החלטה מונחת בפני בקשת המפרק המפעיל לאגודת "ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ" (להלן: "המפרק והאגודה" / "ברית פיקוח", בהתאמה), להורות על אישור ההסדר שבין האגודה לנושיה , לאחר שאושר, ברובו, באסיפות הנושים לסוגיהם. לאישור ההסדר מתנגדים מספר עובדי האגודה לשעבר. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים בדיונים שהתקיימו בפני ביום 19/6/02 וביום 1/9/02, ניתנת החלטתי זאת. עובדות המקרה, והצעת ההסדר: 1. במשך שנים רבות העניקה האגודה שירותי פיקוח והנהלת חשבונות לחבריה, הבאים מתחומי ההתיישבות. בשנת 94 ניתן צו פרוק כנגד האגודה על ידי רשם האגודות השיתופיות. 2. לאחר שמונה שנים בהן היתה האגודה השיתופית בפירוק, מגיש המפרק את ההצעה להפעלת האגודה כעסק חי, תוך יציאה מהפירוק והסדר עם הנושים, המחולקים לחמש קבוצות: נושים בדין קדימה, נושים רגילים, עובדים לשעבר, עובדים מועסקים בהווה, וחברי האגודה הנושים בה. 3. המפרק ניסה, בעבר, להביא לאישור הצעת ההסדר וזאת לפני כשנתיים. בעקבות בקשות שהגישו מספר עובדים לשעבר, אשר טענו כי יש לברר מספר טענות מקדמיות בטרם עריכת האסיפות, נדחה אישור ההסדר. הליכים שונים שמנהלים העובדים, וביניהם עתירה לבג"צ וערעור בבית הדין הארצי לעבודה, עדיין תלויים ועומדים. 4. בקרב הנושים הרגילים אושר, ההסדר המוצע ברוב של 89%. 5. העובדים שעבודתם הופסקה ועובדים המועסקים בהווה, הצביעו יחד באותה אסיפה, בה התקבל רוב תומכים של 87.6%. ב"כ העובדים התומכים בהסדר טענה באסיפה כי יש היגיון באיחוד שתי קבוצות העובדים לקבוצה אחת לצורך ההצבעה, שכן צו הפירוק משמעו ממילא הפסקת עבודתם של כלל המועסקים באגודה. זאת ביתר שאת לאור העובדה שבהסדר שמציע המפרק כיום, הושוו תנאי המועסקים לאלו שעבודתם הופסקה. 6. אף המפרק תומך באיחוד הקבוצות, ובכל מקרה הוא משאיר שאלה זאת לשיקול דעת ביהמ"ש. 7. היה ושתי הקבוצות תסווגנה לחוד, יקטן אחוז התמיכה בקרב הבלתי מועסקים לכ 78%. 8. בקרב חברי האגודה הנושים בה, אושר ההסדר ברוב מוחלט. סוכם שהחובות לחברים בגין דמי חבר ששילמו בשנת 1994 - שנת הפירוק, ישולמו לחברים כהנחה מדמי הפיקוח, החל משנת 2008 ואילך. 9. לאור כל האמור, מבוקש לאשר את תוצאות ההצבעה באסיפות, להורות על ביצוע הסדר הנושים ועל פריסתו במתווה המוצע בבקשה העיקרית. 10. מקורות ההסדר המוצע יהיו עודפים שנצברו בתקופת הפעלת האגודה בפירוק, וככל שיהיה צורך בכך, ימומשו נכסי מקרקעין של האגודה. טענות המשיב: 11. לבקשה מתנגדים מספר עובדים שעבודתם הופסקה. הגב' שושנה כרמי, ניצה אייכנבאום, ומר זידאן זידאן, הגישו את ההתנגדות העיקרית, ואלו טעמיה: טענות סף: 12. יש לדחות את הבקשה לאישור ההסדר מהטעם שלא נתמכה בתצהיר, על אף שהיא כוללת טענות עובדתיות רבות. 13. צו הפירוק שהוצא על ידי רשם האגודות השיתופיות - בטל. ממעשה בטל לא תצמח סמכות כל שהיא, ועל כן המפרק נעדר סמכות. אמנם טענת הבטלות של צו הפירוק נדונה ונדחתה ע"י הרשם, אך המשיבים עתרו לבג"צ אשר טרם הכריע בסוגייה זו. המשיבים טוענים, בעתירתם לבג"צ, כי בפני הרשם לא הייתה מונחת כל בקשת פירוק כי לא היה צורך כלל בפירוק, ומטרת הצו כולו הייתה השתמטות האגודה מתשלום פיצוי פיטורין גבוהים למשיבים, אשר היו מועסקים משך למעלה מעשרים שנה באגודה. לצורך הבראת האגודה, עשה הרשם שימוש בסמכותו לפי ס' 46 לפקודת האגודות השיתופיות (להלן: הפקודה) , זאת בחוסר סמכות. טוענים העותרים כי ה"פירוק" המתבצע באגודה איננו פירוק כלל , באשר מטרת פירוק היא חיסול נכסי התאגיד המתפרק, ואילו מטרת הפירוק דכאן היא אך ורק שלילת זכויות הנושים. 14. מטרת הפירוק הייתה פיטורי שבעים עובדים בכירים וותיקים, תוך החלפתם בסטאז'רים ועובדים חסרי ניסיון, כאשר הפירוק הוא אך ורק כסות לאי תשלום פיצויי פיטורין. לצורך כך, יצר הרשם, יש מאין, מוסד בשם "פירוק מפעיל" ומינה את צוריאל לביא מפרק. אמנם, בית הדין האזורי לעבודה אישר את סמכות הרשם לנהוג כן, אלא שתלוי ועומד ערעור על החלטה זו בביה"ד הארצי. 15. המחוקק לא העניק לרשם סמכות להתערב בגובה פיצויי הפיטורים או בשאלת יחסי עובד מעביד שבין האגודה לעובדיה. כל אשר התכוון המחוקק הוא לתת לרשם סמכות לפרק אגודות לצורך חיסול ענייניהן. סמכות בענייני פיצויי פיטורין יש אך ורק לבית הדין לעבודה. 16. לממשלה אין סמכות שיורית בנושא יחסי עבודה, וממילא איננה יכולה לאצול סמכות זאת לרשם. על-פי החוק, לממשלה יש סמכות שיורית אך ורק "בכפוף לכל דין" ובתחום שאיננו מוטל על רשות אחרת. אי לכך, גם נאצלו של הרשם, שמונה להכריע בסכסוך שבין האגודה לעובדים הנו נעדר סמכות. 17. טענת סף נוספת של העותרים היא כי חברי האגודה חבים בחובותיה. מאחר ובברית פיקוח חברים מאות גופים עתירי ממון (כגון: תנובה או התק"ם), והם חבים בחובותיה, הרי שאין ולא הייתה לפירוק כל הצדקה. חברי האגודה יכולים לפרוע בנקל את חובות האגודה, לרבות תשלום פיצויי פיטורין כדין. 18. בג"צ קבע כי שאלת חבות החברים בחובות האגודה תוכרע על ידי הרשם קודם להכרעה בשאלת חוקיות ההליך שיזם המפרק בפני הרשם. ברם, שאלה זו טרם הוכרעה על ידי הרשם, למרות שחלפו שלש שנים מאז החלטת בג"צ. 19. מסיכום נכסיה והתחייבויותה של ברית פיקוח עולה שגם אם יופרשו סכומים מלאים לפיצויי פרישה, על פי דרישת המשיבים, עדיין יהיה בנכסי האגודה כדי לפרוע את חובותיה. 20. החובות כלפי חברי ברית פיקוח הנושים בה, נדחים לאחר תשלום חובות ליתר הנושים, וביניהם העובדים. 21. מכח תקנון האגודה, על חבריה לשאת בכל הוצאותיה, לרבות שכר העובדים והפרשות סוציאליות שונות. ברית פיקוח אינה אמורה לייצר רווחים לחבריה, אלא לגבות מהם דמי פיקוח שיספיקו בדיוק להוצאותיה. היה וישנו הפסד, מתחייבים החייבים לכסותו. גם במקרה של פירוק, חייבים החברים לכסות את ההוצאות ואת החוב לנושים. 22. המפרק המפעיל יכול היה כבר בשנת 1994, מיד עם ביצוע גל הפיטורין הראשון, לשלם למפוטרים את פיצויי הפרישה , ולמרות זאת לא עשה כן ובכך חשף את האגודה לתשלום פיצויי הלנה (הנאמדים על ידי המשיבים בעשרות מיליוני ש"ח - ו.א). 23. החלטות המפרק לענין סכומי הנשיה אינן נכונות. דו"ח המפרק סותר דוחו"ת שהוגשו על ידי הברית עצמה עובר לפירוקה, ולפיהן היא חבה לעובדים מיליוני שקלים כהשלמה לפיצויים בסך 100%. זאת בעוד המפרק, בדווחו על סכומי הנשייה, סבור כי האגודה איננה חבה דבר בסעיף זה. לא ברור אם כן כיצד דחה המפרק הוכחות חוב בעניין, ללא קבלת ראיות וללא שמיעת טיעונים. 24. המפרק הציג בפני בית המשפט נתונים חסרים ומטעים בעניין הצבעת העובדים: ראשית, מספר המפוטרים איננו מדוייק. שנית, חלק מהמפוטרים כלל לא הצביעו. שלישית, המפרק לא חישב את סכומי הנשייה של כל עובד אלא נתן לכל עובד קול אחד. פניות שנעשו למפרק לתקן את חישוביו לא נענו. 25. המפרק עיוות נתונים בדבר סכומי הנשיה של עובדים התומכים בהסדר, ו"קנה" אותם בהצעות נדיבות תוך הפליית המפוטרים. טענות לגופו של עניין 26. יש למיין את העובדים לקבוצות שונות מאלה אותן מיין המפרק. המשיבים מציעים חלוקה של קבוצת העובדים, ללא פחות משמונה קבוצות שונות, לפי קריטריונים כגון: תבעו / לא תבעו בבית הדין האזורי לעבודה תוך שנה מיום הפיטורים, מוכנות / אי מוכנות לוותר על טענת חבות החברים שהוזכרה לעיל, עובדים בעלי הסכם אישי ועוד. 27. המפרק לא יכול לפנות בבקשה לאישור ההסדר עד שתוכרע בביה"ד לעבודה שאלת גובה נשיית המפוטרים. 28. חברי האגודה אינם יכולים להחשב נושים טרם הוכרעה שאלת חבותם בחבות האגודה על ידי הרשם. כמו כן לא פורטו סכומי נשייתם, והמפרק הגיש לבית המשפט נתונים מוטעים ומנופחים בעניין זה. 29. בפרוטוקול האסיפות ובהצעת ההסדר ישנם חסרים. 30. לא כל נושי האגודה רשאים להצביע בנושא הפטור מתביעות שיינתן לאגודה ולחבריה לאחר ההסדר, אלא רק העובדים הטוענים לחיוב החברים בחובות. לא ייתכן שהחברים עצמם יצביעו בקשר לכך. הליך זה בא לפטור את החברים ללא שתרמו להסדר. לעניין זה מופנה ביהמ"ש להלכת כוכב השומרון. התנגדותם של מר נחום מגד ומר שוברוצקי שמואל בהתנגדות זאת, מובאים השיקולים הנוספים הבאים: 31. ההסדר איננו שיוויוני ואיננו ראוי. בעוד שהעובדים שפוטרו נאלצים לוותר על חלק גדול מרכיבי השכר, הרי שבעלי המניות אינם מוותרים על דבר, חובם יוחזר להם במלואו ונושא הצמדה, והם יקבלו הפטר מוחלט מכל אחריות על אף שניהולם הכושל הביא את האגודה למצב שהיה בשנת 94. 32. קבוצת העובדים שהמשיכה לעבוד לאחר הפירוק זוכה להטבה חריגה שהמפוטרים לא זכו לה, והיא פיצויי פיטורים מוגדלים עבור התקופה שלאחר הפירוק, וזאת למרות מצבה הנטען של האגודה. 33. מאז הפירוק שופר מצבה של האגודה ללא הכר, נקנה צי רכב ענק, האגודה החלה להרוויח, וכל זאת על ידי צעד התייעלות אחד ויחיד: פיטור עובדים "יקרים" תוך שלילת זכויותיהם. 34. המפרק איננו יכול להכריע בשאלת התשלום לחברים טרם שהרשם מכריע בשאלת חבותם, בהליך הנמשך זה שמונה שנים. 35. המפרק מתכוון לחלק רווחים לחברים טרם תשלום לנושים. הדעת מחייבת שבטרם יחולקו רווחים לחברים, אשר לא תרמו להסדר דבר, יוקצו הרווחים לתשלום לעובדים שפוטרו וטרם קיבלו את פיצויי הפיטורין שלהם! בנוסף, הרי שעל בעלי המניות להדחות לסוף התור, באשר הם אלו שיצרו את החובות ואין לראותם כנושים לכל דבר. 36. המפרק נמנע מלדרג את העובדים בהתאם לוותק, ואחוזי הפיצויים נקבעו לעובד בעל ותק של ארבע שנים, בשווה לעובד שעבד 31 שנים. ההתנגדות מטעם גב' צביה לוין: 37. ברית פיקוח הינו מוסד שחוקת ההסתדרות חלה עליו. החוקה מפלה באופן ברור עובדים לעניין גובה פיצויי הפרישה (בין 100 ל 250% ) לפי שנות ותק. המפרק לא עשה כל הבדל שכזה, וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת. 38. אגודה בפירוק איננה רשאית להציע הסדר בו מנוע נושה אחד של האגודה (העובדים) לתבוע נושה אחר (החברים). 39. המפרק לא הציע להשלים את הפסדי העובדים בגין שמונה השנים בהן לא הונח סכום הפיצויים בקרנות הפנסיה, ובכך נמנעו רווחים מהעובדים. כמו כן לא הוצעו תשלומי פיגורים ופיצויי הלנה, בניגוד לחוק. כמו כן, ההצמדה למדד אינה מלאה. תגובת המפרק: 40. המפרק בתגובה קצרה, טוען כי מכלול נימוקי ההתנגדויות, נידונו בפני ערכאות אחרות ונדחו. ערעור על צו הפירוק נדחה על ידי נאצל הרשם, שהחלטתו צורפה לתגובה. כנגד ההחלטה הדוחה את הערעור הוגש בג"צ. בג"צ מחק את העתירה שהוגשה על ידי מר זידאן. בית הדין האזורי לעבודה הורה על עיכוב ההליכים שניהלו העובדים בבתי הדין לעבודה. העובדים ערערו לפני ביה"ד הארצי, והעניין תלוי ועומד. לאור האמור, אין לשוב ולדון בטענות המשיבים לגופן. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; המסגרת הנורמטיבית: 41. הבקשה העומדת על הפרק כיום הינה אישור הסדר נושים לאגודה שיתופית בפירוק. המתנגדים תוקפים הן את ההסדר והן את הרקע שלו לכל אורך החזית, ומעלים טענות רבות ושונות. ראשית לכל, ועל מנת להקל על הבנת השתלשלות הענינים, יובהר מערך התביעות וההליכים התלויים ועומדים ביחס לאגודה ומידת הרלוונטיות שלהם להליך דנן. א. המתנגדים ערערו על עצם תוקפו וחוקיותו של צו הפירוק, וכאשר נדחה ערעורם בפסק-דין ארוך, ומנומק שניתן על ידי נאצלו של שר העבודה, עו"ד יצחק ברק, עתרו לבג"צ. העתירה נמחקה, תוך שבג"צ מחווה דעתו במפורש כי אין להתערב בהחלטה, והמתנגדים נשלחו להליך בפני רשם האגודות בנוגע לשאלת כיסוי חובות האגודה. הליך זה טרם הסתיים עד עצם היום הזה. ב. המתנגדים לא צלחו בנסיונם להתנגד בבית הדין האיזורי לעבודה להקפאת ההליכים כנגד האגודה, ועל פסק דין זה ערערו לבית הדין הארצי לעבודה. ערעור זה עודו תלוי ועומד. ג. אין חולק, כי באף אחת מערכאות אלו לא ניתן לעובדים צו עיכוב ביצוע כנגד מהלכי הפירוק או כנגד הליכי אישור הסדר הנושים. 42. לאחר עיכובים רבים, כונסו אסיפות נושים להצבעה על אישור ההסדר; אין חולק, כי האספות כפי שכונסו אישרו כולן את ההסדר ברוב גדול. אספת העובדים אשרה את ההסכם ברוב של מעל 87%, וזאת כאשר העובדים כולם נחשבים כסוג אחד של נושים. מאידך גיסא, לו היתה נעשית חלוקה בין עובדים מועסקים לכאלו שהעסקתם הופסקה, היתה התמיכה בקרב האחרונים נמוכה יותר: כ- 78%. 43. עקרון בסיסי בשיטה המשפטית, הנובע מן הצורך למנוע סרבולי הליכים ופסיקות סותרות של ערכאות שונות, הינו עקרון מניעת כפל-דיונים. כאשר נטוש בין הצדדים דיון בערכאה פלונית, אין אחד מהם יכול, בדרך-כלל, לפתוח דיון דומה בערכאה אחרת, אף אם יש לה, לכאורה, סמכות מקומית ועניינית לדון בבקשה. יש ליתן משקל לכך כי בנסיבות המקרה דנן, מתנגדי ההסדר מנסים לתקוף את ההליך בשלוש ערכאות שונות; לא זאת, אלא אף זאת; בית הדין האיזורי לעבודה פסק כנגדם, והם מערערים עתה על פסיקתו. יתר על כן; אף בג"צ מחק את עתירתם, אשר לא היתה אלא ערעור, למעשה, על החלטתה של ערכאה נמוכה יותר. מכל האמור לעיל, עולה המסקנה הברורה, כי אין כל מקום לדון במסגרת המחלוקת אשר מונחת בפני בכל טענות העובדים העוסקות בערעור על עצם החלטת הפירוק והדרך בה נוהל הפירוק, ואף לא בכל טענה העוסקת בעיכוב ההליכים כנגד האגודה, והעברת תביעות החוב להכרעתו של המפרק. בית משפט זה אינו ערכאת ערעור על בג"צ, ואף לא על בית הדין לעבודה, ואין בסמכותו להתערב בהחלטותיהם, או להפוך עצמו למסלול "עוקף", בו יכולים צדדים אשר פסיקותיהן של ערכאות אחרות לא נשאו חן בעיניהן לשוב ולפתוח אותן לדיון, וזאת בניגוד מוחלט לעקרון סופיות הדיון והשתק הפלוגתא. 44. שאלה אחרת העולה מבין השיטין של פרשה זו היא האם יש מקום לעכב את אישור ההסדר עד להכרעה במחלוקות המשפטיות והעובדתיות הנדונות בערכאות האחרות. זאת באשר, לכאורה, אישור ההסדר "יקבע עובדות בשטח", אשר יקשה על המתנגדים להופכן בעתיד. התשובה לשאלה זו הינה שלילית. לרשות המתנגדים לא עומדת כל החלטה שיפוטית התומכת בטענתם כי הפירוק בטל מעיקרו, נהפוך הוא; אי לכך, כל עוד לא השתנה מצב דברים זה וכל עוד לא ניתן עיכוב ביצוע בערכאה המתאימה, הפירוק בעינו עומד על כל המשתמע מכך, כולל זכותו וחובתו של המפרק לחתור לקראת קבלתו ויישומו של הסדר נושים לאגודה. אם רצו המתנגדים לחסום את המפרק מהמשך הליכי ההסדר, הרי שהיה עליהם לנקוט בהליך המתאים, ולבקש עיכוב ביצוע של החלטת הפירוק, או למצער צווים זמניים אשר ימנעו מן המפרק מלנקוט פעולות אשר ישנו את מצבם לרעה בעוד עניינם תלוי ועומד. זאת, בערכאות בהן נידונות אותן פלוגתאות. משלא עשו זאת, אין כל מקום ליתן בידם עיכוב ביצוע או סעד זמני אחר "בדלת האחורית" בבית משפט זה, תוך עקיפת הפרוצדורה הרלוונטית לכך. מסיבה זו לא ניתן עיכוב ביצוע "עקיף" במסגרת החלטתי בפש"ר 2111/79, בש"א 26309/00 עין-טל בע"מ, שם נדחתה טענה דומה, וזאת מנימוק זה בדיוק. זאת, על אף כי תביעתם של המבקשים בערכאה האזרחית עמדה בשלביה הסופיים. דין זה יפה, מכח קל וחומר, אף למקרה דנן, בו סופם של "ההליכים האחרים" כלל אינו נראה באופק. פסיקה אחרת עשויה היתה ליתן יכולת בידו של מיעוט מעוניין לעכב הליכי הסדר למשך שנים ארוכות, בטענות "היסטוריות" הנוגעות לעצם חוקיות הפירוק. זאת, למרות שטענותיו נדחו עד כה בכל ערכאה אשר דנה בהן לגופן. המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל הינה כי אין המתנגדים יכולים להשמע בטענה כלשהי אשר עניינה תקיפת אחד מאלו: א. חוקיות הליך הפירוק ומינוי המפרק. ב. ניהול הליכי הפירוק באופן של הבראת האגודה להבדיל מחיסולה. ג. טענות הנוגעות לעיכוב ההליכים כנגד האגודה בבתי הדין לעבודה. 45. יוצא, כי הסוגיות היחידות שעל בית משפט זה לדון בהם הינן אלו הנוגעות לאישור הסדר הנושים עצמו. לעניין זה, חלה ההלכה המבוססת כי משאישרו הנושים את ההסדר ברוב גדול, לא ימהר בית המשפט להפעיל את סמכותו ולהתערב בהחלטתם. כך למשל, במסגרת פש"ר 1037/98 קרגיל נ' ממגורות אמיגה, נידונה הצעת הסדר במסגרתה מוותרים הנושים על הזכות להפעיל את סעיף 373 לפקודת החברות בשל חשדות למרמה העולים כנגד בעל השליטה, זאת בתמורה לתשלום מיידי של סכום נכבד (אף כי פחות מסך חובות החברה) מידו של בעל השליטה. באותה פרשה נקבע כי אם מסכימים מרבית הנושים להסדר זה, לא יתערב בית המשפט ויטה את הכף לטובת מיעוט הטוען כי אין לקבל את ההסדר, באשר ניתן היה להשיג כספים רבים הרבה יותר לו הופעל סעיף 373 הנ"ל. הרציונל העומד מאחורי מדיניות זו הינו כי הסדרי נושים, מעצם טיבם, כרוכים בחישובים אובייקטיביים וסובייקטיביים של חלוקת סיכויים וסיכונים ושל התועלת הצומחת לנושים מכל אחד מן ה"מסלולים" העומדים בפניהם, כאשר התועלת אינה נמדדת אך ורק בפני עצמה, אלא אף ובעיקר יחסית לתועלת שתצמח לנושים מכל אחת מן החלופות האחרות הפתוחות בפניהם. לעניין זה התייחסתי, בין היתר, בהחלטתי בבש"א 25413/01, בעניין הסדר שינוי המעטפת התאגידית של אגודת דן, כדלקמן: "עסקינן בתקיפה של מיעוט זעיר באגודה, החלטה אשר אושרה ברוב גדול של חברי האגודה. גם לו היו צודקים המבקשים בטענתם כי 14% מהחברים מתנגדים לשינוי, עדיין לא היה בכך כדי לסייע להם, היות ומשמעות הדברים הינה, לעומת זאת, כי 86% מהחברים תומכים בו - רוב אשר יש בו די והותר לאישור הסדר, פשרה או שינוי מעטפת תאגידית. בנוסף לכל האמור לעיל, כפי שכבר ציינתי קודם לכן, אין בפני ולו שמץ ראיה כי אכן מדובר ב 14% אשר לא זאת בלבד שהתנגדו למהלך בתחילה, אלא שאי-שביעות רצונם ממנו הינה גדולה די הצורך כדי לפנות לערכאות לאחר החלטת האסיפה הכללית בבקשה להתערבות שיפוטית בתוצאותיה. לו כך אכן היו פני הדברים, מדוע לא הצטרפו אותם מתנגדים עלומים, או לפחות מקצתם, אל המבקשים בבבקשתם? בעניין כדאיותם הכלכלית או הסיכויים והסיכונים הצפונים בהסדרי נושים ופשרות, הלכה פסוקה היא כי אין בית המשפט נוטה להחליף את שיקול דעתם של רוב בעלי העניין (בין אם עסקינן בנושים או בחברי אגודה שיתופית), אלא בנסיבות חריגות, כאשר הוכח כי ההחלטה היתה בלתי סבירה במובהק, או נגועה בפגם יסודי שנפל באופן קבלתה" (ההדגשות הוספו - ו.א). 46. שיקולי הכדאיות הינם בראש ובראשונה, שיקוליו של הנושה עצמו, אשר עקרון אי ההתערבות בהם מעוגן הן באוטונומיה האישית שלו כאדם אשר חזקה עליו כי הוא מטיב לשקול את ענייניו, והן במושכלה הפרקטית, כי סביר להניח שהנושה ולא בית המשפט הינו הן בעל המידע והן בעל היכולת הטובים ביותר לשקלל את אשר כדאי לו. עולה כי אך לעיתים רחוקות ומטעמים כבדי משקל עשוי בית המשפט להתערב בהסכמתם של מרבית הנושים לאשר הסדר, אף אם בעיניו ניתן היה להגיע להסדר טוב וצודק יותר. בלא לקבוע רשימה סגורה בנדון, דומה כי מקרים בהם תתכן התערבות יהיו המקרים הבאים: א. כאשר בתוך המיעוט המתנגד מצויים בעלי ערבויות אישיות, וההסדר קובע אף פטור לערבים, יטה בית המשפט להיזהר ולהקפיד הרבה יותר, טרם יאשר מהלך שמשמעותו הפקעה נוספת של זכות הקניין של בעל הערבות האישית. אמנם, אם וכאשר כונסו בעלי הערבויות האישיות לאספה נפרדת, ניתן להתגבר על התנגדותו של מיעוט הנופל מ 25% מהם ולאשר את ההסדר בכל זאת, אלא שעסקינן בשיקול חשוב העשוי להביא את בית המשפט להתערבות והקפדת-יתר עם ההסדר. עניין זה נידון במפורט בהחלטתי בפש"ר 1242/02, שבירו תעשיות זכוכית בע"מ, ואין צורך לחזור במסגרת זו על דברים שנאמרו שם. ב. נפל פגם מהותי היורד לשורשו של עניין בהליכי כינוס האספות או אישור ההסדר, אשר חותר תחת אמיתות ונפקות ההסכמה שניתנה. כך למשל, אם הוכח כי הוסתר מידע מהנושים המצביעים, או אם לא כונסה אספה נפרדת לסוג מהותי של נושים. כך למשל, פסל בית המשפט העליון בע"א 3225/00 שיכון עובדים נ' טש"ת, הסדר בו לא הופרדו נושים בעלי ערבויות אישיות מכלל הנושים הבלתי מובטחים. ג. קיים בהסדר פסול מהותי המצדיק התערבות בית המשפט מטעמי מדיניות או תקנת הציבור. כך למשל, עשוי להפסל הסדר אשר מקנה לבעלי שליטה של חברה החשודים בניהול בלתי תקין "חסינות" מחקירת פועלם או מתביעה, וזאת בלא שיטרחו ויתרמו סכום משמעותי כלשהו מכיסם האישי לטובת קופת ההסדר. זאת, במיוחד אם אחוז הדיבידנד המוצע לנושים הינו נמוך ביותר. בעניין זה, הערתי כדלקמן במסגרת החלטתי הראשונה בפרשת שבירו: "לעומת הסיכון הכבד ביותר ומיעוט התמורה אשר מקבלים הנושים על עצמם, בולט העדר התמורה האישית של בעלי המניות, האחים שבירו. לקופת ההסדר לא הוצע, בנסיבות המקרה, סכום נכבד מכיסם האישי אשר יגיע אל קופת הנשיה מניה וביה, בין אם יפול ההסדר או יצלח". (ההדגשות במקור - ו.א). בנסיבות אותו מקרה, אושר ההסדר אך ורק לאחר שהוגשה הצעת הסדר משופרת, אשר כללה תרומה נכבדה של בעלי השליטה מכיסם האישי. על רקע זה, הגיעה העת לדון בטענות המתנגדים לגופן, ככל שאלו נוגעות להסדר הנושים עצמו, להבדיל מן "הרקע ההסטורי" של הפירוק. דיון בטענות המתנגדים על רקע נסיבות המקרה: 47. טענת סף אשר מעלים המתנגדים הינה כי דין בקשת אישור ההסדר להפסל, באשר לא גובתה בתצהיר, בעודה כוללת טענות עובדתיות מרובות. דומה, כי טוב היה לטענה זו אלמלא נטענה כלל ועיקר. זאת, בשל ההלכה המבוססת הקובעת כי בעלי תפקיד מטעם בית המשפט, כגון מפרק, אינם נדרשים להגיש תצהיר, אף כי תתכנה נסיבות בהן תהיה להעדר תצהיר השלכה ראייתית. עניינים אלו נידונו בהרחבה במסגרת ההחלטות בפש"ר 350/97 בש"א 52600/99 המנהל המיוחד לנכסי אלמן-אלטרוביץ' נ' בנק לאומי, ופש"ר 1238/98 בש"א 29838/00 בעניין הדסה בן-בסט, ואין כל צורך לחזור במסגרת החלטה זו על דברים שנאמרו שם בפירוט רב. כמו כן, טוענים המתנגדים כי המפרק נמנע מלגלות להם מסמכים רלוונטיים. אלא, שלאחר עיון בעובדות המקרה, נחה דעתי כמי בפני הצדדים, כמו גם בפני בית המשפט, נפרשה המסכת העובדתית והמשפטית הרלוונטית במלואה. כך או כך, ספק גדול אם חשיפת חומר נוסף היה משנה את תוצאות ההצבעה. זאת, באשר עסקינן במחלוקות עקרוניות אשר היו גלויות וברורות לכל הצדדים הרלוונטיים מזה זמן רב. 48. טענות אחרות העולות, בהרחבה, בהתנגדויות המונחות בפני מתריסות כי ההסדר הינו בלתי חוקי, באשר הוא מעדיף את בעלי המניות של החברה על שאר הנושים, כגון העובדים, בלא שאלו קיבלו את מלוא חובם. טוענים המתנגדים, כי נכסי האגודה יכולים היו לכסות את החובות כלפיהם במלואם, זאת ביחוד אם חברי האגודה חבים בכל חובותיה. מוסיפים המתנגדים וטוענים, כי בכך שהמפרק נמנע מלשלם במועד, חשף עצמו לפיצויי הלנת שכר המגיעים כיום לעשרות מיליוני שקלים (!). לא זאת, אלא אף זאת; לטענת המבקשים, טעה המפרק בחישוב סכומי הנשיה, ואישר לעובדים סכומים זעומים בהרבה מן המגיע להם. כן, דחה הוכחות חוב שהוגשו, בלא קבלת ראיות וללא שמיעת טיעונים. אלא, שטענות אלו של המתנגדים אינן נקיות מספק, בלשון המעטה. ראשית, המתנגדים לוקחים כמובן מאליו את שאלת חבות חברי האגודה בחובותיה, אולם עניין זה תלוי ועומד עדיין אצל רשם האגודות, וטרם הוכרע. אי לכך, אין להתייחס לטענה במסגרת החלטה זו. זאת ועוד; אין חולק, כי הדין מחייב כל חברה או אגודה העורכת הסדר נושים לכבד את דיני הקדימה הקבועים בחוק. לא יתכן, למשל, כי נושים בלתי מובטחים יקבלו אחוז דיבידנד העולה על זה של הנושים בדין קדימה. הסדר החורג ממסגרת זו בטל, ובית המשפט לא יתן יד לאישורו. אלא מאי? יש לתת את הדעת, כי נושי העמותה אינם זכאים אלא לאחוזים מסך חובם, כפי שזה אושר בערכאה המוסמכת. זאת, להבדיל מבעלי המניות, אשר זכותם הינה שיורית, קרי, זכות לקבל מה שיוותר בקופה לאחר שיפרעו הנושים כדי חלקם שבהסדר. כמו כן, יש להבחין הבחן-היטב בין שני מצבים שונים, אשר יתכנו כאשר בהסדר נושים עסקינן: א. הסדר אשר לאחריו אין עוד דבר, והגוף נשוא ההסדר מתחסל ו"נעלם מן המפה" לאחר ביצועו. ב. הסדר אשר נועד להבראת הגוף הרלוונטי, קרי, לאפשר לו להוסיף ולפעול, תוך שהוא פותח "דף חדש" ונקי מחובות, הכל בכפוף לעמידה בביצוע התשלומים פרי הסדר הנושים. סוג זה, מטבע הדברים הינו הנפוץ ביותר בתחום הקפאות ההליכים, באשר כל מהותו של מוסד זה נועדה לאפשר לגופים משפטיים שנקלעו לקשיים לצאת מן המיצר, ולמנוע מן המשק ומן החברה את התוצאות הקשות הנובעות מקריסתם וחיסולם. 49. יוצא, כי כאשר עסקינן בסוג ההסדרים השני, הרי לאחר ששולמו החובות לנושים שהגישו הוכחות חוב, לפי האחוז שנקבע בהסדר ולפי המידה שהוכרה בהחלטות הנאמן או המפרק בתביעות החוב, הרי הגוף המשפטי חוזר לפעולה רגילה, ובמסגרת זאת אין הוא מנוע, בכפוף לתקנונו, מלחלק רווחים לחבריו ובעלי מניותיו. בנסיבות המקרה דנן, אין עסקינן בתשלום לחברים מתוך מצבת הנכסים העכשווית של האגודה, קרי, תשלום אשר בא על חשבון הנושים, אלא לכל היותר בחלוקות רווח עתידיות ובהנחה בסך של 5% אשר תנתן לחברים בעלי החוב על מחזור פעילותם. יגעתי ולא מצאתי במה יוצר הסדר אשר כזה "העדפה" של החברים על העובדים, אשר תשלום חובם עתיד להסתיים, לפי המתוכנן, עד שנת 2007. יתכן, כי המתנגדים רואים בתשלום דנן הצעה בלתי כדאית, אלא שרובם המכריע של העובדים סברו היפוכו של דבר, ומחלוקת בדבר כדאיות גרידא אינה עילה להתערבות בית המשפט ברצונם של רוב הנושים. זאת ועוד; דומה, כי המתנגדים יוצאים מלכתחילה מתוך ההנחה, כי הסכום המגיע להם הינו מלוא הסכום הנטען על-ידם, כולל פיצויי הלנת שכר בסכום אסטרונומי. בכך, נתפסו המתנגדים לטעות כפולה: א. הסכום אשר מגיע להם, מרגע שנכנסה האגודה לפירוק, אינו אלא הסכום אשר המפרק מאשר במסגרת בדיקת הוכחות החוב. משדחה המפרק הוכחת חוב, במלואה או בחלקה, אין עוד לסכום הבלתי-מוכר נפקות כלשהו לעניין חישוב ערך הנשיה או המגיע לעובד, אף לא לצורך הבדיקה כמה מכדי חובו נפרע במסגרת הסדר הנושים. לעניין זה, טוענים המתנגדים כי המפרק דחה הוכחות חוב שלא כדין; אלא, שאין באמור לעיל כדי לסייע בידם במסגרת הבקשה הנוכחית. אם סבור נושה כלשהו, כי מפרק שגה בהחלטתו בהוכחת החוב, פתוחה בפניו הדרך לערער עליה לפי הדין הספציפי הקבוע לגוף המשפטי בו עסקינן. משלא עשה כן העובד במועד (או אם עשה כן וערעורו נדחה), אין הוא יכול להשמע עוד בטענה גורפת אודות טעויות בסכומים אשר אישר המפרק בעת הדיון בהסדר הנושים. אף זאת; הליך הערעור על החלטת מפרק בתביעת חוב הינו הליך אישי. כל נושה אשר אינו מרוצה מהחלטת המפרק זכאי לערער, אולם זאת אך ורק לענין ההחלטה הנוגעת לו עצמו. בשום פנים ואופן, אין יכול נושה להשמע בטענה גורפת ובמאוחר, כי החלטות המפרק בכלל תביעות החוב הינן שגויות. ב. מרגע בו נכנס גוף משפטי לפירוק, מוקפאת מצבת חובותיו, להוציא חובות לנושים מובטחים. קל וחומר, שאין עובד יכול להוסיף ו"לנפח" פיצויי הלנת שכר נטענים, תוך התעלמות מכך כי האגודה נקלעה לפירוק, עד שמגיעים הללו לכדי סכום עצום בן עשרות מיליוני שקלים! לא זאת, אלא אף זאת; מרגע שנכנס הגוף לפירוק, אין הוא יכול עוד לשלם תשלומים "פרטיים" כלשהם לעובדים שפוטרו (זאת להבדיל מתשלומים שוטפים לעובדים אשר מעסיק המפרק עצמו), או לנושים אחרים. תשלום החובות חייב להתבצע אך ורק במסגרת דיבידנד כדין, הנעשה לפי דיני הפירוק או לפי הסדר נושים תקף. לכן, אין נפקא מינא אם הספיקו נכסי האגודה בתקופה זו או אחרת לתשלום החובות לסוג נושים מסויים. לכל היותר, יכולים היו העובדים להגיש לערכאה המתאימה בקשה למתן הוראות, ובה לבקש כי תורה למפרק להחיש פעולתו או לחלק כספים, באשר הוא משהה את התשלום בלא הצדקה. אלא, שבשום פנים ואופן, לא ניתן לבוא אל המפרק בדיעבד בטענה, מדוע לא שילם לסוג נושים פלוני מתוך נכסי האגודה שבפירוק. דומה, כי מעמדת המתנגדים עולה כי לא הפנימו כלל ועיקר את משמעות הליך הפירוק, או למצער נהגו כאילו אין הם מכירים בו. זאת, למרות כי טענותיהם בעניין זה הן בפני רשם האגודות והן בפני בג"צ נדחו. 50. טענה נוספת אותה מעלים המתנגדים לעניין פסלות ההצבעות, הינה כדלקמן: המפרק צרף שלא כדין שתי קבוצות עובדים בעלי אינטרסים שונים, קרי, את העובדים אשר עבודתם הופסקה עם הפירוק, ואת העובדים אשר עבודתם לא הופסקה. את הסכמת האחרונים, "קנה" המפרק, לטענת המתנגדים, בעזרת הטבות נדיבות, וכך הטה את תוצאות ההצבעה שלא כדין. אלא, שאף אם טענות אלו נכונות, אין די בהן כדי להושיע את המתנגדים. זאת, היות ואף אם היו שתי קבוצות עובדים אלו מופרדות זו מזו, עדיין היתה זוכה הצעת ההסדר לתמיכה בסך שמעל ל-75% בקרב העובדים אשר עבודתם הופסקה, ולא זכו ל"מתנה" הנטענת מטעם המפרק. אי לכך, מה למתנגדים כי ילינו? 51. טענה אחרת הכרוכה אף היא בהצבעה, הינה הטענה כי המפרק חישב שלא כדין את משקלם של העובדים השונים, זאת היות ולא נתן לכל אחד משקל לפי ערך נשייתו הנכון. אין חולק, כי חובה על הצבעה בקרב קבוצת נושים ליתן לכל נושה ונושה כח הצבעה ההולם את אחוז נשייתו במסת הנשיה הכללית. הצבעה אשר אינה עומדת בקריטריון זה הינה פסולה, וחובה לעורכה מחדש, וכדין, טרם ניתן יהיה לאשר את ההסדר. לעניין זה מן הראוי להעיר, שערך קולו של הנושה מכלל כח ההצבעה, אם נערכת זו לאחר בדיקת תביעות החוב, לא נקבע לפי החוב הנטען על-ידו, אלא לפי ערך החוב אשר הוכר בידי המפרק. אם וכאשר עמד המפרק בדרישה זו, אין לבוא אליו בטענות בנקודה זו. קל וחומר, שאין המתנגדים יכולים להשמע בטענה, כי לא שוקללו לתוך חישוב אחוזי ההצבעה תוספות בהן לא הכיר המפרק במסגרת בדיקת הוכחות החוב. זאת ועוד; אחוז ההסכמה או העדר ההסכמה נקבע אך ורק לפי הנושים אשר מימשו את זכותם והצביעו באספת הנושים. אם בחר נושה זה או אחר, מטעמיו הוא, להמנע מלהופיע לאספה או להצביע, אין מתחשבים בנשייתו במסגרת חישוב תוצאות ההצבעה (לעניין זה, ראה אף בהחלטה בעניין קרגיל אשר הוזכרה לעיל). 52. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים והסברי המפרק, נחה דעתי כי אחוזי התמיכה בהסדר, אף בקרב הקבוצה "הבעייתית" של העובדים אשר העסקתם הופסקה, עובר את סך ה-75% הדרוש לאישור ההסדר. מעובדות המקרה עולה, כי מספרם של המתנגדים, כולם, אינו אלא כ-16 מתוך כ-140 עובדים, ואף סכומי נשייתם, באופן יחסי, ולפי קביעות המפרק בתביעות חוב אשר לא הוגש עליהן ערעור, אינו יכול לעלות, בשום פנים ואופן, מעל 75%. זאת ועוד; לא ניתן שלא להתייחס בנסיבות המקרה לעובדה כי הליכי הפירוק מתמשכים מזה כ-8 שנים, ולאור העובדה כי הנכס העיקרי של האגודה הינם לקוחותיה, אשר אינם "שבויים" בידה, ועשויים לעוזבה ולהותיר את כל הנושים מול שוקת שבורה אם ימשכו ההליכים. כמו כן, אין להתעלם מכך כי חלק מהעובדים הממתינים לקבל את כספם הינם גימלאים בגיל מתקדם, אשר חפצים וזקוקים לקבל את חלקם בדיבדנד בהקדם. לאור כל זאת, ולאור יחסי הכוחות הברורים בין תומכים למתנגדים, הרי בלא לפסוק בעניין דומה כי היה מקום להשתמש בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט ולאשר את ההסדר אף אם אחוז הנשיה של התומכים בו היה נופל במעט מ-75%. אלא, שבנסיבות המקרה אין כל צורך להכריע בכך לשם דחיית הטענה, וניתן להשאיר זאת בצריך עיון. 53. טענה מרכזית לגופו של עניין העולה בפירוט בהתנגדות היא טענת המתנגדים לפיה היה על המפרק לערוך אספת נושים נפרדת לעובדים לפי קבוצות אינטרס שונות, באשר העובדים הינם קבוצה גדולה והטרוגנית אשר לחלקים שונים מתוכה אינטרסים שונים, ואף מנוגדים. לטענת המתנגדים, היה צורך לחלק את העובדים כדלקמן: א. עובדים שיצאו לפנסיה לאחר 9.11.94 (להלן: התאריך הקובע). ב. עובדים שפוטרו לפני התאריך הקובע, ובידם טופסי 161 עם חישוב פיצויי פיטורין, אך לא תבעו את ברית פיקוח בביה"ד לעבודה. ג. עובדים שפוטרו לפני התאריך הקובע, ובידם טופסי 161 עם חישוב פיצויי פיטורין, תבעו את ברית פיקוח בביה"ד לעבודה, אך לא נקטו בהליכי ערר נגד צו הפירוק. ד. עובדים שפוטרו לפני התאריך הקובע, ובידם טופסי 161 עם חישוב פיצויי פיטורין, תבעו בביה"ד לעבודה והגישו ערר על צו הפירוק. ה. עובדים שפוטרו לאחר התאריך הקובע, ובידם טופסי 161 עם חישוב פיצויי פיטורין, נקטו בהליכי ערר, ואינם מוכנים לותר על טענתם כי חברי האגודה חבים בחובותיה. ו. עובדים שפוטרו לאחר התאריך הקובע, תבעו את ברית פיקוח אך מוכנים לותר על טענת החבות האישית. ז. עובדים שחתמו על הסכם אישי עם המפרק והם מועסקים עד היום. ח. עובדים שחתמו על הסכם אישי עם המפרק, ופוטרו לאחר התאריך הקובע. 54. אופן חלוקת הנושים לאספות הינו סוגיה חשובה ולא פשוטה העולה לא פעם במסגרת דיונים בהסדרי נושים. זאת, בעיקר כאשר נושה מתנגד קובל על הכללתו בקבוצה, אשר לטענתו, האינטרס המהותי שלה שונה משלו, ואי לכך לא קיבלו השיקולים המיוחדים לסוג נשייתו את המשקל המגיע להם, והוקרבו "על מזבח" שיקוליה השונים של מרבית הקבוצה אליה סווג, לטענתו שלא בצדק. למעשה, מצוי תחום זה במתח מתמיד בין שני אינטרסים חשובים ונוגדים: א. השאיפה ליתן לכל קבוצת נושים את יומה באספת הנושים ואת שיקול דעתה האם כדאי לה להסכים להסדר (ברוב שלושת הרבעים המספיק לאישורו), אם לאו. התעלמות משיקול זה עשויה לפגום בהגנה ההולמת שמן הראוי לתת לציבור הנושים על כלל קבוצותיו, וזאת לטובת האינטרס של קבוצות נושים חזקות ודומיננטיות, המחזיקות באחוז ניכר מכלל הנשיה. ב. החשש מפיזור וריבוי יתר של אספות נושים, אשר כל אחת מהן מסוגלת להפיל את ההסדר, אף אם אחוזיה בנשיה הכוללת הוא זעיר. ככל שמחולקת מסת הנשיה לקבוצות רבות יותר, כך גדל כוחו הסגולי של כל נושה ונושה, ועמו היכולת להפיל את ההסדר לבדו או כמעט לבדו, ואם וכאשר לא ישא חן בעיניו. תוצאה זו עומדת בניגוד מובהק לכוונת המחוקק לעודד הסדרי נושים, הכרוכה מעצם טיבה בהפקעה מסויימת של זכות הקניין של המיעוט. זאת ועוד; במקרים מסויימים, עשויה מדיניות כזו לעודד אף התנהגות סחטנית מצד נושים אלו ואחרים, העשויים לאיים כי אם לא יוטבו תנאיהם על חשבון יתר הנושים, יפילו הסדר נושים, על אף שהוא כדאי, או שהחלופה לאישורו הינה גרועה באופן ניכר עבור כלל ציבור הנושים. 55. הפתרון שאימצה ההלכה הפסוקה, היא חלוקת הנושים למספר מצומצם של קבוצות עקרוניות, לפי שלבי "סולם הנשיה": נושים מובטחים, נושים בדין קדימה, נושים רגילים ומשתתפים, כאשר מדי פעם נעשית אף "חלוקת משנה" של אחת הקבוצות, זאת אם נסיבות המקרה מקימות הבדל עקרוני בינה לבין יתרת "קבוצת האם" שלה. כמו כן, בפסק דין שיכון עובדים נ' טש"ת שהוזכר לעיל, הכיר בית המשפט העליון בקבוצת הנושים בעלי הערבויות האישיות כקבוצה נפרדת בעלת אינטרס מיוחד המצדיק כינוס אספת נושים נפרדת משל עצמה. בנסיבות המקרה דנן, בשל מורכבות ההסדר, הושמו העובדים כקבוצת נושים נפרדת. עלתה אף הטענה, כי ראוי היה לחלק אף קבוצה זו לשתיים, זאת בשל ההבדל העקרוני בין עובדים אשר פוטרו עם כניסת האגודה לפירוק, לאלו אשר המשיכו להיות מועסקים. אלא, שאין כל צורך להכריע בכך, באשר הוכח בפני כי אף אם היתה נעשית חלוקה זו, היה ההסדר עובר בשתי הקבוצות ברוב של למעלה מ-75%. 56. על רקע הנאמר לעיל, עולה כי דין טענת העובדים להדחות; נקל לשער, כי חלוקת קבוצת העובדים ללא פחות מ-8 קבוצות משנה, לא רק שאין לה אח ורע בהסדרי נושים, אלא שהיא מכשילה, מראש, כל סיכוי להעביר את ההסדר. זאת ועוד; מעטים הם הסדרי הנושים אשר יוכלו לקבל אישור כדין אם תאומץ עמדה זו כהלכה כללית, באשר היא מקנה בידי כל קבוצת עובדים קטנה יכולת להכשיל את ההסדר לפי שיקול דעתה, תוך עקיפה גורפת של הכלל כי 75% מערך הנשיה עשויים לאשר הסדר, על אף התנגדות יתרת הנושים. אכן, גם בקרב קבוצת העובדים עשויים להיות אינטרסים שונים, בלא לפסוק בדבר, ניתן היה לשקול בחיוב את חלוקתה, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, בין עובדים שעבודתם הופסקה, לבין עובדים שעבודתם נמשכה בשנים שעברו מאז מתן צו הפירוק. לעניין זה יוער, כי נטיית הלב המובנת מאליה היא ליתן לכל נושה זכות רחבה ככל הניתן להגן על האינטרס הספציפי שלו. אלא, ששיקולי מדיניות וישום מטרת המחוקק לעודד עריכת הסדרי נושים מחייבים נקיטת איפוק ושיקול דעת בסוגיה זו. על המבקש לעצמו מעמד של קבוצה נפרדת להוכיח אינטרס א ו ב י י ק ט י ב י שונה באופן ניכר משל "קבוצת האם" ממנה הוא רוצה להתנתק. כך למשל, קיומה של ערבות אישית המאפשרת להפרע ישירות מבעלי השליטה בחברה מספק לשם כך, בשל קיום האופציה הנפרדת והמיוחדת לקבוצה זו להיפרע כדי חלק מחובה אף אם יקרוס הסדר הנושים ובלא קשר הכרחי אליו. זאת במיוחד, אם במסגרת ההסדר, נידון אף הפטר לבעלי המניות בחברה מערבותם האישית (לעניין זה והשיקולים הכרוכים בו, ראה החלטה בעניין שבירו אשר הוזכרה לעיל). עיון בעמדת העובדים מראה, כי מלבד שאלת המשך ההעסקה לאחר הפירוק, מתבצעת החלוקה המבוקשת לא לפי אינטרס אובייקטיבי, אלא לפי עמדה משפטית סובייקטיבית כלפי הליך הפירוק וההסדר המוצע, קרי: האם להכיר בצו הפירוק, אם לאו, האם לוותר על טענת החבות האישית, אם לאו. משמעותה של עמדה זו הינה "היפוך סדרי עולם" בכל האמור לחלוקת קבוצות הנשיה; תחת חלוקה לפי מעמד בפועל, אשר ממנו ומתוך האינטרסים הכרוכים בו שוקל כל נושה את שיקולי הכדאיות המביאים אותו לתמוך או להתנגד להסדר, מצעים המתנגדים חלוקה הנעשית מראש (שלא לומר בדיעבד, לאחר ההצבעה), לפי התנגדותם או הסכמתם של חברי קבוצת העובדים למהלכי הפירוק ולהסדר. בדרך זו, משריינים לעצמם המתנגדים מראש זכות וטו מוחלטת על ההסדר. לכך, לא יוכל בית משפט זה ליתן את ידו. לסיכום נקודה זו; בלא לפסוק בשאלה המדוייקת של איזה אינטרס פנימי של קבוצת עובדים ראוי להכרה כקבוצת אינטרס נפרדת, הרי עמדה סובייקטיבית לגבי כדאיות ההסדר על חלקיו השונים, אינה מצדיקה, בשום פנים ואופן, הכרה כקבוצה נפרדת. 57. סוגיה הכרוכה בעקיפין בעניין זה, אשר אף אותה מעלים המתנגדים מכוונת לסעיף הפטור שמעניק ההסדר לאגודה ולחבריה הינה כדלקמן; טוענים המתנגדים, כי לא יתכן שתנתן לכל נושי האגודה להצביע בנושא זה, אלא רק לעובדים הטוענים לחיוב החברים בחובות. זאת, באשר הליך זה לא בא אלא לפטור את חברי האגודה, אשר לא תרמו דבר להסדר, מחובותיהם. סוגיה זו עוסקת, למעשה בטענה הדומה לפטור מערבות אישית; ברור מאליו, כי אין חשיבות יתרה בעניין זה לאופן הצבעתם של החייבים, קרי, של חברי האגודה עצמם, אלא שהמתנגדים אינם מסתפקים בכך, וטוענים כי רק הנושים הטוענים לקיומה של חבות אישית זו רשאים להצביע בעניין זה. טענה זו באה, ללא ספק, אף על הרקע כי סוגיית עצם קיום החבות האישית טרם הוכרעה, והיא תלויה ועומדת בערכאות. דומה, כי הסוגיה אשר בפני כעת שונה מן "המקרה הרגיל" של ערבות אישית בשני אלו: א. בניגוד למקרה ה"רגיל", בו קיומה של ערבות אישית הינו נתון שאינו שנוי במחלוקת, הרי במקרה זה, עסקינן במחלוקת המתבררת מזה שנים בפני ערכאות שונות, וסופו של בירור זה מי ישורנו. ב. בניגוד למקרה ה"רגיל", בו הערבות האישית נתונה אך ורק לטובתה של קבוצת נושים מסוימת, הרי במקרה דנן, אם וכאשר יפסק כי חברי האגודה חבים בחובותיה, תהיה הערבות האישית קיימת לטובת כל אחד ואחד מנושי האגודה. 58. מהאמור לעיל נובע, כי המקרה אשר לפני דומה, יותר מאשר לדיון באינטרס הנבדל של קבוצת בעלי ערבויות אישיות, למקרה בו מציע בעל השליטה בחברה סכום כסף פלוני לנושים, בתמורה להמנעותם מנקיטת הליך תביעה לפי סעיף 373 או 374 לפקודת החברות, או הפסקת הליך כזה שכבר החל. הצעה כזו הינה לגיטימית, ונתונה ככל הצעה אחרת למשא ומתן ולשיקול דעת הנושים הרלוונטיים האם כדאי להם להעתר לה, אם לאו. בשיקול דעת זה של הנושים משמשים בערבוביה שאלות הנוגעות לגובה הסכום המוצע לעומת סיכויי התביעה, העלות הכרוכה בהתמשכות הליכים סבוכים, וכך הלאה. משהחליטה רובה הגדול של מסת הנשיה את אשר החליטה, יטה בית המשפט לנהוג באיפוק שיפוטי, ולא יחליף את שיקול דעתם הסובייקטיבי בשיקול דעתו, אף אם ראוי היה, לשיטתו, כי יוחלט אחרת בסופו של יום. קבוצת הנושים הרלוונטית, כאמור, הינה הקבוצה אשר עשויה להנות, בסופו של יום, מפירות התביעה כנגד בעלי השליטה ובעלי המניות, אם זו תצלח. מובן מאליו, כי אין לספח אליה נושים אשר אין להם חלק בכספים שיתקבלו מן התביעה, קל וחומר שלא נושים אשר עשויים להפגע מתוצאותיה. כך למשל, בדרך היקש, כאשר שוקל בית המשפט את הצבעת הנושים בשאלה האם להגיש תביעה של החברה בפירוק כנגד פלוני, לא ינתן משקל רב להתנגדותו של אותו פלוני להגשת התביעה, אף אם הוא עצמו נושה של החברה בפירוק. התייחסתי לעניין, בין היתר, בהחלטתי בפש"ר 916/89 בש"א 20138/01 הנאמנת לנכסי שחמורוב נ' חברת מבני תעשיה בע"מ, כדלקמן: "מעבר לכל זאת, הרי דומה כי ספק גדול אם למתנגדים לערעור, חברת מיכלים והנושה המובטח לנכסיה, קיים מעמד לטעון כנגד מתן הרשות לערער, זאת היות ואין הם אלא הנתבעת הפוטנציאלית ונושה של הנתבעת הפוטנציאלית. טענתם של המתנגדים, אם ירדתי לסוף דעתם, הינה כי משפסק בית משפט השלום את דברו, הפכה חברת מיכלים לנושה של קופת פשיטת הרגל, ולכן יש לה זכות ומעמד לטעון את טענותיה כנגד מתן רשות הערעור. עם כל הכבוד הראוי, דין טענה זו להדחות. זאת, היות והערעור המבוקש בא לקעקע את עצם מעמדה של חברת מיכלים כנושה, או לפחות לצמצם את נשייתה באופן משמעותי. מסיבה זו, מאזן השיקולים המנחה את מיכלים ואת הקשורים בה בכל הנוגע לערעור שונה באופן מהותי ומוחלט ממאזן השיקולים של הנושה ה"טיפוסי" לו הקנה הדין מעמד בבקשות כגון אלו. בעוד הנושה ה"טיפוסי" שוקל את טובת קופת פשיטת הרגל, באשר קיים יחס ישר בין טובתה לטובתו הוא, הרי חברת מיכלים (והדבר ניכר מאד בטיעוניה) שוקלת בראש ובראשונה את טובתה כנתבעת העומדת מול קופת פשיטת הרגל, אשר קיים יחס הפוך בין טובתה לטובת קופת פשיטת הרגל ולטובת יתר הנושים הכרוכה בה. מסיבה זו, מעמדה כנושה הינו משני בלבד (בלשון המעטה) למעמדה כנתבעת פוטנציאלית, ודי בכך בכדי לשלול ממנה ומהכרוכים בה כל מעמד בהליך זה". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 59. אכן, כך אף בנסיבות המקרה דנן; אין ליתן משקל להחלטת החייבים האפשריים בחובות האגודה לפטור עצמם מחובות אלו בדרך של הסדר. אלא, שאין עניין זה מכריע בנסיבות המקרה דנן, באשר ההסדר, על סעיף הפטור הקבוע בו, עבר ברוב גדול בכל אספות הנושים. זאת, בלא שנעשה ערבוב בין החייבים האפשריים לבין יתרת הנושים. כמו כן, עבר ההסדר, על סעיף זה, ברוב גדול אף בקרב העובדים, והיה עובר אף אם היתה נערכת הפרדה בין אלו שהמשיכו להיות מועסקים באגודה לבין אלו שעבודתם הופסקה סמוך לצו הפירוק. לא בכדי, ציינתי בראשית הדיון בנקודה זו, כי טענות המתנגדים בעניין זה קרובות וקשורות בטיעונם הקודם הנוגע בדרך החלוקה לקבוצות. זאת, באשר אף בנקודה זו, פעם נוספת, מבקשים הם לייחד את זכות ההצבעה אך ורק לנושים אשר מתעקשים על חיוב החברים בחובות האגודה, קרי, לפי שיקולים של עמדה סובייקטיבית. יגעתי ולא מצאתי, היכן מצוי בסיס בדין להקניית זכות וטו אשר כזו לקבוצת נושים, אשר כל המייחד אותה אינה אלא הערכתה האישית לגבי כדאיות ההסדר או סעיפים אלו ואחרים מתוכו, וזאת לעומת נושים אחרים, אשר האינטרס האובייקטיבי שלהם והרווח אשר יפיקו מכל אחת מן החלופות המוצעות הינו זהה למעשה. יוצא, כי אף דינה של טענה זו להדחות. 60. עתה ראוי לדון בטענה דומה, אשר מכוונת כנגד עצם זכאותה של אגודה בפירוק להציע הסדר המונע נושה אחד (העובדים), מלתבוע נושה אחר (החברים). כנגד נקודה זו טענו המתנגדים בהרחבה, וזאת בעיקר בטענה כי אין מקום ליתן "הפטר " כה גורף למספר בלתי מוגבל של צדדים עלומים, בהם רואים העובדים אחראים לקריסת האגודה, ולכל הנזקים אשר נגרמו בעטיה. זאת, אף בלא שתרמו דבר מנכסיהם האישיים להסדר, בניגוד למהלך המאורעות בפרשת הסדר הנושים של שבירו. אכן, הפסיקה נוטה להתייחס בכובד ראש לזכויותיהם הקנייניות של הנושים, ואינה ממהרת להפקיעם, אף כאשר עסקינן ב"נכס" שאינו אלא זכות תביעה כנגד אי-מי הקשור לחברה או לאגודה בפירוק. אלא, שכפי שהובהר בהרחבה בפרשת שבירו, ניתן במקרים מתאימים אף "להפקיע" את הזכות להפרע מערב בערבות אישית, וזאת לאחר שניתן לקבוצה הרלוונטית של בעלי הערבויות האישיות מעמד כקבוצה נפרדת, ורוב מתאים מביניהם הצביע בעד ויתור זה. דברים אלו יפים, מכח קל וחומר, במקרה דנן, אשר אינו ויתור על קניין "מובטח" וקיים, אלא על טיעונים משפטיים גרידא הנדונים בערכאות מזה שנים, ופסיקה לפי רצון המתנגדים תמנע מכלל ציבור הנושים, כולל העובדים, מלראות דבר על חשבון חובם למשך שנים. אין, בנסיבות המקרה דנן, הפקעה של נכס, אלא אך מחלוקת הקשורה לעצם שיקלול הסיכויים והסיכונים, דבר אשר עמדו עליו היטב באי-כוחם המלומדים של העובדים התומכים בהסדר. לא מן הנמנע, כי יש אכן טעם לתלונות המתנגדים בעניין זה, ומן הראוי היה כי חברי האגודה (מקצתם גופים עתירי ממון) יציעו סכום נוסף לעובדים ולשאר נושי העמותה כ"תמורה" על ויתור זה. אלא, שמרבית העובדים החליטו לוותר על טענה משפטית פלונית כנגד האגודה והכרוכים בה בתמורה לתמורה המוצעת להם בהסדר, ואף לנוכח העובדה שכבר הוזכרה לעיל, כי "נכסה" העיקרי של האגודה הינם חבריה, ואם יעזבו הללו יעמדו הנושים, כולל העובדים, בפני שוקת שבורה. אין סיבה, ולא הוכח בפני במסגרת הדיון דנן, כי החלטה זו הינה כה בלתי סבירה עד כדי התערבות בית המשפט והחלפת שיקול דעתם בשיקול דעתו. מסיבה זו, דין הטענה להדחות. אין בכך, כמובן, כדי למנוע את העובדים מלנסות ולמצות עילות משפטיות העומדות להם במישרין כנגד אי-אלו מחברי האגודה, להבדיל מתביעה אשר אין עניינה אלא "השלמה" של אחוזי הנשיה אשר לא שולמו במסגרת הסדר הנושים. אין כל הצדקה לאשר פרשנות כה גורפת וכה פוגענית להסדר, אשר תשלול מהעובדים את עצם זכות הגישה הבסיסית לערכאות, וזאת בעניינים אשר אינם נוגעים במישרין לתביעתם מן האגודה עצמה. כמו כן, אין באישור ההסדר, בשום פנים ואופן, מליתן לאף אחד מחברי האגודה פטור מתביעות הכרוכות בנזקים אשר נגרמו לעובדים עקב זדון או רשלנות, זאת להבדיל מסוגיית החיוב "האוטומטי" של חברי האגודה בחובותיה. 61. טענה אחרת של המתנגדים נוגעת לכך כי לא ניתן לאשר את ההסדר טרם הוכרע גובה נשיית העובדים המפוטרים, דבר אשר תלוי ועומד בבית הדין לעבודה. בסוגיה זו, מן הראוי להבדיל בין שני עניינים שונים אלו: א. ערעורים על הכרעות מפרק בתביעות חוב. ב. ערעורם של מתנגדי הפירוק לביה"ד הארצי לעבודה על החלטת בית הדין האיזורי לעכב את ההליכים עקב הפירוק. לא פעם, נתקל בית המשפט בהסדרי נושים של חברה שקרסה, אשר בעת שהם נידונים ומאושרים עדיין תלויים ועומדים ערעורים על הכרעות חוב אלו ואחרות. דבר זה הינו לעיתים מחוייב המציאות, משום שהוצאת חברה מהקפאת הליכים ומסירתה לידי משקיע במהירות הכרחיים לא פעם להצלתה מקריסה, בעוד הליכי בדיקת תביעות חוב, לא כל שכן ערעור על הכרעות מפרק, טיבם שהם עשויים להתארך, לעיתים על פני זמן רב. לכן, אין בעצם הגשת ערעורים על הכרעות בתביעות חוב, לכשעצמה, כדי למנוע אישורו של הסדר. זאת במיוחד כאשר הערעורים מוגשים על-ידי קבוצת נושים אשר אינה מסתירה כלל ועיקר כי מטרתה המוצהרת היא להכשיל את ההסדר. מאידך גיסא, במקרים המתאימים עשוי עניין הערעורים להשקל בין יתר שיקולי בית המשפט בהכרעה האם לאשר את ההסדר, אם לאו. לעניין זה, קיימת חשיבות לכל השאלות הבאות: א. מהו מספר הערעורים שהוגשו? ב. בידי חברי איזו קבוצה מקבוצות הנושים הוגשו? ג. האם מדובר בערעורים בנקודות שונות, או שמא קיים "קו משותף" לכולם? ד. מה ההפרש בין סכומי החוב שאושרו בידי המפרק לסכומים אשר עשויים להתווסף אם יתקבלו הערעורים? ה. עד כמה עשוי הדיון בערעורים להתארך? 62. יוצא, כי במקרים מסויימים עשויה להיות חשיבות לא מעטה למספר גדול של ערעורים עקרוניים התלויים ועומדים. במקרים אלו, עשוי בית המשפט לעכב את אישור ההסדר ולחליפין לדקדק ולבדוק האם קיימות בהסדר "רזרבות" מספיקות בכדי לכסות את סכומי הנשיה הנוספים העשויים להתווסף. למצער, עשוי בית המשפט לדרוש כי ימצא גורם (כגון בעלי העניין בחברה או חבריה של אגודה שיתופית), אשר יהיה נכון ויתחייב לכסות מכיסו את ההפרש, אם וכאשר יתעורר בכך הצורך. אלא, שבנסיבות המקרה הוכח להנחת דעתי, כי מרבית המתנגדים הקובלים על אופן ההכרעה בתביעות החוב לא טרחו כלל ועיקר להגיש ערעור כדין, ואילו אחרים פתחו בהליכים "דמויי ערעור" שהוכרעו ונדחו זה מכבר. לאור כל האמור לעיל, עולה כי כמות הנשיה השנויה במחלוקת אשר עודה תלויה ועומדת הינה מזערית, ואין בה כדי להשפיע באופן משמעותי על סך מצבת הנשיה בה תלוי ההסדר. 63. לא כך הוא הדין באשר לסוג המקרים השני, קרי, טענות הנוגעות לערעור התלוי ועומד על עצם ההחלטה לעכב את ההליכים ולהעביר את תביעות החוב לבדיקה בידי המפרק. לעניין זה, קיימת החלטה שיפוטית תקפה ומחייבת. בהתאם לאמור בראשית החלטתי זו, הרי הדרך הנכונה להמנע מ"פגיעתה הרעה" כל עוד תלוי הערעור ועומד בבית הדין הארצי לעבודה, הינה לפנות לערכאה זו בבקשה ליתן סעד זמני מתאים, כגון צו המורה למפרק להמנע מלדון בתביעות החוב כל עוד לא הוכרע הערעור, ולמצער, להמנע מן הישום החלוט של מסקנותיו בבדיקת תביעות החוב, קרי, הגשת ההסדר לאישור. משלא עשו המתנגדים כן, אין להם להלין אלא על עצמם בלבד. הם לא יכולים היו "לשבת על הגדר" בהמתנה לראות כיצד יפול דבר ולהמתין עד לדיון בבקשה לאישור ההסדר, ואז, בדלת האחורית, לעשות את שלא עשו במועד המתאים ובהליך הראוי. יוצא, כי דין טענותיהם אלו של המתנגדים, על שני ראשיהן, להדחות. 64. טענתם הבאה של המתנגדים הינה כי המפרק "נמנע" מדירוג הפיצויים המוענקים לעובדים לפי ותק, וזאת בניגוד לחוקת ההסתדרות אשר חלה על האגודה. דומה, כי פעם נוספת שבים המתנגדים בכך וטוענים טענות אשר מן הראוי היה להעלותם במסגרת ערעור על הכרעת המפרק בתביעות חוב. עניינו של דיון בהסדר נושים, להבדיל מהליכי הערעור דנן, אינו בצדקת הכרעות המפרק באשר לסכום המגיע לכל נושה, לו קיבל דיבידנד של 100% מחובו, אלא לעניין סבירותו, לפי הנסיבות, של האחוז מן החוב המאושר אשר קיבלה כל אחת מקבוצות הנושים, וכן בעניינים אחרים הנוגעים לעצם ביצוע ההסדר, כגון סיכויי הצלחתו וכיוצא באלו. משטעו המתנגדים ולא העלו טענה זו בפורום המתאים, אין כל מקום לדון בה, ודינה להדחות בנוסחה זה, ככל אשר היא מכוונת למנוע את אישור ההסדר במצב הדברים הנוכחי. 65. טענתם האחרונה של המתנגדים נוגעת לרכיבים שונים בהם לא התחשב המפרק, אשר גרמו לעובדים הפסדים; כך למשל, לא ניתן פיצוי על שמונה שנים בהן לא שהה סכום הפיצויים בקרנות הפנסיה, וכן לא ניתנו פיצויי הלנה, והצמדה מלאה למדד. דומה, כי גם דין טענה זו, ככל יתר הטענות המכוונות כנגד הסכום אשר אישר המפרק בגדר תביעות החוב, היה להידון בערעורים על החלטות המפרק בעניין זה, ואין מקום להעלותה במסגרת הדיון בהסדר נושים. זאת, בכפוף לכל שנאמר קודם לכן בעניינם של ערעורים תלויים ועומדים. מעבר לדרוש, יוער לעניינם של פיצויי הלנה, כי עסקינן בסעד אשר הינו בשיקול דעתו של בית המשפט. סוגיה זו, כולל השפעת מתן צו הפירוק על חישוב הפיצויים, נידונה בהרחבה בראשית החלטתי זו, ואין מקום לחזור פעם נוספת על דברים אשר נאמרו שם. 66. לאור כל האמור לעיל, דין טענות העובדים להדחות ודין ההסדר והחלטות הרוב באספות הנושים לקבל את אישור בית המשפט, הכל בכפוף לאמור בגוף החלטתי זו. לא ניתן לסיים החלטה זו, בלא לציין כי לא בלב קל ניתנה. המתנגדים אשר טענו בפני לא היו "סחטנים" ראויים לגינוי, ואף לא נושים עסקיים גרידא. עסקינן בעובדים ותיקים אשר איבדו את מקור פרנסתם ולא זכו לקבל את מלוא זכויותיהם כדין. לא יכולתי להשתחרר מן ההרגשה כי חברי האגודה, ביניהם כאמור גופים עתירי ממון, לא יכולים היו לגלות רוחב לב, נדיבות ופתיחות גדולים מעט יותר כלפי עובדים אשר שירתו את ענייניהם במשך שנים רבות, ובכך היו נמנעים אף מן הסכסוך המשפטי ארוך השנים, אשר כולי תקווה כי החלטה זו מסמנת את סופו הקרב ובא. עם זאת, מכוחם של כל הטעמים אשר פורטו בהרחבה במסגרת החלטה זו, לא מצאתי אלא לאשר את ההסדר. בשל כל האמור לעיל, בקשת המפרק מתקבלת. בנסיבות המקרה, לא מצאתי מקום ליתן צו להוצאות. נושה