פסק דין השופטת ד' דורנר: העובדות, ההליכים והטענות ‎1. בתאריך ‎26.10.87 נכרת הסכם בין שלושה - המערער בע"א ‎3264/01 (המשיב בע"א ‎4234/01) (להלן: המערער), המשיב ‎1 בע"א ‎3264/01 (המערער ‎1 בע"א ‎4234/01) (להלן: המשיב), ואחד, יהודה שופן - להקמת חברה לניהול אולמות שמחה (להלן: החברה), ולהשקעה בה בחלקים חברה הוקמה בתאריך ‎10.1.88. כל אחד מן השותפים, שהוקצו לו ‎33 מניות, השקיע בחברה ‎62,000 ש"ח כהשקעה ראשונית והשלושה מונו לדירקטורים. במסמכי היסוד של החברה נאסרה העברת מניות ללא אישור הדירקטורים. כעבור כחודש השקיע המערער בחברה ‎21,232 ש"ח נוספים, כך שסך ותיו בחברה עד לחודש אפריל ‎1989 הגיע לסכום של ‎83,232 ש"ח. במהלך תקופה זו שולמו הוצאות החברה על-ידי המשיב, שהשקעותיו שלו בחברה הגיעו עד לחודש אפריל ‎1989 לסך של ‎2,689,818 ש"ח בחודש ספטמבר ‎1988, שעה שהמערער שירת במילואים, שלח לו המשיב הזמנה לאסיפת מנהלים ובעלי מניות שנקבעה לתאריך ‎15.9.88, אשר בסדר-יומה נקבע דיון בהעברה ובהקצאת מניות ובבחירת דירקטורים לחברה. הגם שהמערער לא השתתף באסיפה, הוחלט בה להעביר את מניותיו של שופן למשי למעט מניה אחת שהועברה לאישתו של המשיב, אורית איליה, כך שהמשיב הפך למחזיק רוב המניות. כן הוחלט באסיפה להקצות ‎9,620 מניות למשיב ו‎280- מניות למערער. בנוסף, בוטלו זכויות החתימה הקיימות, והמשיב לבדו הוסמך לחייב את החברה בחתימתו בישיבת הנהלה שהתקיימה כעבור כחודש, ואשר בה השתתף המערער, הודיע שופן על התפטרותו מהנהלת החברה ובמקומו מונתה אורית איליה. בשלהי שנת ‎1988 הגישו החברה והמשיב מזה, והמערער מזה, תביעות הדדיות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיב והחברה - בתובענה שהוגשה בדרך של המרצת-פתיחה - תבעו מתן פסק-דין המצהיר כי ההחלטה על הקצאת המניות תקפה, כי המערער הפר את הסכם השותפות בכך שנמנע מלהשקיע ספים בחברה, וכי, על-כן, מניותיו שייכות למשיב. ואילו המערער עתר למתן צו מניעה נגד החברה האוסר על כינוס ישיבת הנהלה וכן למתן צו לכינוס אסיפה שתדון בפיטוריו כדירקטור. שני הצדדים, על-פי הסכם ביניהם, חזרו בהם מן התביעות. בעקבות זאת, במשך מספר שנים נוהלה החברה על-ידי המשיב לבדו, בעוד המערער ממשיך להחזיק במניותיו מבלי להוסיף ולהשקיע בחברה סכום כלשהו מעבר לכספים שהשקיע מיד לאחר הקמתה. ‎2. בתאריך ‎8.10.91 מינה המערער אדם בשם ראובן ניסים למיופה-כוחו בחברה, וזאת למען יפקח מטעמו על ניהול החברה, הוצאותיה והכנסותיה. אלא, שבייפוי-הכוח, שנוסח על-ידי עורך-דינו של המערער, עורך-הדין אהרן רוקח, נרשם כך אני החתום-מטה, בסנינו ג'רר, מייפה בזה את כוחו של ראובן ניסים... כדלקמן: לפעול בשמי ומטעמי [בחברה]... בכל דבר ועניין, ולפקח מטעמי על ניהול המקום, ובכלל זה הוצאות והכנסות כספים". המערער, שחשש כי ניסים עשוי לעשות שימוש בלתי-חוקי בייפוי-הכוח, הודיע לניסים בחלוף חודש בלבד על ביטול יפוי-הכוח, וכעבור ‎13 ימים נוספים הודיע עורך-הדין רוקח למשיב בשיחה טלפונית על ביטול יפוי-הכוח שניתן לניסים. אלא שביני וביני, מכר ניסים את מניותיו של המערערלמשיב תמורת סכום של ‎150,000 ש"ח: בתאריך ‎20.11.91 העביר ניסים את מניותיו של המערער למשיב באמצעות שטרי העברת מניות, שנחזו לשאת עליהם את חתימתו של המערער - הגם שניסים עצמו היה החותם - קיבל מן המשיב את תמורת המכירה, ואת הכסף שקיבל שילשל ניסים לכיסו דבר מכירת מניותיו על-ידי ניסים נודע למערער בחודש פברואר ‎1992. או אז הגיש המערער תלונה למשטרה כנגד ניסים, שבעקבותיה הוגש נגד ניסים כתב-אישום והוא הורשע בעבירות של זיוף וקבלת דבר במירמה. ‎3. על רקע זה הגיש המערער תובענה נגד המשיב והחברה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שבה עתר למתן הצהרה שלפיה אין תוקף להעברת המניות משופן למשיב ולהקצאת המניות שדיללה את השקעותיו של המערער בחברה, וכן העברת מניותיו שלו למשיב על-יסוד שטר ההעברה המזויף; וכי על-ל-פנים, בהדיחו אותו מתפקידו כדירקטור בחברה, ובכך ששם ידו על רכושו בדרכי עושק, התעשר המשיב שלא-כדין על חשבונו. בגדר תביעתו ביקש המערער לחייב את הנתבעים במתן חשבונות. המשיב מצידו הכחיש טענות אלה, ובתביעה נגדית שהגיש תבע מן המערער פיצויים בשל הפסדים שנגרמו לו - לטענתו - עקב הפרת המערער את חוזה השותפות, שבגידרה נמנע המערער מלהשקיע בחברה כספים כפי שהבטיח ואף פגע במוניטין של החברה. ‎4. במהלך קדם-משפט שנערך בפני שופטת בית-המשפט המחוזי דרורה פלפל הוחלט, כי התובענה שהגיש המערער תידון בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון תידון השאלה אם המערער זכאי לחשבונות מן הנתבעים. ‎5. בית-המשפט המחוזי, בפסק-הדין שניתן מפי השופט אברהם טל, אשר המשפט התברר לפניו, מצא על-יסוד ראיות שהיו מהימנות עליו, כי אומנם המשיב קיים את האסיפה על אף בקשת המערער לדחותה, אלא שהמערער השלים לאחר מעשה עם ההחלטות שהתקבלו באותה אסיפה, לרבות עם ההחלטה על הקאת המניות בחברה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי המערער ביטל תביעה שהגיש, נמנע מלהביע התנגדות לניהול החברה על-ידי המשיב, לא התערב בניהולה ולא השקיע כסף מעבר להשקעתו הראשונית. עוד מצא בית-המשפט המחוזי, כי החלטה שהתקבלה בהיעדרו של המערער, הגם שדיללה את אחזקותיו בחברה, לא קיפחה אותו נוכח מיעוט השקעותיו בחברה לעומת השקעות המשיב, וכי ההחלטות באותה אסיפה התקבלו משיקולים כלכליים, לטובת החברה, ולצורך פעילותה השוטפת. באשר לטענה הנוגעת למכירת המניות למשיב על-ידי ניסים מצא בית-המשפט המחוזי, כי על-פי לשונו הרחב של יפוי-הכוח, ניסים הוסמך גם למכור את מניותיו של המערער; כי המחיר שבו נמכרו המניות היה סביר ושיקף את ערכם; כי המשיב לא ידע על ביטול יפוי-הכוח, וכי הודע לו על-כך רק לאחר כריתת ההסכם למכירת המניות ולאחר ששילם את התמורה לידי ניסים. בעניין זה דחה בית-המשפט המחוזי את טענותיו של המערער, כי המשיב היה שותף למעשיו הפליליים של ניסים, וקבע כי המשיב רכש את המניות בתמורה ובתום-לב. אף התביעה-שכנגד שהגיש המשיב נדחתה בשל זניחתה על-ידי המשיב והחברה, שלא התייחסו בסיכומיהם לתביעה זו כלל ועיקר. על פסק-דין זה ערערו שני הצדדים. ‎6. המערער טען, כי בית-המשפט המחוזי טעה בקובעו שהשלים עם החלטות האסיפה ושהחלטות אלה לא קיפחו אותו. המערער הוסיף וטען כי בית-המשפט המחוזי התעלם מראיות - ובמרכזן מאזן הבוחן של החברה - שהוכיחו כי במועד קבלת ההחלטה בדבר דילול אחזקותיו של המערער בחברה, היו השקותיהם של המשיב ושל המערער כמעט שוות, כך שהדילול לא היה לטובת החברה. המערער טען עוד, כי תביעתו נדחתה בשל טענת הגנה שהעלה המשיב בדבר שיהוי בהגשת התביעה, הגם שיסוד מרכזי בהגנה זו, שינוי מצב לרעה של הנתבע - לא הוכח. לעניין מכירת המניות טען המערער, כי אף אם המשיב לא ידע על זיוף שטרי ההעברה, עדיין העיסקה בוססה על מסמכים מזויפים, והיא בטלה. ואילו המשיב והחברה טענו, כי בית-המשפט המחוזי טעה בהסיקו מהימנעותם בסיכומיהם מלהתייחס לתביעה הנגדית, כי זנחו אותה, שכן, הם פעלו על-פי החלטה שניתנה במסגרת קדם-המשפט, שבגידרה נקבע כי בשלב הראשון תידון אך השאלה אם חייבים הם במתן חשבונות למערער. עוד נטען, כי, על-כל-פנים, בית-המשפט המחוזי טעה כאשר לא חייב את המערער בתשלום הוצאות-משפט. טענות המערער ‎7. טענותיו של המערער כנגד העובדות שנקבעו בפסק-הדין אינן יכולות להתקבל. ממצאיה של הערכאה הראשונה - לרבות בדבר השלמת המערער עם ההחלטה על הקצאת המניות שנתקבלה בהיעדרו, היקף השקעותיו לעומת השקעות המשיב, ורכישת המשיב את מניותיו של המערער בתמורה ובתום-לב - מעונים היטב בחומר הראיות שהיה מהימן על בית-המשפט המחוזי, ואין יסוד להתערב בהם. יש איפוא לבחון את הערעור על בסיס העובדות שקבע בית-המשפט המחוזי. השאלות המתעוררות הן על-כן, ראשית, אם על-פי דין יש תוקף להחלטות האסיפה הכללית שהתקבלו בהיעדרו של המערער. ושנית, אם יש תוקף למכר מניותיו של המערער על-ידי ניסים, חרף העובדה שהמכר נעשה ללא הרשאת המערער לכך. ‎8. התשובות לשתי השאלות כאחת, תלויות בממצאים העובדתיים. כך, באשר להחלטות האסיפה מצא בית-המשפט המחוזי, כי המערער השלים עימן. מסקנה זו אינה מבוססת רק על חזרתו של המערער מן התביעה שהגיש, אלא גם על התנהלותו של המערער במשך השנים שבהן המשיב ניהל לבדו את החברה ושקיע בה כספים רבים, תוך שהמערער מסכים לכך. די בממצא עובדתי זה כדי לדחות את טענות המערער כנגד תוקפן של ההחלטות. ‎9. זאת ועוד, במקרה שבפנינו נתמלאו אף התנאים המקימים הגנה של שיהוי. כידוע, יסודו של השיהוי הוא בתורת ההשתק מכוח מצג, המהווה כיום פן של תורת תום-הלב המעוגנת בסעיפים ‎12 ו‎39-, ביחד עם סעיף ‎61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג‎1973-. ראו רע"א ‎4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד, פ"ד מז(‎5) 94 (להלן: רע"א עזרא), בע השתק מכוח מצג מונע מצד מלהתכחש למצג שהציג בפני אחר, אם אותו אחר הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר, ושינה עקב כך את מצבו לרעה. ראו ‎George Spencer Bower and Alexander Kingcome Turner, The Law Relating to Estoppel by Representation (3rd ed., 1977), 4. לעיתים, הימנעותו של התובע מלתבוע את זכויותיו במשך זמן ניכר, עולה כדי מצג כלפי הנתבע כי אין בדעתו של התובע לעמוד על זכויותיו. אם הנתבע הסתמך על מצג זה ושינה את מצבו לרעה, תידחה התביעה עקב שיהוי. במקרה כזה, הגשת התביעה תעלה כדי שימוש בזכות שלא בתום-לב, ועל-כן יהיה מקום לדחותה. השוו רע"א עזרא, שם. ‎10. בענייננו, בבטלו את התובענה שהגיש נגד המשיב והחברה, ובהימנעותו מלשוב ולתבוע את זכויותיו במשך שנים, ובהגישו את התביעה רק לאחר שניסים מכר את מניותיו למשיב, יצר המערער מצג כלפי המשיב, שלפיו הוא מקבל עליו את החלטות האסיפה. עוד הוכח, כי המשיב, בהסתמכו על מג זה, השקיע בחברה סכום הגדול פי ‎40 מן הסכום שהשקיע בה המערער. בכך שינה המשיב את מצבו לרעה. במקרה שבפנינו נתמלאו איפוא התנאים המקימים למשיב הגנה של שיהוי. על-כן, יש לדחות את הטענה הנוגעת לתוקף החלטות האסיפה. ‎11. באשר לטענה המבוססת על זיוף שטרי ההעברה, הרי שהגם שהסכם למכירת מניות אינו מעביר את הקניין בהן, ולשם העברה שכזו נדרשים שטר העברה ורישום הנעבר בפנקס החברים, עדיין קונה שביצע את התחייבויותיו על-פי הסכם המכירה זכאי לאכיפת ההסכם אף אם אינו אוחז בשטר העברה.ראו דברי השופטת מרים בן-פורת בע"א ‎112/76 עזבון המנוח פיסטול נ' עורפז בע"מ, פ"ד לא(‎2) 466, בע' ‎471 השאלה המתעוררת היא, על-כן, אם ההסכם למכירת המניות שנכרת בין ניסים, כשלוחו של המערער מכוח יפוי-הכוח, לבין המשיב, שהיה צד שלישי, הוא תקף. זאת, הגם שעל-פי לשונו הברורה של יפוי-הכוח, המכירה נעשתה בפועל ללא הרשאת השולח, והצד השלישי שילם עבור תמורת המניות לאחר שהשולח הודיע לשלוח - אך לא לצד השלישי - על ביטול יפוי-הכוח. ‎12. בשליחות שנוצרה על-ידי הודעת השולח לצד השלישי בדבר השליחות - וכך היה הדבר בענייננו - היקף השליחות מותנה לא רק ברצונו של השולח, אלא גם במובנה האובייקטיבי של ההודעה המפורשת הנמסרת לצד השלישי. ובהתנגשות בין רצונו של השולח לבין ידיעתו של הצד השלישי, נקבע יקף השליחות על-פי המצג האובייקטיבי שהעמיד השולח בפני הצד השלישי. ראו אהרן ברק, חוק השליחות (כרך ראשון, תשנ"ו), ‎630-603. כפועל יוצא, לסיום השליחות על-ידי השולח אין נפקות כלפי הצד השלישי אם הצד השלישי אינו יודע עליה. ראו סעיף ‎15(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה‎1- (להלן: חוק השליחות), הקובע "לא ידע הצד השלישי על סיום השליחות, זכאי הוא לראותה כנמשכת". מכאן, כי הגם שהשלוח פעל ללא הרשאת השולח, הרי משהציג השולח מצג אובייקטיבי של הרשאה בפני הצד השלישי, נוצרת שליחות ממש לפי חוק השליחות. שליחות זו נבדלת מן השליחות-הנחזית, המבוססת על השתקתו של השולח, שהציג מצג של הרשאה כלפי הצד השלישי - אם זה שינה את מצבו לרעה - מלטעון כלפי הצד השלישי כי השלוח פעל ללא הרשאה או חרג מן ההרשאה. כדברי השופט אליהו מצא, "סעיפים ‎3 ו‎6- לחוק השליחות נתפסים כמגלמים את מוסד השליחות הנחזית כנורמה של שליחות ממשית, שיסודה בפירוש מצגו של השולח, כלפי הצד השלישי, ביחס להיקף הרשאתו לשלוח..."ע"א ‎445/88 כונס הנכסים הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' שטיבל, פ"ד מד(‎3) 331 (להלן: ע"א שטיבל), בע' ‎340). ראו גם דברי הנשיא מאיר שמגר בע"א ‎1286/90 בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(‎5) 799, בע' הספרות המשפטית רואה בהרשאה אובייקטיבית כלפי הצד השלישי פעולה משפטית חד-צדדית, המשתכללת עם קבלת ההודעה על-ידי הצד השלישי, בעוד שביטול השליחות על-ידי השולח משתכלל אף הוא עם קליטתו על-ידי הצד השלישי. ראו ברק, שם בע' ‎618; והשוו דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך שני, תשנ"ג), ‎1088. כל זאת, במגבלה אחת: התנהגות השולח לא תיצור שליחות במקום שהצד השלישי ידע, או חייב היה לדעת כאדם סביר, על היעדר ההרשאה של השלוח. ראו סעיפים ‎15 ו‎18- לחוק השליחות. השליחות הממשית היא איפוא פורמאלית באופיה, ואינה מתחשבת בשיקולים של . הבעת רצון על-ידי השולח בכפיפות לקליטתה על-ידי הצד השלישי לבדה יוצרת אותה, והדרישה לסבירות היא נוקשה. על-כן, לצורך השגת תוצאה צודקת יש מקום לעתים להפעלת דיני ההשתק כהשלמה לדיני השליחות. ראו ע"א ‎1873/92 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל (לא פורסם; ניתן בתארי ‎10.4.95); ע"א שטיבל, שם. ראו גם ברק, שם, בע' ‎627 על-פי כללי השליחות הנחזית, השולח מושתק מלהתכחש למצג שהציג בפני הצד השלישי שלפיו השולח פעל מכוח הרשאתו, רק אם אותו צד שלישי הסתמך על אותו מצג בתום-לב ובאופן סביר ושינה עקב כך מצבו לרעה. מכאן גם, שמצג השולח כלפי הצד השלישי לא ייצור שליחות במקום שהצד השלישי ידע או חייב היה לדעת, או אף לחשוד, כאדם סביר, כי השלוח פועל בהיעדר הרשאה. ראו למשל, ע"א שטיבל, שם; דנ"א ‎1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(‎5) 31, בע' ‎78 סיכומו-של-דבר, כאשר הצד השלישי לא ידע על היעדר ההרשאה, וכאדם סביר ותם-לב לא היה חייב לדעת על-כך, הרי שפעולה של שלוח, הגם שנעשתה ללא הרשאה ותוך מעילה באמון השולח מחייבת את השולח. הסביר זאת השופט אהרן ברק: היקף ההרשאה [ייקבע] על-פי חזותה החיצונית, כפי שהיא נתפסת אצל הצד השלישי, וחזות חיצונית זו יכול שתהא רחבה דיה כדי לכלול בחובה את פעולתו המשפטית של השלוח חרף נסיבותיה האסורות. טול שלוח, המתקשר עם צד שלישי בשם שולחו אך העושה כן בתרמית ואך לשם קידום ענייניו הפרטיים שלו ואינו מגלה זאת לצד השלישי. אם פעולת השלוח נופלת למסגרת חזותה החיצונית של הרשאתו, כפי שהוצגה לפני הצד השלישי על-ידי התנהגות השולח, יש בה כדי לחייב ולזכות את השולח, חרף אופיה הפרטי והאסור. [ע"א ‎318/82 יעבץ נ' סוכנות המכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(‎4) 85, בע' ‎9 וראו גם דברי השופט מצא בע"א שטיבל, שם בע' ‎341. ‎13. נמצא, כי בכך שניסים מעל באמונו של המערער, וללא הרשאה מצידו מכר את מניותיו של המערער ואת התמורה נטל לעצמו, אין כדי לפגוע בתוקף פעולותיו אלה כלפי המשיב, אשר, כאמור, נעשו בגדר יפוי-הכוח שנתן המערער בידיו של ניסים, ואשר על ביטולו המשיב לא ידע. ואילו השאל אם בנסיבות העניין חייב היה המשיב, כאדם סביר ותם-לב, לדעת, או, למצער, לחשוד כי ניסים פועל ללא הרשאה, היא שאלה שבעובדה. כאמור, בעניין זה מצא בית-המשפט המחוזי כי המחיר ששילם המשיב עבור המניות היה סביר וייפוי-הכוח היה רחב; כי המערער, הגם שביטל את יפוי-הכוח בשל חשש כי ניסים יעשה בו שימוש בלתי-חוקי, לא שיתף את המשיב בחששותיו אלו, והודיע למשיב על ביטול יפוי-הכוח רק אחרי שהמשיב שילם לניסים בתום-לב עבור המניות תמורה, שאף הייתה הוגנת. כאמור לעיל, בממצא זה אין מקום להתערב. ערעור המשיב והחברה ‎14. מעיון בהחלטת השופטת פלפל על פיצול הדיון בתביעתו של המערער עולה, כי אין הצדקה כלשהי לאי-התייחסות המשיב והחברה בסיכומיהם לתביעתם הנגדית. ראשית, כאמור, החלטתה של השופטת פלפל דנה בתביעת המערער. ושנית, הפיצול הוא בין שלב הדיון באחריות לבין שלב הדיון בשיעו הנזק. כלומר, גם אם המשיב והחברה הבינו שפיצול זה נוגע אף לתביעה-הנגדית, למצער היה עליהם להתייחס בסיכומיהם לשאלת אחריותו של המערער לנזקים, שלטענתם נגרמו להם. מכאן, שבדין קבע בית-המשפט המחוזי כי התביעה הנגדית נזנחה. בנסיבות אלו, מוצדק היה גם להימנע מפסיקת הוצאות לטובת החברה והמשיב. אני מציעה איפוא לדחות את שני הערעורים ואף להימנע מחיוב שני הצדדים בהוצאות-משפט. ש ו פ ט ת השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. דיני חברותבעלי מניותמניותאסיפה כללית