החלטה זוהי בקשת המערער, אורי צפרי (להלן: המבקש או צפרי), לצרף את המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) כמשיב בערעור. הערעור הנדון הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט פלפל) בת.א. 504/90, מיום 30.5.96, בו נקבע כי תאונת הדרכים שבה נפגע צפרי ב31.1.89- מהווה גם תאונת עבודה (בשל העובדה שהתרחשה במהלך נסיעה ממקום העבודה לביתו של התובע). צפרי טען, כי התאונה לא היתה תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 36 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשכ"ח1968- (להלן: חוק הביטוח הלאומי) כיוון שנסע לחברו ביהוד, וכך דווח למוסד ב4.11.93-. בעקבות זאת קיבל צפרי מהמוסד קיצבת נכות כללית. בבית המשפט המחוזי טענה חברת הביטוח הדר - חברה לביטוח בע"מ (להלן: הדר), כי התאונה האמורה היתה תאונת עבודה. כאמור, קיבל בית המשפט את טענתה של הדר וקבע כי מדובר בתאונת עבודה. בעקבות קביעה זו, ניכה השופט פלפל 727,042 ש"ח מסכום הפיצויים שקבע שעל הדר היה לשלם לצפרי. היינו, הסכום של תגמולי נכות מעבודה שצפרי זכאי היה לתבוע מאת המוסד ולא את סכום קיצבת הנכות הכללית שקיבל צפרי בפועל. השופט פלפל ניכה את סכום הפיצוי תוך שציין כי הוא סבור שעל יסוד הממצאים בפסק הדין, הסכום שנוכה אכן ישולם (כתגמולי נכות עבודה) על ידי המוסד (ראו: עמוד 22 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). השופט פלפל גם ציין (בעמוד 21 לפסק דינו) כי צפרי פעל בחוסר תום לב. השופט קבע, כי צפרי שיקר בכוונה למוסד לפני ההליך בבית המשפט וגם תוך כדי ההליך כשאתאר את התאונה כתאונה שאינה תאונת עבודה: "[א]ין מנוס מלקבוע שהתובע [צפרי], למרבה הצער, נהג שלא בתום לב בהמנעות מלהגיש במועד את התביעה לתגמולים מהבטוח הלאומי, כפי שהיה חייב לעשות במקרה זה כדי לקבל את התגמולים המגיעים לו... משהגיש אח"כ את תביעתו למוסד, במהלך הדיון בתביעה שבפני, התמיד בגרסתו השקרית... ובהסתמך על גרסה זו מפי התובע (ומטעם נוסף של התיישנות התביעה) נדחתה התביעה על ידי המוסד" (הדגשה הוספה). דבריו של השופט בדבר פנייה אל המוסד "במהלך דיון" נוגעות לכך שתוך כדי הדיון פנה צפרי למוסד לעדכן את המוסד שלעומת טענתו הראשונה שזו תאונה שאינה קשורה לעבודה, לחלופין "ולשם הזהירות" (לשון צפרי בתובענתו לבית דין לעבודה), עכשיו הוא טוען שזו אכן תאונת עבודה והוא תובע דמי פגיעה בעבודה. המוסד דחה תביעה זו ב1.6.94-. בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי פנה צפרי שוב למוסד, הפעם בתביעה לדמי פגיעה בעבודה. אולם, המוסד דחה את פנייתו, וב2.6.97- צפרי הגיש תובענה לבית הדין האזורי לעבודה כנגד המוסד בתביעה שהתאונה תוכר כתאונת עבודה, כאמור בפסק הדין המחוזי, וישולמו לו דמי פגיעה בעבודה בהתאם לכך. ביום 29.6.96 צפרי הגיש גם את הערעור הנדון, שמערער על סכומי הפיצוי שקבע השופט פלפל ועל הקביעה כי מדובר בתאונת עבודה. בנוסף לערעור, צפרי גם הגיש את הבקשה לצרף את המוסד כמשיב שני בערעור. בבקשתו לצירוף משיב נוסף טוען המבקש, כי יש לצרף את המוסד בכדי שהמבקש לא יפול "בין הכיסאות". מחד, "הדר" שפטורה מחלק ניכר מהתשלום לפי פסק דינו של כבוד השופט פלפל, כיוון שנקבע שמדובר בתאונת עבודה, ומאידך המוסד לביטוח לאומי שמסרב לשלם בטענה שלא מדובר בתאונת עבודה או לפחות מכיוון שזו היתה גרסתו של צפרי (וכן בשל התיישנות). המבקש גם טוען כי יש לצרף את המוסד בכדי למנוע ריבוי משפטים, כלומר, התביעה בבית הדין לעבודה. המבקש מוסיף כי הצירוף לא יגרור צורך בכל בירור עובדתי נוסף. המוסד מתנגד לבקשה. המוסד טוען כי צירופו כמשיב בערעור יצריך בירור עובדתי נוסף וכן כי בית הדין לעבודה ולא בית המשפט העליון הוא המוסמך לדון בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה, אם לאו. המוסד גם מפנה לכתב ההגנה של המוסד שהוגש על ידו לבית הדין לעבודה ושמצורף לתגובתו של המוסד לבקשה. זאת, כדי להוכיח שצירופו של המוסד להליך בפני בית המשפט העליון ירחיב את יריעת הדיון. כלומר, כך טען המוסד, אפילו מדובר בתאונת עבודה, המוסד טוען שהוא לא אחראי לתשלום הן מחמת התיישנות לפי סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ח1995-, הן מחמת פעולה שלא בתום לב לסיכול מימוש זכות השיפוי, המפרה את הוראות סעיף 328(ב) לאותו חוק - וסוגיות אלו לא נדונו בבית המשפט המחוזי. המשיבה (חברת הדר) לא הגיבה לבקשה. א. הוראות החוק שלעניין: 1. תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-: סמכות לצרף משיב בשלב הערעור ניתנה לשופט או רשם בית המשפט לערעורים, על פי תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). תקנה 425 מורה: בית המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב ערעור מתוקן... בתנאים שייראו לו צודקים...". מלשון התקנה עולה, כי מדובר בשיקול דעתו של השופט או הרשם. כפי שציין כבוד השופט (כתוארו אז) ש' לוין, סמכות זו בתקנה 425 ניתנה: "מבלי לפרט את כללי הצירוף ומכאן שהדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט שלערעור" (רע"א 3093/92, שושנה וידרשל נגד עדנה שניר ואח', לא פורסם)). ראו גם: ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7, ירושלים, 1995) 813, בס' 633. גבולות שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט על פי תקנה 425 נדונו בהרחבה בהחלטתו של כבוד הנשיא מ' שמגר בבש"א 3973/91, אליהו, חברה לביטוח בע"מ נגד קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ"ד מה(5) 457 (להלן: פרשת אליהו). בפרשה זו נדונה החלטתו של כבוד הרשם צור בבש"א 4736/90 (לא פורסם), לפיה התיר לקרנית להצטרף כמשיבה בערעור. הנשיא שמגר סרב להתערב בהחלטת הרשם ואפשר את צירופה של קרנית. החלטת הנשיא באליהו הבהירה את הכללים המנחים והמבחנים בעניין צירופו של בעל דין נוסף בשלב הערעור. נקבע מבחן משולב אשר תנאיו מצטברים. תחילה יש לבחון האם המבקש (בין אם הוא בעל-דין או צד זר) עלול להיפגע אם לא יצורף לערעור. שנית, האם פסק הדין יכבול במעשה בית דין את הצד שרוצים לצרפו; ולבסוף, האם יעילות וסדר הדיונים תומכים בצירוף, בלשונו של הנשיא: "ראשית, האם מי שמתבקשים לצרפו או בעל דין המבקש את הצירוף או תומך בו, עלולים להיפגע ישירות מתוצאות ההכרעה במחלוקת נשוא הערעור אם לא יוחלט על הצירוף המבוקש? שנית, כאשר קיים סיכון כאמור, האם מן הראוי כי תוצאות ההכרעה במחלוקת נושא הערעור - כולן או לפחות חלק מהותי מהן - יכבלו גם אותו אדם במעשה-בית-דין?... שלישית, בהנחה שהתשובה לנ"ל חיובית - האם שיקולים של יעילות וסדר הדיונים מצדיקים הצירוף האמור?... עיקרו של דבר, לבית המשפט עומדת לעולם הסמכות לסרב לבקשה לצירוף אשר יהיה בו כדי לסרבל את הדיון או להכביד עליו במידה מופרזת". שם, בעמוד 463 (ההדגשה במקור). הנשיא שמגר הוסיף, כי נטל ההוכחה כי תנאים אלו מתקיימים מוטל על המבקש את הצירוף (שם, שם). ראו גם: ד"ר א' וינוגרד, תקנות סדר הדין (כרך שני, הוצאות "הלכות" בע"מ, רמת השרון) 763; ח' בן נון וא' גוטפרוינד, הערעור האזרחי, תשנ"ז1997- בעמוד 240, וכן ע"א 2442/95, מ.ל.ת. - מבנים לתעשיה בע"מ נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מט(5) 85, ס' 5, אשר שם סיכמה הרשמת א' אפעל-גבאי את המבחן המשולש לעיל באופן זה: "נראה לי, כי עיקרם של דברים הוא בצורך לאזן בין מידת הפגיעה שעלולה להיגרם לצד המבקש במקרה שתידחה בקשתו, לבין מידת ההכבדה שתיגרם לבית המשפט ולבעלי הדין שלגבי ההליך אותו הם מנהלים מוגשת בקשת ההצטרפות.". 2. תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי: אמצעי דיוני נוסף הפותח אפשרות שהרשם יצרף משיב על פי בקשת המערער, הוא שימוש בתקנה 24. האחרונה קובעת: "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על... הוספת שמו של אדם... שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה" (ההדגשה הוספה). יש לשים לב כי התקנה קובעת, כמו בתקנה 425, כי הצירוף הוא לפי שיקול דעתו של השופט. ראו גם: וינוגרד, לעיל, בע' 69. בפרשת אליהו, הנשיא שמגר עמד על השיקולים הראויים לשימוש בתקנה 24 בכדי לצרף משיב בשלב ערעור: "מניעת ריבוי משפטים היא לדידי מטרה רצויה, אולם כדי שיימנע ריבוי כאמור, יש להגיע למסקנה שצירוף של פלוני להליך קיים ישמש לצורך הכרעה בנושא מהותי העומד לדיון בהליך המתנהל אותה שעה ואשר גם מהווה נושא מהותי בהליך אפשרי נוסף אותו מבקשים למנוע על ידי הצירוף המבוקש." (פרשת אליהו, לעיל, עמוד 462 (ההדגשה הוספה)). אולם, אפילו כאשר הנושא המהותי דומה, קבע הנשיא שמגר שעדיין אין לצרף משיב בערעור אם זה עלול: "לפגוע ביעילות ההליך, לפתוח עניינים שכבר הוכרעו ולהוסיף עניינים שלא נדונו כלל... כן אין לאפשר לאדם להצטרף כמשיב נוסף בערעור במקום בו ניתנה לו כבר הזדמנות להצטרף להליך בערכאה הקודמת, והוא לא ניצל אותה" (פרשת אליהו, לעיל, עמוד 463). בקצרה, קבע הנשיא שמגר בפרשת אליהו, שהמבחן הוא אותו המבחן ליישום תקנה 425, ושנטל ההוכחה גם במקרה זה רובץ על המבקש. ראו: פרשת אליהו לעיל, בעמוד 463. לדעה דומה ראו גם את דעת השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 83/64, גראטש נגד אטיה ואח', פ"ד י"ח(4), 134, 135: "קנה המידה הוא, אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל דין, היינו, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה בית דין גם כלפיו". וגם: וינוגרד, לעיל, בעמוד 70. לפי המבחן האמור, מניעת ריבוי משפטים אינה מטרה העומדת בפני עצמה ומחייבת צירוף צדדים. השוו פסק דינו של השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 83/64, גראטש נגד אטיה ואח', פ"ד יח(4) 134, 135: "אין מטרת התקנה הנ"ל למנוע ריבוי משפטים, אף אם השימוש בה יכול בעקיפין לגרום לכך. משמע, העובדה שפלוני שלא היה בעל דין עשוי לפתוח מצידו במערכה חדשה באותו עניין, אינה עושה את 'נוכחותו דרושה' כדי שבית המשפט יפסוק ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה." (ההדגשה הוספה). וראו גם: וינוגרד, לעיל, בעמ' 70, 73: "אין מטרת התקנה למנוע ריבוי משפטים, כך אם השימוש בה יכול בעקיפין לגרום לכך. משמע, העובדה שפלוני, שלא היה בעל דין, עשוי לפתוח מצידו במערכה חדשה באותו עניין, אינה עושה את נוכחותו דרושה. קנה המידה הוא, אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל דין, היינו - בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה בית דין גם כלפיו.". מכאן, כי גם אם כתוצאה מאי צירופו של צד יהיה ריבוי משפטים אין להתיר את הצירוף כל עוד שהנושא איננו חלק מהמחלוקת נשוא הערעור, שהצד שאמור להיצרף לא יכבל במעשה בית דין, או שהצירוף יסרבל את הדיון בערעור הנוכחי. ובכן, טענת המבקש שיש לשקול מניעת הליך נוסף בבית דין לעבודה אינו שיקול מספיק לצירוף. יש לבחון האם הצירוף במקרה שלפנינו עונה על המבחן המשולש עליו עמדתי. ב. יישום כללי אליהו בענייננו: נראה לי שיישום המבחן המשולב בענייננו מביא למסקנה כי יש מקום לצרף את המוסד לביטוח לאומי כמשיב בבקשה. אבהיר להלן את יישום שלושת המבחנים: 1. השלב הראשון עוסק בשאלה האם המבקש או הצד שמבקשים לצרף, בענייננו המוסד, עלולים להיפגע אם לא יצורפו. בענייננו התשובה היא חיובית. בפרשת אליהו, המערערת נפגעה בתאונת דרכים וניהלה תביעה נגד חברת ביטוח מסחרית. קרנית ביקשה להצטרף משום שעמדה לדיון שאלה משפטית באשר להיקף חבותו של מבטח לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, הכרעה שהיו עשויות להיות לה השלכות על היקף חבותה של קרנית, באותו מקרה ובמקרים אחרים. הנשיא שמגר קבע שהבקשה להצטרפות ענתה על השלב הראשון של המבחן, ונימק שאי צירוף עלול לפגוע בצדדים שם: "... אם [קרנית] לא תצורף יש בכך משום פגיעה אפשרית במשיבה השניה (המערערת בערעור העיקרי), ... הרי תצא המערערת קרחת מכאן ומכאן, היינו במשפטה נגד חברת הביטוח היא תצא וידיה על ראשה אם בית המשפט ידחה הערעור ויפטור את חברת הביטוח מאחריות, ויש סיכון תיאורטי שבמשפטה נגד קרנית יקבע בית המשפט השני שחלה חבות על חברת הביטוח..." (שם, בס' 7 (הדגשה הוספה)). ראו גם ע"א 344/67, "מקורות" חברת מים בע"מ נגד אלקה ינקו ואח', פ"ד כא(2) 706, 709: "[ה]רי השיקול המכריע הוא שלא ייצא העובד קרח מכאן ומכאן. אין לשלול ממנו את מלוא נזקו בשל כך בלבד שהמוסד (או בית הדין) מזה ובית המשפט המחוזי מזה הגיעו למסקנות נוגדות וסותרות". שם, כמו כאן, הערעור היה נגד חברת הביטוח המסחרית. שם, כמו כאן, הצד שהיה אמור להצטרף היה הביטוח הסטאטוטורי. שם קבע הנשיא שמגר שאם ההליכים נגד החברה המסחרית ונגד הביטוח הסטאטוטורי יישארו מפוצלים, קיימת אפשרות שהמערערת שם "תיפול בין הכיסאות" אם ייפסק בשני ההליכים הנפרדים כי אין למערערת זכאות. ובכן, גם כאן אותה אפשרות לפגיעה קיימת. אם יקבע בערעור שמדובר בתאונת עבודה והמוסד חייב בתשלום ועל כן חברת הדר פטורה, ומנגד יקבע בית הדין לעבודה שאין מדובר בתאונה כאמור, או שהמוסד אינו חייב בתשלום, הרי שהמערער יצא וידיו על ראשו. 2. השאלה השניה במבחן היא האם תוצאות ההכרעה בערעור תחייבנה במעשה בית דין את הצד שרוצים לצרף אותו. גם לשאלה זו התשובה היא בחיוב. בעניין אליהו ציין הנשיא שמגר שהמבקשת ענתה על דרישת שלב זה בנמקו כי: "משמע, מקצתה של השאלה שתוכרע בדיון זה תוכל לשמש כמעשה בית דין כלפי קרנית...", שם בס' 8, והרחיב: "[ל]א יהווה דיון זה מעשה בית דין לעניין אחריותה של קרנית, אולם, הוא יוצר מחסום לעניין מקצתו של דיון שני בין המערערת לבין קרנית, שהוא צפוי לאור תוצאות הדיון בתיק זה בערכאה הראשונה,... בהליך נשוא הערעור שבפנינו אומנם ידונו באחריות המערערת שהיא החברה המבטחת, כי זו העילה הפרושה לפני בית המשפט. לא ידונו באחריות קרנית לפי סעיף 7א' או בדרך אחרת, ובית המשפט לא יוכל לחייבה כי לא הוגשה תביעה נגדה... אולם, אם ייקבע כאמור שלא היה ביטוח, לא תוכל קרנית לשוב ולטעון בהליך שני כי היה ביטוח תקף..." שם, בעמוד 466 (ההדגשה במקור). שם ענתה קרנית על דרישת השלב השני דרך מחסום חלקי בעניין הרחבת הטענות שהיתה אמורה קרנית להעלות בהליך אחר. גם כאן יהיה מחסום חלקי בטענות שהצד לצירוף, המוסד, יוכל לטעון בהליך לפני בית הדין לעבודה בהקשר לאחריותה של הדר בעניין, כנגזר מהשאלה האם מדובר בתאונת עבודה, אם לאו. היינו, כפי שנאמר בעניין אליהו כך גם בעניינו. בית המשפט לא ידון באחריות המוסד לתשלום בגין תאונת עבודה (בטענת התיישנות למשל), אך המוסד יהיה מנוע מלטעון בדיון אחר כי אין מדובר בתאונת עבודה כאמור. בעניין זה יש להזכיר את טענת המוסד, לפיה לבית המשפט העליון אין סמכות לדון בשאלה אם מדובר בתאונת עבודה. ובכן, ברור מאליו כי במסגרת הערעור לא תקבע חובתו של המוסד לשלם למבקש, שכן ההליך בבית משפט קמא, וגם הערעור בבית משפט זה, אינם כנגד המוסד. בנוסף, הליך לקביעת חבותו של המוסד אכן מקומו בבית הדין לעבודה. אולם, בערעור יקבע אם מדובר היה בתאונת עבודה אם לאו, וכנגד קביעה זו לא יוכל המוסד לטעון בבית דין לעבודה. טענותיו האחרות של המוסד בדבר התיישנות למשל, יכול שיעמדו לו באותו הליך. 3. אשר לתנאי השלישי של יעילות, מניעת סירבול והימנעות מהרחבת יריעת המחלוקת - במקרה שבפנינו הצירוף עונה בחלקו על תנאי זה, אולם לטעמי, גם אם קיים סירבול מסויים, ניתן לפתור זאת במסגרת ההוצאות בהליך. המוסד טוען, כי יש מחלוקת עובדתית בינו לבין המבקש, ולכן צירופו יסרבל את הדיון. עוד טוען המסוד כי כיוון שלא היה צד להליך בבית המשפט קמא, אין מקום לצרפו בשלב הערעור. בישום השלב השלישי של אליהו, בקשת צרוף צד נדחתה בשני מקרים, כפי שיפורט להלן, שניהם בנסיבות דומות במקצת לנסיבותינו, אך כפי שאבהיר גם שונות מהן בפרטים מהותיים: המקרה הראשון נדון בע"א 2003/94, תה ויסוצקי (ישראל) נגד רות גורנשטיין (תקדין עליון 94(3) 1845). שם המבקש, שהיה המערער, כמו בענייננו, ביקש לצרף את בעלה של המשיבה לערעור. הלה לא היה מעוניין להצטרף, כמו שהמוסד בענייננו לא מעוניין להצטרף. התיק שם דן בפרשנות חוזים, ושם כמו כאן, חלה מחלוקת לאיזה בית משפט קנויה הסמכות. הרשמת א' אפעל-גבאי דחתה את הבקשה והדגישה את חוסר תשומת הלב של המערער שהגיש את הבקשה, על זה שלא חשב לצרף את הצד לפני כן: "לכל אורך הדרך בבית משפט קמא יכולים היו המבקשים - לו חפצו בכך - לבקש את צירופו של מר אלי גורנשטיין להתדיינות במישור שבינם לבין המשיבה בלבד. עתה - בשלב הערעור - מתבקש לראשונה צירופו של מר גורנשטיין כמשיב, מן הטעם - שהיה ידוע כל העת - כי הדרישה הכספית לפדיון חופשה מתייחסת אליו, ולתוצאות הערעור תהיה השלכה ישירה על דרישתו. איני רואה כל הצדקה להיענות לבקשה. ראשית, המדובר במי שמבקשים לצרפו בעל כורחו בשלב הערעור, לאחר שצירופו כצד לא נתבקש בערכאה הראשונה. עילת הצירוף היתה קיימת החל מן הרגע הראשון, אך הצירוף לא נתבקש". שם, בס' 6-7 (הדגשה הוספה). וכן פרשת ע"א 2658/93, רוזנברג מברשות בע"מ נגד רשות הפיתוח ואח', תקדין עליון 94(4) 377. הרשמת א' אפעל-גבאי שם דחתה את הבקשה על סמך אי התקיימותו, בין השאר, של המבחן השלישי. הסבירה הרשמת: "[ע]ולה כי הצירוף נועד כדי להרחיב את יריעת הערעור ואת חזית המריבה ולכלול נושאים חדשים, אשר לא היו כלל בפני הערכאה הראשונה. לא למטרה זו נועדה הסמכות שנקבעה בתקנה 425 הנ"ל.". שם, בס' 2 (הדגשה הוספה). כך גם בעניין רע"א 3093/92, שושנה וידרשל נגד עדנה שניר ואח', תקדיון עליון 92(3) 1880. בית המשפט העליון שם הציע כללים נוספים למבחן אליהו, ודחה שם הבקשה לצירוף. השופט לוין ציין כי: "שנית, בסעיף 12 לבקשת הצירוף הסבירו המשיבים כי לא בקשו לצרף את רשות הפיתוח בערכאה הראשונה הואיל וסברו שהתביעה תידחה; אך תקנה 425 אינה מיועדת לאפשר לבעל דין שקיבל החלטה דיונית מודעת בערכאה הראשונה להחזיר את הגלגל אחורנית בערעור, רק מחמת ששיקולו מתברר כשיקול מוטה... החמיצו המשיבות את השעה". שם, בס' 3. אולם, באותם מקרים עילת הצירוף היתה קיימת בערכאה הראשונה, ומשצד בחר שלא לצרף אין מקום לאפשר צירוף בשלב הערעור. אולם, בענייננו אין הדבר כך. המערער (התובע) פנה לבית המשפט המחוזי בתביעה בגין תאונת דרכים שהוא טען, וממשיך וטוען גם בערעור, כי לא היתה בגדר תאונת עבודה. כיוון שכך, לא היה כלל מקום לצרף, באותו שלב, את הביטוח הלאומי. רק לאחר קבלת פסק-הדין, משקבע השופט פלפל הן כי מדובר בתאונת עבודה, הן כי הדר זכאית לניכוי סכומי התמלוגים ואף ציין במפורש כי הוא סבור שעל המוסד לשלם למבקש, רק אז קמה עילת הצירוף, ועל כן מקרה זה אינו דומה לאותם מקרים אחרים. מעבר לכך, במקרים שצויינו לא עמדו המבקשים גם במבחנים האחרים. נראה לי כי דווקא את המבחן השלישי, שהוא הפחות מהותי, ונוגע יותר להתארכות ההליכים, ניתן לאזן באמצעות הוצאות שיוטלו על המבקש עם סיום ההליך, גם אם נאמר כי צירופו של המוסד יכביד במידת מה על הערעור. המבחן הראשון והשני מהותיים הם - באם אינם מתקיימים אכן מבחינה מהותית אין מקום לצירוף. במקרה זה, המבחן השלישי מתקיים אם כי לא במלואו. היינו, מדובר אמנם בייעול ההליכים (שכן ההליך בבית המשפט העליון יחסוך חלק מההליך בבית הדין לעבודה), אולם יתכן כי צירופו של המוסד, שלא היה צד להליכים דלמטה, יסרבל במידת מה את ההליך. כפי שהובהר, פסק דינו של השופט פלפל עוסק בשאלה האם מדובר היה בתאונת עבודה לגופה. הערעור יעסוק בשאלה זו ממילא, בין אם יצורף המוסד כמשיב, בין אם לאו, לכן בעניין זה לא תהיה הרחבה. כך גם לעניין תום ליבו של המערער. גם שאלה זו נדונה בבית המשפט המחוזי, אם כי יתכן שבשאלה זו יהיה למוסד מה להוסיף. שאלת ההתיישנות כלפי המוסד, ממילא לא תעלה בערעור שכן לא מדובר בתביעה נגד המוסד, או גם אם היתה מתעוררת שאלה זו הרי שאלה זו הינה משפטית בעיקרה. הרחבה מסויימת זו, אם בכלל יש מקום לקרוא לה הרחבה, ניתן בהחלט לאזן באמצעות הוצאות שיושתו על המבקש אם יפסיד בדינו. טענה נוספת של המוסד היא שלבית המשפט העליון אין סמכות להכריע בשאלה האם מדובר בתאונת עבודה. לטענה זו אין על מה שתסמוך. אמנם, כאשר מדובר בערעור על החלטת המוסד, זו מופנית על פי הדין לבית הדין לעבודה, אך לא כך הוא כשמתעוררת טענה זו על ידי אחד הצדדים בהליך בפני בית המשפט המחוזי. חברת הדר טענה לפטור מכוח היות התאונה תאונת עבודה והשופט פלפל קבע, כי הוכיחה עובדה זו. במסגרת הערעור סמכותו של בית המשפט שלערעור לדון בשאלה זו. על כן, אני מקבלת את הבקשה. המוסד לביטוח לאומי יצורף כצד לערעור כמשיב מספר 2. המשיב 2 ישלם הוצאות המבקש בבקשה זו בסך 3,000 שקלים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום המצאת החלטה זו ועד התשלום המלא בפועל. ביטוח לאומי