החלטה זוהי בקשה של חברת כימ-טפקו בע"מ להורות על לבידי ישראל, (ל.ק.ת.) בע"מ, יו"ר הדירקטוריון של חברת לבידי ישראל (ל.ק.ת.) בע"מ, המנכ"ל שלה ורואה החשבון שלה, כל אחד מהם בנפרד, לשלם למבקשת באופן אישי את החוב שהחברה הנתבעת לבידי ישראל חבה לתובעת הנושה. הנושה סיפקה ללבידי ישראל חומר כימי לייצור וטיפול במים חמים החל מ- 18/2/02 ועד 30/7/02, שלאחריו הופסקה פעילותה של לבידי ישראל. לבידי ישראל התחייבה כלפי הנושה שהתמורה תשולם בתנאי תשלום של שוטף + 60. לבידי ישראל השתמשה בחומרים הללו כדי לייצר לבידים אולם לא שילמה לנושה את המגיע לה והחוב הגיע לסך של 90,731.22 ₪. הנושה טוענת כי הובטח לה שהשיקים בחתימה ויישלחו לה אך הדבר לא נעשה. הנושה איננה מקבלת את הטענה כי לבידי ישראל הינה חדלת פרעון ואיננה יכולה לשלם עבור החומר והשירות שקיבלה והיא תובעת את הסכום מהנתבעים 2 עד 4, נושאי המשרה בחברה. לטענתה, חלה חובה על הנתבעים ליידע אותה בכל הקשור לתנאי התשלום לפני קבלת הסחורה וביצוע העבודה על ידה וכי הם הסתמכו על הבטחות הממשלה להזרמת כספים לצורך תשלום חובות לבידי ישראל כאשר הזמינו את החומרים והטיפול מהנושה. 1. לחברה אישיות משפטית נפרדת מזו של בעלי המניות או האורגנים שלה. נושא משרה בחברה חב חובת אמונים לחברה (סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט-1999), ובכשרותו כמי שמייצר זכויות וחובות משפטיות בין החברה לבין הזולת, הוא פועל כמעין שלוח. מנהל הכורת חוזה בשם החברה עם צד שלישי, כשהדבר בגדר הרשאתו, מחייב ומזכה את החברה כלפי הצד השלישי והוא איננו אחראי אישית. הזכות והחובה אינם של בעל המניות או המנהל בחברה (סעיף 22 לפקודת החברות נוסח חדש) החובה היא של החברה. אם חברה אינה יכולה או אינה רוצה לקיים את החוזה, מכל סיבה שהיא כולל חדלות פרעון, אין חובה על בעל מניות או על נושא משרה בחברה או על אורגן לפרוע את חיוביה. אין בכך כדי להטיל אחריות אישית על המנהל. 2. יחד עם זאת, קובע סעיף 54 לחוק החברות כדלקמן: "54. אחריות יחידי האורגן (א) אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס. (ב) נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימות התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6 (ג), בשינויים המחוייבים או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור". 3. אולם, על אף שהמנהל פועל כאורגן של החברה, ייתכן מצב בו תוטל עליו אחריות אישית מכוח מערכות דינים שעניינם מידת ההתנהגות הראויה המוטלת על מנהל המתקשר עם צד שלישי. מערכת דינים זו מצויה בהוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 וכן בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. הללו גם אומצו בסעיף 252 (א) לחוק החדש, כלפי החברה. 4. לעניין האחריות האישית, אין להבחין בין שלוח סתם לבין מנהל המשמש כאורגן של החברה. האחרון איננו משוחרר מ אחריות בנזיקין או בפלילים רק משום שהוא משמש כאורגן של החברה, ומבצע עוולה לא למען עצמו אלא כעובד או כשלוח של אחר. (ע"א 725/78 בריטיש קנידיאן בילדירס בע"מ ואח' נ' אורן ואח', פ"ד ל"ה 4, 253). 5. קיימת אבחנה בין הטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית הנובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול עם התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. אם החליט על התקשרות עם החברה בלבד, הוא יקבע את מחיר ההתקשרות בהתאם לגודל הסיכון למקרה של אי פרעון. (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קעאר סיקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מ"ח (5) 661). ד"ר בהט בספרו דיני חברות כרך א' עמ' 135 ואילך מציין כי אבחנה זו אינה רצויה מאחר וגם הנושים החוזיים אינם אמורים לצפות ניצול לרעה של מסך ההתאגדות והפרת חובות האמונים של נושאי המשרה ובעלי השליטה. דבר זה הוא מעבר לסיכון הרגיל שבאחריות המוגדרת של בעלי המניות. 6. אחריות חוזית מבוססת על סעיף 12 לחוק החוזים הקובע כי במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. לפיכך, מנהל הנוהג בחוסר תום לב שביטויה מצג מטעה בדבר יכולתה הכספית של חברתו לבצע הסכם שחתם עליו, עלול לשאת באחריות אישית. 7. הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה אינה מותנית דווקא בהרמת מסך, אולם, על פי החוק והפסיקה, יורם מסך ההתאגדות גם כלפי אורגן של החברה והוא יחוייב בחובותיה במקרה ברור של חוסר תום לב, התנהגות בלתי ראויה או ניצול לרעה של יתרון האישיות המשפטית (ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מ"ח 5, 705). 8. בפס"ד מאיה הוטלה אחריות אישית על מנהל חברה כאשר התברר כי בעת שעשה את ההסכם בשם החברה היתה החברה בקשיים כספיים דוחקים ובמצב חובותיה דאז לא ייתכן כי המנהל חשב שיוכל לשלם עבור הסחורה שרכש. נקבע בפסק הדין כי חובה היתה על המנהל לגלות את אוזנם של הנושים על דבר מצבה הפיננסי הקשה של החברה אך הוא לא עשה כן למרות שבעת שנכרתו ההסכמים הוא ידע ומכל מקום חשש כי אפשר שהחברה לא תוכל לכבד את התחייבותה ולשלם. הוא לא מסר לנושים מידע חשוב זה. מצבה הכספי הרעוע של החברה לא היה ידוע לכל ולו ידעו הנושים על דבר מצבה זה ייתכן ולא היו עושים כלל את הסכמי הרכישה. מאחר ואותו מידע היה חשוב ביותר להחלטת הנושה אם לכרות את החוזה או לאו, יש לראות את המנהל כמי שהפר חובתו לנהוג בדרך המקובלת ובתום לב כמצוות סעיף 12 (א) לחוק החוזים. 9. ומכאן לעניננו. חברת לבידי ישראל הינה תאגיד הממזג במסגרתו שלושה מפעלים כושלים - קלת, תע"ל ולבידי אשקלון - אשר הוקם בתחילתה של שנה זו ביוזמתה ובסיועה של מדינת ישראל, אשר התחייבה להעמיד ללבידי ישראל חבילת סיוע שכללה מספר מרכיבים, ובין היתר הזרמת כספים בסך של 14.5 מיליון ₪ והטלת היטל בטחה על לבידים מיובאים מארצות המזרח הרחוק, אשר משמעותה היתה כ- 1 מיליון ₪ לחודש עבור לבידי ישראל. התחייבויותיה של המדינה היו התחייבויות בכתב במסגרת הסכם מסודר של הלוואה, עליו חתמו הגורמים המוסמכים במדינה. מה שקרה הוא שהכסף לא הגיע או שהגיע מאוחר מדי, וחברת לבידי ישראל מצאה עצמה בלתי מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה. 10. הנתבעים טוענים כי בעת ההתקשרות עם הנושה, האמינו בתום לב כי לבידי ישראל תעמוד על רגליה בזכות כספי ההלוואה של המדינה ובזכות היטל הבטחה שהובטח כי יוטל. באם היתה המדינה מעבירה את כספי ההלוואה במלואם ומטילה היטל בטחה כפי שהבטיחה, היתה לבידי ישראל עומדת בכל התחייבויותיה ומשלמת לנושה. 11. הנתבעים טוענים כי בהפעילם את חברת לבידי ישראל, הסתמכו על ההסכם שנחתם עם המדינה ולא ציפו כי ההסכם לא יכובד. על סמך מצגיה של המדינה ועל סמך הצפייה לתקבולים מהמדינה, ובשל הבנתם כי למדינה אינטרס בהפעלת מיזם לבידי ישראל, הזמינו סחורות ושירותים מהנושה, כמו גם מספקים אחרים, כאשר באותה העת שבה בוצעו ההזמנות לא היה בידיעתם כי ההסכם עם המדינה לא ייצא לפועל. בנסיבות אלה, פעלו הנתבעים באופן בו היה פועל כל נושא משרה סביר, אשר מכלכל את צעדיו בהתאם לתקבולים אשר אמורים להשתלם לחברה. 12. טענות הנתבעים מקובלות עלי והעובדות עליהן נשענות טענות אלה ידועות לי מתוך הטיפול בתיק לבידי ישראל מספר שנים ולפיכך אינני מוצאת שבנסיבות אלה, יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעים 2 עד 4, הן אחריות חוזית והן אחריות נזיקית. לא הוכחו עילה לקביעת אחריות אישית, לא הוכח חוסר תום לב או מצג מטעה ולא הוכחה רשלנות. 13. כשמגישים תביעה המבוססת על אחריות אישית נגד נושא משרה בחברה אשר ביצע עוולה בנזיקין עבורה, יש להוכיח שהנתבע הספציפי הוא שביצע את העוולה האזרחית או שהיה לו חלק בזה. עיקרון יסוד של דיני הנזיקין הוא שמי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ, סעיף 18). במקרה שבפנינו, לא נטען ולא הוכח שהנתבעים 2 ו- 4 הם שביצעו אישית את המעשה היוצר אחריות אישית. לא נטען ולא הוכח שהיה מגע כלשהו בין הנתבעים לבין הנושה. 14. לא היתה קיימת חובה על נושאי המשרה לתאר בפני הנושה את מצבה הכספי הרעוע של לבידי ישראל שכן מצב זה היה ידוע בציבור תקופה ארוכה. מי שעושה עסקים עם חברה שקשייה הכספיים ידועים, לוקח סיכון. 15. כאשר הזמינו סחורה ושירותים מהנושה, סברו הנתבעים על סמך ההתחייבויות שקיבלו מממשלת ישראל כי החברה תוכל לשלם את חובותיה השוטפים וגם להבריא את עצמה. לא הוכח כי ידעו אז שלבידי ישראל לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הנושה. 16. לאור זאת, אין להטיל אחריות אישית על הנתבעים 2 עד 4 ואין לתת להם את ההוראות שנתבקשו על ידי הנושה. אחריותה של לבידי ישראל איננה מוכחשת. הנושה יחליט באיזה צעד ינקוט לאור זאת שהוגשה בקשה לפירוק לבידי ישראל שתתברר בקרוב. דיני חברותחובות חברהאחריות נושא משרה בתאגידחוב