החלטה מונחת בפני בקשתו של מפרקה הזמני של חברת גלבוע תעשיות עץ בע"מ (להלן: "המפרק והחברה", בהתאמה), כי אחייב את בנק לאומי לישראל בע"מ ואת כונס הנכסים אשר מונה מטעמו בהליכי הוצל"פ כנגד החברה (להלן: "הבנק והכונס", בהתאמה), להעביר לידי המפרק סכום בן 115,000 ש"ח + מע"מ, אשר נפסק לטובת החברה, והועבר בידי הכונס לחשבון החברה בבנק, אשר היה מצוי ביתרת חובה גדולה. הכונס והבנק מתנגדים לבקשה. לאחר שהונחו בפני עמדות הצדדים וכונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר"), מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים. וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. ביום 22.1.01, פסקה כב' השופטת גרסטל במחלוקת בין הצדדים, וקבעה כי על הכונס, הפועל מטעם הבנק, להעביר לחברה סכום של 115,000 ש"ח + מע"מ. 2. הכונס העביר את הסכום לחשבונה של החברה בבנק, אשר היה מצוי ביתרת חובה גדולה, זאת תוך שהוא מתעלם, לגרסת המפרק, מבקשות מפורשות של ב"כ החברה דאז, להעביר את הסכום דרכו. את טענתו זו מגבה המפרק בצירוף המכתבים נשוא בקשות אלו. 3. ביום 23.1.01, הגישה החברה בקשה להקפאת הליכים. ביום 31.1.01, בעצם אותו יום בו העביר הכונס את הסכום לבנק, ניתן צו הקפאת הליכים למשך 45 יום. לטענת המפרק, מטופס ההעברה עולה כי הכספים הועברו לבנק מספר שעות לאחר מתן צו הקפאת ההליכים. טענתו של המפרק; 4. העברת הכספים מהכונס שפעל בשם הבנק אל הבנק, בנסיבות שתוארו לעיל, בוצעה בניגוד להוראות שקיבלו הכונס והבנק מבית המשפט, ויש בהן העדפת הבנק על פני נושים אחרים של החברה. היות וההעברה בוצעה לאחר ובניגוד לצו הקפאת הליכים, מן הדין לבטלה. תגובת הבנק; הסכום שחוייב הכונס לשלם למפרק הופקד בחשבונה של החברה בבנק, באותו יום בו ניתנה הקפאת ההליכים. דין הבקשה להדחות, וזאת מארבעה טעמים: 5. מאחר והתשלום נעשה ביום הקפאת ההליכים, הרי חל הדין לפיו סכום שהגיע לידי נושה עד ליום הקפאת ההליכים, כולל (!), אינם עולים כדי העדפת נושה, ואינם בגין הפרה של הצו. 6. צו ההקפאה בוטל ביום 18.3.01, ורק לאחר מכן ננקטו הליכי הפירוק. בהעדר רציפות בין ההקפאה לפירוק, המועד הקובע הוא מינוי המפרק הזמני, ואין המפרק זכאי לדרוש תשלום ששולם לנושה לפני מינויו, בטענה של העדפת נושים כביכול. 7. בצו הקפאת ההליכים נקבע כי אין ניתנות הוראות הפעלה במהלך התקופה. אי לכך, לא הופקעו סמכויות הניהול מהחברה, ואין עסקינן אלא בצו מצומצם המונע נקיטת הליכים משפטיים. לכן, לא היתה כל מניעה לבצע את התשלום לחשבון הבנק של החברה, ואין בכך העדפת נושים. 8. התשלום נעשה בגין אחסון מכונה בנכס של החברה, אולם הנכס היה משועבד לטובת הבנק בשעבוד ספציפי, מאחר והמשכון חל על מלוא זכויותיה של החברה, כולל זכותה לקבלת דמי אחסון, הרי אף התמורה דנן כלולה בשעבוד, אשר תוקפו אינו שנוי במחלוקת. תגובת הכונס; 9. הסכום במחלוקת שולם, באשר הכונס הפקיד את מלוא הסכום לחשבונה של החברה, אשר העבירה לו בתמורה חשבונית מס. בכך נפרע מלוא הסכום, ואין בכניסת החברה לפירוק כדי לשנות זאת. 10. בקשת ההקפאה, אשר הוגשה יום לאחר מתן פסק דינה של השופטת גרסטל, עמדה על כרעי תרנגולת וכמעט ונדחתה בידי השופט לויט. הכונס חוזר על טענות הבנק בדבר העדר הוראות הפעלה בעת הקפאת ההליכים ואי הפקעת סמכויות הניהול. יתר על כן, הצו לא שינה את יכולת החברה לקבל בעצמה את החוב הפסוק, ולא הנאמן היה זה אשר הוסמך לגבות את החוב עבורה. 11. בפסק הדין לא ניתנה כל הוראה בדבר דרך התשלום של החוב הפסוק, ואי לכך, היה הכונס חופשי לשלם את מלוא הסכום בהפקדה ישירה לחשבון בבנק, וכך לפרוע באופן מלא את פסק הדין. 12. כמו כן; היות והחוב הפסוק שולם למעשה מכספי התמורה אשר הגיעו לבנק בגין מימוש מכונה משועבדת, קרי, בפועל שולמו על-ידי הבנק עצמו, הרי זכאי היה הבנק לקזז את הסכום כנגד חובות החברה כלפיו, על אף קיומו של צו ההקפאה. לעניין זה, מסתמך הכונס על פסק דינו של השופט נ' ממן בבש"א 1095/02 (נצרת), דחפור הגולן נ' פריצר יזמות, אשר מתיר קיזוזים מסוג זה אף במסגרת הקפאת הליכים. תגובת המפרק לתגובות המשיבים; 13. על אף נסיון המשיבים לערפל את המחלוקת, זו הינה חדה וברורה: האם פעל הכונס כשורה בעת שהתעלם מצו הקפאת הליכים, ואף מבקשתו הברורה של ב"כ החברה, והעביר את הכספים לחשבון ביתרת חובה שבידי הבנק. 14. הקפאת ההליכים שניתנה, בין היתר במטרה לגבש תוכנית הבראה, מונעת חד-משמעית מנושים לעשות דין לעצמם, הכל בניגוד גמור לבקשה מפורשת של החברה. זאת ועוד; פעולת הכונס סיכלה את את מטרת צו ההקפאה, שנועד למנוע תפיסת נכסים ומימוש רכוש. צו ההקפאה לא ניתן "לשם שמיים", אלא כדי למנוע מצבים מן הסוג המתואר לעיל. כך גם מינוי הנאמן, שלא נועד אלא לצורך קידום ההבראה, כולל ניהול משא ומתן וקבלת כספים. 15. הכונס ידע היטב על מתן צו ההקפאה, ולכן הזדרז לבצע את העברת הכספים כבר באותו יום. התנהגות זו מעידה על חוסר תום-לב מצידו. לא זאת, אף זאת: בדיון שנערך בבית המשפט נכח בא כוחו של הבנק, אשר ידע היטב על מתן הצו. זאת, כאשר המשיבים אינם חולקים כי הפקדת הכספים נעשתה מספר שעות לאחר מכן! 16. כמו כן, מוזר טיעונו של הבנק כי "אין ספק" שסכומים המשולמים ביום מתן הקפאת הליכים אינם עולים לכדי העדפת נושים. לכך אין בסיס לא בפסיקה ולא בחקיקה, באשר מדובר בטענה מחוסרת יסוד. ההקפאה מתחילה ממועד מתן הצו, הא ותו-לא. 17. חלה רציפות בין צו ההקפאה לצו הפירוק. המפרק הזמני מונה לתפקידו ביום 19.3.01, יום אחד בלבד לאחר ביטול צו ההקפאה. כמו כן, מלשון החלטתו של השופט לויט עולה כי הנאמן הוסמך גם הוסמך לגבות כספים בשם החברה בפירוק. 18. טענת המשיבים, כי מאחר וחובו של הבנק לא הוזכר מפורשות בצו ההקפאה, רשאי הוא לפעול כראות עיניו הינה תמוהה, ועומדת בניגוד לעקרונות היסוד של הקפאת הליכים, המונעת פתיחה או המשך ב"כל הליך". 19. בע"א 292/99 שיכון עובדים נ' טש"ת, נקבע במפורש כי "המועד הקובע" הינו המועד בו ניתן צו הקפאת ההליכים, אשר העביר את הנושים להליך גביה בעזרת הגשת תביעות חוב, ולא מועד מינוי המפרק. 20. פסק הדין בעניין דחפור הגולן ניתן בנסיבות מיוחדות, אשר התייחסו לערבות בנקאית, ואין לגזור מהן גזירה שווה. השופט עצמו התייחס להלכה זו בצמצום וביקש לסייגה ככל אשר ניתן, בהתחשב במעמדה המיוחד של הערבות דנן. 21. קיזוז החוב בו נקט הבנק, הינו העדפת נושים ברורה, הפוגע במסת הנכסים העומדת לרשות החברה, ועומד בניגוד להלכה שקבעה כב' השופת דורנר ברע"א 5035/01 מ.מגן אינטרנשיונל נ' חברת דיור לעולה, הקובע כי כל הליך המנוהל בידי נושה יחיד היכול להשפיע על מסת הנכסים של החברה,במישרין או בעקיפין, דינו להיות מופסק ומועבר למסגרת ההליך הקולקטיבי. 22. טענתו האחרונה של הבנק מבקשת להתעלם מפסק דינה של השופטת גרסטל, אשר קבע כי על הכונס לשלם לחברה סכום כסף. אף אילו היו לבנק זכויות אלו ואחרות בחיוב זה (דבר המוכחש בתוקף), היה עליו להתכבד ולטעון להן במסגרת כתב ההגנה שהוגש באותו הליך, ולא בשלב כה מאוחר, בה נידונה סוגיה שונה לחלוטין. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 23. חברה חבה כספים לבנק, אשר פתח נגדה בהליכי הוצאה לפועל ומינה כונס נכסים במסגרת זו למימוש נכסים המשועבדים לו. בין החברה לכונס נפלה מחלוקת משפטית, אשר הוכרעה לטובת החברה. נפסק, כי על הכונס לשלם סכום כסף על חשבון כספי המימוש המיועדים לנושה המובטח. קרי, משמעותו של פסק הדין, אשר בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור עליו, הינו כי הבנק (באמצעות ידו הארוכה, הכונס), ישלם כספים לחברה, וזאת למרות חובותיה נשוא הליך ההוצאה לפועל. כבר בשלב זה מן הראוי לקבוע, כי הליכי דיון תקין מביאים למסקנה החד-משמעית כי טענה שכספי הפיצוי אותם דורשת החברה, אם יפסקו, משועבדים לבנק מניה וביה, היה על הבנק לטעון באותו הליך ולא לאחר מכן. משמעות הטענה הינה, למעשה, כי פסיקת סכומים לטובת החברה אינה אלא העברתם "מיד שמאל ליד ימין" של הבנק, ואי לכך, ההליך כולו עשוי להמצא חסר טעם. אין הבנק רשאי "לשמור את קלפיו" לעת מצוא, ולא לחשוף אותם אלא בהליך מאוחר, תוך כדי כך שהוא גורם לחוסר יעילות ובזבוז זמן שיפוטי. משעשה כן, קמה נגדו מניעות, ואין הוא יכול להזקק עוד לטענות אלו בהליך מאוחר, זמן רב לאחר מתן פסק הדין נשוא החיוב, ולאחר שהחברה נכנסה לפירוק. 24. מעל לצורך יוער: אם אכן היו הכספים משועבדים לבנק מלכתחילה, מדוע היה על הכונס לשלמם כלל ועיקר? אם אכן קם שיעבוד על הכספים, יכול היה הכונס להוסיף להחזיקם אצלו, ולהניח לבנק להפרע מהם בדרך זו. קל וחומר, שלא היה כל צורך במהלך עקיפין של תשלום המיועד לכאורה לחברה, ומבוצע בדרך כזו החושף אותו למעשה לחזקתו ולטענת קיזוז מצד הבנק. בכך נבדל שעבוד רשום, המקנה לנושה זכות בלתי-מותנית להפרע מהנכס, מזכות קיזוז אשר מקנה זכות להפרע אך במקרה ספציפי בו נופל הנכס ביד הנושה. עסקינן במסלולים שונים ונבדלים, ומשבחרו הכונס והבנק באחד מהם, אין הם יכולים "להזכר" בדיעבד כי עומד להם אף המסלול החלופי. עסקינן בנסיון בלתי-הולם לערוך "מקצה שיפורים", אשר בית משפט לא צריך ליתן לו יד. יוצא, כי גם מטעם זה, דין טענת שעבוד כספי פסק הדין להדחות. לעניין זה מן הראוי להעיר, כי אין זה בטוח כלל ועיקר כי טיעונו זה של הבנק היה עולה בידו, אף לו היה רשאי להעלותו כעת, אלא שבנסיבות המקרה, אין כל צורך להכריע בעניין זה. 25. טענה מקדמית נוספת שיש לדון בה היא טענת "העדר הרציפות" אשר מעלים הכונס והבנק כנגד המפרק, לאמור: אין הוא זכאי להסתמך על טענת "העדפת הנושים" אשר צמחה מההפרה הנטענת של צו הקפאת ההליכים, וזאת משום שלא נוצרה המשכיות רצופה בין ביטול ההקפאה לבין הפירוק, קרי, קיימת תקופת ביניים, בה הוסיפה החברה לפעול בלא הקפאת הליכים ובלא מפרק. מטענות המשיבים עולה, כי לשיטתם יש בתקופה זו בכדי "למחוק" טענות העדפה השייכות לתקופת הקפאת ההליכים. המפרק מכחיש עובדתית טיעון זה, ומראה באופן ברור, כי התמנה לתפקידו כמפרק, יום אחד בלבד לאחר ביטול ההקפאה. אלא, שאף אם לא כך הם פני הדברים, ונוצרה "תקופת ביניים" בין ההקפאה לפירוק, אין בכך כדי לסייע למשיבים. כאשר נושה נוטל לעצמו נכס של חברה או מבצע קיזוז בלתי מורשה (ובשלב זה טרם נקבע האם כך היה בנסיבות המקרה דנן), וזאת בניגוד לצו הקפאת הליכים שניתן כנגד החברה, קמה לחברה, במעמדה ככזו, זכות תביעה כנגד אותו נושה, אשר מהותה הזכות לדרוש את השבת הנכס או הערך שנלקחו, וזאת בצירוף פיצויי נזק, במקרים המתאימים. קיום זכות זו אינו תלוי בפירוק כלל ועיקר, והיא שרירה וקיימת אף אם החברה מבריאה וחוזרת לפעולה תקינה בתום הקפאת ההליכים. באותה צורה, אין הזכות נעלמת אף בכניסת החברה לפירוק. כאשר תופס המפרק את ישותה המשפטית של החברה ובא במקום האורגנים שלה, נתונה אף זכות זו להפעלה בידיו, וזאת בלא תלות הכרחית בדיני בטלות העסקאות המיוחדים לפירוק. לעניין מעמדו של המפרק בזכויות אלו, התייחסתי בעבר בהחלטתי בהחלטתי בפש"ר 1730/00, בש"א 5620/02, בעניין ברג יעקוב ובניו (רהיטים) בע"מ: "מפרק אינו רק בא-כוחם של הנושים. מפרק נכנס, על-פי דין, לנעלי החברה עצמה, כשם שנאמן בפשיטת רגל נכנס לנעליו של החייב פושט הרגל. לכן, נחשב המפרק, ראשית כל, כ"יורש" היחיד והמוחלט (בכפוף לדין) של סמכויות כל האורגנים של החברה. תפקידו של המפרק כנציגם ונאמנם של הנושים הרגילים אינו בא לידי ביטוי בהבדל מעמד וזכויות משפטיות בינו לבין האורגנים הקודמים, אלא בשינוי מטרתה של החברה עצמה, ממכשיר עסקי הפועל למטרת רווח ולטובת משתתפיה, למכשיר שתפקידו האחד והיחיד למקסם את ערך הדיבידנד לנושיה. יוצא, כי כל זכות תביעה וטענה שהיתה נתונה לחברה, נתונה אף למפרק. זאת, כולל, גם ובמיוחד, זכות תביעה של הישות המשפטית שנועדה "למרק" אותה מעסקאות פסולות שעשו בעלי עניין. לא מצאתי כל מקום לפרשנות לפיה למד הבנק משמו של סעיף פלוני על העדר המעמד, וזאת בלא כל אסמכתא חוקית לתמוך במסקנה מרחיקת לכת זאת. די לומר, כי אם תתקבל מסקנת הבנק, הרי שדווקא הליך של פירוק יוכל "לחסן" עסקאות פסולות וחריגות שעשו בעלי השליטה ערב הפירוק, וזאת בניגוד למטרותיו הבסיסיות ביותר של הליך זה" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). דברים אלו, אשר נאמרו במקור לעניין עסקאות פסולות של בעלי עניין אשר נעשו בניגוד למצוות סעיף 96 לפקודת החברות, יפים אף למימוש או קיזוז שלא כדין שערך נושה בניגוד לדיני הקפאת ההליכים. לעניין זה, אין כל נפקות לשאלה האם הליך ההקפאה והפירוק היו רצופים, אם לאו, ומה טווח זמן אשר חלף ממועד המעשה הבלתי חוקי למועד הפירוק (בכפוף למגבלות הדין הכללי). די בכך כי לחברה עמדה עילה לתקוף את המעשה, בכדי שעילה זו תהיה מוקנה, מכח קל וחומר, אף למפרק אשר מטרתו מקסום יכולת החברה להחזיר חובותיה, ושמירה על עקרון השיוויון בין הנושים. מאידך גיסא, ובכפוף לכל דין, עשוי הנושה להיות זכאי להעלות כנגד המפרק בתביעה זו את טענות ההגנה אשר עמדו לו כנגד החברה. 26. הסוגיה הבאה שיש להכריע בה הוא מעמדו והשפעתו של צו הקפאת ההליכים אשר ניתן כנגד החברה; הכונס והבנק מאריכים לטעון על היות הצו מוגבל וחלקי, מיועד לתכלית ספציפית, ולמעשה - צו אשר לא הפקיע את הניהול מידי ההנהלה המקורית של החברה. דין טענות אלו, ככל שהן מיועדות להכשיר נקיטת סעד עצמי מצד נושה, הינו להדחות בשתי ידיים. הדין בעניין זה הינו פשוט וחד-משמעי; ככל אשר עסקינן בעצירת הליכים אינדיבידואליים של נושים, הרי צו הקפאת הליכים כשמו כן הוא. צו כזה מונע כל פעולה מסוג זה ועוצר אותה אף אם החלה קודם להוצאתו. יוצא, כי הקפאת הליכים הינה כשמה לכל דבר ועניין ואין "הקפאת הליכים סוג ב' ", אשר מקנה לנושים שיקול דעת בדבר כיבוד הצו, או מקנה לו תחולה חלקית בלבד, על חלק מהחובות או על חלק מהנושים. בדרך-כלל, תהיה הדרך היחידה לצאת מכלל זה החרגה מפורשת של חוב או נושה אלו ואחרים מההקפאה, וזאת במסגרת החלטת בית המשפט הדן בהקפאה עצמה. כבודם של כל הנימוקים אשר העלו הבנק והכונס לעניין הפגמים אשר נפלו בבקשת החברה אשר הביאו לצורך להגבילה במקומם מונח; אלא שאלו אינם אלא טיעונים אשר יש להעלות בפני בית המשפט הדן בהקפאה, במטרה להניאו ממתן הצו או למצער לשכנעו להגביל את הצו. קל וחומר, שאין נושה יכול להשמע בטענות אלו בדיעבד, כאשר אין מטרתו אלא "להכשיר" בדרך זו סעד עצמי בו נקט שלא כדין. אף אם יש מקום להחריג נכס זה או אחר מן ההקפאה, הרי המקום האחד והיחיד לטעון זאת היא בדיון בצו ההקפאה עצמו. משלא עשה נושה כך, החמיץ את זכותו, ואין הוא יכול לעשות דין לעצמו ולהעלות טיעונים מעין אלו בדיעבד, כמעין "תקיפה עקיפה" של מעשה ההקפאה. 27. ההחלטה בעניין דחפור הגולן אשר צוטטה בטיעוני המשיבים, לא זאת בלבד שאין היא בגדר הלכה מחייבת, הרי שאין בה עצמה כדי לסייע להם; עסקינן בחריג מובהק, שהוא תחום דיני הערבות הבנקאית האוטונומית. כל שקבע בית המשפט, באותו עניין, הוא כי יש לכבד את ההלכות המיוחדות של בית המשפט העליון העוסקות בשמירת האוטונומיות של ערבויות מסוג זה, ואי לכך, בהעדר דרך חלופית להבטיח את הנושה בעל הערבות תוך פגיעה פחותה ביתר הנושים, אין הקפאת ההליכים מונעת את מימושן. יודגש: הלכה זו אינה כופרת בכך כי מימוש או קיזוז הנעשים בערבות היא "פעולה בנכסים", אלא שבשל מהותה המיוחדת של הערבות דנן, אין זו פעולה בנכס של החברה בהקפאה, אלא בנכס השייך לבנק נותן הערבות. נקל לראות כי נסיבות המקרה בפני שונות לחלוטין. אין עסקינן בערבות בנקאית, אלא בנכס כספי נשוא החלטה שיפוטית חלוטה, אשר הזכויות בו היו שייכות לחברה, ולה בלבד. 28. בשולי סוגיה זו של תוקף צו הקפאת הליכים, מן הראוי להבהיר, כי טענת הבנק בדבר מועד כניסת האיסור על סעד עצמי לתוקפו, אין לה על מה שתסמוך. עסקינן למעשה בטענה שמהותה הענקת "יום של חסד" לנושי החברה אשר ניתן נגדה צו הקפאת הליכים, ולמצער - לזריזים ולבעלי היכולת שביניהם. קבלת הטענה, אשר אין לה בסיס לא בחוקי הפרשנות ולא בכל דין אחר, היתה מביאה לכך כי משניתן צו הקפאת הליכים, עומד לרשות הנושים יום (!) או אפילו שעות מספר בהן יכולים הם לממש ולהשיג חזקה בנכסים, בלא שפעולות אלו יחשבו כהפרת צו ההקפאה. נקל לשער, כי דין כזה היה יוצר התנפלות של נושים על החברה, אשר היתה מסכלת את מטרת הצו ופוגעת אנושות אף בעקרון השיוויון. עם דין ומצב כזה אין להשלים, ודין טענת הבנק בעניין זה להדחות. יגעתי ולא מצאתי, הכיצד מציג הבנק טיעון מסוג כזה כעובדה ברורה מאליה, אשר אין עליה עוררין. 29. בנקודה זו, מן הדין לבחון את התנהגות כונס הנכסים מטעם הבנק. כל זאת, מתוך מושכלה בסיסית כי כונס נכסים, בין אם מונה בבית משפט של פירוק או בהוצאה לפועל, משמש כ"זרועו הארוכה של בית המשפט". ככזה, הוא מחוייב לנהוג לפי הדין, בלא משוא פנים לטובת הנושה המובטח ותוך רמה מוגברת של זהירות, שקיפות, הגינות ותום-לב כלפי כלל ציבור נושי החברה. כלל זה תקף במיוחד כאשר הכונס נקלע לניגוד עניינים; כך, למשל, כאשר הוא עומד משני צידי המתרס ב"כובעים" שונים. בפרשת פש"ר 371/94 בש"א 22158/00 אליקולייט, נידון עניינו של עורך-דין אשר שימש בו-זמנית כמפרקה של חברה אשר חילק דיבידנדים לנושים בכובעו זה, וכבא-כוחה לשעבר של חברה נושה, אשר נקלעה בעצמה להליכי חדלות פרעון ומונתה לה כונסת נכסים. באותו מקרה, השתמש עורך הדין בסמכותו ככובעו כמפרק, וחילק את הדיבידנד לעצמו בכובעו כבא-כוחו של הנושה בכינוס. לאחר מכן, הפעיל את זכותו לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, והעלה טענת עכבון על הכספים שבידיו. בהחלטתי בעניין זה נקבע, כי פעולה שכזו היא הפרה של חובת ההגינות והזהירות המוגברת של בעל תפקיד מטעם בית המשפט, וזאת כהאי לישנא: "חלק מחובת הזהירות של מפרק האמור לחלק דיבידנד לחברה הנמצאת בכינוס היא לפחות לברר עם הכונס מי רשאי לייצג את החברה ובאיזה ענין ולידי מי למסור את הדיבידנד אין ספק כי אילו היה המפרק וב"כ כץ תעשיות שני אנשים שונים כך היה נוהג מפרק סביר וזהיר. עליו היה להמנע ככל האפשר מתקלות בחלוקת דיבידנד כולל מסירתו לעובד או צד ג' העשויים להעלות טענות עיכבון. סוף דבר ומסקנתי: המשיב לא קיבל את הכספים לידיו כדין בשל ההפסקה האוטומטית של עבודתו עם מינוי כונס נכסים קבוע לכץ תעשיות (ואין נפקא מינא אם קיבל הרשאה מהכונסת לעסוק בתיקים ספציפיים) למצער חטא המשיב, לטעמי, בהפרה של חובת הנאמנות והזהירות שלו כמפרק כאשר לא התייעץ בכונסת לגבי השאלה למי להעביר את הכספים". (ההדגשות הוספו - ו.א). 30. דברים אלו, שנאמרו למקרה בו עמד בעל תפקיד משני צידי המתרס בכובעים השונים של מחלק דיבידנד ו"חוליית ביניים" העשויה לעכב את הכספים, יפים אף למקרה בו עסקינן בכונס ובנק אשר מינה אותו לתפקידו, ויש לו אינטרס לעכב את הכספים שמחלק הכונס ולמנוע את הגעתם ליעודם, אשר נקבע בהחלטה שיפוטית חלוטה. בשני המקרים, חובת הזהירות המוגברת החלה על מפרק או כונס, גם ובמיוחד כאשר יש להם אינטרס אישי (שלהם או של הנושה אשר מינה אותם), הינה להמנע מהפקדת הכספים בידי גורם העשוי לעכבם, ולשאול במידת האפשר את החברה או את בעל התפקיד אשר מונה לה, להיכן ברצונם שהכספים יועברו. זאת ועוד; בנסיבות המקרה, להבדיל מבפרשת אליקולייט, עמדה לנגד עיני הכונס בקשה מפורשת של החברה, אשר הורתה לו לידי מי למסור את הסכום המגיע לה כדין. לא מצאתי בטיעוני הכונס כל הסבר או נימוק, מדוע נטל בחר להתעלם לחלוטין מבקשות אלו ולשלם את הכספים לגורם הנוח לו, וזאת מתוך ידיעה ברורה מה יהיה גורלם לאחר מכן, וכי בדרך זו הוא מסכל למעשה את פסק הדין אשר ניתן כנגד הבנק. לעניין זה, אין כל נפקות האם עמדה לרשות הנאמן זכות לגבות כספים, אם לאו. דווקא טענת הכונס והבנק כי מעמד הנהלת החברה לא ניטל ממנה עומדות להם לרועץ. אם כך הם פני הדברים, מדוע התעלמו מהוראתה המפורשת בעניין העברת הכספים? יוצא, כי נסיבות המקרה קשות מאלו המתוארות בפרשת אליקולייט, באשר הן יש בהן נסיון למנוע ישום פסק-דין, תוך התעלמות מהוראות ובקשות מפורשות. התנהגות מעין זו של בעל תפקיד, אשר ביכר את טובת שולחו על פני חובות ההגינות החלה עליו בדין, הוכרה הן בפרשת אליקולייט והן בפרשת פש"ר 165/96 בש"א 23722/00 מחצבות מוריה כמצדיקה הטלת הוצאות אישיות על בעל התפקיד. 31. כשם שחל על הכונס איסור לחלק בניגוד לצו הקפאת ההליכים, כך חל על הבנק שמינהו איסור לקבל ולקזז בניגוד לצו זה. כאשר בהתנהגות הבנק עסקינן, אין מנוס מהמסקנה הבאה; הבנק, אשר ידע היטב על צו הקפאת ההליכים (באשר אחד מבאי כוחו נכח בדיון), פעל דרך "זרועו הארוכה", הוא הכונס, בכדי לסכל את הצו ככל שנוגע הדבר לסכום הכסף נשוא המחלוקת. אין עסקינן בכספים אשר הגיעו "במקרה" לחשבון ביתרת חובה, וכעת יש לדון האם זכאי היה הבנק לקזזם לפי דיני חדלות הפרעון, אם לאו. עסקינן בכספים אשר הגיעו לשם בפעולה מודעת ומכוונת של הבנק, אשר נעשתה מתחילתה ועד סופה בניגוד לצו הקפאת הליכים אשר ניתן לפניה. עצם ההזדמנות לקזז, אם כך, באה בשל מעשה שלא כדין, ואין מנוס מלהחיל עליה את הכלל עתיק היומין "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות", ולשלול מהבנק כל זכות אשר הגיעה אליו בשל מעשה זה. 32. מכל האמור לעיל עולה, כי לא היתה לבנק ולכונס מטעמו כל זכות להעביר את הכספים כפי שהעבירו, בניגוד להוראות החברה, קל וחומר שלא מתוך כוונה לסכל הוראת פסק-דין ולהמנע מתשלום בו חוייבו כדין. הפעולה נגדה את דיני הקפאת ההליכים, ונעשתה בניגוד לחובת האמון והזהירות המוגברת המוטלת על פקיד בית המשפט. מכל הסיבות האלו, דין הבקשה להתקבל במובן זה שהבנק ישיב לאלתר את הסכום דנן לקופת הפירוק, בלא כל זכאות להעלות נגדו טענות קיזוז, שעבוד ועכבון מכל סוג שהוא. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין מהיום בו נפסק בידי כבוד השופטת גרסטל, ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן, ישא הבנק בהוצאות המפרק ובשכר טרחת עורך-דין בסך 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בשל הנסיבות אני מוצאת לחייב גם את הכונס בהוצאות המפרק ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום זה יקוזז משכ"ט בעתיד. כינוס נכסים