האם אפשר לחייב אישית מנהל בעל שליטה בחברה ?

פסק דין השופטת אסתר קובו: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופט ד. גלדשטיין) בת.א. 96429/97 מיום 28.5.00. השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה הנה האם ניתן לחייב אישית מנהלת ובעלת שליטה בחברה בשל חובותיה של האחרונה כשמעורבותה בענייני ניהול החברה הייתה קטנה ואף אפסית, על רקע מעשי תרמית שבוצעו בחברה. המשיבה הנה בעלת מניות הרוב ומנהלת רשומה בצוותא עם בעלה חיים (להלן- "חיים") בחברת "גלינצמן עבודות עפר וחציבה בע"מ", הנמצאת בפירוק (להלן- "חברת גלינצמן" או "החברה"). המערערת, חברה העוסקת ביבוא ומכירת חלקי חילוף, ציוד ומתן שירותי מוסך לכלים הנדסיים כבדים, תבעה בביהמ"ש קמא את החברה בגין חמישה שיקים שנמשכו לטובתה ואשר חוללו (להלן- "החוב"). כמו כן תבעה המערערת את חיים ואת המשיבה בגין ערבות אישית, שלשיטתה, נתחייבו בה השניים וכן בגין אחריותם האישית כנושאי משרה או לחילופין באמצעות הרמת מסך ההתאגדות של החברה. הדיון בפני בית משפט קמא : בית משפט קמא בפסק דינו המפורט שולל מניה וביה את טענותיה של החברה הן לעניין עצם התגבשותו של החוב והן לעניין היקפו. עם זאת מוצא ביהמ"ש לקבל "כמעט" במלואה את תביעתה של המערערת. נפרט: לגבי אחריותה של החברה לחוב - התביעה התקבלה במלואה. לגבי אחריותו האישית של חיים, את זו מבסס ביהמ"ש על כתב הערבות האישית מיום 10.12.94 עליו הוא חתום ואשר צורף כנספח לעדות יעקב כהן מנהל הגבייה אצל המערערת. אשר לשאלת הרמת מסך ההתאגדות של החברה (על מנת שניתן יהא לחייב את שני מנהליה באופן אישי בתשלום החוב) קבע ביהמ"ש כי מן הראוי לחייב את חיים באחריות אישית באמצעות הרמת מסך ההתאגדות ביחס שבינו לבין החברה. זאת, משהוכח בפניו כי הלה נהג במרמה ושלא בתום לב עת ניהל מו"מ עם משקיע חיצוני על הקמתה של חברה משותפת אליה יעבור הציוד שבבעלות החברה מבלי ליידע את המערערת שהחזיקה בשיקים של החברה כי עסקיה של החברה מתחסלים. כך השיג חיים דחייה של תשלום חובה של החברה למערערת בעוד החברה עצמה רוקנה באותה עת מכל תוכן. בעשותו כן - "פעל הנתבע בחוסר תום לב ובמרמה המאפשרת לחייבו באחריות אישית" בלשונו של ביהמ"ש. אשר לעניינה של המשיבה קבע ביהמ"ש כי: "אמנם עסקינן בחברה משפחתית בה בעלי המניות והמנהלים הם הנתבעים 2 ו-3 (חיים והמשיבה, א.ק.), ברם ונתבעת 3 לא פעלה כפועל כמנהלת ולא הוכח כי הייתה לה יכולת שליטה ממשית על פעולות נתבעת 1 (החברה - א.ק.), בנסיבות אלה לא הוכחו התנאים הקיצוניים להרמת המסך כלפי הנתבעת 3." על קביעה אחרונה זו נסב הערעור שבפנינו. טעמי הערעור: המערערת באמצעות בא כוחה המלומד, גורסת כי ישנם טעמים מטעמים שונים שיש בהם כדי להביא לחיובה האישי של המשיבה בחוב החברה. ראשית טוענת המערערת כי שגה השופט הנכבד משקבע כי "אין מחלוקת כי נתבעת 3 לא הייתה פעילה ומעורה בניהול עסקיה של הנתבעת 1, אליבא דמערערת לא ניתן היה לבסס קביעה מעין זו בהיעדר כל ראיה התומכת בה. יתר על כן, נטען כי הנטל להפרכת מעורבותה של המשיבה בניהול החברה מוטל על כתפיה שלה שכן עצם היותה בעלת מניות השליטה ומנהלת רשומה בחברה מהווה חזקה כי אכן ידה בניהול החברה. לחילופין, טוענת המערערת, כי אף אם הוכחה אי-מעורבותה של המשיבה בניהול עסקי החברה עדיין פועל הדבר לרעתה, שכן ניתן להסיק מכך כי המבנה הפורמאלי של החברה שימש ככסות פיקטיבית על מנת לסייע למשיבה ולחיים בעלה לברוח מחיוביהם כלפי נושי החברה. ממשיכה וטוענת המערערת כי החברה הנה חברה משפחתית קטנה וככזו חלה עליה "הלכת מוברמן" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מד בע"מ פ"ד מו(5) 353) הקובעת כי יש לפעול בצורה ליברלית עת בוחנים את אפשרות הרמת מסך ההתאגדות בחברת מעטים או בחברה משפחתית. כן נטען כי למשיבה ידיעה קונסטרוקטיבית על עסקי החברה בשל מעמדה כבעלת מניות הרוב וכמנהלת ולכן ניתן לחייבה באופן אישי. לבסוף גורסת המערערת כי על המשיבה, במעמדה כדירקטורית, חלה חובת זהירות לחברה. אשר על כן בעובדה שלא הייתה מעורה בעסקי החברה יש כדי להוות משום הפרת חובת הזהירות שבה חבה ומכאן שניתן לחייבה אישית בתוצאות הנזקים שנגרמו בעקבות מחדלה זה. מנגד נטען, כי המשיבה אכן לא הייתה מעורה בעסקי החברה ועל כן אין להטיל עליה חבות לגבי חיוביה של החברה. בנוסף ניטען כי כלל לא הוכח הנזק שנגרם, למערערת כביכול, בשל הברחת הנכסים המהווה את העוגן לדרישה לחיובה האישי של המשיבה. דיון: כאמור בראשית דברינו גדר המחלוקת נשוא הערעור צומצמה לשאלה האם ניתן להטיל חבות אישית על המשיבה בשל חובות החברה למערערת. זאת בשל היותה בעלת מניות הרוב ומנהלת בחברה. תחילה נציין כי קביעתו של ביהמ"ש קמא שהמשיבה לא הייתה מעורה בעסקי החברה הנה קביעה עובדתית המתבססת על עדויות שנשמעו, ראיות שהוצגו והתרשמותו הבלתי אמצעית של ביהמ"ש מהנ"ל. כלל ידוע בפסיקה הנו בד"כ, אל לה לערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים כפי שנקבעו בידי הערכאה הדיונית. ראה לעניין זה - לאחרונה דבריו של הנשיא ברק ע"א 1109/00 - אליהו מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ . תק-על 2001(4), 947 ,עמ' 952. "ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד 408 2, 420-421); ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(164 ,159 (3)).". לכלל האמור סייג מקום שנראה על פני הדברים כי ביהמ"ש הדיוני נתפס לכלל טעות, לא כך הדברים בענייננו אשר על כן נתייחס לקביעה זו של ביהמ"ש כאל עובדה מוגמרת וכהנחת עבודה העומדת בתשתית הדיון. הרמת מסך : עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת הנו עקרון על בדיני תאגידים, אשר בא לעודד השקעות בדרך של אחריות מוגבלת של בעלי המניות להתחייבויותיה של החברה, ראה ע"א (ת"א) 1197/00 מוטואופן (1977) בע"מ נ' קמחי ואח' (טרם פורסם) . סעיף 4 לחוק החברות החדש (חוק החברות, התשנ"ט-1999) (להלן- "החוק") מאשרר עיקרון זה. סעיף 6 לחוק מבצע קודיפיקציה של האפשרות להרמת מסך ההתאגדות. סעיף 6(ג) קובע שתי חלופות למצב בו ניתן להרים את מסך ההתאגדות, הטעמים הנם כאשר השימוש במסך ההתאגדות נעשה לצורך הונאת או קיפוח אדם או משיקולים של צדק או ניהול הנגוע במניעים זרים שלא לטובת החברה. קביעותיו של סעיף 6 הנן רחבות ומשאירות לביהמ"ש שיקול דעת נרחב עד מאוד בבואו לקבוע באם יש להרים את מסך ההתאגדות אם לאו (ראה לעניין זה ספרה של המלומדת ד"ר א. חביב-סגל "דיני חברות - לאחר חוק החברות החדש" הוצאת אלטק, 1999, עמ' 256-260). לאחרונה התייחס בימ"ש זה לנושא. בע"א 2571/99 וילי דרוקמן נ' איציק וצורי שותפות רשומה (טרם פורסם) כדלקמן: "לא ניתן שלא לתהות שמא אבד הכלח על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה המסחרית בכלכלה המודרנית. נראה כי אין יותר מקום לעקרונות בבחינת כללי ברזל כי אם לכללים גמישים אשר יתאימו עצמם לנסיבות המשתנות של חברות מודרניות בעולם מערבי ממוחשב... ימים יגידו את אשר יקרה בסוגיה זו" הדיבור "הרמת מסך" טומן בחובו מספר אפשרויות של צמצום אישיותה הנפרדת של החברה, בימ"ש זה נדרש לעניין בעבר (ראה ע"א 145/98 (ת"א) אגפיה אינטרנציונל נ' רמנוף חברה לסחר בציוד בניה בע"מ (עמ' 5 לפסה"ד) פד"מ כו (10), 714). שם גם נתן ביהמ"ש את דעתו כי לא כל שימוש לרעה יש בו כדי לגרום להרמת המסך (השווה לעניין זה ע"א 524/88 פרי העמק נ' שדה יעקב, פ"ד מה(4) 529 וכן עניין מוברמן לעיל) כן צויין כי יש לנהוג משנה זהירות בהפעלת דוקטרינת הרמת המסך. שני הצדדים תולים תקוותם בפסק-דין מוברמן וטוענים בפנינו כי בחובו יימצא להם מזור. ראשית יש לציין כי נסיבות פרשת מוברמן רחוקות מהנסיבות שבענייננו מרחק ניכר, הרציונאל אשר הביא את ביהמ"ש דשם לקביעות אליהן הגיע היה דווקא הגנה על בעלי מניות בחברה, אין חולק כי בענייננו הרמת המסך המבוקשת הנה על מנת להיטיב עם נושי החברה ולא עם בעלי מניותיה. בענין זה קבע כב' השופט ד. לוין בעמ' 5 לפסק הדין כי: "התברר עם השנים כי המסך אינו כה הרמטי ומצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מדי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת הדברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד" ובמקום אחר הוסיף כי: "יש למנוע עוולות העלולות לנבוע כתוצאה מניצול לרעה או הפעלה לא ראויה של האישיות המשפטית הנפרדת". על דברים אלה נסמכים טיעוניה של המערערת באשר לדרישתה להרמת המסך. המשיבה לעומתה גורסת כי יש לשים את הדגש על הסייפא לדבריו של כב' השופט לוין המוזכרים לעיל לפיהם: "אין לנהוג בדרך זו על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת ... הזהירות הרבה שיש לנקוט בהתייחסות לאישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד ולא לפגום בה כשאין הדבר מחויב המציאות." טוענת המשיבה כי הנסיבות בעניין מוברמן שונות בכך ששם הועברו מקרקעין ללא תמורה לחברה חדשה שהייתה בשליטת אותה נתבעת, בעוד שבמקרה דנן אין כל קשר בין המשיבה לחברה אליה הועבר הציוד המכאני הכבד. כמו כן, הועבר הציוד תמורת 2.5 מליון ₪ שנתקבלו ממשקיע חיצוני וששולמו לבנק שהחזיק בשעבוד על הציוד. נשאלת השאלה האם אכן במקרה זה נעשה ע"י המשיבה שימוש לרעה במסך ההתאגדות. תשובה לשאלה זו תכריע באם יש להרים את מסך ההתאגדות או שמא לכבד את ההפרדה המשפטית שבין אורגאנים ובעלי מניות החברה לבין החברה עצמה. כבר נקבע ע"י הערכאה הדיונית כי בהתנהגותו של חיים גלינצמן היתה פגיעה בעיקרון תום הלב וכי מעשיו עלו לכדי מרמה. השאלה האם מחדלה של המשיבה למנוע מבעלה, שתיפקד כמנהל ובעל מניות המיעוט, מלפעול שלא בתום לב ובמרמה יוצרת אף היא פעולה בחוסר תום לב מצידה בשים לב למעמדה כאורגן בחברה וכבעלת מניות הרוב. לשון אחר, האם במחדלה האמור של המערערת יש כדי להניח תשתית עובדתית אשר די בה כדי לקבוע כי המשיבה ניצלה לרעה את מסך ההתאגדות ובכך פגעה באינטרסים הכלכליים של המערערת. נראה כי בענייננו אכן נפלו מספר פגמים בתום ליבה של המשיבה הן בעובדה כי היא ובעלה עשו להם נוהג להקים חברות בבעלות המשיבה ובניהולו המלא של הבעל, והן לעניין מחדלה של המשיבה לפקח על מעשיו של בעלה שפעל כמנהלה של החברה שבבעלותה ואף נהג שלא בתום לב ותוך ביצוע מעשי מרמה, נתייחס לסוגיות אלה ביתר פירוט להלן. מטעמים שונים אשר יפורטו כאן מצאנו כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות של החברה, עדיפה בעיננו דרך אחרת היא דרך הטלת חבות אישית על המשיבה בהיותה נושא משרה בחברה מכוח חובת הזהירות לחברה ולצד ג' הקשור לחברה קשרים עסקיים. אחריות אישית של נושא משרה בד"נ 7/81 פנידר ואח' נ' דוד קסטרו. פ"ד לז(4), 673, עמ' 694-693 קבע הנשיא שמגר כי: "ההשקפה הרווחת כיום רואה במנהל אורגאן של החברה". דברים אלה קיבלו משנה תוקף עת חוקק חוק החברות החדש בו נקבע בסעיף 1 כי מנהל הנו "נושא משרה". כאמור, מעמדה של המשיבה בחברה הוא של מנהלת ובעלת שליטה. על אף מעמדה זה, מעורבותה של המשיבה בענייני ניהול החברה היתה אפסית. על פי ההלכה הנוהגת, את שאלת אחריותה האישית של המשיבה יש לבחון ללא כל קשר לעובדת היותה מנהלת (ר' ע"א 378/68 רחל דנינו נ' מפעלי "סרן" מאוחדים בע"מ בפירוק ואח' פ"ד כג(2) 704, 709). "עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין... השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו וממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית" (ע"א 725/78 ביריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ ואח' נ' אורן ואח' פ"ד לה(4) 253, 256) (להלן: "פסק דין קנדיאן"). מן האמור לעיל עולה, כי על מנת לחייב באופן אישי את המשיבה בהפרת חובת זהירות ובחוסר תום לב, יש להוכיח כי נתקיימו בהתנהגותה יסודותיהן של עוולות אלו. בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' יהודית שטיל פ"ד נא(4) 769 נידונה השאלה אימתי תקום חובת הזהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי. נקבע, כי לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של מנהל, נדרשת מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה, כגון מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות, חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו, או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי. בהעדר תשתית עובדתית לעניין מעורבותם בפועל של המשיבים שם, למעט מעמדם כמנהלים, דוחה כבוד השופט אור את הטענה כי מי מהם חב באופן אישי חובת זהירות (שם, בעמ' 793). נראה כי ניתן ואפשר לצרף למסכת זו של חובת זהירות עצמאית של המנהל גם מקום בו האורגן שותף להתנהגות של חוסר תום לב ומרמה כלפי צד ג', בין על ידי מעשה ובין על ידי מחדל ועצימת עיניים. בנוסף לכך, מתחייבת חבותו של האורגן כאשר הוא פועל בחוסר תו"ל ומרמה ומבצע עוולה עצמאית (ר' פסק דין פנידר). המדובר הוא במחדל היורד לשורש תנאי ייסודה של החברה ומינויה של המשיבה כמנהלת. על המשיבה, כמי שמונתה כמנהלת וכאורגן של החברה, מוטלות חובות זהירות ואמון כלפי הציבור בכללותו, ובכללן כלפי צד ג' המתקשר עם החברה. חובות אלו מטילות עליה לפעול אקטיבית בפיקוח ובניהול החברה, למען לא יתבצעו בה מעשי תרמית. לעניין זה קבע הנשיא שמגר בעניין פנידר כי: "דומה שהמגמה המודרנית המתפתחת היא כי על החברה ועל המנהליה הפועלים עבורה, לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות... אלא גם את טובתם על עובדי החברה, צרכניה, והציבור הרחב בכללותו... ראייתו של מנהל כאורגאן באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית... הטלת חובת תום לב על מנהלי חברה, המנהלים משא ומתן בשם חברה עם צד שלישי, היא ביטוי נוסף לתפיסות הנהוגות עתה בדבר חובות האמון והזהירות המוטלות על המנהלים גם כלפי צדדים מחוץ לחברה, כפי שמתחייב מן ההתפתחויות בחיי החברה והמשק." (שם, שם) (ההדגשות אינן במקור-א.ק.). כלומר על המשיבה, מתוקף תפקידה כמנהלת, מוטלות חובת זהירות וחובת תום לב הן כלפי החברה אותה היא מנהלת, והן כלפי הציבור ובכללו- כלפי צדדים שלישיים אתם באה החברה במגע. המשיבה ביכרה לתת לחיים בעלה לפעול על מנת להעביר את נכסי החברה לחברה חדשה שבבעלותו החלקית וכל זאת מבלי ליידע את המערערת ומבלי ליטול כל חלק בפיקוח על הנעשה בחברה. הרושם הנוצר שהמשיבה הייתה בגדר כסות למעשי בעלה. בלשונו של ביהמ"ש קמא: "..למרות שהתובעת (המערערת, א.ק.) החזיקה בשיקים של נתבעת 1 (החברה, א.ק.) לא טרח הנתבע 2 (חיים גלינצמן, א.ק.) ליידע אותה אודות המהלך שקרם עור וגידים לפיו מתחסלים עסקיה של הנתבעת 1 ועוברים לחברה שהקים עם חזן." אכן פועלה של המשיבה בניהולה השוטף של החברה, במו"מ עם המערערת לגבי מתן אשראי ובמו"מ עם המשקיע חזן (להלן- "חזן") להקמת חברה חדשה אליה יועברו נכסיה של החברה, היה פאסיבי, סביל. אולם האם מן האמור לעיל יש לגזור כי אינה אחראית לפעולות הללו. הניתן לומר כי בנוקטה במדיניות של היעדר מעורבות בנעשה בחברה ניקתה היא עצמה מכל אחריות לפעולות שנעשו, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, בחוסר תום לב ובמרמה. התשובה לכך על פי דעתי שלילית. בעניין קנדיאן קבע הנשיא שמגר לאמור: בע"א 308/59, בעמ' 2400, אומר השופט ברנזון באותה סוגיה: "הכלל הוא, כי מנהל של חברה אינו נושא באחריות אישית בתוקף היותו מנהל למעשי נזיקין שנעשו על-ידי עובדי החברה. הוא אחראי למעשים כאלה אם שיתף עצמו או לקח חלק בהם, או הרשה או הורה על עשייתם, או אישרם לאחר מעשה... " דברים אלה יפים לענייננו. אכן יש מקום להטלת אחריות על נושאי משרה בשל הנעשה בחברה וזאת אף אם לא ביצעו בפועל הם עצמם אותם המעשים. על האורגן האחריות להתוות את דרכה של החברה ואל לו לטעון לניקיון כפיו שעה שכלל לא איווה לשמוע ולדעת על עסקאות הנגועות בחוסר תום לב ועל פעולות של רמייה. לעניין זה ראו והשוו ת"א (י"ם) 400/89 כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה נ' ארווין זוסמן ואח', פד"מ נד 2, 3. (להלן - "פרשת בנק צפון אמריקה") שם קבע סגן הנשיא י. בזק כי: "בורותו של דירקטור בכל הנוגע לבנקאות בכלל, ובענייני הבנק אותו הוא מנהל בפרט, גם בדברים האלמנטריים ביותר, אינה משמשת כהגנה. נהפוך הוא: היא עילה להטלת אחריות." מוסיף השופט הנכבד וקובע כי: "אי התעניינות במעשי הדירקטורים, מתוך אמון מלא בכושרם ויושרם, היא התנהגות רשלנית, שאינה עומדת באמות המידה שנקבעו במשפט המודרני בסוגיית אחריות הדירקטורים". אמור מעתה, מנהל בחברה הנושא בתואר "מנהל" אינו יכול לצאת ידי חובה באמירה "לא ידעתי לא שמעתי" עליו לדעת כי מעצם המשרה מוטלת החובה. הלכה היא כי תפקידי סטטוס כוללים חובות הכרוכות באותו הסטטוס כך לגבי המפקד בצבא, כך לגבי הרופא בביה"ח או במרפאה וכך לגבי המנהל בחברה. כאמור לעיל הימנעותה של המשיבה מלנקוט בכל צעד, ולו צעד פיקוחי על מעשיו של חיים מהווה מצידה הפרה של חובת הזהירות החלה עליה הן כלפי החברה והן כלפי המערערת בכובעה כשותף עסקי וחוזי של החברה. על-פי ההלכה שנקבעה בפרשת בנק צפון אמריקה דלעיל ניתן להסיק כי יש במחדלה האמור של המשיבה משום רשלנות כלפי המערערת, שכן ניתן לצפות כי דירקטור או מנהל סביר היה מפקח ומונע תרמית כגון זו שבוצעה בענייננו. גם לו אכן לא הייתה למשיבה כל מודעות לעניין התרמית ולעניין המצג שהציג חיים כלפי המערערת הרי שיש לראות בחוסר מודעות זו משום "עצימת עיניים" ולכן קיימת מודעות בכוח. ד"ר חביב-סגל קובעת בעמ' 272 לספרה דלעיל כי: "למרות הנוחיות המסוימת שבשימוש בהלכות הרמת המסך ליצירה השיפוטית החדשה, הרי שבאירועים שהגיעו לאחרונה לפני בית המשפט, ובמקרים אחרים העתידים לבוא, ניתן לבסס אחריות אישית של נושאי המשרה ובעלי השליטה בחברה אף על יסודן של דוקטרינות מדיני החברות עצמם, ואין הכרח לנקוט דווקא הרמת מסך ושיבה אל בסיסי האחריות מן המשפט הפרטי הקלאסי." בהמשך דבריה מפנה המחברת המלומדת לדבריו של הנשיא שמגר בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי, פ"ד מח (5) 661, 699. אשר בין היתר קובע כי: "מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת מסך מכרסמת באותו העיקרון על ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ." בשולי הדברים מצאנו לנכון להתייחס לטענת המשיבה כאילו יש בהעלאת טענת הפרת חובותיה של המשיבה כנושאת משרה בחברה משום הרחבת חזית אסורה בשלב הערעור על-ידי המערערת. אין מחלוקת כי הטענה בדבר הרמת מסך ההתאגדות על מנת לחייב אישית את המשיבה נטענה עובר לשלב הערעור. כמו כן אין כל מחלוקת כי העובדות הנחוצות לקביעתנו כי יש להטיל על המשיבה אחריות אישית מכוח אי עמידתה בחובותיה כנושאת משרה בחברה נמצאו בכתבי טענות הצדדים ובפסק דינו של ביהמ"ש קמא. יתירה מכך, בענייננו אף המשיבה לא כפרה כלל בעובדות הללו. בהתקיים תשתית עובדתית המגלה עילה משפטית פלונית אין נפקא מינא אם נטענה הטענה במפורש ע"י בעל דין אם לאו. לעניין זה התייחס ביהמ"ש העליון מפי כב' השופט אשר ב ע"א 767/77 בן חיים נ' כהן, פ"ד לד(1), 564 : "... זכאי תובע לסעד המבוקש על-ידו אם העובדות שבכתב התביעה מגלות עילה משפטית המוכרת על-ידי הדין - ואין נפקא מינה מהי אותה עילה משפטית, ואיזו היא, או אם אותה עילה נטענה במלים מפורשות על-ידי התובע אם לאו. לשון אחרת: אם התובע מבקש סעד פלוני על סמך נימוק משפטי מסוים ובית-המשפט מוצא את תביעתו צודקת, לאור אותן העובדות הכלולות בכתב התביעה, אך מנימוק משפטי אחר רשאי הוא לקבל את התביעה, ואין זה בבחינת פסיקה על יסוד עילה אחרת." (שם, בעמ'- 572-573). סוף דבר מצאנו לקבוע כי המשיבה פעלה ברשלנות עת "עצמה את עיניה" לנוכח פעולותיו חסרות תום הלב והמרמה של בעלה בחברה בה כיהנה כמנהלת וכבעלת שליטה. בשל פעילותה הרשלנית, או שמא נאמר מחדלה הרשלני, של המשיבה מוטלת עליה אחריות אישית לחובותיה של החברה. גדר חבותה של המשיבה למערערת הנה כחבותו של בעלה, חיים גלינצמן, וכחבותה של חברת גלינצמן עבודות עפר וחציבה בע"מ כפי שנקבע בפסק דינו של ביהמ"ש קמא. החבות כוללת את מלוא סכום התביעה המקורית, למעט הסכום בגין השיק על סך 22,000 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום המיועד לפירעון של כל שיק ושיק ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן תישא המשיבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בערכאת הערעור בסך 20,000 ש"ח. בהערת אגב אציין, כי אילו המקרה היה מתברר לאורו של חוק החברות החדש, אחריותה של המשיבה הייתה מתעוררת ביתר שאת. הדין המסורתי הכיר רק באסיפה הכללית ובדירקטוריון - כאורגנים של החברה. החוק החדש מכיר בהנהלה המעשית והסדיר לראשונה את פעולותיה, תפקידיה וחובותיה (א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א', תשנ"ט) 37-46). המשיבה, הייתה נושאת משרה בחברה (בהתאם להגדרה המצויה בסעיף 1 לחוק) וככזו חייבת היא באמצעי זהירות ורמת מיומנות בהתאם לסעיף 253 בחוק החדש הקובע כהאי לישנה: "253. אמצעי זהירות ורמת מיומנות נושא משרה יפעל ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר, באותה עמדה ובאותן נסיבות, ובכלל זה ינקוט, בשים לב לנסיבות הענין, אמצעים סבירים לקבלת מידע הנוגע לכדאיות העסקית של פעולה המובאת לאישורו או של פעולה הנעשית על ידיו בתוקף תפקידו, ולקבלת כל מידע אחר שיש לו חשיבות לענין פעולות כאמור." בהתאם, המשיבה שימשה כמנהלת בחברה והיה עליה לפעול ברמת מיומנות שבה היה פועל נושא משרה סביר. אשר על כן, על פי דעתי, צריכה הייתה מתוקף תפקידה זה להיות מעורה בעסקי החברה ובנעשה בה, בייחוד לאור היותה בעלת המניות המרכזית בה. עצם אי מעורבותה בפעילויות החברה בה היא מתפקדת כמנהלת ואי התעניינותה בפעולות המשפטיות שנעשו על ידי בעלה ללא ידיעתה, הם הם שמקימים את אחריותה של המשיבה במקרה דנא. הפאסיביות של מנהל בחברה ואי הכרתו את הנעשה בה אינם יכולים לעמוד עוד לאחר חוק החברות החדש ויש להטיל על האורגן במקרים אלו אחריות. אסתר קובו, שופטת השופט עוזי פוגלמן: 1. חברתי, כבוד השופטת קובו, קובעת בחוות דעתה המקיפה, כי אין מקום להרים את מסך ההתאגדות של החברה. תמים דעים אני עם מסקנה זו, נוכח אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה וקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, לפיהן המשיבה לא היתה פעילה ומעורה בניהול עסקי החברה. בצד האמור, חברתי מוסיפה ומציעה להטיל על המשיבה אחריות אישית לחובותיה של החברה בגין כך שפעלה ברשלנות. לקביעה זו אין בידי להצטרף. 2. עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. על מנת להטיל אחריות בנזיקין על המנהל יש לבחון אם התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של אחת העוולות המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם שמהתנהגותו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית (ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256) (להלן - ענין בריטיש קנדיאן). המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות:- ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5), 661, 697. כבוד השופט שמגר מדגיש כי - "לא תוטל על פלוני אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה הוא משמש כמנהלה וכאורגן שלה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי במעשים." עניין בריטיש קנדיאן הנ"ל , עמוד 259. בבואנו לבחון הטלת אחריות נזיקית על המשיבה בעוולת הרשלנות, נדרש כי יתקיימו בה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי תחוב לנפגע חובת זהירות אישית. שאלת קיומה של חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי נדונה בע"א 4612/95 איתמר מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (להלן - ענין מתתיהו). בית המשפט, מפי כב' השופט אור, קובע לאמור: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו .... ...במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו.... מצד שני, במקרים מסויימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית - למשל, כאשר נושא המשרה הופקד באופן אישי על ידי התאגיד על הגנתו של אדם, ולאותו אדם נגרמו נזקי גוף.... לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות... חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן... או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי..." השאלה, על כן, הינה האם הניחה המערערת תשתית עובדתית בפני בית משפט השלום, ממנה ניתן להסיק כי פעילותה של המשיבה כמנהלת נושאת אפיונים מיוחדים ממין אלה עליהם עמד בית המשפט בעניין מתתיהו, באופן שמטיל עליה חובת זהירות אישית כלפי המערערת. נראה בבירור כי התשובה לכך היא שלילית. נמצא כי למשיבה לא היתה מעורבות בניהול החברה בכלל ובעסקאות עם המערערת בפרט. הדבר היחיד עליו ניתן היה להצביע, בהקשר הנדון הינו עובדת רישומה כמנהלת. בכך, כאמור, אין די לביסוסה של חובת זהירות, בין לפי אמות המידה שנקבעו בעניין מתתיהו, ובין לפי אלה שנקבעו בענין בריטיש קנדיאן, כמודגש לעיל. נוכח האמור, איני יכול להסכים לפרופוזיציה שמציעה חברתי, אשר בפועל משמעותה הטלת חובת זהירות כללית על מנהל של תאגיד כלפי צד שלישי עמו התקשר התאגיד בחוזה, במסגרת עוולת הרשלנות. בעניין מתתיהו הובהר כי לא ניתן לעגן חובה כאמור בחובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד. מכאן שגם ההלכה שנקבעה בפרשת בנק צפון אמריקה, שנסבה על מערכת יחסים שבין דירקטורים לבין תאגיד,אינה יכולה לתמוך בפרופוזיציה האמורה. בעניין מתתיהו אף הודגש כי הטלת חובת זהירות כללית כאמור, מסכלת את הבחירה החוזית, היינו ההתקשרות עם התאגיד בלבד, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה המכהנים בו. נראה כי למותר הוא להדגיש את חשיבותו של העיקרון (וכפועל יוצא את הצורך למנוע פגיעה בו), עליו עמד בית משפט זה בהרחבה, אך לאחרונה בע"א 1197/00 (ת"א) מוטואופן בע"מ נ' קמחי (טרם פורסם). 3. אשר על כן, מסקנתי היא כי בנסיבות העניין לא הונחה תשתית המצביעה על קיומה של חובת זהירות של המשיבה כלפי המערערת. הייתי מציע אפוא לחברי, אם דעתי היתה נשמעת, לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו. עוזי פוגלמן, שופט השופט יהושע גרוס, ס"נ - אב"ד : במחלוקת שנפלה בין חברי המלומדים, מצרף אני דעתי לדעתו של חברי השופט פוגלמן. לכאורה הדעת מתקוממת על כך שבעלה של המשיבה פועל בתרמית ושלא בתום לב, ואילו המשיבה עצמה יוצאת פטורה בלא כלום למרות היותה מנהלת ובעלת מניות הרוב בחברה. אלא שבכך לא סגי. כפי שקבעו חברי אין מקום לבסס את אחריות המשיבה על עקרון הרמת המסך, והשאלה שנותרה לבחינה הינה באם ניתן לייחס למשיבה חבות אישית עקב ביצוע עוולה נזיקית. כפי שנקבע בפסיקה אין הצדקה להטלת אחריות אישית על אדם רק לנוכח היותו מנהל בחברה ומבלי שהיתה לו עצמו מעורבות במעשים בהם מדובר (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661, 697; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769). התיזה אותה בנתה השופטת קובו ולפיה גם אם אין אחריות אישית בנזיקין של המשיבה, הרי שניתן לייחס לה אחריות למעשי נזיקין של אחרים בחברה על שום עצימת עיניה, אינה יכולה, לעניות דעתי, לעמוד, שאם לא כן תוצאתה קריסה מוחלטת של עקרון ההפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה שבו. אין במקרה זה כל טענה שהיא כאילו סמכה המערערת על אישיותה או מומחיותה של המשיבה ובשל כך התפתתה לנהל עסקים עם החברה, כשם שברי כי המשיבה לא היתה פעילה כל עיקר בעסקי החברה. בנסיבות אלה ייתכן וניתן היה להטיל על המשיבה אחריות אישית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, ואין לומר כי כך הוא במקרה דנן. אשר על כן אף לדעתי יש לדחות את הערעור. יהושע גרוס, אב"ד סגן נשיא לפיכך הוחלט ברוב דעות (כנגד דעתה החולקת של השופטת קובו) לדחות את הערעור. על המערערת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום. הערבון יועבר לב"כ המשיבה בגין הוצאות אלה. דיני חברותבעל שליטה בחברהשאלות משפטיות