פסק דין מבוא בתיק זה מתעוררות שתי שאלות. השאלה הראשונה היא האם יש לחייב מנהלת של חברת בניה, ובעלת מניות בחברה, לשלם באופן אישי, חלק מחובות החברה לאחד הספקים של חומרי בניה, הטוען למעשה מרמה של המנהלת. השאלה השניה המתעוררת טרם נדונה בפסיקה לאחר שפקודת החברות בוטלה לאחרונה והוחלפה בחוק החברות החדש. התובע טוען כי בחברה נותרה בעלת מניות אחת בלבד, דבר הגורר חיוב אישי של בעל המניות הבודד בחובות החברה, לפי פקודת החברות, שהיתה בתוקף במועד הרלבנטי. אלא שבינתיים, נכנס לתוקף חוק החברות החדש אשר מתיר הקמת חברה עם בעל מניות בודד. נשאלת השאלה, האם יש מקום לחיוב אישי במצב החדש שנוצר. א. הרקע 1. התובע סיפק סחורות לנתבעת 1 - חברת בנייה. הסחורה סופקה לחברה הנתבעת 1 אולם לטענת התובע יש מקום לחיוב אישי של הנתבעות 2,3 לאחר שניהלו את עסקי החברה בתרמית, דהיינו כבר ידעו בעת הזמנת הסחורות כי אין סיכוי לפירעון התמורה על ידי החברה, עקב הקריסה הצפויה של החברה. החברה אכן קרסה והחוב לתובע בגין חומרי בניה לא שולם. 2. הנתבעת 3 החליטה לנהל את עסקי החברה לאחר שמנהל החברה נפטר עקב מחלה. הנתבעת הגיעה מארה"ב ללא ניסיון קודם בעסקי בניה והחלה לנהל את החברה תוך שהיא ממשיכה בפרוייקטים שונים של החברה. בסופו של דבר, לא עלו עסקי החברה יפה, החברה נקלעה לקשיים ונסגרה תוך שהיא מותירה חובות לגורמים שונים. 3. לטענת התובע יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעות , לרבות מנהלת החברה מאחר שהמנהלת הזמינה ממנו סחורות סמוך לקריסת החברה, בשלב שידעה כבר כי החברה עומדת לקרוס ולא תשלם עבור הסחורות, ואף הגדילה לעשות ונקטה במסע שכנועים אישי, והצליחה לשכנעו לספק את הסחורה, תוך שהבטיחה שהתשלום עבור הסחורות יעשה. התובע טוען כי המנהלת הגדילה מאוד את היקף ההזמנות סמוך לפני הקריסה ואף הזמינה סחורות שלא היתה נוהגת להזמין, כל זאת תוך הטעייתו לחשוב שהתמורה תשולם. עוד טוען התובע כי המנהלת היתה פסיכולוגית בהכשרתה, חסרת ניסיון בעסקי הבניה ולא היתה מסוגלת לנהל חברת בניה מלכתחילה. השאלה המתעוררת בתיק זה היא האם מתקיימים האלמנטים הדרושים להטלת אחריות אישית על הנתבעות 2,3. ב. תרמית בדיני חברות 4. תרמית בדיני החברות אינה תרמית במובן הרגיל המקובל בדיני עונשין. במונח תרמית אין הכוונה דווקא למרמה בוטה אלא די בשימוש שאינו ראוי במסך ההתאגדות באופן החורג מאופן ניהול עסקים רגיל, מתוך חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק. שאלת ניהול עסקים בתרמית, מתעוררת בדיני חברות בדרך כלל בשלב פירוק החברה. סעיף 373 לפקודה שקדמה לחוק מאפשר קביעת אחריות אישית של דירקטור שהיה שותף ביודעין לניהול עסקי החברה. אולם, הבעיה עלולה להתעורר גם שלא במסגרת פירוק אלא תתייחס לתקופת ניהול העסקים, ללא קשר לפירוק או אי פירוק החברה. 5. עניין אחריותם של נושאי משרה לפעולות התאגיד נדון בע"א 5017/92, מרכז הארגזים נ' עוזר, פ"ד נא (2) 200, 201 בו קבע כב' השופט טירקל כי תורת האורגנים באה לשרת יעדים חברתיים מסויימים. אין היא באה להגן על נושא משרה שסרח על ידי יצירת מצב שבו נשללת מן החברה או מן המפרק, האפשרות לתבוע אותו בגין מעלליו. יש לבחון את התנהגות בעל התפקיד בחברה כדי לברר האם התנהגות זו עומדת בקריטריונים הנדרשים כגון הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי והעדר הטעיה בוטה או מרמה. 6. הקריטריונים לניהול עסקים בתרמית במסגרת דיני החברות פורטו בתיק פירוק 315/92 המרצה 377/94, עו"ד גולדשטיין כמפורק ס. עויסאת נ' עויסאת, דינים מחוזי כו(8), 713. בפסק הדין הנ"ל קבע כב' השופט גינת כי שיטות המשפט השונות נוהגות להרים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית. לדבריו: "במקום שבו התרמית יוצרת מצג שווא, יש מקום להטיל על המנהלים שהיו חלק מתרמית זו את הנזקים שהביאה התרמית, יהא הכינוי שניתן לפעולה אשר יהא". 7. בספרו של י. גרוס, "דירקטורים ונושאי משרה בחברה" (המכון למחקר עסקים בישראל, תשמ"ט), ציין המחבר כי בעל מניות עשוי להיות אחראי מכוח הסעיף הנדון, רק אם יוכח כי הוא נטל חלק פעיל בהחלטות ניהוליות של החברה, אשר נעשו למטרת מרמה. אחד השיקולים בשאלת הרמת מסך הוא מבחן הקרבה. כאשר מי שפעל בשם החברה הוא המנהל ובעל המניות, משפיעות פעולותיו לא רק על החברה אלא שעקיפין גם עליו באופן אישי, כיוון שהרווח הבלתי הוגן שיצר עבור החברה אינו אלא הרווח שלו עצמו. במקרה כזה תהיה נטייה להרמת מסך יותר מאשר במקרה בו המנהל פועל עבור החברה שאין הוא בעליה ובעלי המניות הם זרים, שאין להם קשר למעשי המנהל. 8. על הרמת המסך בחברה ראה גם ספרה של ד"ר אירית חביב סגל "דיני חברות לאחר "חוק החברות החדש", הוצאת אל-טק 1999. המחברת מציינת כי בית המשפט הרים את מסך ההתאגדות כתגובה לשימוש לרעה שעשו בעלי המניות במסך ההתאגדות. ההנחה של מערכת המשפט היא כי על היזם לכבד את ההפרדה בין כיס העושר של החברה לבין כיס העושר הפרטי שלו. כמו כן, עליו להימנע ממימון פעילותו במבנה הון הצפוי להוביל את החברה לחדלות פרעון, קרי למצב שבו לא יהיו לנושים די מקורות הון בחברה על מנת להפרע את חובותיהם. ערוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן יותר, יחס מינוף גדול במיוחד והברחת נכסים מהחברה לבעלי המניות ללא תמורה ראויה, נחשבים לשימוש לרעה במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך. עד כאן הרקע הנורמטיבי לסוגיית התרמית בדיני חברות והטלת אחריות אישית, בהמשך יבחנו העובדות על רקע זה. אולם תחילה יש לדון בשאלה אחרת שהועלתה ע"י התובע. ג. ניהול החברה במספר חברים מופחת סוגיה זו היא סוגיה חדישה לאחר השינוי שחל בחוק החברות החדש. יש לדון בטענה המשפטית שמעלה התובע, הטענה מועלית לפי הדין הישן - פקודת החברות - אלא שבינתיים חוקק חוק החברות החדש והמצב המשפטי השתנה. יש צורך לבדוק מה משמעות השינוי ועד כמה משפיע השינוי על המצב לפי הפקודה הישנה. בשאלה זו טרם ניתנו החלטות ותקדימים מחייבים לאחר חוק החברות החדש. 9. התובע טוען כי החברה נוהלה במספר חברים בלתי מספיק. לטענתו, לפי סעיף 107 לפקודת החברות (לפני החוק החדש), אם פחת מספר חברי החברה ועמד על פחות משניים בחברה פרטית והחברה מנהלת עסקים יותר מ-6 חודשים במספר חברים מופחת, כל מי שהיה חבר בחברה בתום ששת החודשים, יהיה חייב לבדו בתשלום כל חובות החברה, בהם התחייבה לאותה תקופה. מר איתן נפטר בשנת 92' ורעייתו נותרה כבעלת המניות היחידה עד להתמוטטות החברה. פנקס החברים של החברה לא נמצא, ושינויים בבעלי המניות לא דווחו לרשם החברות, בהתאם לתדפיס הרשם. מכאן שנטען כי הנתבעת 2 נותרה בעלת המניות היחידה. ומכאן שעליה לשאת באופן אישי בחובות החברה. 10. אכן לפי פקודת החברות תיתכן הטלת אחריות אישית במקרה של ניהול עסקי החברה במספר חברים מופחת, אלא שהמצב נשתנה עם כניסת חוק החברות החדש. בחוק החברות החדש בוטל הצורך במספר חברים מינימלי ודי שיהיה בחברה חבר אחד. ראה לעניין זה ד"ר אירית חביב סגל "דיני חברות לאחר חוק החברות החדש", הוצאת אל-טק 1999 בעמ' 28-29. המחברת מציינת כי ההבחנה הישנה בין חברה פרטית לחברה ציבורית, לפי מספר החברים בוטלה והונהגו קריטריונים חדשים. החוק החדש מבטל את "מספרי המינימום" של בעלי מניות בחברה שנקבעו בפקודה. סעיף 3 לחוק החדש קובע במפורש: "לחברה יכול שיהיה בעל מניות אחד". השופט ד"ר שלמה לוין המשנה לנשיא בית המשפט העליון מציין בהקדמה לספר הנ"ל כי: "חוק החברות החדש חולל מהפכה בתיאוריה ובחיי המעשה. הסדרים ישנים נעלמו ואחרים באו במקומם. הוא מחייב את קהיליית המשפטנים כולה לחשיבה מחודשת, לניתוחם של מושגי יסוד ולבחינת יישומם בנסיבות קונקרטיות." 11. גם לסוגיה הקונקרטית שבתיק זה נדרשת חשיבה מחודשת ויש לבחון האם עדיין ראוי להחיל את הוראות הפקודה הישנה, אפילו אם היתה עדיין בתוקף בתקופה הרלוונטית. חיוב אישי בחובות החברה הוא צעד מרחיק לכת המתבקש במקרים מסויימים כאשר נפל דופי בפעולות בעלי המניות או המנהלים בחברה. כפי שפורט לעיל, הרמת מסך אפשרית במקרים של תרמית חוסר הגינות ופגיעה בעקרונות היושר וחוש הצדק, במקרים שבעלי מניות עשו שימוש לרעה במסך ההתאגדות. 12. במקרה דנן נפטר אחד מבעלי המניות ונותרה רק האלמנה כבעלת מניות ולא נרשמו בעלי מניות חדשים. בעובדות אלה כשלעצמן אין למצוא אי יושר, מרמה, או דופי מוסרי אחר, מכאן שהפגם שנוצר הוא פגם טכני שלא היו לו, כשלעצמו, השלכות על תפקוד החברה או על אפשרותה לפרוע את חובותיה. 13. ניתן להשוות לסוגיה אחרת שעברה מעולם דיני החברות והיא סוגיית "האולטרה וירס". כל עוד היתה בנמצא דוקטרינת האולטרה וירס, נוהלו התדיינויות רבות וניתנו פסק דין רבים בשאלה האם חרגה החברה מתחומי פעילותה, כפי שהוגדרו בתזכיר ההתאגדות, אך מששונתה הפקודה, נעלמה סוגיית האולטרה וירס וחסרונה לא הורגש עוד. גם סוגיית מספר החברים בחברה אינה רלוונטית עוד ובצדק. המחוקק בחוק החדש הבין כי אין משמעות למספר החברים בחברה פרטית. בארצות הברית לדוגמא, מזה עשרות שנים אין עוד צורך במספר חברים מינימלי בחברה פרטית, והעניין לא הפריע שם ליישום מוצלח של דיני החברות. מספר החברים כשלעצמו אינו משפיע על תפקוד החברה וגם כאשר יש חבר אחד בלבד בחברה, אין עובדה זו גורמת להטלת דופי אוטומטית באותו חבר. מכאן, שהטעם העומד בבסיס הרמת המסך - מניעת שימוש לרעה במסך ההתאגדות - אינו מתקיים במקרה זה. ניתן לפרש את הפקודה הישנה לפי רוח החוק החדש ומכאן שאין מקום להטלת אחריות אישית, אך ורק מהטעם שמספר חברי החברה ירד לאחד. עד כאן סוגיית מספר החברים בחברה וכעת יש לפנות לעובדות ולטענות הצדדים. טענות התובע בסיכומיו 14. הסכסוך בין הצדדים נוגע גם לשאלת אחריות הנתבעת 3, אשר שימשה כמנהלת החברה והיתה הכתובת המוסמכת מבחינתו של התובע, מכיוון שזו ניהלה איתו משא ומתן ביחס לתשלומים המגיעים לו בגין הסחורה. א. התובע טוען כי בעת הזמנת הסחורה ממנו מצבה של החברה היה רע מאוד וחשבונותיה עמדו לפני הגבלה. הנתבעת 3 כמנהלת החברה ידעה על כך או שהיה עליה לדעת שאין בכוחה של החברה לעמוד בתשלומים המגיעים לו. ב. התובע טוען כי הנתבעת 3 ניהלה עימו משא ומתן בחוסר תום לב והציגה בפניו מצגי שווא ביחס ליכולתה הכלכלית של החברה. בנוסף, טוען כי חוסר תום הלב התבטא בכך שהנתבעת 3 הניעה אותו למכור סחורה בסכומים נכבדים, תוך התחייבות כי התשלום עבור ההזמנה החריגה ישולם בזמן ובמזומן. נטען כי הנתבעת 3 הזמינה מן התובע את הסחורה על אף שידעה שבחשבון החברה התגבשו התנאים המתאימים להגבלתו, על פי חוק שיקים ללא כיסוי. כבר בחודש יולי 93 חזרו עשרה שיקים בחשבון החברה. ג. התובע טוען כי הנתבעת לא הציגה כל נתונים להראות כי מצבה של החברה היה שפיר בתקופה הרלבנטית ויש סתירות בגרסת הנתבעת בנושאים שונים, כגון תקופת כהונתה כמנהלת החברה היקף משרתה, תוך ניסיון להקטין את היקף תפקידה ותקופת פעילותה. ד. לטענת התובע עולה מעדותה של הנתבעת 3 כי ניהלה את החברה ברשלנות רבה: היא ניהלה את החברה אף שנעדרה כל ניסיון בענף הבניה, ובשוק הכלכלי בארץ, והתקשרה בשתי עסקאות חדשות, למרות שמצבה הכלכלי של החברה היה רע. 15. נטען כי הנתבעת אינה דוברת אמת לגבי הסדריה עם הבנק. על פי הנתבעת הבנק סייע לה כלכלית. מאידך, על פי דפי החשבון עולה שהבנק סירב לכבד שיקים רבים של החברה (בתקופה שבין 5/93, 6/94 - קריסת החברה) , זאת באופן רצוף ועקבי. העובדה שהחברה ביטלה שיקים רבים, ואין המדובר בשיקים בודדים מצביעה על כך שלא מדובר על בטול שהוא פועל יוצא מהתנהלות שגרתית אלא שהייתה בעיה קשה של תזרים מזומנים בחברה, לאורך תקופה ארוכה. בנוסף, נטען כי כאשר הנתבעת 3 הזמינה את הסחורה, ידעה כי החברה לא תוכל לעמוד בתשלום התמורה, זאת בהסתמך על ההתנהלות השוטפת בחשבונה. הנתבעת 3 מסרה לתובע שיקים על אף שידעה שחשבון החברה יוגבל על ידי הבנק, וכי השיקים שמועד פרעונם נקבע למשך עשרה החודשים העוקבים לאחר מסירתם, לא יכובדו על ידי הבנק, כולם או חלקם. נטען כי הנתבעת 3 הגבירה את רכישותיה מהתובע באופן משמעותי לפני קריסת החברה, וזאת החל מחודש 12/93 כאשר השיא היה בחודש 2/94 בחודש 2/94 רכשה הסחורה בסך: 75,067.2 ₪, לעומת סחורות הנעות בין 15,000 ל- 25,000 ₪ בממוצע לכל חודש. בנוסף, הסחורה בחודש האחרון היתה סחורה מסוג שטרם הוזמן קודם. התובע טוען כי טענת הנתבעת ביחס לכספים שהיו צפויים להתקבל בחברה עקב פרוייקטים קודמים, מופרכת ואין ממש בטענה כי עיכוב כספים או אי קבלתם בחברה היה חלק משגרת העסקים של החברה. 16. התובע טוען כי הנתבעת מתיימרת להסתמך על כספים שהיו אמורים להתקבל מחברה כלכלית בראשל"צ, על אף שהחשבונות לא אושרו. עוד טען כי בנושא זה יש סתירות בדבריה של הנתבעת (פרוטוקול עמ' 55) והחברה הכלכלית הוציאה התראות לנתבעת 1 ביחס להפרת ההסכם על ידה. לכן אי התשלום אינו אירוע בלתי צפוי, בניגוד לטענת הנתבעת. גם אם הכספים של החברה הכלכלית בראשל"צ היו מתקבלים במלואם עדיין סכומי חובותיה של הנתבעת בבנק באותו מועד היו גבוהים פי כמה. כלומר, החברה - נתבעת 1 - היתה חדלת פירעון ולא היה בכספים כדי למנוע את התמוטטות החברה. 17. התובע טוען כי הנתבעת אינה מדייקת בעובדותיה וסותרת את עצמה בנקודות שונות כגון מצד אחד טענה כי שילמה על מרבית הסחורה ומצד שני טוענת כי חלק מן הסחורה כלל לא התקבלה ולא דייקה לגבי מועדי השיקים. התובע טוען כי הדרך בה הנתבעת ניהלה את עניינה בבהמ"ש, יש בה משום משמעות ראייתית הפועלת לחובתה: לא הומצאו מסמכים רבים מטעמה של הנתבעת כגון: הסכמים עם צדדים שלישיים, תשלומים אשר ישולמו לחברה קודם לסכסוך ועוד. הנתבע ויתרה על עדים שיש בעדותם כדי להעיד על מצבה הכלכלי של החברה, ומכאן שהסתירה גם במשפט את המצב האמיתי של החברה עובר לקריסה. עד כאן טענות התובע. טענת הנתבעות 2,3, בסיכומיהם: 18. לטענת הנתבעות אין לביהמ"ש סמכות לדון בתיק לגופו היות שהחברה נתונה בפירוק ולכן יש לעכב את ההליכים נגד החברה. עוד נטען כי אין להגיש הליך עצמאי נפרד נגד אורגנים של החברה, שלא במסגרת תיק הפירוק. בטענה אחרונה זו אין ממש. ניתן להגיש תביעות נפרדות כנגד מי שהיו קשורים לחברה כבעלי תפקידים, בעלי מניות או כל אדם אחר שלדעת התובע גרם לו נזקים. בכל מקרה טענה מקדמית מהסוג הנ"ל צריך להעלות בתחילת המשפט. 19. עד כמה שהדבר נוגע לחברה אין הבדל גדול בין פס"ד לבין הגשת הוכחת חוב למפרק. במקרה זה ברור כי החברה חדלת פרעון ואין תועלת רבה בפס"ד או בתביעת חוב ישירות למפרק כנגד החברה. פסק הדין יכול לכל היותר להקל על המפרק בכך שיפטור אותו מן הצורך לבדוק את החוב באופן ספציפי. אולם פסק הדין אינו מקנה עדיפות לתובע יחסית לאנשים אחרים של החברה ואינו משנה את סדרי העדיפויות לפרעון חובות החברה יחסית לאנשים מועדפים, בעלי אגרות חוב, וכו'. כמו כן, אין ממש בטענה שהיה צורך להפריד בהליך נפרד את התביעה כנגד הנתבעות 2,3. עיכוב הליכים כנגד הנתבעת 1 אין בו כדי לסכל את המשך הדיון כנגד שאר הנתבעים. 20. אין ממש בטענת השיהוי בתביעה כנגד הנתבעות 2,3. ברור כי כל עוד יש סיכוי שהחברה תשלם אין צורך לתבוע בתביעה אישית. ברור כי גיבוש עילות אישיות לתביעה דורש מבחינה טכנית זמן רב יחסית להגשת תביעה פשוטה המבוססת על שטרות וחשבוניות בלבד. ברור כי כאשר התובע נותר עומד בפני שוקת שבורה , לאחר קריסת החברה, החל לטכס עצה כיצד יקבל את כספו, מכאן שאין ממש בטענה לגירסה כבושה היות שלצורך תביעה פשוטה אין צורך לבסס עילות אישיות. כמו כן אין ממש בטענה שהיה צורך להגיש תלונה במשטרה כתנאי להעלאת טענת מרמה.המשטרה ברוב המקרים אינה מתערבת בהליכים אזרחיים, במקרים של פירוק חברות. כמו כן "מרמה" בדיני חברות אינה דומה למרמה בהיבט פלילי כפי שהוסבר בפס"ד זה, ומכאן שהענין אינו בטיפול המשטרה בד"כ. 21. מסירת השיקים לתובע, שיקים שלא נפרעו אינה סותרת הגשת תביעה אישית כנגד המנהלים שניהלו את החברה, ואינה מעידה בהכרח על תום לב. השאלה היא רחבה יותר. יש צורך לבחון האם יתקיימו התנאים להטלת אחריות אישית, התנאים שנקבעו בחוק, בפסיקה, ובספרות, ואשר פורטו בפסק דין זה. 22. ב"כ הנתבעות טוען כי ההבטחה לתשלום במזומן התייחסה לשיטת עבודתו של התובע אשר נהג למכור שיש ומרצפות רק על בסיס מזומן ולאו דווקא לנטילת אחריות אישית ע"י הנתבעת 3. עוד טוענות הנתבעות כי אין ממש בטענה כי הנתבעת 3 התרשלה בביצוע תפקידה כמנהלת החברה וכי חייבת היתה לדעת כי החברה תקרוס. נטען כי היו תשלומים צפויים להיכנס לחברה תשלומים אשר עוכבו שלא כדין ע"י חייבים באופן בלתי צפוי ומכאן שהמנהלת לא היתה מודעת לסכנת הקריסה של החברה. הנתבעת 3 אינה חולקת על כך שלא היתה מנוסה בתחום הבנייה. אולם טוענת כי ניהלה את החברה באופן אדמינסטרטיבי בלבד, כאשר בצד המקצועי המשיכו לטפל מהנדסים ומנהלי עבודה. 23. הנתבעות טוענות כי למרות שהחברה חרגה במאות אלפי שקלים ממסגרת האשראי בבנק לא העיד הדבר על סכנה לקיומה, וזאת ניתן ללמוד מכך שהבנק איפשר לחברה להמשיך לפעול למרות שהיה רשאי להגביל את חשבונה כבר קודם למועד שעשה זאת בפועל. הנתבעות טוענות כי הבנק הוא שהפר את הסטטוס קוו ופעל לפתע להגבלת החברה ובכך גרם לקריסתה. עוד נטען כי במהלך השנים 93-94 שבמהלך החזירה החברה הלוואה של 700,000 ₪ והיתה צפויה לקבלת כספים מחייבים שונים, ולראיה גם מפרק החברה אמר "כי לחברה מגיעים כספים". עד כאן טענות הנתבעות. דיון 24. לטעמי, הקושי העיקרי מבחינת הנתבעות נובע מהגדלת ההזמנות באופן חריג לקראת קריסת החברה, תוך הזמנת פריטים שהחברה לא נהגה להזמין באופן רגיל מהתובע. הדבר מחזק את הרושם שהחברה, כבר היתה בקשיים באותו שלב. יש להניח כי חלק מהספקים הזהירים חדלו לספק סחורות או שדרשו ערבויות אישיות ומכאן שהיה צורך לנצל נאיביות מסויימת של התובע ולהגדיל את ההזמנות אצלו תוך ניהול מסע שיכנוע ע"י הנתבעת 3, כפי שהתברר מהעדויות. 25. ואכן התובע נפל בפח וסיפק את הסחורות הדרושות למרות שהיקף ההזמנות גדל במפתיע פי 5 או 6 יחסית להיקף ההזמנות המקובל בין הצדדים. כלומר, לא עוד התנהלות שיגרתית של עסקים בין שני הצדדים בהיקף הרגיל אלא לפתע הזמנות חריגות תוך מתן הבטחה של הנתבעת 3 לפרעון החובות. והכל סמוך לפני קריסת החברה. 26. ב"כ הנתבעות טוען כי אין כל חידוש בניהול חברות בגרעון, בחריגה מאשראי בנקאי מאושר. טענה זו נכונה אך השאלה היא מה נעשה עובר לקריסת החברה והאם ידעה המנהלת או חייבת היתה לדעת שהחברה קורסת. ניהול חברה בגרעון אינו מצביע בהכרח על ידיעה בדבר קריסה קרובה של החברה, אולם הגדלת ההזמנות תוך מסע שיכנועים חריג מצביע על כך שהמנהלת היתה מודעת בהכרח למצוקה הגוברת של החברה, ולכן ניסתה להשיג חמרי בנין ממקורות חדשים, תוך הגדלת האשראי, ללא תשלום מיידי ותוך מתן הבטחות לפרעון. 27. אין צורך שהמנהלת תדע בוודאות שהחברה תקרוס, ואין הגנה בכך שהמנהלת קיוותה אולי שהחברה תתאושש אם תמשיך לנהל את עסקיה במשך תקופה נוספת. משחלה הרעה משמעותית במצב החברה מבחינת תזרים המזומנים, וכאשר התעכבו באופן מהותי תשלומים שהגיעו לחברה גדל בהכרח הסיכון לקריסת החברה. בשלב זה לא היתה המנהלת רשאית עוד ליטול סיכונים נוספים על חשבון הספקים, ובודאי שלא היתה רשאית להגדיל ההזמנות יחסית לעבר. 28. ברור שאם החליט הבנק להפסיק את האשראי ולהחזיר שיקים, לא עשה זאת על סמך גחמה אישית של אחד מפקידי הבנק, אלא כנראה הסתמך על הערכה של כלכלני הבנק, או מי שהיו ממונים על האשראי לחברה, כי החברה מצוייה בסיכון גבוה לקריסה והסיכוי להתאוששות נמוך. 29. כמו כן ברור שהבנק לא הפסיק את האשראי באופן מפתיע, כפי שטוען ב"כ הנתבעות (ללא שהובאה לכך כל ראייה). אלא, כפי שמקובל לאחר שיחות ובירורים רבים, אילו אכן היו סכומים גדולים צפויים להכנס בתמורה לעבודות שביצעה החברה, אפילו באיחור, ברור שהמנהלת היתה מגלה עובדה זו לפקידי הבנק שהאיצו בה מן הסתם לשלם את חובותיה, ולהקטין את האובליגו בבנק, והבנק לא היה ממהר להפסיק את האשראי. 30. התובע טוען כי אפילו אם היו תשלומים שעוכבו ושאמורים היו להגיע לא די היה בהם כדי לכסות את חובות החברה. ואכן טענה זו הוכחה למעשה היות שאילו הגיעו הסכומים אפילו באיחור. יתכן שניתן היה לקבל את החוב מהמפרק ולהימנע מתביעה אישית כנגד הנתבעות 2,3. מכאן שהתשלומים לא הגיעו או שהגעתם המאוחרת לא שיפרה את המצב באופן משמעותי. 31. נקודה נוספת שהצדדים התייחסו אליה מתייחסת למיומנותה של נתבעת 3 בניהול עסקי בניה. אכן לנתבעת 3 לא היתה כל מיומנות בעסקי בניה, והחלה לנהל את עסקי החברה במפתיע עקב מחלת המנהל הקודם. 32. ניהול חברת בניה אינו עניין קל משקל ואינו עניין פשוט כלל במציאות המסחרית הקשה בארץ. אין די בשימוש ביועצים טכניים כגון מהנדסים ומנהלי עבודה. ניהול חברת בנייה אינו נושא טכני בלבד, ואין די בכך שהמבנים שהוקמו לא יקרסו אלא יש לדאוג גם לניהול מקצועי של בעל נסיון קודם, בניהול חברות בניה שימנע את קריסת החברה עצמה. 33. הטענה שאדם שהוא פסיכולוג בהכשרתו וחסר כל נסיון בעסקי בניה יכול להתחיל לנהל מהיום למחר חברת בנייה אינה רצינית. גם אם אותו מנהל חדש יעסיק "יועץ פיננסי" כפי שנטען. כמו בתחומים רבים, (גם בפסיכולוגיה), יש צורך בהתמחות לפני שמתחילים בעיסוק ממש. יש צורך בתקופת לימוד שבה יוסיף המתלמד כישורים מעשיים לכישורים האקדמיים שרכש, אין ספק כי בענף הבניה יש חשיבות רבה לניסיון מעשי. אלא שבמקרה של הנתבעת 3 לא היו לה כל כישורים רלבנטיים לענף הבניה, לא אקדמיים ולא מעשיים. 34. הצעד הראוי שהיה רצוי עקב הסתלקותו של המנהל הקודם שהיה בעל נסיון, היה לפחות שימוש במנהל מיקצועי, אדם בעל נסיון בניהול חברות בניה, קבלן בעל נסיון, אלא שלפי העדויות, הנתבעת 3 היא שניהלה את החברה, לטענתה באמצעות יועצים, כגון יועץ פיננסי ומהנדס. 35. מבחינה זו נטלה הנתבעת 3 סיכון רב, ייתכן שהיתה מצליחה בעבודתה, אולם באותה מידה עלול היה ניהול מתוך חוסר נסיון קודם להוביל את החברה לקריסה. סיכון זה לא היתה הנתבעת 3 רשאית ליטול אלא בשם עצמה, ולא עבור אחרים. 36. בהיבט כולל מתברר כי בתיק זה מתקיימים שני אלמנטים נפרדים אך מצטברים המצביעים על אחריות אישית של הנתבעות. לא רק שהוגדלו ההזמנות באופן ניכר סמוך לקריסת החברה, במועד שבו כבר בוודאי קיים היה סיכון גבוה לאי פרעון החוב, אלא שמלכתחילה התיימרה הנתבעת 3 לנהל חברת בנייה ללא שהיו לה הכישורים המתאימים לעשות זאת, דבר שהגדיל בהכרח את הסיכון לקריסת החברה, הכל בידיעת ובהסכמת הנתבעת 2. 37. כפי שפורט לעיל הקריטריונים להטלת אחריות אישית הם הגינות אלמנטרית, תום לב מינימלי, אי - יצירת מצג שווא, ואי מימון פעילות החברה באופן הצפוי להוביל לחדלות פרעון, ואי נטילת סיכונים חריגים בעת ניהול החברה. 38. במקרה זה נטלה הנתבעת 3 סיכונים חריגים מלכתחילה בעת שהתיימרה לנהל את החברה ושוב נטלה סיכון חריג לקראת קריסת החברה כאשר הזמינה סחורות מתוך ידיעה כי הסיכוי לפרעון התמורה נמוך ביותר. 39. הנתבעת 3 אף השתתפה באופן פעיל בשכנוע של התובע לספק את הסחורה ומכאן שגם מבחינה זו נטלה על עצמה אחריות. מתקיים גם מבחן הקירבה, דהיינו השתתפות באופן פעיל בפעולות שהובילו בסופו של דבר לקריסת החברה. 40. באשר לנתבעת 2 היא ידעה או חייבת היתה לדעת את מצב החברה וכן את עצם הניהול הבלתי מקצועי של קרובת משפחה שהיתה נטולת הכישורים הדרושים להפעלת החברה, ומכאן שגם הנתבעת 2 נושאת באחריות וחייבת בתשלום. התוצאה היא שיש לקבל את התביעה. דיני חברותבעלי מניותמניותאחריות אישית