החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4090/97) מיום 4.12.97. עיקרי העובדות בבקשה זו: המערערת היא גרושתו של מר שלמה זקן אשר העביר לה את זכויותיו (זכויות חכירה הרשומות במינהל מקרקעי ישראל) במחצית דירת מגורים מכח הסכם גרושין שקיבל תוקף של פסק דין של בית הדין הרבני. לאחר מכן נטל מר זקן הלוואה מהמשיב 1, ורשם שעבוד על הדירה בצורת משכון. בשל אי פרעונה של ההלוואה נקט המשיב 1 בהליכי הוצאה לפועל ומונה המשיב 2 לכונס נכסים על הדירה. בית המשפט קמא קבע כי המערערת אינה קשורה להסכם ההלוואה שבין מר זקן למשיב 1 ועל כן כל שיש למשיב 2 הוא היותו כונס על זכויות מר זקן בדירה; זכויות אשר הועברו למערערת עם פסק הדין הנ"ל. בבקשתה טוענת המערערת כי דחיית הערעור בבית המשפט המחוזי היא "בהסתמך על הלכות המשפטיות אשר היו שרירות באותו מועד", ועתה יש להענות לבקשת רשות הערעור לאור מה שנקבע בע"א 189/95 בעניין בנק אוצר החייל נ' מזל אהרונוב אשר ניתן ביום 16.8.99 (ראה: תקדין עליון, כרך 99 (3),632) "בענין עדיפותו של הסכם יחסי ממון בין בני זוג שקיבל תוקף של פסק דין, על פני זכויות של צד שלישי". כמו כן סומכת המערערת את בקשתה על מצבה הכלכלי אשר לא אפשר לה בשעתה להגיש את בקשת רשות הערעור כנדרש עפ"י חוק. פסק הדין בעניינה של המבקשת ניתן ביום 4.12.97, ופסק הדין התקדימי בו נקבעה ההלכה ניתן, כאמור, ביום 16.8.99, היינו כשבעה חודשים לפני הגשת הבקשה שבפני. עיכוב זה בהגשת הבקשה בצירוף הזמן הארוך שעבר ממילא ממתן פסק דינו של בית משפט קמא מהווים נימוק מספיק לדחיית הבקשה: גם אם אניח כי שינוי ההלכה יכול היה להיחשב כטעם מיוחד להארכת המועד, הרי היה על המבקשת להגיש את בקשתה תוך פרק זמן סביר מאז מתן פסק הדין עליו היא מבקשת להסתמך (ראו: בש"א 8335/98, רשבסקי ואח' נגד עמיעד סינון והשקיה ואח', תקדין עליון 2000, 316). שאלת המועדים צריכה להיבחן בזהירות יתרה במקרה כגון זה, כאשר מתבקשת זכות להגיש ערעור למעלה משנתיים לאחר מתן פסק הדין הסופי בערעורה של המבקשת. עצם מתן האורכה הממושכת כל כך מהווה חריג לעקרון סופיות הדיון, ותוצאותיה כלפי הצד שכנגד עלולות להיות קשות. לפיכך, גם אם אניח כי קיים פער זמן מסויים בין מועד פרסומו של פסק הדין לבין הוודעו ברבים, נראה לי כי בעידן האינטרנט ומאגרי המידע הממוחשבים, פרק זמן של שבעה חודשים בין פרסום פסק הדין לבין הגשת הבקשה המבוססת עליו הוא מופרז ביותר. אני קובעת, איפוא, כי המבקשת לא הראתה נימוק מספיק לעיכוב בהגשת הבקשה, ולפיכך דין הבקשה להידחות. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם לגופו של עניין, הטענה כי הלכת אהרונוב שינתה מצבה של המבקשת אין לה על מה שתעמוד. בפסק הדין האמור שונתה הלכת בוקר (רע"א 178/70, בוקר נ' חברה אנגלו ישראלית לניהול ואחריות בע"מ, פ"ד כ"ה (2), 121) ונקבע כי במסגרת דיני המקרקעין יש להכיר בזכות שביושר של הרוכש זכות אובליגטורית או התחיבות לרכישת מקרקעין כגוברת על עיקול שהוטל על המקרקעין מאוחר יותר. עובדות פסק הדין שעליו מברשת המבקשת לערער שונות מן היסוד, באופן השומט את הבסיס תחת כל השוואה אפשרית. ראשית, בפסק הדין נשוא בקשה זו, מדובר בזכויות הרשומות במינהל מקרקעי ישראל, ואילו פסק דין אהרונוב דן בזכויות קניין רשומות, אשר חל עליהן חוק המקרקעין התשכ"ט - 1969. שוני זה יורד לשרשו של עניין, שכן כידוע, הרישום במינהל מקרקעי ישראל אינו מקנה זכויות קניין כי אם זכויות אובליגטוריות בלבד, ומבחינה קניינית חל עליהן חוק המיטלטלין התשל"ה - 1971. (ראו סעיף 13(א) לחוק הנ"ל, וכן: ע"א 6529/96, טקסטיל ריינס בע"מ נגד ענת רייך ואח', תקדין עליון 99(1) 101; ע"א 957/93, חממה חג'בי נגד ברכה בן יונה, פ"ד נ(1) 417). יוצא, איפוא, כי כל עיקרי חידושיה של הלכת אהרונוב, אינם חלים כלל על המבקשת כאן. שנית, בפסק דין אהרונוב נדונה היקף זכותו של מי שהטיל עיקול על מקרקעין שהיתה לגביהם התחיבות להקנותם לאחר, ואילו בענייננו מדובר בבעל משכון שנרשם. העיקול הינו כלי דיוני המשמש אמצעי לגביית חוב, ואינו יוצר זכות מהותית בנכס הספציפי דוקא. להבדיל מן המשכון, שהיא זכות קניינית מהותית לכל דבר וחלים עליה דיני העסקאות הנוגדות. (ראו פסקה 31 לפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג - כהן). אין צורך להוסיף ולעמוד על יתר ההבדל, שכן די באמור עד כה כדי להראות כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין אהרונוב אינה נוגעת כלל לעניינה של המבקשת. החלטתי, איפוא, לדחות את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 1,000 ש"ח. הארכת מועדרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור