החלטה 1. לפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת בת.א. 631/98 (כב' השופט ממן) מיום 18/5/00 (להלן - "ההחלטה") והותרה בעינו של עיקול זמני שהוטל על ידי בית משפט קמא ביום 12/5/98 על המקרקעין הידועים כחלקה 7 בגוש 16561 בנצרת (להלן - "המקרקעין") וזאת עד להכרעה בערעור שהוגש על ההחלטה. 2. לבית המשפט המחוזי בנצרת הוגשה תביעה בה תבעה המבקשת סעד הצהרתי כנגד המשיבים בדבר זכויותיה בחלק מן המקרקעין. במסגרת תביעה זו, נעתר בית משפט קמא לבקשת המבקשת והטיל עיקול זמני על חלק מן המקרקעין להבטחת זכויות המבקשת באם תזכה התביעה. 3. ביום 18/5/00 מחק בית משפט קמא את תביעת המבקשת על הסף מהטעם הנעוץ ב- "העדר בהירות בעניין שמה, מעמדה וכשרותה של מי שמתיימרת להיות המבקשת בהליך זה, ובהעדר כל הסבר מתקבל על הדעת לשמות אחרים שניתנו לה, ובהעדר טיעון ראוי בענין היחסים המשפטיים והעיסקיים בין "התובעת" ובין אותם גופים, ..." (עמ' 9 להחלטה). המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו והיא מבקשת, ביסודו של דבר, להותיר בעינו את העיקול הזמני שהוטל בערכאת קמא להבטחת זכויותיה במקרקעין באם ערעורה יתקבל. 4. המשיבים מתנגדים לבקשה ממכלול נימוקים שאלה עיקריהם: היה על המבקשת לפנות תחילה לבית משפט קמא בבקשת עיכוב ביצוע - דבר שלא עשתה - ולא לפנות לראשונה לבית משפט של ערעור; לא הונחה כל תשתית לטיעון כי סיכויי הערעור טובים ואף לא הוגש תצהיר בהקשר לכך; לגופם של דברים סיכויי הערעור וסיכויי התביעה לגופה קלושים הם; במאזן הנזקים והנוחות יש להעדיף את עניינם של המשיבים, במיוחד לאחר שניתנה החלטה המוחקת את התביעה על הסף - עובדה המטילה על המבקשת נטל מיוחד לשכנע בדבר נחיצות הסעד הזמני - נטל אותו לא הסירה. 5. נתתי דעתי לטיעוני הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי ראוי להיעתר לבקשת המבקשת וליתן סעד זמני לתקופת הערעור במסגרת תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- וזאת מהטעמים הבאים: (א) ענייננו בתביעה שנמחקה על הסף ובעקבותיה פקע צו העיקול הזמני שהוצא על ידי בית משפט קמא. (השווה תקנה 373(3) לתקנות סדר הדין האזרחי). יוצא, איפוא, כי אין מדובר כאן בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה משזו לא הטילה חובת ביצוע כלשהי שניתן לעכבה. ענין לנו בבקשה לסעד זמני לתקופת ערעור אשר תכליתה להבטיח את זכויות המבקשת במקרקעין אם תזכה בערעור. יוצא, איפוא, כי אנו מצויים בגידרה של תקנה 471 לתקנות סדר הדין ולא במסגרת תקנה 468, שעניינה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה שנלווה לה פן אופרטיבי לביצוע. בעוד שבמסגרת התקנה האחרונה יש לפנות ראשית לערכאה שנתנה את ההחלטה, הרי בבקשה לסעד זמני בערעור ניתן לפנות ישירות לבית משפט של ערעור לאחר הגשת הערעור כפי שהדבר נעשה כאן. (תקנה 471(ג); וכן בש"א 243/88 בסיליוס נ' מחמוד, פד"י מב(3) 208). בש"א 2966/96 בן עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פד"י נ(1) 668,671). (ב) משצווי העיקולים שניתנו בבית משפט קמא פקעו עם מתן ההחלטה המוחקת את התביעה יש לבחון באם לגופם של דברים ראוי ליתן סעד זמני חדש בשלב הערעור. סעד זמני בערעור אינו ענין הניתן דרך שגרה, ועל המבקש הנטל להראות כי חרף מתן החלטה נגדו בערכאה דלמטה, מתקיימים שני תנאים: האחד - סיכויי הערעור שהגיש טובים; והשני - במאזן הנוחות והנזק ידו על העליונה במובן זה שיקשה להחזיר את מצב הדברים לקדמותו באם יזכה בסופו של דבר בערעור, ולפיכך יש להעדיף את עניינו על פני זה של המשיב. (ג) בענייננו, יישומם של מבחנים אלה הלכה למעשה מביא למסקנה הבאה: ערעור המבקשת אינו מתייחס לתביעה לגופה כי אם להחלטת מחיקה על הסף שיסודה בחוסר בהירות ביחס למעמדה וכשירותה להגיש את התביעה. אמנם המבקשת לא התייחסה בבקשתה בהרחבה לסיכויי הערעור שהגישה, אולם עיון בפרטי הערעור משקפים את טיעוניה בענין זה, ונראה מהם כי ראוי ליתן לה את יומה בערעור להעמיד את טיעוניה מבלי שסיכוייה לזכות בערעור ולאחר מכן לברר את התביעה לגופה ולממש את זכויותיה הקנייניות באם תזכה בה יסוכלו לפני מעשה. ואשר למאזן הנוחות והנזקים: לפני שניתנה ההחלטה נשוא הערעור, סבר בית משפט קמא כי יש הצדקה למתן צו עיקול לטובת המבקשת על חלק מהמקרקעין. אמת הדבר כי עם מתן החלטת המחיקה על הסף נחלש מעמדה של המבקשת, בין היתר, גם לצורך קבלת סעד זמני בערעור. אולם מן הצד האחר, ההכרעה בתביעה היתה "מיקדמית" ולא לגופה, ועשוי להיות כי הכרעה זו תשונה בערעור. אם לא ינתן למבקשת סעד זמני אשר יבטיח את זכויותיה אם תזכה בערעור, כי אז עשויים הליכי הערעור ובירור התביעה לגופה להימצא הליכי-סרק באם הזכויות במקרקעין הנטענות על ידי המבקשת תועברנה בין לבין לצדדים שלישיים אשר ירכשו בהם קנין. לאור האמור, נראה לי כי משיקולים מצטברים אלה יש להעניק למבקשת סעד זמני בערעור אשר יבטיח את האפקטיביות של ההליך המשפטי. (השווה ע"א 3397/00 נסים חביבה נ' רפי ונציה, תק' על 2000(2) 1853; ע"א 2398/97 איל נ' איל, פד"י נא(5) 608, 612, וכן בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פד"י מט(3) 479). 6. לאור האמור, אני מחליטה: (א) מוצא בזה צו מניעה זמני האוסר על המשיבים או מי מהם לעשות פעולה משפטית כלשהי או עיסקה כלשהי ב- 18,000 חלקים מתוך 1,272,788 חלקים מהמקרקעין. (ב) כניסתו לתוקף של צו זה מותנית בכך שהמבקשת תחתום על ערבות עצמית בלתי מוגבלת בסכום וכן תגיש שתי ערבויות צד ג' בלתי מוגבלות בסכום לכיסוי כל נזקי המשיבים העשויים להתהוות עקב מתן צו זה באם הערעור יידחה. עיכוב ביצועמקרקעיןעיקול זמניעיקול