חבות אישית למחדלים של חברה

פסק דין השופטת ר' שטרנברג-אליעז: ערעור וערעור שכנגד על פסק דין של בית משפט השלום בת"א-יפו (ת.א 23423/97) בדבר חבות אישית של המערער, לתוצאות מעשיה ומחדליה של משיבה 5- חברת ש.פ מבנים ניידים בע"מ ("החברה"). עובדות: החברה עסקה בשיווק והקמת מבנים בבניה מתועשת. המערער היה אחראי על שיווק המבנים. משיבים 1 ו-2 התקשרו עם החברה ב- 1996, להזמנת בית מגורים שיוקם על נחלתם במושב גיבתון. הבית יועד למגורי משיבים 3 ו-4, בניהם של משיבים 1 ו-2. למימון הבית נטלו המשיבים שתי הלוואות בתנאי משכנתא. הכספים נועדו לתשלום עבור המבנה וכיסוי חוב קודם לבנק. (ת/11 ועמ' 16 לפרוטוקול מ-27.12.99). בפגישה ראשונה בין המערער ומשיבים 3 ו-4 (לפני 11/4/96), הציג בפניהם המערער, תמונות של המבנה והסביר להם את תהליך ההקמה. בפגישה נוספת מ-11/4/96, מסרו משיבים 3 ו-4 למערער שיק דחוי על סך 5,850 ₪, שמועד פרעונו הנקוב 15/4/96. סכום זה שולם כמקדמה להזמנת המבנה. המערער נתן למשיבים 3 ו-4 קבלה וחשבונית מס: "עבור פתיחת תיק לביצוע מבנה מגורים במושב גיבתון". לפגישה שלישית עם המערער ב- 24/4/96, הצטרפו משיב 1 וחברו (עמ' 8 לפרו' מ- 25/12/99 שו' 22). באותה פגישה, מילא המערער בטופס "הצעת מחיר" של החברה (ת/3(א)), תיאור המפרט הטכני והמחיר בסך 124,185 ₪. המערער חתם על טופס הצעת המחיר ואילו משיב 1 מסר לידיו באותו מעמד, שלושה שיקים: שיק מס' 9806 על סך 81,900 ₪ ז.פ. ל- 1.7.96 לפקודת החברה; שיק מס' 9807 על סך 51,000 ₪ לפקודת המשיב 6- שמואל פרידריך ("פרידריך") ז.פ 1/7/96; שיק מס' 9808 על סך 12,811.5 ₪ לפקודת חברת קור אור זוהר בע"מ ("חברת המזגנים") ז.פ 1/7/96. המשיבים לא נדרשו לחתום על הצעת המחיר או על מסמך אחר, בגין העסקה. ב-26/4/96 כתב המערער למשיב 1 מזכר בכתב ידו, נושא חתימתו וחותמת החברה (ת/3(ד)), בו התחייב: "הצ'קים שנמסרו לחברתנו לא יפרעו, אלא לאחר אישור מוסר הצ'ק 3 ימים לפני הפרעון." הסיבה להתחייבות זו, שהיתה ידועה למערער, נעוצה בצורך במימון הוצאות המזגן והממ"ד בבית החדש מכספי הלוואה: ".....המשכנתא הזו שימשה לכיסוי חלק מחובותי הקודמים, והייתי באוברדרפט גדול לבנק, מעבר לכך ההוצאות לגבי הבניה צמחו עקב התוספת בממ"ד שהוסיפו עוד 36,000 ש"ח לעלות, ועקב ההחלטה שלנו לרכוש מזגן בסך 13,000 ש"ח והסכום הכולל הוא גבוה מעבר ל-160,000 ש"ח, ולכן לא נתתי ליוני להפקיד את השיקים." (עמ' 16 לפרוטוקול, שו' 7-11). באותה הזדמנות מסר המערער למשיב 1, כנגד השיק על סך 81,900 ₪, קבלה מס' 0108 של החברה בחתימת ידו (ת/3(ה)). כמו כן, מסר לו באותו יום, כנגד השיק על סך 12,811.5 ₪, חשבונית מס מס' 1013 של חברת המזגנים, שאף היא נושאת את חתימתו של המערער (ת/3(ו)). מחשבונית המס והקבלה האמורות, עולה כי כתובת החברה וחברת המזגנים במושב נווה ירק, ומספר הטלפון שלהן זהה. לאחר הפגישה השלישית, הוסכם על התוספת עבור הממ"ד בסך 38,400 ₪ ועל הכנת הצעה מודפסת חדשה, כתוספת להזמנה המקורית: (עמ' 7 לפרו' מ- 25/12/99, ש' 6-10). בפגישה רביעית עם המערער, נמסרה למשיב 1 הזמנה של המבנה (ת/2(א)) מ- 30/5/96. אל הזמנה זו צורף מסמך (ת/2 (ב)), המאשר כי ההזמנה כוללת ממ"ד תקני לפי תוכניות הגשה, ומזגן אוויר והתקנתו (כ-12,000 ₪). בסביבות ה-1/7/96 הציגה החברה לפרעון את השיקים שניתנו בפגישה השלישית. העיד משיב 1: ".............ואף על פי כן ובניגוד למוסכם ביננו יוני הגיש את השיקים לפרעון...........אני אומר לך למה אין לי העתקים של השיקים, כי הבנק צלצל אליי מיד, כשהוגשו השיקים לפרעון, ואמרו לי שמוגשים שיקים ע"ס 81,000 וע"ס 51,000 מה לעשות. צילצלתי מיד עם יוני, ואמרתי לו איך אתה עושה לי דבר כזה, סיכמנו שלא תפדה כל עוד אתן לך אישור בכתב, הוא אמר לי שהוא מיד משמיד את השיקים לאחר שימשוך אותם חזרה. כך שהשיקים כלל לא נכנסו לחשבוני ואינם מופיעים בתדפיסי הבנק, ולכן אין לי אסמכתא שאומנם היו שיקים בבנק." (עמ' 15 לפרו' מ- 27/12/99 שו' 15-24 וסעיף 8.2 לתצהירו של המערער - נ/1) ובהמשך: "אלה השיקים שניתנו בסבב השני, בסבב הראשון נתתי שיקים דחויים ל-1/7 יש על זה קבלה חתומה על ידי יוני." (שם, שו' 4-5) קבלה מס' 0163 עבור הממ"ד מ-14/7/96, ניתנה כנגד שיק על סך 38,280 ₪ שזמן פרעונו ה-15.8.96. קבלה זו אינה נושאת חתימת המערער. בין כה וכה נכנסו לחשבונם של המשיבים כספי ההלוואה הנוספת (מוצג ת/11): "לאחר שהופקדו ה-100,000 ש"ח הנוספים בסמוך לתאריך 7/7/96 היה לי כבר מספיק לשלם את העלות הכוללת ... ונתתי ליוני 3 שיקים דחויים ל-15/8/96 הם מוצגים בתצהיר ת/2, יש שם צילומים של שלושה שיקים... ולצורך המזגן ניתנו מספר שיקים נדמה לי 10 שיקים אני חושב בתשלומים חודשיים בני 1350 ש"ח כל אחד". (עמ' 16 לפרוטוקול מיום 27/12/99 שו' 18-23). על יסוד הכספים שנתקבלו באמצעות המשכנתא השניה, ניתנו למערער שיקים חלופיים, "סבב שני" (נספחים ג'1, ג'2 ו-ג'3 למוצג ת/2): שיק מס' 4653 על סך 81,900 ₪ לפקודת החברה ז.פ 15/8/96; שיק מס' 4654 על סך 51,000 ₪ לפקודת החברה ז.פ 15/8/96; שיק מס' 4655 על סך 38,280 ₪ לפקודת החברה ז.פ 15/8/96. כמו כן, ניתנו 10 שיקים על סך 1350 ₪ כל אחד. ת/2ד' הינו הראשון בסדרה, מספרו - 4656, לפקודת חברת המזגנים, וזמן פרעונו 15/8/96. כל השיקים כובדו על ידי המשיבים. אף על פי כן ולמרות שהובטח למשיבים במפורש במסמכי ההתקשרות, כי המבנה יסופק תוך 120 יום, כלומר; בסוף חודש אוגוסט 96, הוא לא סופק מעולם. אין חולקין כי במועדים האמורים הייתה החברה חדלת פרעון. בדצמבר 1996 מונה כונס נכסים לחברה, במסגרת מימוש אגרת חוב. עד כאן העובדות העולות מחומר הראיות, בקצירת האומר. השאלה הינה האם חב המערער אישית, בנסיבות אלו, להשיב למשיבים את כספם. ההליך בבית משפט קמא: בית משפט קמא (כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק) קיבל את גרסת המשיבים ודחה טענת המערער, כי שימש בחברה כאיש מכירות בלבד. נקבע כי המערער היה מנהל פעיל בחברה: "שימש כמוציא ומביא בכל עניין מענייניה של החברה" (עמ' 5 לפסק-דין קמא). לראיה, כרטיס הביקור של המערער (ת/7), בו הוצג כמנהל בחברה, עדותם המהימנה של משיבים 1 ו-4 ועדות האדריכלית - גב' גיטמול. אולם, בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים לפיה עוד באפריל 1996, עת החלה ההתקשרות, ידע המערער כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המשיבים וסבר כי על מנת לעמוד בנטל המוטל על שכמם של המשיבים, היה עליהם להוכיח כי המערער ידע, או היה עליו לדעת, עת נקב במועד אספקת המבנה, שלא יעלה בידי החברה לעמוד בהתחייבותה. אולם נטל זה לא הורם על ידי המשיבים. עוד נקבע בערכאה הדיונית, כי בהודעה לחברה (מה-8/7/96) על הגבלת חשבונה בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, לא די בכדי להוכיח כי כבר מאפריל-מאי 1996, ידע המערער על מצבה הקשה של החברה. יחד עם זאת נתקבלה גירסת המשיבים, כי השיקים שניתנו "בסבב הראשון", וזמן פירעונם 1.7.96, הוצגו לפירעון בבנק, ללא קבלת אישור המשיבים ותוך מעילה באמון. הראיות מצביעות על שלושה שיקולים שעמדו לנגד עיני המערער בהפקדת השיקים: 1. שיפור תזרים המזומנים ומניעת החזרת שיקים של החברה. 2. מניעת הגבלת חשבון החברה בבנק. 3. השאיפה לקבל עמלה שלה היה המערער זכאי בגין תשלומים בפועל של לקוחות. לאור השיקולים הללו נקבע כי התנהגות המערער מבססת עילה לחיובו האישי ומשעה שהחברה נכנסה להליך כינוס נכסים, יכולים ורשאים המשיבים לראות בבן שיחם למשא ומתן, קרי - המערער- את איש ריבם. המערער לא חוייב בתשלום שיק על סך 38,280 ₪, הואיל ולא הוכח לדעת בית משפט קמא, כי הוא אשר נתן הוראה להציג שיק זה. טיעוני הצדדים: המערער מדגיש כי היה איש מכירות ומכחיש כי היה מנהל או אורגן בחברה. משום כך אף לא חלות עליו הוראות חוק המטילות אחריות אישית לחיובי החברה (עמ' 4 לפרו' הדיון בפנינו, שו' 23-24). טענה נוספת, נוגעת להתקשרות החוזית בין הצדדים. המערער גורס כי ההזמנה מ-26/4/96 (הכוונה לתאריך 24/4/96), אינה מהווה חוזה. המשיבים עצמם סמכו ידם על ההזמנה מ- 30/5/96, אשר לא נערכה על ידי המערער, (סע' 5 לעיקרי הטיעון). עוד טוען המערער כי נפלה טעות בידי בית משפט קמא. בעוד שפסק הדין מתבסס על חוסר תום לבו של המערער בהפקדת השיקים שזמן פרעונם 1/7/96, הרי השיקים הללו לא הופקדו בחשבון החברה כלל. לראייה, אין הם מופיעים בתדפיסי הבנק (עמ' 8 לפרו' הדיון בפנינו, שו' 18-19). השיקים שהופקדו ניתנו למר פרידריך, בעל השליטה בחברה, להשלמת העסקה וזמן פרעונם הנקוב - 15/8/96 (נספח א' להודעת הערעור). מכאן מבקש המערער לקבוע כי חובת תום הלב לא הופרה על ידו. המערער מפנה אל הבקשה לתיקון הודעת הערעור, המונחת בפנינו. במהלך שמיעת הערעור הוחלט כי נקבל את הבקשה ונתייחס לנימוקים בפסק הדין. כבר בשלב זה יאמר כי לא קיבלנו את עמדת המערער כפי שהוצגה בבקשה ובטיעוניו בפנינו. מדובר בשיקים שבאו להחליף שיקים קודמים, "סבב שני", שהופקדו אף הם בידיו של המערער. הנה כי כן לא היה מקום לתיקון הודעת הערעור. המשיבים (המערערים שכנגד), גורסים כי משקבע בית משפט קמא שנכרת חוזה בין הצדדים וכי המערער היה מנהל בחברה, ראוי לחייבו אישית, בכל הנזק שנגרם עקב הפרת החוזה. מדובר בעסקה אחת. תחימת חבותו של המערער לחלק מן הסכומים ששולמו במסגרת העיסקה בלבד, מצמצמת לכאורה את אחריותו לחלק מן המבנה, (סע' 3 לעיקרי טיעון בערעור שכנגד). תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת. ניסיונו של המערער להיתלות בשיקים שניתנו ב"סבב שני", הינו ניסיון להטעות את בית המשפט. מדובר בשיקים חלופיים, כפי שכבר הוסבר. מוסיף ב"כ המשיבים וטוען כי משהוכח שהמערער הפקיד את השיקים כדי לשפר את תזרים המזומנים, ממילא עולה המסקנה כי היה מודע למצבה הכלכלי הרעוע של החברה במשך כל תקופת ההתקשרות. הן סעיף 12 והן סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 ("חוק החוזים הכללי"), הקובעים חובת תום לב, מקימים חבות אישית של האורגנים בחברה, (סע' 7.2 לעיקרי הטיעון בערעור שכנגד). העדר תום הלב הוכח לאורך כל שלבי העיסקה. משום כך היה על בית משפט קמא לחייב את המערער במלוא נזקיהם של המשיבים. דיון: בית משפט קמא מצא לראוי לקבל את טענות המשיבים, והטיל אחריות אישית, אמנם חלקית, על המערער, לגבי תוצאות ההתקשרות עם המשיבים. בית משפט קמא מצא לראוי לתמוך את החיוב האישי של המערער בהפרת התחייבותו כלפי משיב 1 לא להפקיד את השיקים שזמן פירעונם 1/7/96, בחשבון החברה, בטרם עברו שלושה ימים ממתן הודעה בכתב בדבר ההפקדה. בהתנהגות זו של המערער ראה בית המשפט משום חוסר תום לב, היוצר חבות אישית כלפי המשיבים. ערכאת הערעור אינה רשאית להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמות ישירה ממהימנות העדים, אלא אם הממצאים אינם עומדים במבחן ההגיון וניסיון החיים. אולם ערכאת הערעור רשאית להסיק מסקנות שונות מן העובדות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה. על הטעם העומד ביסוד החריג, עמדה כב' השופטת דורנר : "הטעם העיקרי להלכה זו הוא היתרון שיש לבית משפט, אשר שמע וראה את העדים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי, על פני ערכאת ערעור, שבפניה לא הופיעו העדים. כלל זה אינו חל על ממצאים עובדתיים המבוססים על שיקולים שבהגיון בלבד, הפתוחים לביקורת מלאה של ערכאת הערעור. שכן, אם בקביעות העולות מהסתברות הגיונית עסקינן, אין לערכאה הראשונה יתרון על פני ערכאת הערעור." (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו פד"י נד (2) 559, 568). בענייננו, עומדות להכרעה מספר שאלות מקדמיות, אשר מטרתן תחימת מסגרת הדיון בערעור זה בטרם נבוא בשערי התוצאה הסופית : 1. מה היה מעמדו של המערער בחברה. 2. מהן העילות, העולות מן המסכת העובדתית שקבע בית משפט קמא, לחיוב אישי של המערער. מעמדו של המערער בחברה על תורת האורגנים, ועל הגדרתו של האורגן בחברה, עמד הנשיא ברק בפרשת חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל (ע.פ. 3027/90 פד"י מה(4) 364): "ציינתי כי תורת האורגנים מייחסת לתאגיד את המחשבות והפעולות של האורגנים, ובכך מעניקה לתאגיד מימד אנושי. היא רואה באורגנים של התאגיד את ה"מוח" ואת "מרכז העצבים" שלו ........ואת "האני האחר" (ALTER EGO) שלו ..........." (שם, עמ' 380). "על כן, גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהא בוודאי אורגן של התאגיד. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או על פי מקור נורמטיבי אחר, רואים את פעולתם ומחשבתם, כפעולת התאגיד עצמו. " (שם, עמ' 382). בית משפט קמא קבע כי המערער היה מנהל בחברה. בפנינו תוקף המערער ממצא זה ומדגיש כי לא היה מנהל בחברה וכי פעל על פי הוראות הממונים עליו: " שימשתי איש מכירות, ייצגתי את הצד שלי בנאמנות, עשיתי הכל בצורה הטובה ביותר....." (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בפנינו ש' 12,13). ואולם, העובדות מלמדות כי תפקידו של המערער בחברה לא היה תפקיד של איש מכירות שכיר, וכי שכרו הושפע במישרין על ידי היקף המכירות שביצע (עמ' 24 לפרוטוקול מ- 3/11/00 ש' 16-27). מכרטיס הביקור של המערער (ת/7), עולה כי המערער פעל כמנהל בחברה ולא כמנהל מטעם חברת מרקום בע"מ: "ש.פ יוני אקרמן- מנהל מבנים ניידים בע"מ מרקום בע"מ-משווקת בלעדית " הוסיפה הגב' גיטמול, האדריכלית מטעם החברה: " הקשר השוטף היה תמיד עם יוני, וגם נושא החשבונות היה איתו....." (עמ' 15 לפרו' בית משפט קמא מ- 25/10/99). יתירה מכך: נ/3 הינו חוזה שיווק בלעדי בין החברה לחברת מרקום בע"מ, שנערך ב- 1/5/95. על מסמך זה חתום המערער מטעם חברת מרקום בע"מ, המתחייבת להיות המשווקת הבלעדית של מבני החברה. לכאורה, מסמך זה אמור לתמוך בגרסת המערער בדבר היותו איש מכירות, בלבד. אולם, לגישתנו המסמך נ/3, הממנה את המערער למשווק הבלעדי של החברה, מחזק את המסקנה כי מדובר באורגן, שכן הוא היחיד בר הסמכא לנהל משא ומתן בשם החברה ולייצג את האינטרסים שלה. המערער אף נשאל בחקירתו : " ש. עד מתי אתה היית המשווק של הבתים של הנתבעת? ת. מ- חתימת הסכם השיווק ועד יום פירוק החברה, שימשתי איש מכירות בנושא." (עמ' 24 שו' 5-8 לפרו' מ- 3/1/00). דברי המערער מחזקים את אמינות עדותו של משיב 1, כי כל שלבי המשא ומתן לקראת השלמת החוזה, נעשו עם המערער בלבד. להשלמת התמונה, נחזור ונצביע על עדותה של האדריכלית גיטמול. העדה שטיפלה באישורי הבניה, (אין חולק שתחום זה אינו נמנה על שיווק המבנים), העידה כי הקשר בינה לבין החברה התנהל באמצעות המערער. מכאן כי המערער היה ה"אני האחר" ("ALTER EGO") של החברה. חיוב אישי: לאחר שהגענו לידי המסקנה כי יש להגדיר את תפקידו של המערער בחברה כאורגן, נבחן הדרכים לחיובו האישי, כלפי המשיבים. 1. א. דיני שליחות האם חלים על פועלו של המערער, דיני השליחות. ראוי למתוח קו בין אורגן בחברה לבין שלוח "רגיל". עמד על כך פרופ' ברק: "שלוח ואורגן שונים זה מזה בהיבטים מסויימים ודומים זה לזה בהיבטים אחרים. על רקע זה מתעוררת השאלה, אם חוק השליחות חל על פעולות משפטיות שעושה אדם כאורגן של תאגיד כלפי צד שלישי.......לאורגן ייחוד משלו בתחומי משפט שונים. עם זאת, בכל הנוגע לדיני שליחות, דינו כדין שלוח. הוא מבצע פעולה משפטית בשם התאגיד (ולא בשם עצמו) כלפי הצד השלישי. על כן יחול חוק השליחות על משולש היחסים תאגיד-אורגן-צד שלישי. זו תורת "המעמד הכפול"......." (א. ברק, חוק השליחות, מהדורה שניה, 1996, עמ' 69). המערער אינו מייצג את המקרה היומיומי של אדם המנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, כי אם מדובר בשלוח, המנהל באופן גלוי משא ומתן לכריתת חוזה בשמו ובמקומו של שולח ובמסגרת הרשאתו. האם כאשר הכלל הוא "שלוחו של אדם כמותו", אין לומר כי לעניין המשא ומתן - כמו גם לעניין החוזה העשוי לצמוח ממנו, השלוח "יוצא מהתמונה", ותוצאות המשא ומתן, מוטלות על השולח בלבד? בשאלת אחריותו של השלוח, המנהל בגלוי, במסגרת הרשאתו, משא ומתן שלא בתום - לב עם צד שלישי, מסתמנות מספר גישות: " על פי הגישה הראשונה, ניהול המשא ומתן והאחריות על פי סעיף 12 לחוק, הבאה בעקבותיו, מתרחשים כולם במסגרת ההרשאה, ועל כן- ומכוח כללים של דיני השליחות- מיוחסת האחריות לשולח, ואילו השלוח "יוצא מהתמונה".... על פי הגישה השנייה השלוח הוא שמנהל את המשא והמתן, והאחריות על-פי סעיף 12 לחוק מוטלת עליו. העובדה, שאחריות זו נתגבשה במהלך ההרשאה, יכול שתטיל אחריות על השולח, אך אין בה כדי לשחרר את השלוח, האחראי למעשיו שלו.... הגישה השלישית נוקטת עמדת ביניים בין שני הקצוות האמורים. על-פיה תוטל אחריות על השלוח במצבים מיוחדים בלבד, כגון שהצד השלישי נוטה אמון לשלוח... וגישה זו היא שאומצה על-ידיי בע"א 230/80, שהוא נושא דיון נוסף זה ..." (ד"נ 7/81 פנידר חב' להשקעות פתוח ובנין בע"מ ואח' נ' דוד קסטרו . פ"ד לז(4), 673 ,עמ' 700) לשון החוק מאפשרת קיומן של כל אחת מגישות אלו. כך למשל, אם נרצה לאמץ את הגישה לפיה השלוח "יוצא את התמונה", נפנה אל הוראות חוק השליחות, תשכ"ה- 1965, בדבר חיוב השולח בתוצאותיה של "פעולה משפטית" (סע' 1 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965). מכאן כי חובת תום הלב בשלב המשא ומתן חלה על השולח. המבקש לאמץ גישה שנייה, יטען כי לשונו של סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מטילה אחריות על כל מי שמנהל משא ומתן. ודוק, לרוב מתנהל המשא ומתן עם השלוח. מטרת גישה זו לעודד יושרה והגינות בשלב הטרום חוזי: "סטנדרט זה מן הראוי לו שיחול על כל מי שבפועל מנהל משא ומתן, ואין זה רצוי כלל, מבחינת המדיניות המשפטית, לשחרר שלוחים מאחריות זו. רבים המקרים, בחיי מסחר וחברה מתקדמים, בהם המשא ומתן לקראת כריתת חוזה מתנהל על-ידי שלוחים, ואין זה רצוי לחסן אוכלוסיה שלמה ונכבדה זו מהחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב." (ד"נ 7/81, עמ' 702). בדיון הנוסף בפרשת ע"א 230/80, מצדדת דעת הרוב בגישה השניה, המרחיבה: "עתה ניצבת מחדש השאלה לפנינו. יכולתי להסתפק בחזרה על עמדתי הקודמת. אך נראה לי, כי דיון נוסף זה - לפני הרכב מורחב של שופטים - מעמיד לפנינו הזדמנות חדשה לצעוד צעד נוסף קדימה, תוך מעבר הדרגתי מהגישה השלישית, עליה עמדתי בעבר, אל הגישה השנייה של חברי הנכבד, הנשיא שמגר. אני מציע לחבריי לצעוד בדרך זו. אין בה מהפכה אלא התפתחות הדרגתית מהבסיס שהונח בע"א 230/80 לעבר ההלכה שלפנינו. יש בה, בצעידה זו, יצירת תשתית דוגמאטית ראויה לאחריות לפי סעיף 12 לחוק. יש בה כדי ליתן ביטוי למדיניות המשפטית, לפיה נקבעת רמת התנהגות, המבוססת על אמון והגינות, והחלה על כל מי שמנהל בפועל משא ומתן לקראת כריתת חוזה, תהא הפונקציה שלו אשר תהא." (שם, בעמ' 703) נשוב אל ענייננו: התשתית העובדתית לפעולת המערער כשלוח, הונחה בפרשת הראיות שנקבעה ע"י בית משפט קמא. על יסוד אותן ראיות ניתן להגיע למסקנה כי המערער פעל בהרשאה שנפרשה לא רק על שלב המשא ומתן לקראת כריתת החוזה עם המשיבים, אלא גם על שלב ביצוע החוזה בפועל - סע' 5 לחוק השליחות קובע: "5. היקף השליחות (א) השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות..." באימוץ הגישה השנייה, אין מקום להבדיל בין חובת תום הלב המוטלת על השלוח כצד למשא ומתן מכוח סעיף 12 לחוק, לבין החובה המוטלת עליו כשלוח לביצוע החוזה, מכוח סעיף 39 לחוק, אף אם אין הוא אישית צד לו. בין כה וכה, (על פי הגישה השנייה), כל עוד השלוח פועל במסגרת הרשאתו ובשם שולחו אין מקום "להוציאו מן התמונה". כב' השופטת הורנצ'יק ראתה בהצעה/הזמנה מ- 24/4/96 חוזה שנכרת בין הצדדים. המערער מלין על כך שיד עלומה שינתה את הכותרת של אותו מסמך (ת/3(א)) והפכה את הכותרת מ: "הצעת מחיר" ל"הזמנה". אין לעניין זה משמעות, שכן החוזה השתכלל מאוחר יותר, לאחר שהתברר כי יש צורך בהקמת "ממ"ד" והוצאו הזמנה ונספח המתייחסים אל בנייתו ואל אספקת מזגן. ממילא יש לראות בהזמנה מ- 30/5/96 בנוסף לנספח המודפס, חוזה חדש. סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: "11. קיבול תוך שינוי קיבול שיש בו תוספת, הגבלה או שינוי אחר לעומת ההצעה, כמוהו כהצעה חדשה." הראיה על קיבול ההצעה החדשה על ידי המערער, הוא המסמך ת/2 ב', הכתוב על נייר של החברה, ונערך ע"י המערער ב- 30.5.02 : "בנוסף לחוזה הבסיסי הקיים בין חנן ורעות אדרי-יהודית ואלי רכט". על כן, החוזה שנכרת בין הצדדים, כולל הזמנה מ- 30/5/96 (ת/2(א)) והנספח (ת/2(ב)). חוסר תום לבו של המערער כשלוח, התבטא כבר עם הצגת השיקים שניתנו ל- 1/7/02, תוך הפרת ההתחייבות שנתן למשיבים, בשם החברה. הגדיל לעשות המערער, כאשר הבטיח למשיב 1 כי ישמיד את השיקים שניסה להציג לפירעון, קיבל שיקים חלופיים שזמן פירעונם ב-15/8/96 והפקיד את השיקים הללו בחשבון החברה. השיקים כובדו. אין ספק כי בעת דרישת וקבלת השיקים החלופיים, ידע המערער כי החברה נתונה במצוקת תזרים מזומנים וחשבונה בבנק מוגבל. המערער הוא שהשמיענו כי השיקים הראשונים הוצגו על ידו במטרה לשפר את תזרים המזומנים של החברה, על מנת לדחות את הגבלת החשבון בבנק המזרחי המאוחד בע"מ (עמ' 10 לפס"ד קמא וכן סעיף 8.2 לתצהיר נ/1). הוכח כי השיקים הראשונים הוצגו לפירעון לכל המוקדם ב-1/7/96. מכאן ברור שבמועד הדרישה להמצאת השיקים החלופיים, היה ידוע למערער דבר היות החברה חדלת פירעון. ההחלטה להפקיד את השיקים בחשבונה של החברה, נבעה אף מרצונו לגבות עמלת שיווק, מהכספים שהוזרמו לחשבון החברה. זאת ועוד, השיקים החלופיים, חלקם ניתנו כתחליף לאלה שהוצגו בניגוד להתחייבות, קרי, המשיבים שילמו לידי המערער 81,900 ש"ח + 51,000 ש"ח וסכום נוסף להזמנת המזגן בחברת המזגנים. להשלמת העסקה, שולמה תוספת בגין הממ"ד בסך 38,280 ₪. ניסיונו של המערער להראות שכל השיקים שניתנו ל- 15/8/96, נועדו להשלמת העסקה לא צלח (עמ' 8 שו' 22 לפרוטוקול הדיון בפנינו). התנהגותו של המערער כלפי המשיבים תמי הלב, שהאמינו וסמכו על יושרו, עד כדי הפקדת כספים שלוו לבניית ביתם, בידיו "הנאמנות", לוקה בחוסר תום לב. על תום הלב ביחסי שליחות נאמר: "כל פעולה משפטית (דו-צדדית או חד-צדדית) בגדרי חוק השליחות צריכה להתבצע בתום לב... כל פעולה משפטית חד-צדדית בגדריו של חוק השליחות צריכה להתממש בתום לב. מכאן שהענקת ההרשאה, ביטולה, אישור בדיעבד, הסתלקות הצד השלישי מהפעולה, החלטתו של הצד השלישי או של השלוח לראות השליחות כנמשכת וכיוצא בהן פעולות משפטיות חד-צדדיות המעוגנות בחוק השליחות, צריכות להתבצע בתום לב" (א. ברק, חוק השליחות (מהדורה שניה, 1996, עמ' 105)). ב. תום הלב בדיני החוזים תום הלב, מסגרות רבות לו, אך העקרון שביסודו חד הוא: "תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) הוא עקרון "מלכותי" ..... הוא חל בגדריו של כל דין. "מצודתו פרושה... על כלל מערכת המשפט בישראל" ...הוא מבטא עקרון התנהגות "לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל" ... עקרון תום הלב אינו מוגבל לחוזים או לחיובים. זהו עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט ...." (רע"א 6339/97 משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח' פד"י נה (1), 199 עמ' 275 ) ב-8/7/96 נשלחה הודעה מבנק המזרחי המאוחד בע"מ לחברה, על הגבלת חשבונה. ב-14/7/96 קיבל המשיב 1 מהחברה קבלה מספר 0163, על תשלום 38,280 ₪ עבור בניית הממ"ד, באמצעות השיקים החלופיים שזמן פירעונם 15/8/96. נתונים אלה מלמדים כי לפחות מסוף חודש יוני 1996, עת התדפקו הנושים על ביתו של המערער. ידע המערער, או חייב היה לדעת שאין ביכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הלקוחות, בכללם המשיבים בערעור זה. התנהגותו פגעה בציפיות המוצדקות של המשיבים : "....עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם ...." (רע"א 6339/97 בעמ' 279). אולם לא כך נהג המערער שהפקיד בתחילת יולי את השיקים לפירעון. משלא נפרעו, המשיך לנצל את האמון המלא של המשיבים והדריכם למסור לידיו שיקים חילופיים ושיק נוסף (לממ"ד). את השיקים הללו הצליח לגבות בשלב מאוחר יותר, על אף שידע והיה עליו לצפות, כי לא תינתן תמורה עבור השיקים והחברה לא תספק את המבנה. ודוק; עקרון תום הלב אינו מוגבל לשלב ניהול המשא ומתן (סעיף 12 לחוק החוזים הכללי). העיקרון חל אף על היחסים החוזיים, לאחר כריתתו: " ברם בהקשר זה אין לנו אלא לקבל....כי הסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים זהים בהוראתם ....וכי ההבדל היחיד ביניהם הוא בזמן חלותם................ אין כל סיבה לפרש את סעיף 39 לחוק בדרך שונה מזו בה פורש סעיף 12 לחוק, והפסיקה אכן לא הבחינה דה פקטו בין שני הסעיפים, אלא לשלבי חלותם........" ( ע"א 1606/00 (תל אביב-יפו) יעקב אלימלך נ' מנועי אריה קרול בע"מ (לא פורסם, עמ' 11)). אף ניתן לקבוע כי המערער מושתק, מכח דיני המניעות ועקרון תום הלב, מלטעון כי לא ידע על הקשיים הכלכליים של החברה, בשלב המשא ומתן לכריתת החוזה שכן ממילא הוכח שהיה אמון גם על תחומים אחרים בניהול החברה ולא רק על שיווק מוצריה. יצויין כי סעד זה מאפשר הטלת אחריות אישית על המערער כבר בשלב המשא ומתן (ע"א 829/80 שכון עובדים בע"מ נ' שרה זפניק ואח' פ"ד לז(1), 579). ג. דיני נזיקין אף שאין עוד צורך לדון בחיובו של המערער מכוח דיני הנזיקין, ראוי לציין כי גם עילה בנזיקין מאפשרת הטלת אחריות אישית על המעוול. (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ישראל בע"מ פד"י מח (5) 705). בנסיבות שהוכחו חב המערער למשיבים חובת זהירות מושגית, ואף קונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לח(1) 113). ועל כך נאמר: " מקור אחר להטלת סטנדרט ראוי של דרכי משא ומתן משמשים הסעיפים 35ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. לאור מסקנתי בסוגיית תום הלב בניהול המשא ומתן, אוכל לקצר בשאלת הנזיקין. די אם אציין, כי על-פי הוראות סעיפים אלה, מוטלת החובה על כל אדם לנקוט אמצעים סבירים כדי למנוע נזק מאדם, שצריך לצפות כי ייגרם לו נזק. במסגרת הוראות אלה מוטלת אף החובה שלא ליתן מידע רשלני אלא ליתן מידע עובדתי מדויק, וזאת כלפי אדם, הסומך על מידע זה......חובה זו קיימת אף במסגרת ניהול משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה...." (ע"א 230/80 פנידר חברה להשקעות פתוח ובניין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לה(2) 713 בעמ' 727). אחרית דבר - אני מציעה לחברי לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד, לחייב את המערער לשלם למשיבים, ביחד ולחוד עם חיוב החברה, 184,640 ש"ח, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן יישא המערער בשכ"ט עו"ד לטובת המשיבים בסך 20,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק. הפיקדון יועבר לידי המשיבים על חשבון ההוצאות בערכאתנו. ר' שטרנברג-אליעז,שופטת השופט ע' פוגלמן: חברתי, כבוד השופטת אליעז, מציינת בפסק דינה כי בעת דרישת וקבלת השיקים החלופיים ידע המערער כי החברה נתונה במצוקת תזרים מזומנים וחשבונה בבנק מוגבל. עוד צויין כי במועד הדרישה להמצאת השיקים החלופיים ידע המערער כי החברה חדלת פירעון, והחלטה להפקיד את השיקים בחשבונה של החברה נבעה מרצונו לגבות עמלת שיווק מהכספים שהוזרמו לחשבון החברה. חברתי מציינת בנוסף כי לפחות מסוף חודש יוני 1996 ידע המערער, או חייב היה לדעת שאין ביכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי הלקוחות, וכי גבה את השיקים על אף שידע והיה עליו לצפות כי לא תינתן תמורה עבור השיקים והחברה לא תספק את המבנה. ניתוח זה מתיישב עם הקביעה בסעיף 51 לפסק הדין קמא לפיה, המערער בפועלו כמנכ"ל החברה, ידע בעת שהורה להציג את השיקים לפירעון כי לחברה אין יכולת לעמוד במתן התמורה למשיבים. על יסוד קביעות אלה יש אכן מקום להטלת חבות אישית על המערער. ר' ע"א 1569/93 מאיה פנפורד (ישראל) בע"מ פ"ד מח(5) 705, 743. ר' גם פסק דיננו שניתן לאחרונה בע"א (ת"א) 2323/00 קל לי שלום נ' פקר פלדות ומתכות בע"מ (טרם פורסם). מטעם זה נראה אף לי כי יש לדחות את הערעור ולקבל את הערעור שכנגד. ע' פוגלמן, שופט השופט י' גולדברג, סגן נשיא: מקובלים עלי התוצאה אליה הגיע חברתי הנכבדה, השופטת י' שטרנברג-אליעז, וכן דברי חברי כבוד השופט ע' פוגלמן, על פיהם דין הערעור להידחות ודין הערעור שכנגד להתקבל. י' גולדברג, שופט סגן נשיא אשר על כן הוחלט האמור בפסק דינה של השופטת ר' שטרנברג-אליעז. אחריות אישיתמחדל