האם להרים את המסך או לא ?

פסק דין "אך רגע לוּא אציץ מעבר למסך" ביקש המשורר ח"נ ביאליק בשירו "הציץ ומת"; ואילו אני נדרש להחליט האם להרים את המסך או לא להרים? זאת השאלה העומדת להכרעה. 1. התביעה בפני תביעה כספית בגין אי פרעון שיק, שנמשך על ידי הנתבעת 1 לפקודת התובעת. נתבעים 2 ו-3 הם בעלי המניות היחידים והמנהלים היחידים, בחברה הנתבעת 1. השאלה בתמצית היא, האם להרים את מסך ההתאגדות של נתבעת 1 ולחייב את הנתבעים 2-3 באופן אישי בגין חוב הארנונה של הנתבעת 1. 2. העובדות הנתבעת 1, משכה שיק על סך 400,000 ₪ (להלן: השיק), לפקודת התובעת, על בנק דיסקונט לישראל בע"מ סניף ראשי ירושלים (להלן: הבנק), מחשבונה מס' 9630031 בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף ראשי ירושלים (להלן: הבנק). מעשית נחתם השיק על ידי אליעזר אלה, שהיה מורשה חתימה בפועל בחברה הנתבעת 1 והוטבעה עליו חותמת החברה הנתבעת 1. הנתבעת 1 הוקמה לשם ניהול והפעלת מלון "חן" ברחוב הפיסגה 3, ירושלים (להלן: המלון). השיק ניתן ע"י הנתבעת 1, לתובעת, כתשלום במסגרת הסדר חוב ארנונה, של המלון, לשם פרעון ביום 31/12/98. השיק הוצג על ידי התובעת, לפרעון בבנק עליו נמשך, ואולם השיק לא נפרע והוחזר לתובעת בציון אכ"מ (אין כיסוי מספיק - י.מ.). ביום 16/09/99 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת 1, כיון ש"הנתבעת הגישה כתב הגנה, אולם לא העלתה כל נימוק הגנה לגבי נתבעת מס' 1 (החברה - י.מ.)" ולכן נפסק "על סמך הנטען בכתב התביעה ועל יסוד המסמכים שצורפו אליו ועל יסוד הבקשה שהוגשה, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך 424,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 22.4.99" (פיסקאות 2-3 לפסק הדין). פסק הדין כלל גם חיוב הנתבעת 1 בהוצאות משפט. התובעת טוענת כי החיוב בפסק הדין שניתן כנגד החברה לא שולם ולפיכך יש לבצע "הרמת מסך" ולחייב את הנתבעים 2-3, באופן אישי, כבעלי המניות והמנהלים בחברה. אין חולק על כך, שהחוב האמור, לא שולם לתובעת; על מצב החברה הנתבעת 1 העיד נתבע 2 כי "..החברה לא פעילה...החברה לא משלמת את מה שנפס (נפסק - י.מ.) בפסק הדין כי אין לה כסף" (ע' 15 ש' 24 - ע' 16 ש' 2). להגנתם טוענים הנתבעים 2-3 לחוסר יריבות כיוון שאינם חתומים על השיק. מי שחתם על השיק, בשם החברה, הוא מר אליעזר אלה, שאינו נתבע בהליך זה. לאור זאת, ולאור האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, טוענים הנתבעים 2-3, שאין עילה להרים את מסך ההתאגדות ולחייבם באופן אישי. 3. הפלוגתאות על דעת ב"כ הצדדים נקבעו הפלוגתאות, כדלקמן: "האם במקרה זה מתקיימים התנאים להרמת מסך וע"י כך לחייב את הנתבעים 2 ו- 3 אישית ולא רק את הנתבעת 1. כלומר, האם במקרה זה מתקיימות העובדות המפורטות בסעיף 5.א או 5.ב או 5.ג.2 לכתב התביעה והאם עובדות אלה, אם יוכחו, מאפשרות הרמת מסך וחיוב הנתבעים 2, 3 בחוב של הנתבעת 1 לתובעת" (ע' 6 ש' 12-16). בסעיפים הנ"ל של כתב התביעה נטען: "5. א. הנתבעים כמנהלי החברה ידעו בעת משיכת השיק את מצב החשבון של החברה וידעו כי בעת הצגת השיק לפרעון הוא לא ייפרע, ולמרות זאת משכו (בעצמם או ע"י אחרים) את השיק מחשבון החברה ובכך גרמו לתובעת נזק והפסד וקיבלו שירות של התובעת במירמה וללא תשלום. 5. ב. הנתבעים כמנהלי החברה ובעלי מניותיה ניהלו אותה באופן כזה שאינה יכולה לעמוד בהתחיבויותיה, רוקנו את חשבון החברה בבנק ע"י כך שמשכו כספים מעבר למותר לחברה למשוך ע"פ ההסכם שלה עם הבנק, ומשכו כאמור לעיל צ'ק בזמן שאין לחברה יכולת פרעון, והביאוה למצב בו אינה פורעת חובותיה בידיעה ובמכוון. 5. ג. בנסיבות אלה מוצדק וראוי לבצע הרמת מסך: ...2) ... הנתבעים 2 ו- 3 ניהלו את החברה ו/או את חשבון הבנק של החברה באופן רשלני וכתוצאה מכך נוצר החוב נשוא תיק זה, לפיכך יש להרים את מסך החברה ולראות אותם כחייבים אישית בחוב, בין היתר מכח דיני הנזיקין" 4. פלוגתא ראשונה האם הנתבעים, כמנהלי החברה, ידעו, בעת משיכת השיק, על מצב החשבון של החברה, וידעו שהוא לא ייפרע ובכל זאת משכו את השיק, בעצמם או על ידי אחרים? הנטל, להוכחת ידיעת הנתבעים, על כך שהשיק לא ייפרע, מוטל על כתפי התובעת הטוענת להרמת מסך, בין השאר בגין הידיעה שהיא מייחדת לנתבעים 3-2. לעניין נטל הוכחה זה, טוענת התובעת בסיכומיה, לאימוץ הסטנדרטים שקבע החוק הפלילי, באשר לידיעות המיוחסות לאדם בעת הוצאת שיק ללא כיסוי. סעיף 432 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) קובע חזקה, לפיה מוציא שיק, שהוצג לפרעון תוך 30 יום מן התאריך הנקוב בו וחולל, ולא פרעו תוך 10 ימים מיום שדרש זאת האוחז, חזקה שהוציאו בידיעה שאין חובה על הבנקאי לפורעו בזמן, שהוצג לפרעון כאמור או שהוציאו מבלי שיהיה לו יסוד סביר להניח שיש חובה כאמור על הבנקאי, ועליו הנטל לסתור חזקה זו. בכל הכבוד, איני מקבל טענה זו. בהחלת נטל ההוכחה הפלילי בהליך אזרחי בסוגיה של הרמת מסך, כנגד מנהלים ובעלי מניות, יש לדעתי, משום עקיפת נטלי ההוכחה, שנקבעו בחקיקה ובפסיקה, לעניין דוקטרינת הרמת מסך. על פי הדוקטרינה, אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה היא הכלל, והרמת המסך היא החריג: "הרמת המסך קוראת תיגר על כלל האחריות המוגבלת ומאיימת על עקרון הפרדת האישויות ...עקרון הפרדת האישויות משמש לבתי המשפט כנורמה מחייבת ורק בהתקיים עובדות חריגות נשקלת סטיה מן העקרון" (א' פלמן וה' בר-מור דיני חברות בישראל - להלכה ולמעשה (תשנ"ד), כרך א, 111). לפיכך, הנטל על הטוען, כנגד האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, להוכיח טענתו. במקרה זה, הטוענת להרמת מסך היא העירייה, מקבלת השיק, המוטבת והאוחזת בו. לעומת זאת, בדין הפלילי האמור, החזקה המטילה חובה על נותן השיק ללא כיסוי היא הכלל, וסתירת החזקה נגדו היא החריג, ולפיכך הנטל רובץ על הבא לסתור את החזקה, כלומר על נותן השיק. במקרה דנן, הוכחת הידיעה - כי אין חובה על הבנקאי לפרוע השיק - היא לשם הרמת מסך ולא לשם הרשעה פלילית בגין מתן שיק ללא כיסוי. אימוץ החזקה הפלילית, במקרה זה, יהיה משום העברת הנטל, מהטוענת להרמת מסך, היא מקבלת השיק (הנפרעת) לטוענים כנגדה, מושכי השיק, דבר העומד בניגוד לעיקרון הבסיסי בדיני התאגידים, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת. הנתבעים לא הואשמו בפלילים, כי אם, נתבעו בתביעה אזרחית רגילה, לתשלום חוב, באמצעות הרמת מסך. העובדה שמדובר בשיק שחולל, לא די בה להביא לשינוי נטלי ההוכחה. לפיכך, הנטל על התובעת להוכיח טענתה. לטענת התובעת, החברה הנתבעת 1 נוהלה "תחת לחץ כלכלי ממושך" כהגדרתה ו"במועד הרלבנטי לצ'ק נשוא תיק זה, דהיינו בחודש 12/98, מצב העסקים של החברה חייב תשומת לב מיוחדת מאוד בהוצאת צ'ק בסדר גודל של 400,000 ₪..." (פיסקה 12 לסיכומי התובעת). טענה זו נסמכת בין השאר על עדותו של נתבע 2 שהעיד "…החברה הוציאה עוד שיקים שלא נפרעו ב 11/12/98"(ע' 18 ש' 18) וכן "בתקופה שאלה מלונות בע"מ ניהלה את המלון המצב היה לא טוב, על הפנים"(ע' 19 ש' 17-18). ממצב כלכלי זה, כך נראה, מסיקה התובעת את ידיעת הנתבעים 2-3 על מצב החברה הנתבעת 1 וכי השיק לא ייפרע. הנתבעים 3-2, מנגד, לא מכחישים, שהיו לחברה הנתבעת 1, קשיים כלכליים, בעת משיכת השיק, אך טוענים לדחיית הטענה, כי ידעו, שהשיק לא ייפרע ובכל זאת משכו אותו כאמור. לטענתם, השיק ניתן על סמך תקבולים עתידיים, שהיו צפויים להגיע (פיסקה 4 לתצהירו של נתבע 2), וכמו כן, עצם ניהול המשא ומתן בין חשב החברה (הנתבעת 1) לגזבר העיריה (התובעת) כפי שעולה מעדותו של גזבר העיריה (ע' 13 ש' 25-27), שהעיד, כי מטרת החברה במתן השיק היתה להגיע להסדר, שתוכל לעמוד בו. בציפייה לתקבולים עתידיים ובהשלכותיו של עצם ניהול משא ומתן בין הנתבעים לתובעת, אדון בהמשך, ואולם, ממכלול הראיות עולה, כי התובעת לא הוכיחה משיכה של השיק, למרות קיומה של ידיעה על כך שאין אפשרות לפרוע אותו; כפי שעולה מעדותו של נתבע 2 (ע' 17 ש' 20-24). הנתבעים לא ידעו על הוצאת השיק דנן במועד בו ניתן, הנתבעים אינם חתומים על השיק אלא אליעזר אלה , והמשא ומתן נערך בין גזבר העיריה התובעת לבין החשב של הנתבעת 1, ללא התערבותם של הנתבעים 2-3. מכאן, שהנתבעים לא ידעו שהשיק לא ייפרע כיון, שכלל לא ידעו על מתן השיק דנן. התובעת לא הוכיחה ידיעה כאמור של הנתבעים, מלבד ידיעה כללית, כללית מדי כפי שיפורט בהמשך, על מצבה הכלכלי של החברה. על ידיעתם של אליעזר אלה, החתום על השיק, או חשב החברה הנתבעת 1, שניהל משא ומתן עם גזבר העיריה, יובל שהרבני, בדבר סיכויי הפרעון של השיק שניתן, לא טענה התובעת והם אף לא נתבעו ולא הוזמנו לעדות. לפיכך, ידיעתם על סיכויי פרעון קלושים של השיק, אם היתה, אינה רלוונטית לענייננו. 5. פלוגתא שניה "ובכך גרמו לתובעת נזק והפסד וקיבלו שירות של התובעת במירמה וללא תשלום". מקום שבו ניתן שיק לתשלום ארנונה, שלא נפרע, אכן נגרמו לתובעת נזק והפסד באשר החברה הנתבעת 1, קיבלה שירות של התובעת, ללא תשלום, אך כיון שכאמור, התובעת לא הוכיחה, ידיעה של הנתבעים 3 - 2, שהשיק לא ייפרע, לא הוכחה מרמה מצד הנתבעים 3 - 2, בקבלת שירות מאת התובעת. 6. פלוגתא שלישית "הנתבעים כמנהלי החברה ובעלי מניותיה ניהלו אותה באופן כזה שאינה יכולה לעמוד בהתחיבויותיה, רוקנו את חשבון החברה בבנק ע"י כך שמשכו כספים מעבר למותר לחברה למשוך ע"פ ההסכם שלה עם הבנק, ומשכו כאמור לעיל צ'ק בזמן שאין לחברה יכולת פרעון והביאוה למצב בו אינה פורעת חובותיה בידיעה ובמתכוון". התשתית הראייתית עליה סומכת התובעת טענות אלה היא: ראשית, המצב הכלכלי של החברה הנתבעת 1. כאמור לעיל, התובעת טוענת, כי ניהול החברה נעשה תחת לחץ כלכלי ממושך, שחייב זהירות במתן שיק על סך 400,000 ₪. הנתבעים לא מכחישים זאת. על הסיבות לכך, שבזמן, שהחברה הנתבעת 1 ניהלה את המלון, המצב הכלכלי של המלון היה "לא שפיר", העיד נתבע 2 "התיירות היתה במצב גרוע, המחירים נמוכים מאוד, המלון היה חדש והיינו צריכים לשווק אותו …המלון לא היה חלק מרשת מליה…" (ע' 19 ש' 17-20) ... בתוך ישיבות עם יועצים מלונאיים וצפי של הכנסות שחשבנו שההכנסות עלולות לעלות לקראת שנת 2000 בגלל כל אלה לא הפסקנו לנהל את המלון. לדאבוני התחזיות לא יצאו לפועל. באותו הזמן היינו בתוך ההתחייבויות ולא יכולנו לקום ולהגיד סטופ..." (ע' 20 ש' 1-6). ואולם, אין לדעתי, במצב כלכלי קשה של חברה, לכשעצמו, להוכיח את הטענה, כי הנתבעים 3-2, ניהלו את החברה הנתבעת 2, באופן כזה, שהיא לא יכולה היתה לעמוד בהתחיבויותיה. שנית, פעילות הנתבעים 3-2 כמנהלים, כפי שעולה מסיכומי הנתבעים ומעדותו של נתבע 2. ב"כ הנתבעים, טוען בסיכומיו, כי הנתבעים היו דירקטורים בלבד שעסקו "בפיקוח שוטף על ניהולה של החברה והתווית מדיניותה העסקית, כמקובל, אולם לא עסקו בניהול היומיומי, לרבות חתימה על צ'קים ותשלום הוצאות החברה". נתבע 2 העיד "אני בדקתי (את חשבונות הבנק של החברה - י.מ.) רק ברמת הדירקטוריון" (ע' 16 ש' 18). ואולם, הנתבעים 2 ו-3 רשומים אצל רשם החברות כמנהלים יחידים של החברה (נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת), ונתבע 2 אף העיד על עצמו בתצהירו, כי הוא "בעל מניות ומנהל בחברת אלה מלונות בע"מ" (סעיף 1 לתצהירו של נתבע 2). אין לקבל את הטענה, לפיה אחריותם של הנתבעים מסתכמת בתפקידם כדירקטורים, ויש לבחון את תפקודם כמנהלים. אחריותו של דירקטור כלפי חברה בה הוא מכהן תבדק לאור הוראת פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 (להלן: פקודת החברות) מאחר ודבר חקיקה זה היה בתוקף בעת משיכת השיק נשוא התביעה, ובעת המועד לפרעון השיק (1998). סעיף 96.כה(א) לפקודת החברות, מחיל על נושא משרה - שבהגדרתו נכלל דירקטור על פי סעיף 96.כד לפקודת החברות - חובת זהירות כלפי החברה. סעיף 96.כו לפקודת החברות, קובע אחריות של נושא משרה בחברה, לפעול ברמת מיומנות סבירה. וסעיף 96. כז לפקודת החברות מחיל על נושא משרה, חובת אמונים כלפי החברה. על פי סעיפים 96.כה(ב) ו 96.כו(ב), אין בחבות, של נושא משרה, בחובת אמונים וחובת זהירות כלפי החברה, כדי למנוע החלת חובת אמון וחובת זהירות של נושא משרה "כלפי אדם אחר", ועל הדירקטורים בחברה חלה אחריות גם כלפי נושים "מתפקידו של הדירקטוריון לשלוט ולפקח על ענייני החברה בכל הקשור למערכת יחסיה עם צדדים שלישיים" (י' כהן דיני חברות (תשנ"א), חלק שני, 61). אחריות נזיקית של נושא משרה כלפי נושי החברה לא הוכרה במפורש בפקודת החברות, אך תחולתה מכח הפסיקה (ע"א 4612/95 איתמר מתיתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח' פ"ד נא(4), 793,769א-ה; בש"א (חיפה) 8344/98 א. אדמון בע"מ נ' זלמה וינבלט תקדין - מחוזי 99(1) 2384, 2388). מבחינת תפקודם של הנתבעים 3-2 כמנהלים, על פי עדותו של נתבע 2 בבית המשפט, עולה, כי מעורבותו כמנהל, היתה פחותה מכפי שראוי היה שתהיה. נראה שהנתבעים הסתמכו בעיקר על החשב של החברה: "כשאתה שואל אותי אם בדקתי קבוע את החשבונות הבנקים של החברה אני משיב שאני בדקתי ברמת הדירקטוריון. הכוונה היא על מה הצפי של ההכנסות מפעילות ושל ההוצאות ושל החוסרים, גיוס גישור לפי הצורך. אני לא בדקתי דפי חשבון קיבלתי אינפורמציה מהחשב שהציג בישיבות דירקטוריון את המצב, את הפעילות הכלכלית" (ע' 16 ש' 17-21). ובהמשך העיד "אני לא זוכר אם בנק דיסקונט שלח לנו בתקופה הרלוונטית הודעות בדבר יתרות חובה גבוהות של החברה. אני לא זוכר מה היתה יתרת החובה המאושרת שלנו. אני גם לא זוכר מה היתה היתרה ביום 06/12/98. אני לא זוכר את היתרות פר יום זה נורא קשה אבל אני כן זוכר שכאשר החשב היה בונה את התזרים היינו מאשרים לו אותו" (ע' 16 ש' 22-26). לעניין מעורבותו במשיכת השיק העיד בין השאר "אני לא נתתי הוראה להכין את השק (השיק - י.מ.) הזה ולא נתתי הוראה להכין אף שיק. היה בידיעתי שמוציאים תשלום לעיריה. אני לא זוכר אם אמרו לי שמוציאים שיק על 400,000 ₪ בלי לשאול אותי. לא היו צריכים את האישור שלי. אני מתאר לעצמי שיכלו למשוך שיק על 400,000 ₪ בלי להגיד לי"(ע' 17 ש' 20-24) (הדגשה לא במקור - י.מ.). כשנשאל נתבע 2, מדוע לא הוגש תצהיר גם מצד נתבע 3, ענה כי הוא, נתבע 2, היה יותר מעורב מנתבע 3 (ע' 16 ש' 5-6). המעורבות של הנתבעים 2-3 כדירקטורים בענייני החברה, הנלמדת מהאמור, מתגלה כפחותה ביותר. המדובר בחברה שאין לה כל נכסים (על כך יורחב בהמשך בדיון בטענה של מימון דק), נמצאת במצב כלכלי קשה, ושיק של 400,000 ₪ יכול להימשך, ואכן נמשך, ללא ידיעת המנהלים, וללא אישורם באשר ליכולת החברה לפרוע את השיק. אין בכך, כדי להוכיח את טענת התובעת, לפיה הנתבעים בידיעה ובמתכוון הביאו את החברה למצב בו אינה פורעת חובותיה ורוקנו את חשבון החברה בבנק. 7. הרמת מסך התובעת טוענת, כאמור, להרמת מסך וחיובם של נתבעים 2 ו-3 בפרעון השיק דנן שנמשך על חשבונה של נתבעת 1. הלכה פסוקה היא "כי בין תאגיד שהוא חברה לבין בעלי מניותיו פרוש מסך החוצץ בין האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד לבין האישיות המשפטית הטבועה בבעל המניות, ואין לערבב ביניהם..." (כב' השופט ד' לוין, ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח' פ"ד מו(5), 353 ,361ב). אכן, צודק ב"כ הנתבעים בסיכומיו, עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד הוא הכלל. עם זאת, נקבע "כי המסך אינו כה הרמטי ומצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו, על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה. מבנה משפטי זה, שזכה להכרה וליישום יציב ומתמשך בדין ובהלכה, השפעתו מכרעת על התהליכים הכלכליים בארץ ובעולם. לפיכך הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא לפגום בה כשאין הדבר מחוייב המציאות" (שם, 361ד-ה). הנטל על הטוען כנגד כלל האישיות המשפטית הנפרדת של תאגיד, להוכיח טענתו, ולפיכך במקרה דנן הנטל על התובעת. לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות והראיות, הגעתי לכלל מסקנה, שאין להרים את מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ואין לחייב את הנתבעים 2 ו-3 באופן אישי, בפרעון השיק דנן. אבאר: מימון דק ונושה לא רצוני ב"כ התובעת טוען (ע' 4 לסיכומיו) להרמת מסך בעילה של מימון דק. "באופן מסורתי, הרים בית המשפט את המסך כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות" (א' חביב-סגל דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש (1999), כרך א', ע' 252). מימון עצמי קטן ביותר נמנה על המקרים הנחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות (שם, ע' 153). המסגרת הנורמטיבית, במקרה דנן, להכרעה בסוגיה של הרמת מסך, בעילה של מימון דק, היא הדין שחל לפני חקיקת חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות). טרם חקיקת חוק החברות, חלה במשפט הישראלי, דוקטרינת הרמת המסך, מכח הפסיקה, וכפי שיובהר להלן, קליטת העילה של מימון דק, טרם חקיקת החוק, איננה חד משמעית. בחוק החברות אכן הוכר, המימון הדק, של חברה כעילה להרמת מסך בסעיף 6(ג)(2) לחוק, נקבעה עילה להרמת מסך "בהליך נגד חברה, במקרים חריגים מטעמים מיוחדים, וכאשר היה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, ובפרט היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת הפרעון של החברה" (הדגשה לא במקור - י.מ). על עילה זו כותבת ד"ר חביב-סגל בספרה האמור לעיל "אין ספק שבעילה זו טמון החידוש המרכזי של החוק החדש. בעקבות עמדתו של פרופסור פרוקצ'יה, שלפיה ראוי המבחן של מימון דק לשמש כעילה להרמת מסך נקבעה בחוק העילה הנוכחית. כאשר קברניטי החברה מפעילים אותה על בסיסו של מבנה הון היוצר סיכון משמעותי ביותר לאירוע של חדלות פרעון, הרי שעל פי הדין החדש, יכול הדבר להחשב כעילה להרמת מסך. בצורה זו מבקש הדין לתמרץ את בעלי המניות לבסס את פעילותה של החברה על מבנה הון סולידי" (ע' 258). טרם חקיקת חוק החברות החדש, פסקה כב' השופטת ה' שטיין בת"א (תל-אביב-יפו) 372/92 א.א.א. השקעות נ' אילן פן תקדין - מחוזי 96(3), 3828 כי "הדין בישראל, כפי שהיה באנגליה עד לשנת 80, מתיר לחברה להתאגד ללא כל דרישה להון מינימלי. אין בפקודת החברות כל הוראה באשר לגובהו של הון המניות הרשום או הנפרע ולמעשה רשאיות מרבית החברות להתאגד בסכום מינימלי. שמע מינא, כי בעובדת הקמת חברה במימון דק, בה לכשעצמה, וללא כל נימוק נוסף, אין כדי להוות נימוק להרמת מסך ההתאגדות. עם זאת, המימון הדק, האפשרי על פי החוק, פותח פתח להקמה זולה של חברות ולניצול לרעה של האישיות הנפרדת של החברה ע"י בעלי החברה. במקרה כזה, אכן יישקל המימון הדק כאחד הגורמים, שבה יצטברו לניצול לרעה של מסך ההתאגדות ע"י בעלי החברה, עשוי להטות את הכף לטובת הרמת מסך ההתאגדות" ( פיסקה 61 לפסק הדין). בהתאם לכך, כיוון ש"העובדה, לכשעצמה, כי חברה נעדרת נכסים אינה נימוק להרמת מסך... הנימוק של הפעלת חברה ללא כל נכסים, כאשר הוא מוכח, יכול להצטבר אך ורק לנימוקים נוספים אשר הצטברותם מצביעה על הנסיבות המיוחדות בהן ירים בית המשפט את המסך" (שם, פיסקה 57 לפסק הדין) (הדגשה לא במקור - י.מ.). לעניין תחולתה של עילת המימון הדק בישראל כתבה כב' השופטת שטיין " לא מצאתי אף פסק דין שניתן בארץ, בו הורה בית המשפט על הרמת המסך בשל מימון דק. דיון משפטי בסוגיה זו נמצא במאמרו של פרופ' פרוקצ'יה, מימון דק - הרמת מסך והגבלת האחריות בדיני חברות, עיוני משפט; 526, ובספרו, דיני חברות חדשים בישראל. איזכור לסוגיה זו נמצא אף בספרו של פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה..." (שם, פיסקה 62 לפסק הדין). באותו עניין פסקה כב' השופטת שטיין, שאין להרים את מסך ההתאגדות, למרות שהוכח קיומו של מימון דק, כיוון שלא הוכח, שהחברה הוקמה כדי להתחמק מנושים, לא הוכח שהחברה פועלת באמצעות הלוואת בעלים, וכן, כיוון שהתובעת שם היתה נושה רצוני שבדק את כושרה של החברה לפרוע את השיקים, נשוא התביעה שם. העמדה העקרונית שנקבעה בפסק הדין היתה, שמימון דק יוכל להוות עילה להרמת מסך במשפט הישראלי, אך ורק במצטבר לעילות אחרות. ב"כ התובעת הפנה את בית המשפט לפסק דינו של כב' השופט ד"ר ג' קלינג בבית המשפט המחוזי בת"א בעניין נצר נ' כנפונית, שיוזכר להלן. פסק הדין עסק בתביעה לפיצוי נזיקי של תובע, שניזוק בתאונת מטוס ותבע את החברה שהיתה הבעלים של המטוס, ואת מנהליה ובעלי מניותיה. בשאלה של הרמת מסך בעילה של מימון דק, שעלתה בין השאר, נפסקה עמדה עקרונית לפיה "אין מניעה לאמץ בארץ את דרכו של בית המשפט העליון בקליפורניה ב-Meniton v. Cavaney (1961) [P 2nd 473]. [בפסק דין Meniton - י.מ.] בתו של התובע טבעה בבריכה שנוהלה על ידי חברה. התובע לא הצליח לגבות את הפיצויים שבהם חוייבה החברה. התובע הגיש תביעה זו נגד דירקטור של החברה. הנתבע גם עמד לקבל מניות בחברה והיה פעיל בניהול עסקיה. בית המשפט אימץ את עמדת הערכאה הראשונה, לפיה ניתן להטיל אחריות על הנתבע, בשל המימון החסר של החברה" (ת"א (ת"א) 2474/86 נצר נ' כנפונית חברה למטוסים זעירים בע"מ ואח' פ"מ תשנ"ד (2) 441, 475ד-ה). מנגד, הפנה ב"כ הנתבעים את בית המשפט לפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 15/01/01 בע"א 1390/00 חברה לבנין מלון הנביאים נ' פז ואח' (טרם פורסם), בו נפסק "באשר לטענות הרמת מסך בשל מימון דק - זו טרם תפשה לה שבת בפסיקה הישראלית. גם חוק החברות החדש לא אימצה כעילה סטטוטורית" (כב' השופטים צ' כהן, י' הכט ומ' גל, פיסקה 9 לפסק הדין). יש לציין, שלמרות דברים אלה, נפסק שם בפועל, כי "מכל מקום, לא הוכחה הזיקה הישירה בין מצבה של המשיבה מס' 3 לבין המימון הדק הנטען" (שם, שם) (הדגשה לא במקור - י.מ.). לדעתי, ובכל הכבוד, הגישה המאפשרת הרמת מסך במקרים של מימון דק, מקום בו המימון הדק הוא ביטוי לשימוש לרעה במסך ההתאגדות, היא הגישה הראויה (אך לא הרווחת) בייחוד כשהמדובר בנושים לא רצוניים, כמו במקרה דנן. גישה זו מתיישבת עם הפסיקה האמורה לעיל, ויש לה אחיזה בעקרונות כלליים של הרמת מסך, הרואים באישיות המשפטית הנפרדת את הכלל, אך מתירים הרמתו, כחריג, כשהמסך מאפשר לבעלי המניות להתחמק מחובות לנושים. חיזוק לגישה לפיה עילת המימון הדק איננה חידוש של חוק החברות וקודם לחוק לא היתה נחלת מלומדים בלבד ניתן למצוא "... בין (בדין - י.מ.) וחשבון של הוועדה לחקיקת חוק חברות חדש נאמר בין היתר כי:- "...7. הרמת מסך היא דוקטרינה חשובה. היא מאפשרת מניעת ניצול לרעה של אישיותה העצמאית של החברה...קבענו על כן, כי בית המשפט...מוסמך "להרים את המסך" במקרים שייראו לו כראויים...כך למשל קיימת פסיקה המאפשרת הרמת מסך במקרים של מימון דק. פסיקה זו תוכל להמשיך להתקיים ולהתפתח, ואין בהוראות בדבר האישיות המשפטית העצמאית של החברה כדי לבטלה או להגבילה" (ת"ח 8/18/9/50 יואב שוב ואח' נ' בנק הפועלים ואח' תק-גל 95(3) 42, פיסקה 13). על פי הרישומים אצל רשם החברות, הון המניות הרשום של החברה הנתבעת 1 הוא 29,400 מניות רגילות בשווי 1 ₪ לכל מניה ובסה"כ 29,400 ₪, אשר מתוכן הוצאו לבעלי המניות (הנתבעים 2, 3) 20 מניות (10 לנתבע 2 ו- 10 לנתבע 3) בשווי 20 ₪ בסה"כ. כלומר, ההון הנפרע של הנתבעת 1 עומד על סך 20 ₪ בלבד (ראו נספח א' לתצהיר עדות ראשית של משה לוי, מנהל אגף הגביה אצל התובעת). מעדותו של נתבע 2 בבית המשפט עולה, כי ההוצאות השוטפות של החברה לשם ניהול המלון הן קרוב לחצי מליון ₪ לחודש (ע' 19 ש' 1-4). כשנשאל על ההון הרשום ענה נתבע 2 "אין לי הסבר למה ההון הרשום של החברה הוא 29,400 ₪" (ע' 19 ש' 5). לאור היחס בין ההוצאות השוטפות להון הרשום, אך בעיקר להון הנפרע, אין ספק, כי היחס בין היקף העסקים, או אף התחייבויות כספיות של הנתבעת 1, לבין ההון הרשום ובעיקר ההון הנפרע, הוא בלתי סביר לחלוטין בהיותו מזערי וזעום. השאלה היא, האם יש בכך מימון דק המהווה שימוש לרעה במסך ההתאגדות? על טענת המימון הדק טען ב"כ הנתבעים בסעיף 4 לסיכומיו:"החברה היא חברת ניהול, וכחברת ניהול אין היא זקוקה לנכסים. חברות ניהול בענף המלונאות מספקות שירותי ניהול בלבד - עבור בעלי בתי מלון. לחברת ניהול ככלל אין נכסים משלה - היא זרוע הפעלה בלבד - והיא מפיקה את רווחיה מדמי ניהול שהיא גובה מהבעלים של בית המלון שאותו היא מפעילה, כאשר היקפם של דמי הניהול נגזר בדרך כלל ממחזור הפעילות של המלון. על כן אין גם חשיבות להון העצמי של חברת הניהול ... הכנסות מהפעלת המלון אמורות לכסות את מלוא עלות ההפעלה (ללא עלות הקמתו), שכן אחרת הוא בהפסד תיפעולי, ואז חברת הניהול תפסיק פעילותה בהיותה בלתי רווחית". על הפער בין ההון הרשום להתחייבויות השוטפות טען ב"כ הנתבעים שכיוון שמדובר במלון של כ-200 חדרים "..אפילו בתפוסה של 60% ובתעריף לחדר של 150 ₪ בלבד (שהינו תעריף נמוך ביותר) ליום צפויים תקבולים חודשיים של 540,000 ₪ לחודש, המכסים בקלות את הוצאות התפעול השוטף" (פיסקה 30 לסיכומי הנתבעים). ואולם, טענה זו של הסתמכות על תקבולים צפויים לא הוכחה, אף לא לכאורה. הנתבע 2 הצהיר, בתצהיר עדותו הראשית כי "...בשעה שהשיק ניתן לעיריה, העריכה הנהלת החברה, כי במועד שנקבע לפרעונו, יהיה לו כיסוי מלא שכן החברה היתה אמורה לקבל תקבולים שיאפשרו פרעון השיק. למרבה הצער, לא התקבלו התקבולים הצפויים ועל כן חולל השיק... (סעיף 4) ... לא היה עולה בדעתי לאפשר לתת לעיריית ירושלים שיק מבלי שיהיה לו כיסוי לפי תזרים המזומנים הצפוי של החברה. חילול השיק נבע מאירועים בלתי צפויים כאמור לעיל (סעיף 5) ". בחקירתו הנגדית העיד הנתבע 2 "התגבשה הצעה, בדקנו אותה, שקלנו אותה, אני יחד עם מנהל המלון, יחד עם החשב ומהתוכנית הכלכלית שהיתה לנו, באותו חודש, לקחתי בחשבון את הלחץ שהפעילו מהעיריה, ראינו שאנחנו יכולים לעמוד בתשלום כי היו לנו תקבולים שהיו לחודש 12/98. לצערי התקבולים לא התממשו ונקלענו למציאות הלא נעימה הזאת"(ע' 17 ש' 15-19)... אני לא זוכר ממי היינו צריכים לקבל אז תקבולים כפי שכתבתי בסעיף 4 לתצהירי אך אני יכול לבדוק" (ע' 18 ש' 4-3). יודגש, כי לא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה, כי הנתבע 2 בדק, כהצעתו, ומה היו ממצאי הבדיקה. ברור, כי הראיות בעניין צפי התקבולים היו ברשות הנתבעים, והימנעות מלהגישן לבית המשפט מבססת החזקה כי הראיות לא היו תומכות בגירסת הנתבעים, על פי ההלכה הקובעת, כי "המנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים,לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע" (י' קדמי על הראיות חלק שלישי (1999) ע' 1391). בהעדר ראיות כאמור, ולאור המעורבות הפחותה של הנתבע 2, במתן השיק ובמצבה הכלכלי של החברה, כפי שעולה מתצהירו ועדותו בבית המשפט, והעובדה שנתבע 3 כלל לא העיד, טענת ההסתמכות על תקבולים צפויים נותרת טענה בעלמא שלא הוכחה, אף לא לכאורה. בהקשר לכך, יש לציין, כי הנתבעים אכן נתבקשו להציג את דפי חשבון הבנק של החברה עליו נמשך השיק דנן, לתקופה של חצי שנה לפני מועד המשיכה וסרבו לבקשה. הנתבע 2 אף העיד בחקירתו הנגדית "יש לי התנגדות להגיש לבית המשפט את העתקי דפי חשבון הבנק עליו נמשך השיק ת/1 בתקופה של 4 חודשים שלפני משיכת השיק. אין לי הסבר להתנגדות הזאת. אין לי מה להסתיר"(ע' 18 ש' 12-10). על פי ההלכה בעניין סודיות בנקאית לא נעתרתי לבקשת התובעת להעיד את נציג הבנק על מנת שיציג העתקים של דפי החשבון האמור (ר' דיון מיום 06/07/00, ע' 9-10 לפרוטוקול). אך יש להבהיר כי באי הצגת דפי החשבון ובסירוב הבלתי מנומק לעשות כן, מנעו הנתבעים 4-3 מבית המשפט לראות בבירור מה היה מצבה הכלכלי של החברה הנתבעת 1, ונמנעו במתכוון מהגשת ראיות שברשותם. מכל מקום, בהמשך לטענה זו בדבר ההסתמכות על צפי תקבולים, טוען ב"כ הנתבעים, כי "ברור שלא נדרש כל הון ראשוני לחברת הניהול - ואלמלא התדרדרות ענף התיירות בשנים 8-1997, לא היה נוצר כל קושי לממן את תשלום הארנונה ויתר ההוצאות" (שם, שם). בכל הכבוד, איני מקבל את הטענה ש"חברת הניהול אינה זקוקה להון עצמי שכן היא אינה רוכשת נכסים, אלא רק משמשת כמפעילה עבור הבעלים" (פיסקה 4 לסיכומיו של ב"כ הנתבעים). "ניהולה" של החברה הנתבעת 1, לא הסתכם, למשל, במנהלים, יועצים ארגוניים או אנשי כח אדם, שניהלו או עזרו בניהול המלון. "ניהול" החברה הנתבעת 1 כלל תשלומי חשבונות, כלומר תשלומי הוצאות של המלון. החברה הנתבעת 1 אולי לא רכשה נכסים, אך לקחה על עצמה התחייבויות כספיות משמעותיות, הכרוכות בניהול המלון. דהיינו, מחד תשלום ההוצאות הכרוכות בהפעלת המלון ומאידך גביית התקבולים עבור האירוח במלון. חברת הניהול אחראית, מתוקף היותה חברת הניהול של המלון, לספק, בין השאר, שירותי מזון, תחזוקה, חימום, מיזוג אויר, חשמל, מים, נקיון, כביסה וכיוצ"ב, והיא אחראית לתשלום עבור שירותים אלה. במסגרת הוצאות הניהול, יש גם לשלם את ההוצאה הנדרשת כחוק עבור ארנונה, המוטלת עפ"י סימן ב' לפרק ארבעה עשר לפקודת העיריות. "הארנונה הכללית מוטלת על המחזיקים בנכסים אשר אינם אדמת בנין. הווה אומר, שהארנונה הכללית מוטלת על מחזיקי מבנים למגורים, מבנים המשמשים לעסקים, אדמה חקלאית וקרקע תפוסה. ניתן לראות בארנונה הכללית מס, המוטל על מחזיקים בנכסים בתחום הרשות המקומית על בסיס ההנחה, כי אלו נהנים משירותי הרשות המקומית"(ה' רוסטוביץ ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, 115). (ההדגשות לא במקור - י.מ.). חובותיה וסמכויותיה של העיריה על פי חוק מפורטים בסימנים ב' וג' לפרק השנים עשר בפקודת העיריות. מבין שירותי הרשות המקומית, די לציין את סלילת הרחובות והמדרכות, החזקתם ותיקונם (סעיפים 235(2) ו-249(11), (12), (12א) לפקודת העיריות) את תאורת הרחובות (סעיף 235(2) לפקודת העיריות), את סילוק האשפה ודאגת העיריה לתברואה ולבריאות הציבור (סעיף 242 לפקודת העיריות), את אספקת המים (סעיף 238 לפקודת העיריות), את הגנים הציבוריים, העצים, הגינות ומקומות מרגוע ונופש לשימוש הציבור (סעיפים 249 (8) (9) לפקודת העיריות), ואת השווקים, המלונות, התיאטראות ובתי עינוג ציבוריים אחרים (סעיפים 239, 243, 244 לפקודת העיריות) - שירותים הניתנים גם לאורחי המלון וכך גם למפעילי ומנהלי המלון, ובמקרה דנן, לחברת הניהול של המלון היא הנתבעת 1. אמנם, מס בהגדרתו המקובלת בתורת הכספים הוא "תשלום המוטל דרך כפייה על ידי רשות ציבורית, באין כנגדו שום תמורה ישירה ניתנת מידי הרשות למשלם המס"( א' ויתקון וי' נאמן דיני מיסים (מהדורה רביעית, תשכ"ט), 4) ולפיכך "אין המס משולם תמורת שירות מסויים, אשר הרשות חייבת לתיתו למשלם המס. המס משולם תמורת מכלול השירותים הציבוריים, שהרשות חייבת על פי דין לספק לתושביה, ובכללם גם לאלה המסרבים לשלמו" (ה' רוסטוביץ, לעיל, 38). אך בפועל, שירותים אלה ניתנים למלון, אורחיו ומנהליו, ועל המנהלים חלה, חובה מכללא, לאפשר לאורחי המלון ליהנות משירותים אלה. מכאן, שחובתם של המנהלים, לדאוג לכך, שלחברה יהיה הון מספיק לתשלום הארנונה לרשות המקומית, איננה רק חובתם כאזרחים שומרי חוק החבים בתשלום מס, אלא גם חובתם כלפי אורחי המלון המצוי בתוככי העיר ירושלים (ולא במדבר) כדי לאפשר מתן השירותים העירוניים לאורחי המלון. אורחי המלון מגיעים אליו בכביש שסללה העיריה, פוסעים על מדרכה שהתקינה העיריה, ובלילה יוצאים מהמלון וחוזרים אליו, לאור תאורת רחובות שמפעילה העיריה. את האשפה מהמלון מסלקת העיריה והיא גם המספקת את המים למלון. יש על כן, לנתבעת 1 ולמנהליה, אינטרס ישיר וברור בקיום השירותים הנ"ל ועל כן חלה עליהם גם החובה, לדאוג לקיומם של השירותים הנ"ל על ידי תשלומי הארנונה שנועדו להבטיח את השירותים הנ"ל. בנסיבות אלה, כשההפעלה של המלון מצריכה ביצוע תשלומים רבים בסכומים גבוהים על ידי משיכת שיקים כמו השיק דנן, בסדר גודל של 400,000 ש"ח, צריכה החברה, כאמור, להיות בעלת הון מספיק שיוכל לשמש לשם מילוי חיובים כאמור ובכלל זה לשם מילוי החיובים כלפי העיריה התובעת. מקום בו הסתמכות הפרעון היא מתקבולים עתידיים בלבד, נוצר מצב לפיו - מרווחיות החברה נהנים הנתבעים, כמנהלים ובעלי מניות, ואולם כשיש הפסדים, המלון או כל נכס אחר אינם עומדים כערובה לנושים לתשלום החוב, והנתבעים יכולים להסתתר מאחורי מסך ההתאגדות, של חברת ניהול, חסרת הון ונכסים. בבואנו לשקול עתירה להרמת מסך, בעילה של מימון דק, יש לדעתי להבחין, בין נושים רצוניים לנושים לא רצוניים. מסכים אני, כי "חברה שהונה המונפק והנפרע הוא מלכתחילה מזערי וזעום מסכנת את נושיה הלא רצוניים. בעוד נושים רצוניים חופשיים ליטול בטוחות אישיות מבעלי השליטה, הניזוקים עלולים לצאת כשידם על ראשם" (א' פלמן, בספרו האמור לעיל, ע' 145). לא הרי נושה שהתקשר מרצון עם חברה ונטל סיכון עסקי מרצון בהתקשרו עם חברה שהוקמה במימון דק, כהרי נושה לא רצוני, שכשמו כן הוא, הפך לנושה שלא ברצונו, כמו העיריה התובעת, אשר מחוייבת על פי החוק, לספק השירותים הנ"ל. העיריה, בטרם הפכה לנושה, ואף לאחר מכן, לא רשאית להתנות מראש שירותיה לנתבעת 1 בתשלום הארנונה כלומר בפרעון הוצאותיה. העיריה לא מוסמכת לבדוק את יכולתה של הנתבעת 1 או כל חיוב אחר של ארנונה, וכתנאי למתן שירותיה. העירייה במקרה דנן היא נושה לא רצוני, כיון שארנונה, הינה מס במהותה (בג"צ 764/88 1985,1437/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא פ"ד מו(1) 793, 805ו; ר' גם ה' רוסטוביץ, לעיל, 39) ויש בכך לדעתי כדי להוות שיקול ומהותי לעניין הרמת המסך. ב"כ הנתבעים טען, כי לא הובאה כל ראיה, מטעם התובעת, להון הדרוש להקמת חברת ניהול כגון הבאת חוות דעת של מומחה בתחום הכלכלי או המלונאי שיציג את הדרישות ההוניות למימון פעילות כמו זו של החברה דנן, וכן, שלא הוכח קשר כלשהו בין היקף הונה העצמי של החברה לבין אי יכולתה לפרוע את חוב הארנונה (סעיף 30 לסיכומים מטעם הנתבעים). יש לדחות טענה זו. בנסיבות דנן, בהן משלמים חשבונות המלון בסך של כחצי מליון ₪ לחודש באמצעות חברת ניהול, נטולת נכסים או הון, לא צריכה התובעת להביא ראיה נוספת מעבר לכך כדי להוכיח שההון הזעום בו הוקמה החברה נתבעת 1 אינו מספיק לסיפוק התחייבויות שלקחה על עצמה. מבנה החברה המדובר בחברה קטנה ומשפחתית, שהוקמה ב-13/12/98, כלומר כשנתיים וחצי בלבד לפני משיכת השיק. על ההשפעה של סוג של חברה על השיקולים בהרמת מסך כתב י' כהן בספרו האמור לעיל : "סוג החברה העומדת לדיון עשוי גם הוא להשפיע על בית המשפט עת שוקל הוא אם להרים את המסך אם לאו...אנו מכוונים דברינו...לחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה, היא מנוהלת למעשה כעסק פרטי. ברוב המקרים שולט בחברה מהסוג האמור אדם אחד המקצה מניות לבני משפחתו, אך ורק כדי לעמוד בתנאי הפקודה בדבר מספר מינימלי של חברים. בתי המשפט חזרו וקבעו כי עובדת היותה של החברה ..."חברת מעטים" תגביר את נטייתם להרים את המסך. עם זאת, עלינו להבהיר שוב, כי סוג החברה אינו משמש כשלעצמו תחליף להרמת מסך" (ע' 236). עיגון פסיקתי לכך ניתן למצוא בפרשת מוברמן, שם נפסק שכאשר "...מדובר בחברה פרטית משפחתית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת מסך (ע"א 213/79 קליר נ' מנהל מס עזבון פ"ד לה(3) עמ' 696, בעמ' 698; בג"צ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצאה לפועל ואח' פ"ד כב(1) 533, בעמ' 539)" (מוברמן, לעיל, ע' 366ב; ראו גם ת"א (תל-אביב-יפו ) 1107/88 אבנר אבדר נ' חנה המבורגר תקדין-מחוזי 97(3), 1503, פיסקה 18; ת"א (תל-אביב) 39197/96 מפעלי ע.שנפ בע"מ נ' כסיף הסעות תקדין-שלום 97(4), 1531, פיסקה 14; ע"א 478/74 נהר השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד ל(3) 706, 712; ב"ז (חיפה) 608/96 דלית גביש נ' ציפורה שניידר תקדין מחוזי 97(2), 242, פיסקה 7 ). בחברה הנתבעת 1, שני אחים ,שלמה וישעיהו, הם הנתבעים 3-2, הרשומים כמנהלים ובעלי מניות יחידים בחברה (נספח א' לתצהירי עדות מטעם התובעת). אח שלישי, אליעזר, מנהל בפועל את החברה (סעיף 2 לתצהיר עדות מטעם נתבע 2) והוא גם מורשה חתימה בחשבון הבנק שלה (נספח ב' לתצהירי עדות ראשית מטעם התובעת). הבעלים של המלון היא חברה אחרת, חברת אדוס (ע' 19 ש' 11). כשנשאל נתבע 2 בעדותו בבית המשפט מי מנהל את חברת אדוס, אמר בתחילה "אני לא זוכר מי מנהל את חברת אדוס שהיא בעלת המלון" (ע' 19 ש' 9), אך שורה לאחר מכן "נזכר" ואמר "אהרון אלה הוא אחי הוא מנהל בחברה שהיא בעלת המלון" (ע' 19 ש' 10). כלומר, אח רביעי, אהרון, מנהל בחברה שהיא בעלת המלון. בנוסף, העיד נתבע 2 ש"אחי אהרון אלה לא מפעיל את המלון. יש מנהל שמפעיל את המלון. שמו משה אלה. אח נוסף שלי" (ע' 19 ש' 12-13). כלומר, אח חמישי , משה, מפעיל את המלון(ע' 19 ש' 12-13). מבנה זה מעלה תמיהות באשר לצורך בכל התפקידים השונים המוטלים על האחים; לא ברור, למשל, מדוע הנתבעים 2 ו-3 הרשומים אצל רשם החברות כמנהלים בחברת הניהול (הנתבעת 1), משמשים בפועל, לטענתם, כדירקטורים בלבד וממנים לניהול אח נוסף? מדוע צריך המלון גם מנהל מטעם חברת ניהול, וגם מפעיל של המלון? מדוע הבעלים של המלון הוא חברה המנוהלת על ידי אח נוסף? מבנה זה של החברה נראה יותר כעסק פרטי או כשותפות בין אחים לניהול והפעלת מלון, ויש בו כדי להעיד על זהות מסויימת בין החברה למנהליה ובעלי מניותיה, בשל קירבתם וסמיכותם זה לזה, ולגופים אחרים המנהלים ומפעילים את המלון. כאמור, אין במבנה המשפחתי, כשלעצמו להוות עילה להרמת מסך. ואולם, מבנה משפחתי זה, הנוסף על העובדה כי חברת הניהול נוסדה במימון זעום ביותר ביחס להתחייבויות הכספיות שלקחה על עצמה, תומך במסקנה לפיה יש לחייב את הנתבעים באופן אישי בתשלום החוב ואין לאפשר להם להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. שהרי, כאמור, במבנה הקיים, במקרה שיש רווחים, ייהנו הנתבעים, ושאר אחיהם מרווחי החברה, בהיותם מנהלים, מפעילים ובעלי מניות בחברה, ובמקרה של הפסדים, ישאו הנושים המספקים שירותים שוטפים, כגון עריית ירושלים, בעלויות, כיון שמי שמופקד על התשלומים השוטפים של המלון, המסתכמים כאמור בסכומים לא מבוטלים, היא חברה נטולת נכסים והון. ראוי לציין, כי העובדה שהחברה והנתבעים פנו ביוזמתם לעיריייה להסדרת החוב אין בה כדי להוריד, אלא כדי להעלות, לעניין הצורך בהרמת מסך, שכן שומה על חייבים לדאוג לפרעון חובם, ואין בפנייתם לשם כך משום מעשה לפנים משורת הדין, זוהי חובתם כמנהלי הנתבעת 1. פנייתו של חייב לנושה להסדרת פרעון חובו היא משורת הדין. בינתיים התאפשר לי לקרוא את פסק דינו של כב' השופט דניאל ארנסט מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א (שלום - תל-אביב-יפו) 54154/98 עירית הרצליה נ' חסון דוד מיום 05/02/02 - תק - של 2002 (1) 104), שם הורם המסך על יסוד עובדות - נימוקים מצטברים: הראשון - העדר הבחנה ברורה בין שלל החברות והגופים שהפעיל הנתבע בזה אחר זה או במקביל בין החברות - גופים לבעלים (פסקה 10). השני - הברחת נכסים (פסקאות 12, 10). השלישי - מרמה, לא רק כמשמעותה בדיני חברות, אלא פעולות מרמה לכל דבר. (פסקה 13). הרביעי - העדר כוונה מצד הנתבע, מהרגע הראשון, לשלם חובות הארנונה (פסקה 20). אכן, הנסיבות שם שונות מהנסיבות בענייננו, כאשר השוני נעוץ בקיומן, שם, של מרמה, הברחת נכסים והעדר כוונה מלכתחילה לשלם את תשלומי הארנונה - נסיבות שלא הוכחו במקרה דנן. לסיכום נושא הרמת המסך, מבקש אני לציין, כי מוסכם גם עלי, בכל הכבוד, שמימון דק, כשלעצמו בלבד, לא מספיק לשם הרמת מסך; ואולם מימון דק במקרה של נושה לא רצוני, כשהמדובר בחברת מעטים או משפחתית קטנה, אף בהעדר מרמה והברחת נכסים, מן הראוי שיצדיק הרמת מסך, לשם הגנה על הציבור ורשויותיו. מכל מקום, ולמיטב הבנתי, לא זו ההלכה השורה כיום, וייתכן שבנושא זה, ראויה התערבות המחוקק, שברצותו הוא יודע להעניק מעמד בכורה או דין קדימה. 9. עשיית עושר בסיכומיו, טען ב"ע התובעת, לעשיית עושר מצד הנתבעים, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (סעיף 44-45 לסיכומים). כפי שטוען ב"כ הנתבעים, ובצדק, טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה או בפלוגתאות המוסכמות. לפיכך איני רואה מקום לדון בה. 10. כנגד מי התביעה למעלה מן הצורך אעיר, כי במקרה דנן נתבעה חברת הניהול ושני המנהלים - הדירקטורים, אך לא נתבעו החברה - הבעלים של המלון ואף לא מנהליה, אשר בשמה ולמענה חברת הניהול (הנתבעת דנן) מנהלת את המלון. החזקה של חברת הניהול במלון, לענין פרק חמישה עשר לפקודת העיריות [נוסח חדש], היא החזקה ע"י שלוח, החזקה שאינה יחודית לשלוח, ואין כל מניעה, לדעתי, לתביעת החברה - הבעלים של המלון וירידה לנכסיה. 11. לסיכום התביעה - להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 1 ולחיובם של הנתבעים 3, 2 בחוב הארנונה - נדחית. בנסיבות הענין, ולמרות התוצאה, ובמיוחד לנוכח סירוב הנתבעים 3, 2 להציג את דפי חשבון הבנק של הנתבעת 1, ולנוכח העובדה כי הנתבעים 3, 2 נמנעו מלהציג את הראיות באשר לצפי התקבולים - אין צו בדבר הוצאות ושכ"ט עו"ד. שאלות משפטיותהרמת מסך