פסק דין 1. זו בקשה למתן רשות ערעור, שהחלטתי לדון בה כערעור, על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' יעקובי) מיום 15.5.00, בה הורה על מינוי מומחה נוירולוג, שייתן חוות דעת בעניינו של המשיב. עוד קבע ביהמ"ש קמא, כי למומחה תוצג חוות דעתו של המומחה האורתופד שבדק את המשיב מטעם בית המשפט, ולא תוצג לו בשלב זה חוות דעתו של המומחה הפסיכיאטר מטעם בית המשפט, שמצא שהמשיב "מתחזה ביודעין לצורך הפקת תועלת מהתאונה, שלא היוותה טראומה גופנית או נפשית". את חוות דעת זו, קבע השופט קמא, ניתן יהיה להציג למומחה הנוירולוג בשלב שאלות ההבהרה, לאחר שכבר גיבש את התרשמותו הבסיסית לגבי מצבו של המשיב. לבסוף קבע ביהמ"ש קמא, כי המערערות תישאנה בהוצאות מימון ביניים של שכר המומחה, לנוכח המלצת שני המומחים על מינוי נוירולוג. 2. המערערות מסתמכות בערעורן על ההלכה ברע"א 333/89 "שלוח" חברה לביטוח בע"מ נ' ידידים שמעון, פ"ד מג (4) 375, בה נקבע כי האיסור על הגשת חוות דעת רפואיות למומחה רפואי, הקבוע בתקנה 8(א) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז1986- (להלן - התקנות) אינו חל לגבי חוות דעת מומחה שמונה ע"י ביהמ"ש, אלא רק לגבי חוות דעת מומחה מטעמו של בעל דין. לטענתן כל עוד לא נפסלה חוות-דעתו של הפסיכיאטר, אין לאסור המצאתה למומחה הנוירולוג. עוד מתבקש ביהמ"ש להטיל את הוצאות מימון הביניים של שכר המומחה על המשיב, לאור ההוצאות שהוציאו עד כה המערערות במימון שכרם של שני המומחים הראשונים, ובתשלום תשלומים תכופים, שהתבררו כבלתי מוצדקים, לאור העובדה שהמשיב, לטענתן, החל בעבודה מסודרת כחודש לאחר שניתנה ההחלטה בעניין התשלומים התכופים, ולא טרח לעדכן את המערערות. 3. המשיב טוען כי הגיש בקשה לפסילת חוות דעת הפסיכיאטר, בין השאר לאור עמדת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, אשר קבעה לו נכות פסיכיאטרית בשיעור של 20%. באשר למימון שכר הנוירולוג טוען המשיב כי יש ראשית ראיה לקיומן של בעיות נוירולוגיות, ושני המומחים המליצו על כך. 4. מבלי לקבוע מסמרות, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתו של ביהמ"ש קמא. המנגנון שקבע ביהמ"ש קמא, לפיו יחווה הנוירולוג דעתו תחילה מבלי לעיין בחוות דעת הפסיכיאטר, ורק לאחר מכן ניתן יהיה להציגה בפניו במסגרת שאלות הבהרה, נראה לי כמיישם איזון ראוי בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים. בנסיבות המיוחדות של המקרה, נראית לי הסטייה מן הכלל, הקבוע בפסיקה שהציגו המערערות, מוצדקת. אין מקום להתערב גם בהחלטה לגבי הטלת מימון הביניים על המערערות. הכלל הקבוע בתקנה 7(ב) לתקנות אמנם מטיל את החובה על התובע (המשיב), אולם, לביהמ"ש מסור שיקול דעת במסגרת תקנה 16(א), להטילה על אחד מן הצדדים. לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה, לא נראה לי כי החלטה זו של ביהמ"ש קמא מצדיקה התערבות, ובכל מקרה, פתוחה בפני המערערות הדרך לזכות בשיפוי הוצאותיהן, אם בדרך של קיזוז, ואם בכל דרך אחרת בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי. 5. הערעור נדחה. המערערות תשלמנה למשיב שכ"ט עו"ד בסך 1,500₪ בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד לתשלום בפועל. מומחהרפואהמומחה רפואיחוות דעת מומחהחוות דעת