הגלגל לנקודת מתן פסק הדין הראשון ביום 6.9.95 ואיפשר למערער להגיש בקשת רשות להתגונן וכן בקשה להארכת מועד. המישור הראשון לטענותיו של המערער הינו נגד החלטתו של הרשם ורבנר לדחות את בקשתו של המערער למתן רשות להתגונן ואת בקשתו להארכת מועד. ההלכה היא כי : "שיקול הדעת הרחב, אם ובאילו תנאים לתת רשות להתגונן, מסור הוא לערכאה הראשונה, במקרה זה לרשם. כלל הוא שאין בית משפט שלערעור מתערב בו, אלא במקרים יוצאים מן הכלל". (ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ (בפירוק) באמצעות המפרק עו"ד וגנר פ"ד ל"ט (1) 511, 518). (ראה עוד לענין זה ב- מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדרי הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה" (עידכון 11) מב29-). במקרה הנדון, לא ראיתי כי מתקיימות נסיבות יוצאות מן הכלל, אשר מצדיקות את התערבותנו בהחלטתו של הרשם, לדחות את בקשת הרשות להתגונן. מה עוד שהנימוקים שהוא נתן להחלטתו זו, נראים לי מוצדקים. לעניין טענותיו של המערער נגד חוקתיות המוסד של סדר דין מקוצר, אין אני רואה שזהו המקום או הפורום הראוי לדיון בסוגיה זו. יתרה מזאת, ההסדר הקיים לעניין מתן רשות להתגונן, איננו פוגע, כפי שמנסה להציג זאת ב"כ המערער, בזכותו הבסיסית של האדם, למשפט הוגן. שכן וכפי שאנו רואים, הלכה היא כי קיומה של הגנה אפשרית, ולו רק בדוחק, מחייב מתן רשות להתגונן, וכי בקשת רשות להתגונן תסורב רק במקרים בהם משתכנע בית המשפט כי אין לנתבע הגנה של ממש. (ע"א 705/83 רשות שדות התעופה לישראל נ' מקורות בינוי ופיתוח בע"מ פ"ד מ(3) 426, ע"א 507/85 פנון ואח' נ' שטראוס חב' לשיווק (חש"ל) בע"מ, פ"ד מ"ג (1) 106). עמדתם של בתי המשפט בעניין מתן רשות להתגונן בתביעות בסדר דין מקוצר, מתוארת היטב בדברים המצוטטים להלן : "אם עולה בידי הנתבע לפתוח לו להגנתו פתח כחודה של מחט, כי אז יפתח לו בית משפט פתח כפתחו של אולם". (מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה" (עדכון 11), עמ' מב29-). הנה כי כן, עולה מהאמור כי בתי המשפט בבואם לדון בבקשה למתן רשות להתגונן כתגובה לתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, אינם מקילים ראש בזכותו הבסיסית של האדם להתגונן והם אף מחוייבים להעתר לבקשתו של נתבע להתגונן, אם הוא הצליח להעלות טענת הגנה אפשרית כלשהי וזאת בלי שבית המשפט יבחן, בשלב זה את משקל הראיות או את אמינות הטיעונים העובדתיים (למעט מקרה בו ברור בעליל כי גירסת ההגנה הינה שקרית). במישור השני, המערער מעלה את טענותיו נגד פסק הדין השני, אשר ניתן על-ידי הרשם ורבנר. הייחודיות והבעייתיות בתיק זה, טמונים בעובדה כי גם לאחר הגשת התביעה על-ידי המשיב נגד המערער, נמשכו היחסים העסקיים בין השניים; יחסים המתבטאים בכך שהמערער המשיך להזרים ולמשוך כספים אל ומהחשבון הנדון אותו מנהל המערער אצל המשיבה, פעולות אשר שינו, מטבע הדברים, את יתרת חובו של המערער בחשבון הנדון; עד שהגיעה יתרת חובו של המערער בתאריך מתן פסק הדין לסך של 37,979 ש"ח. לאור זאת, ולאחר שתיק זה עבר בידי מספר שופטים ורשמים בבית משפט השלום, ןלאחר שנדחתה בקשתו של המערער לרשות להתגונן, נתן הרשם ורבנר פסק דין, בו הוא חייב את המערער לשלם למשיב סך של 37,979 ש"ח. טענתו העיקרית של המערער, במישור זה, לפיה הסעד שניתן בפס"ד השני הוא סעד שלא נתבקש, איננה מקובלת עליי, שכן גם אם הסכום שנפסק הינו שונה מסכום התביעה, הרי שנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, כפי שפורט לעיל, גרמו לכך שסכום הכסף אותו חייב המערער למשיב משתנה עם הזמן. כך שמצד אחד, אין זה מתקבל על הדעת לחייב את המערער במלוא סכום התביעה כאשר המערער, בתקופה שעד למתן פסק הדין, כבר הקטין את יתרת חובו בחשבון, אך מצד שני, אין זה הגיוני לדרוש מהמשיב לשנות ולעדכן את סכום התביעה ו/או להגיש תביעה חדשה, בכל פעם שיתרת חובו של המערער משתנה עקב פעולה כלשהי שהמערער ביצע בחשבון שלו. העיקר הוא שפס"ד השני כאשר ניתן, חייב את המערער בתשלום הסכום אשר מהווה בפועל את יתרת חובו של המערער בעת מתן פס"ד הראשון, וזאת על-פי דפי החשבון של המשיב. היינו, שפס"ד השני הננו, לעניות דעתי, צודק ומשקף נאמנה את המצב העובדתי כפי שהיה ביום 6.9.95, ועל כן אין מקום להתערב בו. מודע אני לעובדה כי מאז המועד בו ניתן פס"ד הראשון בשנת 95', בו עמדה יתרת חובו של המערער בחשבון הנדון על סך של 37,979; חלו שינויים במצב חשבונו הנ"ל של המערער, אך אין בכך, לעניות דעתי, כדי לפגום בתוצאה אליה הגעתי, שכן, במקרה והצליח המערער להוכיח, לפי דפי החשבון של הבנק, כי ממועד מתן פסק הדין הראשון הוא הפחית את יתרת חובו בחשבונו הנ"ל, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה ללשכת ההוצל"פ בטענת פרעתי; ובמקרה וגדלה, מאז המועד הנ"ל, יתרת חובו של המערער, יהא המשיב רשאי, לתבוע בתביעה נפרדת את התוספת של יתרת החוב, ממועד מתן פסק הדין הראשון ועד למועד הגשת התביעה החדשה, במקרה ותוגש תביעה כזאת. אי לזאת, ולאור האמור לעיל, אם תשמע דעתי, הייתי דוחה את הערעור ומשאיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, ומחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ש"ח + מע"מ. ס. ג'ובראן, שופט י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד]: אני מסכים, וברצוני להוסיף מילים אחדות מדילי. א. מסכים אני לדברי חברי השופט ג'ובראן, ששינוי סכומו של חוב שקורה לאחר הגשת תביעה, אינו מצדיק לראות את התביעה המקורית כבטלה. שאם לא תאמר כן, הרי לא שבקת חיים לכל ברייה, שכן כל נתבע שישלם פרוטה לתובע ע"ח החוב לאחר שהוגשה התביעה נגדו, יגרום שהתובע יצטרך להגיש תביעה חדשה. ומה התקנה? שבסופו של דבר, כשניתן פסק דין, עליו להינתן לגבי הסכום המופחת, הסכום המתחשב בתשלום שבינתיים. לא כן הדבר אם התובע מראה שלאחר הגשת התביעה גדל החוב, והוא מבקש פסק דין בסכום המוגדל. בקשה כזו היא מעבר לתביעה המקורית, ואין ראוי לקבלה. ב. המערער טען, בסעיף 6 לנימוקי הערעור, שהבנק כלל בסכום החוב גם סך 9,019 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד עבור פסה"ד הראשון. אם אמת נכון הדבר חיוב זה אינו מוצדק, וראוי לנכות סכום זה. הדבר ייבדק בהתחשבנות בין הצדדים בהוצל"פ. י. יעקבי-שווילי, ס. נשיא [אב"ד] י. גריל, שופט: אני מסכים. י. גריל, שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן ובפיסקה ב' בחוות דעתו של אב בית הדין, כב' סגן הנשיא, השופט י. יעקבי-שווילי. בקשת רשות להתגונן