ערבות בעל פה - תוקף מחייב

פסק דין 1. אלה הן העובדות הצריכות לשם הכרעה בתיק זה: התובעת 1 הינה שותפות לראיית חשבון (להלן: "השותפות"). התובעים 2 ו-3 הינם השותפים בשותפות (להלן: "גוזלן", "רמז" בהתאמה). הנתבע 2 (להלן: "פור") היה אחד ממנהליה של הנתבעת 1 (להלן: "אולפני שביט"), ואחד משני מנהליה ובעל מחצית ממניותיה של חברת ד.פ.א.ן יזמות וניהול פרוייקטים בע"מ (להלן: "ד.פ.א.ן"), המחזיקה בקרוב למחצית ממניות אולפני שבטי. בחודש מרץ 1998 פנה פור לרו"ח עופר רפאל (להלן: "רפאל"), כדי שיכין עבור אולפני שביט דו"חות כספיים שלה ליום 31/12/97, לצורך הצגתם בפני משקיע פוטנציאלי. דו"חות אלה נדרשו באופן דחוף, משום שאולפני שביט הייתה מצויה בקשיים, והיה סיכוי לחילוצה ממצבה בהשקעה זו. כיוון שדו"חות אלה נדרשו באופן דחוף, וכיוון שרפאל לא התפנה באותה שעה לכך, הוא הפנה את פור לרמז, וזאת משום שרמז טיפל בענייניה החשבונאיים השוטפים של אולפני שביט, במסגרת שותפות שבה היו חברים גוזלן, רמז, רו"ח אחר והוא, שזה עתה פורקה (להלן: "השותפות הקודמת ") ורמז היה היחיד שיכל, עקב היכרותו זו, להפיק דו"חות אלה בזמן כה קצר. פור אכן פנה לרמז, וסיכם עימו את שכר - הטרחה, ורמז בעצה אחת עם שותפו גוזלן, הסכימו ליטול עבודה זו. העבודה נעשתה ופור מסר לרמז שיק של אולפני שביט בסכום עליו הוסכם (להלן: "השיק"). השיק לא כובד, מאחר ואולפני שביט נכנסה לחדלות פירעון. יצוין, כי אולפני שביט מצויה כיום בהליכי כינוס נכסים. עד כאן העובדות שלמעשה מוסכמות ועולות בבירור מהעדויות שנשמעו, ויש להצטער על כך שבאי כוח הצדדים, ובעיקר ב"כ פור, הרחיבו והרחיקו שלא לצורך. ראה, למשל בעדותו של פור: מאשר שרפאל הפנה אותו לרמז ושסיכם שכר טרחה ישירות עם רמז - עמ' 81; רפאל ביקש שישלם ישירות לרמז - עמ' 84, 85; מאשר בהילות העבודה שנדרשה - עמ' 86; היות החברה בקשיים באותה עת - עמ' 91; אין לו מחלוקת על סכום שכר הטרחה - עמ' 92. ובעדות רפאל : ההפניה לרמז - עמ' 47; גוזלן ורמז לא היו "קבלני המשנה" שלו בעבודה זו - עמ' 49; מוטי ופור סגרו ישירות את שכר הטרחה, הוא לא היה מעורב בכך - עמ' 49; הוא לא שילם דבר לגוזלן ורמז בגין עבודה זו - עמ' 49. 2. העובדה היחידה, למעשה, השנויה במחלוקת בין הצדדים והנדרשת להכרעה, על נפקויותיה המשפטיות, היא זו: לדברי התובעים, כפי שהם מובאים מפיו של רמז: "התחייב הנתבע (פור) מפורשות לשלם באופן אישי את שכר טרחת התובעת (השותפות). התחייבות זו הייתה הבסיס והתנאי להתקשרות ספציפית זו, ולאור היכרות התובעים עם מצבה הכלכלי של הנתבעת (אולפני שביט) ועם איתנותו הכלכלית של הנתבע" (תצהירו ,סעיף 6). בבית המשפט (עמ' 66), פירט רמז את התנאים שהעמיד לצורך קבלת העבודה, כשהתנאי הנוגע לעניינננו: "ורביעית, אמרתי לו (לפור) שבלי ערבות אישית שלו, אני לא מוכן לעשות את העבודה הזאת, כי אני מודע לקושי הכספי... הוא היחיד שהיה אפשר לקחת ממנו ערבות אישית, והוא נתן אותה בשמחה" (וראה גם עמ' 68 למטה, ועמ' 69 למעלה). פור, לעומתו, מכחיש בתוקף מתן התחייבות זו (סעיף 7 לתצהירו): "...לא התחייבתי במפורש ו/או במשתמע כלפי התובעים בכלל, והתובע מס' 3 (רמז) בפרט לערוב באופן אישי לתשלום שכר טרחתם של התובעים. כמו גם, מעולם לא נתבקשתי ליתן ערבות שכזו למי מהתובעים לתשלום התחייבויותיה של החברה (אולפני שביט)". ובבית המשפט (עמ' 82): "...לטענתו (של רמז), אני מכחיש את זה מכל וכל, שגם עלה עניין הערבות האישית והוא ביקש ממני, לדבריו, כפי שהוא העיד פה כרגע, שאני אמסור על כך לכל שותפי. אז אני מודיע לך ולבית המשפט, הואיל ולא נתתי ערבות אישית אף פעם, לא במקרה הזה ולא במקרים אחרים, לכן גם לא דיווחתי על כך לשותפי... לא דיווחתי לו מעולם על ערבות אישית מהטעם הפשוט, שלא נתתי לעולם ערבות אישית ולא אעלה על דעתי ואני לא מעלה על דעתי לעשות כך". השותף, אבי דודאי, הצהיר בתצהירו (סעיף 6), כי למיטב ידיעתו לא נתבקשה ולא ניתנה ערבות או התחייבות אישית של פור. בחקירתו בבית המשפט (עמ' 94) העיד, כי הוא אינו זוכר אם היה שותף לשיחה הטלפונית שנערכה בעניין זה בין רמז לפור, והוא אינו זוכר אם פנה לרמז בעניין העבודה הנדונה. גוזלן העיד בתצהירו (סעיפים 4-9) כי פור "התחייב באופן אישי" לתשלום שכר הטרחה, וזאת בעקבות תנאי שהעמיד לקבלת העבודה, משום שידע את מצבה הכספי הקשה של אולפני שביט. בחקירתו בבית המשפט העיד (עמ' 16), כי הוא אישית לא שמע התחייבות זו מפיו של פור, אלא מפיו של רמז. במצב דברים זה, נמצא, כי יש להכריע בין גרסתו של רמז לגרסתו של פור, והכרעה זו תושג, מטבע הדברים, וברובה, על מהימנות שיש ליתן בעדויותיהם, אך גם על סבירות הגרסאות בנסיבות העניין ראה: סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. 3. אלה הן נסיבות העניין, שעל פיהן יש לבחון סבירות שתי הגרסאות: בעת פניית פור לרמז לצורך ביצוע העבודה הנדונה, אולפני שביט היתה מצויה במצב כלכלי קשה, והמשקיע, שעבורו התבקשה העבודה, נועד לחלצה מכך. על כך העידו, מלבד גוזלן (סעיף 7 לתצהירו) ורמז (סעיף 6 לתצהירו), גם רפאל (עמ' 47) ופור עצמו (עמ' 79, 91). יתירה מזו, אולפני שביט היתה חייבת באותה עת לשותפות הקודמת סך של כ-170,000 ₪ (גוזלן, סעיף 7 לתצהירו; רפאל, עמ' 52). מכאן, חששם של גוזלן ורמז כי אולפני שביט תתקשה לשלם עבור העבודה, ומכאן דרישתם להתחייבותו האישית של פור. גרסה זו סבירה והגיונית מאוד, וכמעט ניתן לומר שלא היה סביר שגוזלן ורמז יסמכו על יכולתה של אולפני שביט בלבד לשלם עבור העבודה, עקב מצב הקשה וכאשר היא כבר חייבת סכום גדול לשותפות הקודמת שטרם נפרע. ב"כ פור ניסה להציג תיזה, לפיה היה לגוזלן ולרמז אינטרס משלהם לבצע עבודה זו, כיוון שאילו המשקיע היה אכן משקיע כספים ומחלץ את אולפני שביט ממצבה, הייתה זו מסוגלת לפרוע את חובה לשותפות הקודמת. רפאל אישר בעדותו כי אכן נוצרה אפשרות לפירעון החוב אם תתבצע ההשקעה (עמ' 52), אך כנראה שאפשרות זו לא נראתה לו כה משתלמת, או ריאלית במיוחד, עד כדי כך שישקיע עצמו בעבודה זו, והוא הפנה את פור לרמז. כך נראה כי התרשם גם גוזלן, כיוון שסיכם עם רמז כי עבודה זו תיעשה על ידו בשעות שלאחר הפעילות השגרתית של השותפות, על מנת למנוע שתוק פעילותה (סעיף 10 לתצהירו). רמז, שביצע בעצם את העבודה, העיד (עמ' 71), כי החוב של אולפני שביט לשותפות הקודמת לא עניין אותו כלל, כיוון שהוא היה נהנה מכך באופן שולי, יחסית. והעיקר, ניצבת בפנינו העובדה כי אולפני שביט ופור נדרשו לשלם עבור עבודה זו, ללא קשר לחוב הקודם ואלה הסכימו לתשלום זה, מבלי לקשור אותו לסיכויי ביצוע או אי ביצוע ההשקעה בפועל. ואם סוכם תשלום זה, במעמדה הקשה של אולפני שביט, סביר היה כי יסוכם גם על גורם שיתחייב אישית לפירעונו. רמז הסביר בעדותו (עמ' 66), מדוע הגורם המתאים למתן התחייבות זו היה פור. שני השותפים האחרים (דודאי ופלד) היו גם הם במצב כלכלי "לא סימפטי", והשותף הרביעי (הלפרין) היה שותף חדש וכבר "נכווה" קשות מאז נכנס כשותף. וגם בעניין זה ניצבת בפנינו העובדה, שפור הוא שפנה, תחילה לרפאל ואחר כך לרמז לצורך ביצוע העבודה, והוא היה הדמות המרכזית מטעם אולפני שביט בסוגיה זו, והוא שחתם על השיק. מסתבר מאוד, איפוא, כי הוא שיידרש ליתן ההתחייבות הנטענת. 4. סימני מהימנות אחרים: מוטי רמז הציג כאמור גרסה סבירה והגיונית. לא מצאתי כי הנתבע הצליח להפריך או לערער את גרסתו ואת עדותו באופן כלשהו. עדותו הייתה בוטחת, הוא השיב תשובות מלאות והגיוניות לכל שאלה שנשאלה, תשובותיו ניתנו ללא כל היסוס ופקפוק ומתוך שכנוע עצמי. לא כך ניתן לומר על עדותו של פור. מלכתחילה, גרסתו כללה פרטים בלתי מדויקים וחסרי בסיס, באופן המתאים לאדם המבקש להרחיק עדותו. כך ציין בסעיף 6 לתצהירו כי: "למיטב ידיעתי רו"ח עופר רפאל שילם לתובעים עבור השירותים ששכר במסגרת ההתחשבנות ביניהם". בחקירתו (עמ' 6-85), לא הצליח להסביר מהיכן נובעת "ידיעתו" זו. רפאל עצמו שלל זאת חד משמעית (עמ' 49). כך גם הניסיון שעשה בתצהירו (סעיפים 2-4) לומר, כי כלל לא התקשר עם התובעים, אלא עם רפאל, וכי התובעים היו "קבלני משנה" של רפאל. בחקירתו הודה, שרפאל ביקש ממנו לסכם שכר הטרחה עם רמז (עמ' 81, 84), וכי על פי סיכום זה הם היו צריכים לשלם לרמז ישירות (עמ' 85). יצוין, כי השיק נרשם על ידי פור לפקודת רמז, וכיצד יכול הדבר להתיישב עם גרסתו? רפאל עצמו העיד (עמ' 49), כי לא היה מעורב כלל בסיכום ההתקשרות והכחיש כי גוזלן ורמז היו קבלני משנה שלו. 5. לא שוכנעתי לחלוטין כי פור ורמז השתמשו בשיחתם במינוח "ערבות". יושם לב, כי גוזלן ורמז לא השתמשו במונח זה בתצהיריהם אלא במינוח "התחייבות אישית", ואני מוכן להאמין לפור כי לא השתמש במילה זו ממש, אך שוכנעתי, לחלוטין, כי בשיחתם זו הוא התחייב באופן אישי לכך, שאולפני שביט תשלם את שכר התובעים עבור העבודה הנדונה. מבחינה משפטית, אין הבדל בין שני הדברים, שכן "ערבות היא התחייבותו של אדם לקיים חיובו של אדם אחר כלפי אדם שלישי": סעיף 1(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"). התוצאה המשפטית הנובעת מהתחייבותו האמורה של פור היא זו, שפור ערב לכך שאולפני שביט תשלם עבור העבודה הנדונה לתובעים. 6. להלן, אתייחס בקצרה בלבד לטענות אחרות שהעלה ב"כ פור: הטענה, לפיה ערבות בעל פה חסרת תוקף מחייב, על פי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית, נעדרה ראשית לכל תשתית עובדתית. פור לא הוכיח שיצירת ערבות "מקובל ונהוג" לעשות בכתב בלבד. מלבד זאת, דרישת הכתב שבסעיף 80 הנ"ל, פרובטיבית בלבד, ומטרתה הינה אך זאת שהפעולה המשפטית הנדונה תוכח בדרך מהימנה (י. קדמי, על הראיות, מהדורת 1999, חלק שלישי, עמ' 5-1054). אין כל מניעה להוכיח היווצרות הפעולה המשפטית, קרי: הערבות, בדרך אחרת שאינה בכתב, מקום שהחוק הנדון עצמו, דהיינו: חוק הערבות, אינו דורש יצירת הערבות על דרך של כתב דווקא. על פי סעיף 3 לחוק הערבות, "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה, או בהתחייבותו של הערב שהודעה עליה ניתנה לנושה" (ההדגשה - הח.מ.). מכאן, שלא זו בלבד שלא נדרש הסכם בכתב דווקא, אלא די גם בהתחייבות חד צדדית של הערב שנמסרה לנושה. מובן גם, כי הסכם ערבות, כמו כל חוזה, יכול להיווצר גם בעל פה: סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בשילוב עם סעיף 61 (א) לחוק זה. לדיון בעניינים אלה, ראה: ש. גנוסר, חוק הערבות, תשכ"ז-1967, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג. טדסקי, עמ' 26-34. עוד יצוין לעניין זה, כי תביעה זו אינה תביעה שטרית, שאזי אולי היה מקום לדון בצורה הנדרשת ליצירת ערבות לשטר (סעיף 57(ב) לפקודת השטרות [נוסח חדש], וראה: ש. גינוסר לעיל, בעמ' 33), אלא תביעה על פי עסקת היסוד, כשהשטר משמש כראיה לחוב הנתבע, והערבות ניתנה לקיום התחייבותה של אולפני שביט לתשלום שכר העבודה, עוד לפני יצירת השטר, שניתן רק לאחר תום ביצוע העבודה (גוזלן, עמ' 43). 7. לטענה לפיה התובעים אינם רשאים לפנות לפור, בטרם מיצו את זכותם להיפרע מאולפני שביט: חוק הערבות אינו דורש זאת, ולמעשה על פי סעיף 8 לחוק, די בכך שניתן נגדה צו כינוס, כדי לפטור את התובעים מהדרישה המקדמית שיש להפנות תחילה לחייב. 8. רק ברור הוא, שפור אינו "ערב יחיד" במובן פרק ב' לחוק הערבות, משום היותו "בעל עניין בתאגיד", דהיינו באולפני שביט, הן כדירקטור שלה, והן כבעל שליטה בה באמצעות ד.פ.א.ן, ובהתאם להגדרות המתאימות בסעיף 1 לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968, אליו מפנה סעיף 19 לחוק הערבות. טוב עשה ב"כ הנתבע בזנחו טוענה זו בסיכומיו. 9. לאור המסקנה שהגעתי אליה, חייב פור לפרוע את החוב הנדון כערב, עקב התחייבותו האישית, כאמור. משום כך, אין צורך לדון בשאלת הרמת המסך, בה דנו הצדדים בהרחבה. אציין אך זאת, כי מצג של בעל השליטה, כפי שנעשה בענייננו, יכול לגרום, עקרונית, להרמת מסך (ראה: א. פלמן ור. בר-מור, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, מהדורה רביעית, כרך א', עמ' 5-114, והדוגמאות שהובאו שם). 10. לפיכך אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעים (ביחד ולחוד) את סכום התביעה, 27,501 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 23/11/99, ועד לתשלום בפועל וכן בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. בעל פהערבות