מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

החלטה מונחת בפני בקשתם של המנהלים המיוחדים של בנק למסחר בע"מ (להלן: "הבנק"), כי אורה להם כיצד לנהוג בדרישת שלטונות מס הכנסה, כי ימסרו לידיו רשימות של לקוחות הבנק למסחר, אותם מתכוונת המדינה לפצות באמצעות בנק ישראל, וזאת עוד טרם לחלוקת הכספים. זאת, עקב הסמכות הנתונה בידן לדרוש מידע בפרק שני לפקודת מס הכנסה, והוראת סעיף 140 לפקודה בפרט. לאחר שעיינתי בעמדת המנהלים המיוחדים ובעמדת מס הכנסה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה; 1. הבנק קרס כתוצאה ממעילת ענק, ונקלע להליכי פירוק. עקב כך, נקלעו לקוחותיו למצוקה קשה, באשר לא ניתן להם למשוך כסף מחשבונותיהם. לאחר חודשים של עיכובים, ולאחר שניתנה החלטת בנק ישראל לפצות את הלקוחות בשווי פקדונותיהם, קרבה העת לבצע חלוקה ראשונה מכספי הפיצוי. 2. ביום 21.8.02, דרשה נציבות מס הכנסה כי המנהלים המיוחדים ימציאו לה את רשימת לקוחות הבנק אותם מתעתדת המדינה לפצות, עוד טרם לחלוקת הכספים, וזאת לאור סעיף 140 לפקודת מס הכנסה וזו לשונו. "על אף האמור בכל דין אחר רשאי פקיד השומה לדרוש מכל עובד של גוף ציבורי שיספק כל פרט הנדרש לענין פקודה זו והוא בידיעתו או ברשותו של אותו עובד, אך אין לחייב מכוח סעיף זה עובד כאמור לגלות פרטים שעליהם הוא חייב בשמירת סודיות לפי פקודת הסטטיסטיקה, 1947, או לפי חוק בנק הדואר, תשי"א-1951, או לפי חוק בנק ישראל, תשי"ד-1954. עובד שנדרש כאמור יספק את הפרטים תוך 30 יום מיום הדרישה או במועד אחר שצויין בדרישה. לענין סעיף זה "גוף ציבורי" - המדינה, כל גוף העומד לביקורתו של מבקר המדינה וכל גוף אחר ששר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, קבע אותו כגוף ציבורי". (ההדגשות שלי - ו.א). כמו כן, מסתמכים שלטונות המס על הוראת סעיף 135(א), לפקודת מס הכנסה, כדלקמן: "בעל עסק או משלח-יד חייב, אם דרש זאת ממנו פקיד השומה, למסור לפקיד השומה ידיעות ומסמכים בנוגע לקשריו העסקיים עם ספקיו, לקוחותיו או מי שיש לו אתו קשרים עסקיים, אף-על-פי שידיעות ומסמכים אלה אינם דרושים לבירור הכנסתו הוא; ואולם אם הודיע לפקיד השומה תוך 15 יום מיום קבלת הדרישה, כי הדבר כרוך בעבודה מנהלית רבה, חייב הוא לאפשר לפקיד השומה לאסוף בעצמו את הידיעות והמסמכים האמורים". 3. לאור דרישה זו, התעכבה חלוקת הכספים, והונחה בפני בקשת המנהלים המיוחדים, כי אורה להם כיצד לנהוג בדרישת שלטונות המס. טענות המנהלים המיוחדים; 4. על תאגיד בנקאי חלה חובת סודיות ביחסיו עם הלקוח. חובה זו מעוגנת אף בחוק הגנת הפרטיות, האוסר להפר חובת סודיות, וכן בהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עצם היות הבנק בפירוק אינה משנה חובה זו. 5. אלא, שהחובה דנן אינה נטולת סייגים. אחד הסייגים המוכרים לעניין זה, הינו חובה שבדין. לעניין זה, ספק אם מפרק הינו "גוף ציבורי", באשר מעצם מעמדו כבעל תפקיד מטעם בית המשפט, מוקנה לו מעמד של "קצין בית המשפט". 6. יתכן מאד כי חלה חובת גילוי על המנהלים המיוחדים ממקור אחר, והיא קיום עניין ציבורי המצדיק את הגילוי, לפי סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות. עסקינן באינטרס ציבורי כי המדינה תוכל לגבות את מיסיה. דבר זה מתחזק, לאור העובדה כי אין עסקינן במערכת יחסים רגילה בין בנק ללקוח, אלא במצב בו המדינה נכנסת בנעלי הבנק ומעניקה ללקוחות כספים מן הקופה הציבורית. לכן, ראוי כי מי שחייב כספים לקופת הציבור, לא יקבל כספי ציבור. מס הכנסה מבקש למנוע מצב דברים בלתי תקין, לפיו נישומים שלא שלמו את המס יצאו נשכרים, אך ורק משום שקיים קושי לאתר את סרבני המס. 7. לטענת שלטונות המס, בדיקת הרשימה לא תקח אלא מספר שעות, כך שלקוחות הבנק אשר אינם בגדר נישומים לא יפגעו. 8. מקורה החוקי של דרישת שלטונות המס הוא בסעיף 135א לפקודה. מדברי ההסבר לתיקון עולה במפורש, כי את המושג "קשרים עסקיים" יש לפרש בהרחבה, קרי, גם כאשר אין עסקינן בקשרים הנוגעים לנישום ספציפי. עמדת מס הכנסה; 9. הטעם לדרישת מס הכנסה הינה קושי מעשי לבחון מי נמנה על לקוחות הבנק למסחר בעבר, ומי נמנה על אלו שיפוצו על-ידי המדינה. 10. מס הכנסה אינו חולק, כי לעניינם של חוקי המס, אין כל הבדל בין בנק פעיל לבנק הנמצא בפירוק. מאידך, יש טעם לפגם בכך שהמדינה תעניק בידה האחת כספים לנישומים, ובידה השניה תנסה לגבות כספים המגיעים לה. 11. בעת שהבנק היה פעיל, נקטה נציבות מס הכנסה בכל האמצעים החוקיים לגבות את המגיע לה. הדרישה הנוכחית אינה עומדת בפני עצמה, אלא הינה חלק ממאמצים אלו. משנקרתה לשלטונות המס הזדמנות לקבל את שמות לקוחות הבנק, אשר אפשר ויש ביניהם סרבני מס, אין הם יכולים להתעלם מכך ולמעול בתפקידם. 12. אפשר אף, כי לגבי חלק מלקוחות הבנק לא ניתן היה לנקוט בהליכי גביה קודם לקריסת הבנק, כך למשל לקוחות אשר הפכו לסרבני מס לאחר תחילת הליכי הפירוק. 13. עיכוב ההליכים בפירוק אינו חל אלא על חובות הבנק למסחר, בעוד הבקשה דנן מתייחסת לבנק בכשירותו כצד ג', ועניינה לקוחות הבנק, ולא הבנק עצמו. לכן, אין תחולה אף לא לדיני הקדימה החלים בפירוק. 14. החסיון הבנקאי הוא יחסי בלבד, ובמקרה דנן נסוג בפני האינטרס הציבורי לגביה שיוויונית מכלל הנישומים. כמו כן, קיימת בנידון הוראה ספציפית בחוק, והיא סעיף 135א לפקודת מס הכנסה, אשר פרשנותו הינה מרחיבה, כאמור בתגובת המנהלים המיוחדים. עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 15. אין חולק, כי לשלטונות מס הכנסה סמכות עקרונית לקבל מידע מבתי עסק, ובנקים בכלל זאת. כמו כן, אין מחלוקת כי סעיף 135א, לפי לשונו ולפי תכליתו המצומצמת הנוגעת ליעול הגביה, עשוי להתפרש אף כמאפשר חשיפת מידע רב היקף הנוגע לציבור גדול של לקוחות בנק, זאת להבדיל מחשיפת מידע על אדם החשוד באופן ספציפי כסרבן מס. כמו כן, אין חולק על שני עניינים בסיסיים אלו: א. אין תחולה בנסיבות המקרה דנן לעיכוב ההליכים ולדיני הקדימה בפירוק, וזאת משום שעסקינן בדרישה לחשיפת מידע, הנוגע לכספים המועברים מבנק ישראל ללקוחות בנק למסחר, לגביהם איו המנהלים המיוחדים משמשים אלא "צינור" או "מחזיק זמני". אין חולק, כי כספי הפיצוי אינם, בשום נקודה שהיא, חלק ממסת הנכסים של הבנק שבפירוק. לכן, חלים לכאורה עקרונות פקודת המיסים (גביה) ופקודת מס הכנסה על כספי הפיצוי, כאילו היו נכסים רגילים המוחזקים על-ידי צד ג' סולבנטי. ב. בדומה, אין מחלוקת כי מעמדו של בנק בפירוק זהה, מבחינת חובת הסודיות כלפי לקוחותיו, לבנק פעיל. שלטונות מס הכנסה טוענים כך במפורש, ואף המנהלים המיוחדים אינם חולקים על כך, נהפוך הוא. 16. אלא, שסעיף 135א לפקודת מס הכנסה אינו עומד בחלל ריק; יש לקוראו, בין היתר, בכפוף לדברי חקיקה אחרים הנוגעים לעניין, ואף בכפוף לעקרונות היסוד של השיטה המשפטית, המכירה בחשיבותן של זכויות הפרט; במיוחד, יש להתייחס ולאזן את הוראות סעיף 135א דנן עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר מעלה, בין היתר, את הזכות לפרטיות למעמד חוקתי על-חוקי. מעבר לכך, מן הראוי לציין, כי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הינו חוק מאוחר מתיקון סעיף 135א לפקודת מס הכנסה, על כל המשתמע ממנו לעניין עליונות אומד הדעת שמאחורי פרשנותו הוא על אומד הדעת שעמד מאחורי תיקון הסעיף בשנת 1979. מכל האמור לעיל, עולה כי את פרשנותו של סעיף 135א לפקודת מס הכנסה יש לפרש לפי רוחו של חוק היסוד, ולא להיפך. כך נובע, במפורש, אף מהלכתו הפסוקה של בית המשפט העליון. ההלכה הפסוקה מבית מדרשו של בית המשפט העליון דנה לא פעם באיזון חוק היסוד עם חוקים אשר האינטרס הציבורי העומד מאחוריהם אינו נופל מהאינטרס המגולם בגביה יעילה ושיוויונית של מיסים. זאת כגון פקודת המעצרים, הנוגעת ישירות לשלום הציבור ובטחונו. ההלכה הפסוקה קבעה במפורש, כי למרות משקלו הרב של אינטרס הציבור המגולם בדברי חקיקה אלו, מן הראוי לפרשם לפי רוחו של חוק היסוד, ואי לכך, ליתן יתר משקל לזכויות הפרט העשויות להפגע מלשונם הגורפת של אותם חוקים. אין כל סיבה, בעניין זה, להחריג את סעיף 135א לפקודת מס הכנסה מהלכה כללית זו. 17. הפרשנות אשר מבקש מס הכנסה ליתן לסעיף בנסיבות המקרה דנן הינה מרחיבה באופן גורף וקיצוני; אין עסקינן במקרה בו דורשים שלטונות המס מידע על עסקיו של סרבן מס, או אף מי שחשוד כסרבן מס. עסקינן בדרישה גורפת של שלטונות המס לקבל רשימה שמית ופרטים על כל לקוחות הבנק; זאת, אך ורק בשל חשש תאורטי של שלטונות המס, כי יתכן ומצויים ביניהם סרבני מס. כמו כן, לא הונחה בפני אף לא ראשית ראיה, כי החשש כי בקרב ציבור לקוחות זה מצויים סרבני מס הינה גדולה יותר מן החשש כי כאלה מצויים בקרב ציבור לקוחותיו של כל בנק פעיל או כל מוסד אחר באשר הוא. 18. המסקנה העולה מכל זאת, בצירוף המושכלה כי מעמדו של בנק בפירוק לעניין סודיות בנקאית הינו כשל בנק רגיל, הינה פשוטה; לפי שיטת מס הכנסה, אם תתקבל, יותר לו לגשת לכל בנק, בכל מצב, ובלא שיוכיח דבר מלבד הרצון הכללי ליעל את הליכי הגביה, יוכל לקבל לידיו את רשימת הלקוחות. זאת, כאילו החסיון הבנקאי לא קיים כלל ועיקר! 19. לא זאת, אלא אף זאת; עסקינן ב"מדרון חלקלק" מסוכן ביותר; מי יערב, כי אם יוסר החסיון הבנקאי מפני צרכי הגביה, לא ידרשו שלטונות המס בעתיד אף פרטים נוספים, כגון מצב כל החשבונות של הלקוחות? עסקאות שנעשו על-ידיהם באמצעות הבנק והעברות כספים מחשבונותיהם? אף לעניין זה, עשוי מס הכנסה לבוא באותה טענה ניצחת לכאורה, כי אין בחשיפת המידע כל נזק מוחשי ללקוחות שאינם סרבני מס. נקל לראות, כי דרישתו זו של מס הכנסה הינה תחילתו של מהלך, אשר עשוי לרוקן את החסיון הבנקאי וצנעת הפרט של לקוחות הבנק מכל תוכן. זאת, בניגוד מוחלט לעולה מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. פגיעה זו איננה מידתית; הנזק שבה עולה על הסביר, באשר היא מאיימת לרוקן את החסיון הבנקאי מתוכן, ככל שאמורים הדברים בשלטונות המס. 20. יתר על כן; האמצעי דנן אף אינו עומד במבחן האמצעי שפגיעתו פחותה. בנסיבות המקרה דנן, לא הושם כל מכשול בדרכם של שלטונות המס לגבות את המגיע להם מסרבני מס; אין חולק, כי לו היו מבקשים להטיל עיקול על הכספים המגיעים לסרבן מס פלוני המצוי בין לקוחות הבנק למסחר, היה מבוקשם ניתן להם. אלא, ששלטונות המס לא הניחו כל בקשה בענין, אלא בחרו בדרך של נסיון לבצע "מסע דייג", לגילוי סרבנים עלומים, וזאת בלא שיוכיחו כל הסתברות גבוהה מהרגיל לקיומם של אלו, או אף קושי לאתרם, העולה על הקושי לאתר סרבני מס בכל מקום אחר. במתן היתר כללי שכזה, יש גם, לכאורה, באופן עקיף הכתמת כל ציבור הלקוחות כחשודים בסרבנות מס. 21. אכן, החסיון הבנקאי הוא יחסי. ככזה, הוא עשוי לסגת לעיתים מפני חובה שבדין או אינטרס ציבורי. אלא, שעל שלטונות המס להראות נסיבות מיוחדות וספציפיות, אשר מטות את מאזני איזון האינטרסים לטובתם. אין די בטענה כללית וגורפת על אודות אינטרס ציבורי ביעול הליכי גביה. דומה, כי הטענה היחידה בעלת המשקל הנטענת בעניין נסיבות מיוחדות אלו, הינה טענת המנהלים המיוחדים דווקא, כי אין עסקינן במקרה רגיל של יחסי בנק לקוח: עסקינן בהענקת פיצוי מקופת המדינה ללקוחות הבנק למסחר, וזאת לפנים משורת הדין. אי לכך, טוענים המנהלים המיוחדים, כי אין סיבה שסרבני מס יהנו מחסד זה. 22. אמת; אין חולק כי אין מקום להנות סרבני מס מיחס שהוא לפנים משורת הדין; אלא, שאין מונחת בפני בקשה הנוגעת בסרבני מס, אלא בקשה גורפת להסרת החסיון הבנקאי מעם כ ל ציבור לקוחות הבנק למסחר. זאת, מפני שהינם זוכים ל"חסד" שבקבלת כספי מדינה. אמנם, דומה כי לא חלה על המדינה חובה חוקית לפצות לקוחות בנק שקרס; אלא, שמכאן ועד להסקת מסקנה גורפת כהענות לדרישת שלטונות מס הכנסה, ארוכה הדרך. עסקינן בבנק, אשר התבצעה בו מעילת ענק אשר נעשתה לאורך זמן, ובסכום העולה לכדי כמה מונים מסך ההון העצמי שלו, כל זאת, בלא שמערך הפיקוח של הבנק ושל בנק ישראל עצמו מצליח לאתר את המעילה ולמזער את הנזק במועד. בלא להביע דעה כלשהי בסוגיות הנוגעות לאחריות המדינה או הנהלת הבנק והדירקטורים או בעלי תפקיד אחרים לנזקים הכרוכים באי-מניעת המעילה, הרי שניתן להבין את האינטרס לפצות את לקוחות הבנק למסחר, ולא רק כמעשה חסד למפנים משורת הדין. צעדה זה של המדינה נדרש כדי להשיב את אמון הציבור במערכת הבנקאית, ולמנוע את כל ההשלכות הקשות אשר עשויות לנבוע כלפי המשק והמדינה עצמה כתוצאה מאובדן אמון זה. דומה, כי מהלך רצוי זה של השבת אמון עשוי להפגע באופן ניכר, אם ינתן בידי שלטונות המס להשתמש בהליך פיצוי זה כתואנה להסיר את חסיון הבנק למסחר כלפי כ ל צ י ב ו ר ל ק ו ח ו ת י ו, ולהשגת יתרונות אחרים להתחקות אחרי ציבור גדול ובלתי מסויים של לקוחות בנק, כל זאת תוך עיכוב מתן הפיצוי (ובמאמר מוסגר אומר כי זאת בתקופת חגי ראש השנה, ולאחר שהפיצוי התעכב במשך זמן רב). אכן, המדינה העניקה כספים ללקוחות בנק למסחר אולי בלא שתהיה עליה, לכאורה, חובה חוקית לעשות כן; אולם אין בכך כדי לגרום לפיחות משמעותי שכזה בזכות החסיון והפרטיות של כל ציבור הלקוחות, אשר לא חטא ולא פשע במאומה, ולא בידו היו הכלים לאתר את המעילה ולמנוע במועד את הנזקים הכבדים אשר נגרמו לציבור הלקוחות ולמדינה כאחד. אין עסקינן, כטענת המנהלים המיוחדים, בסוגיית העדר זכאותו של סרבן מס לקבל כספים מן המדינה, אלא בעצם קיומו של חסיון בנקאי לטובת כלל לקוחות הבנק. בנסיבות המקרה, אין די בהענקת פיצוי מן המדינה לכשעצמו כדי לשלול חסיון זה. 23. זאת ועוד; טענתם של שלטונות המס כי עסקינן במצב כי "יד אחת נותנת ויד אחרת לוקחת" או טענת "המבנה הלולייני" כלשונם, הינה פשטנית מדי ומן הראוי לדחותה בנסיבות המקרה דנן; אמנם, הן בנק ישראל והן רשויות המס הינן זרועות של המדינה; אלא, שטענת "המבנה הלולייני" מתעלמת מן המורכבות והשוני ביחסי הפרט מול הרשויות השונות, אשר לכל אחת מהן איזון אינטרסים, מאפיינים ודגשים אחרים. האם יתכן, על דרך משל, כי לפי אותה הנמקה והגיון עצמו, יוכלו שלטונות המס לדרוש מן הרשויות המתאימות לעכב את תשלום שכרם של כל עובדי המדינה, ולו לפרק זמן קצר, כדי שיהיה לאל ידם של שלטונות המס לברר האם מצויים סרבנים ביניהם? וזאת לזכור; המדינה, גם במקרה זה, היא שמשלמת משכורות לעובדיה. לרשויות המס פתרונים. כפי שפורט בהחלטתי זו, ליחסים בין ציבור לקוחות הבנק למסחר ככזה, לבין בנק ישראל בתפקידו כמפקח על הבנקים, מאפיינים שונים מן היחסים בין ציבור הנישומים בכללותו, לבין רשויות המס. טענתו של מס הכנסה מתעלמת מכל אותן מורכבויות ואינטרסים יחודיים ליחסים אלו, וזאת שלא כדין. 24. מכל האמור לעיל, יוצא כי דין טענות מס הכנסה להדחות, ואני מחליטה, כי החסיון הבנקאי חל, ומונע ממס הכנסה מלדרוש את רשימת כלל הלקוחות מידי המנהלים המיוחדים או המפרק של בנק למסחר. מכח קל וחומר, שלא היתה זכות בידו לדרוש או לגרום לכך כי חלוקת הכספים ללקוחות תעוכב, עד שתתמלא דרישה זו. הוא היה מי שצריך היה לפנות לבית המשפט אם סבר כי יש מקום לעמדתו וטענותיו. אלא, שכאמור, מס הכנסה בחר להתעלם מכל זאת; ולהמתין עד לאותה שניה בה יעמדו המנהלים המיוחדים לחלק כספים ראשונים, סוף סוף, ללקוחות מסויימים. או אז, נקרתה בפניו הזדמנות ליצור לעצמו "קיצור דרך" באיתורם של סרבני מס עלומים, שלא הוכח בפני כי ישנה הסתברות חריגה לקיומם דווקא בקרב לקוחות הבנק למסחר. בנסותו לנצל הזדמנות זו, התעלם כליל מהוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כמו כן, גילה אדישות לנזקם של ציבור הלקוחות, אשר חיכו זמן רב לקבלת כספם, וכל זאת כאשר מצויים אנו בתקופת החגים, בהם זקוקים הלקוחות לכספם אף יותר מן הרגיל. כמו כן, ניסיון בלתי מוצדק זה לפגוע בפרטיות, שכל עניינו אלא הקלת עבודתם של פקידי השומה, נעשה בנסיבות בהם לא יכול היה ציבור הלקוחות הנפגעים אף לטעון ולקבל את יומו בבית המשפט. כל המעשים והמחדלים הללו יחדיו עולים לטעמי אף כדי טענת שיהוי כלפי מס הכנסה. 25. אני מוצאת לחייב את מס הכנסה בהוצאות לאור העובדה כי בגין עמדתם והודעתם למנהלים המיוחדים הוגשה ונדונה בקשה זו. אין זאת כי מס הכנסה בענין זה הינו בבחינת "יוזם ההליך" או המשיב בבקשה, ועל כן עליו לשאת בהוצאות. אלמלא עמדתו זו, היו המנהלים המיוחדים מחלקים את הכספים הראשונים עוד לפני ראש השנה, תחת זאת נאלצו שלא לשלמם ולפנות לבית המשפט בבקשה זו, כפי שמתחייב מתפקידם לאור דרישת מס הכנסה מהם. לאור כל הנסיבות הללו, ולאור הנזק שנגרם ללקוחות בשל עיכוב הכספים, ישאו שלטונות מס הכנסה בהוצאות הבקשה ושכ"ט המנהלים המיוחדים, בסך 20,000 ₪ בצרוף מע"מ צמוד מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הכספים הללו יכנסו לקופת הניהול המיוחד. המנהלים המיוחדים יחלקו את הכספים מיידית עם קבלת החלטה זו, ויעשו הכל די שהחלוקה תבוצע עוד לפני יום הכיפורים. בנקלקוחות