בקשת פירוק בנק


החלטה

מונחת בפני בקשתם של א.פ השקעות (70) בע"מ, מר אביעד יצחק ומר פרל משה (להלן: "המבקשים"), כי אוציא צו לפירוק הבנק לפיתוח התעשיה (להלן: "הבנק"), וזאת במגוון עילות הנוגעות לחדלות פרעון נטענת, וכן בטענה כי מן הצדק ומן היושר לפרק את הבנק, וזאת לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות. הבנק מתנגד לבקשה, ומבקש למחוק אותה על הסף.
לאחר שהונחו בפני טיעוני הצדדים, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות הכרעה בבקשת המחיקה על הסף בלא מעמד הצדדים, באשר המחלוקת הדורשת הכרעה הינה משפטית בלבד. וכך אני עושה.


עובדות המקרה

1. המבקשים, חברה ובעלי מניותיה, הינם לקוחות הבנק, וניהלו בו חשבונות וקו אשראי, וכנגדם ניתנו לבנק בטחונות שונים.


2. לאחרונה, הורע מצבו של הבנק, והתקבלה החלטת ממשלה שעיקרה מכירת פעילות הבנק וסגירתו. במסגרת קשיים אלו של הבנק, לטענת המבקשים, הפעיל זה עליהם לחץ בלתי הוגן לעבות את הבטוחות ולשלם כספים על חשבון החוב נשוא קו האשראי.


טענות המבקש

3. בשל מצבו של הבנק, הפכו המבקשים על לא עוול בכפם מלקוחות מבוססים לחייבים. כמו כן, הפסיק הבנק למעשה חד-צדדית את יחסי הבנק-לקוח בין הצדדים, ופגע בהם פגיעה חמורה:


א. קו האשראי של המבקשים עמד על 2 מיליון דולר, בעוד הבטחונות שהופקדו כנגדו עלו על 7 מיליון דולר.


ב. בשל קשייו של הבנק, החל זה מפעיל עליהם לחץ לעבות בטוחות ולסגור את חובם, זאת ככל הנראה במטרה לסגור כמה שיותר מקווי האשראי אותם העניק בעבר.


ג. הבנק פתח בהליכים בלתי מוצדקים כנגד המבקשים, כולל בקשות לסעדים זמניים פוגעניים, וזאת למרות כי אחיזתו בבטחונות שערכם עולה בהרבה על החוב.


ד. הבנק הפר חד-צדדית הסדר שנחתם בין הצדדים בעניין זה, וזאת עקב מצבו הכלכלי הקשה. מכאן נובע אף הבסיס העובדתי להגשת בקשת הפירוק.


4. במאזן הכולל של היחסים בין הצדדים, מחזיק הבנק בנכסים העולים על גובה האשראי, ולכן, כל עוד הוא עומד על כוונתו שלא לכבד את ההסדר ולממש את הבטוחות, הרי שהמבקשים הינם בגדר נושה, ולמצער נושה מותנה או עתידי.
כמו כן, נפגעו המבקשים באשר במצב הנוכחי הם מתקשים להעביר את עסקיהם לבנק אחר, קל וחומר שלא לקבל בו את אותם תנאים להם זכו בעבר במסגרת יחסיהם עם הבנק דנן.


5. בעקבות החלטות הממשלה, מן הראוי לפרק את הבנק, וזאת בשל כל העילות הבאות:


א. הבנק חדל פרעון.
ב. בסיס הבנק חדל מלהתקיים.
ג. מן הצדק ומן היושר לפרק את הבנק.
ד. הבנק נכנס למעשה לפירוק מרצון ללא הצהרת כושר פרעון על-ידי דירקטורים, ויש להורות על פירוק בפיקוח בית המשפט.


6. פעולת הממשלה, הנחזית כ"סגירה ידידותית", הינה הליך אשר אינו קיים בפקודת החברות. כמו כן, הודעת הממשלה מהווה הודאה ברורה בחדלות פרעונו של הבנק.


7. לפי פקודת החברות, ניתן לפרק חברה בפירוק כפוי בבית המשפט, או בהליך של פירוק מרצון. אם בפירוק מרצון עסקינן, לא ניתנה הצהרת דירקטורים על כושר פרעון, ולכן יש להורות כי ההליך ימשך בפיקוח בית המשפט.


8. לחלופין, משמעות ההודאה בחדלות פרעון היא כי הבנק נעדר בסיס להמשך קיומו. אלפי לקוחות אשר היו במעמד של לקוח מקבל אשראי יהפכו באופן מיידי ל"חייבים".
אין עסקינן בטענה לפי סעיף 258(1), אלא בטענה לפי סעיף 258(3) לפקודת החברות, ולכן אין צורך במשלוח דרישת פרעון. עילה זו מתבססת על הודעה רשמית של בנק ישראל, המפרטת את החלטת הממשלה, ומהווה הודאה בחדלות פרעון.


9. לאור יחסי האמון המיוחדים בין הבנק ללקוחותיו, ולאור העובדה כי סיבת הקריסה הינה העדר פיקוח, מתן אשראי בלתי מבוקר ומחדלים נוספים, ישנה חשיבות לחקירה מעמיקה של הקריסה והמאורעות שגרמו לה. באשר מערך הפיקוח של בנק ישראל הוכח כבלתי-יעיל, עולה עילה נוספת למנות מפרק, והיא מטעמי צדק ויושר.




תגובת הבנק ובקשתו למחיקה על הסף



10. הבקשה דנן הינה נסיון בחוסר תום-לב של חייבים לנצל לרעה הליכי משפט. המבקשים הם אשר חבים סכום גדול לבנק, אותו לא פרעו למרות מתן ארכות חוזרות ונשנות.
המבקשים מצויים מזה זמן רב ביתרות חובה, וכבר בשנת 99 הומצאו להם התראות בעניין זה.


11. לאחר שהמבקשים לא שילמו חובם למרות ארכות שניתנו, העמיד הבנק ביום 22.1.02 את יתרת החוב לפרעון מידי, כזכותו לפי ההסכם בין הצדדים. על רקע זה, הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר, על סך 7.7 מיליון ש"ח.


12. בין הצדדים התנהל משא ומתן להסדר, אולם הבנק שמר לעצמו את הזכות לפתוח בכל עת בהליכים משפטיים מהשלב בו הופסקו. משהחלו המבקשים שלא לעמוד בהסדר, ניצל הבנק את זכותו וחידש את ההליכים.


13. על רקע זה, אין עסקינן אלא בחייבים המנסים לחמוק מתשלום חובם.


14. אין בסיס לנטען בבקשה לעניין חדלות פרעון. הבנק ממשיך ליתן שירותים, כולל קבלת פקדונות מהציבור. החלטת הממשלה הנזכרת בבקשה אך מחזקת את יציבות הבנק וכושר פרעונו.


15. כדי להגיש בקשת פירוק, על המבקש לעמוד בשורה של תנאי סף. כמו כן, מן ההלכה הפסוקה עולה, כי אין להגיש בקשת פירוק כ"סעד עזר" לתביעה אזרחית המתנהלת במקביל בין הצדדים. כמו כן, לא ינתן פירוק כנגד חברה החולקת בתום-לב על החוב הנטען.


16. עסקינן במקרה מובהק של שימוש בבקשת פירוק כאמצעי לחץ במסגרת סכסוך אזרחי, בעוד שבפועל אין למבקשים כל מעמד להגיש בקשת פירוק:


א. המבקשים אינם אלא חייבים. אין כל בסיס להפוך חייב לנושה על סמך הטענה כי שווי הבטוחות גדול מהחוב.


ב. סעיף 260ב לפקודת החברות קובע כי לא תידון בקשת פירוק של נושה מותנה או עתידי אלא לאחר הפקדת ערובה סבירה ולאחר שהוכח כי לכאורה קיים טעם לפרק את החברה.


17. מעיון מקטעי העיתונות שהביאו המבקשים כראיה לביסוס טענתם לחדלות-פרעון, עולה היפוכו של דבר: הבנק יקבל אשראי מבנק ישראל במידה שתייצב אותו עד למכירת תיק הפעילות הבנקאית שלו. די בכך כדי לשלול טענה זו, של חדלות בפרעון שבפי המבקשים. מכאן עולה, כי אף לאור עובדות הבקשה עצמה, קמה למבקשים לכל היותר זכות תביעה רגילה.


18. הטענה כי "בסיס החברה חדל מלהתקיים" אינה עילת פירוק מוכרת. כמו כן, אין כל הוכחה על חיסול פעילות הבנק בדרך המאפשרת בקשת פירוק, נהפוך הוא.


19. אין למבקשים כל מעמד להגיש בקשת פירוק מטעמי צדק ויושר על בסיס "אינטרס ציבורי" כללי ועמום. אף אם לא פעל הפיקוח של בנק ישראל כראוי (דבר המוכחש), אין בכך כדי להקים עילת פירוק לכל מאן דבעי. המקרה אף שונה בתכלית ממקרי המבוי הסתום למיניהם, בהם הופעל הסעד דנן. כמו כן, חוסר תום ליבם של המבקשים מונע מהם כל יכולת לקבל סעד המבוסס על דיני "צדק ויושר".


20. גם טענת "הפירוק מרצון" מופרכת. מעולם לא הוחלט על פירוק הבנק, אלא על המשך פעילותו, תוך הבטחת מסגרת אשראי מבנק ישראל. אין בהחלטה עקרונית על מכירת הפעילות הבנקאית בעתיד כדי להוות פירוק מרצון. זאת גם באשר לא התקיים התנאי הבל-יעבור של החלטה קונקרטית של החברה על הליך כזה. אי לכך, אין כל מקום לדבר על פירוק בפיקוח בית המשפט, דבר היכול להעשות רק כאשר קיים פירוק מרצון. הדרך היחידה בה יכול גורם זר לחברה להגיש בקשת פירוק, היא לפי סעיף 257 לפקודת החברות.


תגובת המבקש לתגובת הבנק



21. מדוחות כספיים של הבנק, אשר פורסמו בעוד הבקשה תלויה ועומדת, עולה המסקנה ההפוכה לטענת הבנק כי הוא יציב. בדוחות דנן מתואר כי משיכת הפקדונות המוגברת על-ידי הציבור הביאה את הבנק לקשיי נזילות, והעמידה בספק את יכולתו לפעול ואת יכולתו לפרוע את חובותיו.
כמו כן, נאמר בדוחות כי עד להעמדת קו האשראי המיוחד על-ידי בנק ישראל, מצוי הבנק ביתרת חובה עצומה, הנושאת ריבית חריגה בשיעור 48% בשנה. הבנק נדרש, כבר ב- 29.8.02, לפעול לחיסול יתרת החובה בתוך שבוע, טרם ינקטו נגדו צעדים. מהדוח עולה במפורש כי הבנק מעריך, כי לא יוכל לחזור עוד ליחס ההון המזערי הנדרש על-ידי המפקח על הבנקים.


22. דברים אלו מדברים בעד עצמם, והם בדיוק הינם נשוא הבקשה דנן. גם אם יאושר סיוע מהמדינה, לא יהיה הדבר אלא ויתור מותנה של נושה על גביית חלק מחובו. אין בכך פתרון לחדלות פרעונו של הבנק.
כמו כן, הבנק עצמו מודה בפה מלא, כי לאחר מכירת פעילותו יפסיק לפעול, ובכך מחזק את טענות המבקשים.


23. לעניין מחיקה על הסף; הכרעה בבקשה לסילוק על הסף נעשית לפי כתבי הטענות, בלא צורך בחקירה על תצהירים. עסקינן במבחן מחמיר, לפיו גם אם יוכח כתב הטענות במלואו, לא תקום עילה. סמכות זאת תופעל אך ורק במקרים חריגים.
הבנק לא הראה בתגובותו כי היה ותוכח חדלות פרעונו, כמו גם מעמדם של המבקשים כנושים עתידיים או מותנים, לא תעמוד עילת פירוק, נהפוך הוא. מכאן, שאין עילה לסילוק על הסף.


כמו כן, ספק אם ניתן להכריע בהליך דנן על הסף, בטרם בוצעו פרסומים וניתנה לנושים ולבעלי מעמד אחר אפשרות לשקול הצטרפות.


24. בנסיבות המקרה, עסקינן בגרסאות סותרות. מאידך גיסא, הבנק לא סתר את טענת המבקשים כי ערך הבטוחות בידיו גדול בהרבה מהאשראי, ולכן, בשל מימוש הבטוחות, תעמוד המבקשת במעמד של נושה מותנה או עתידי. המבקשים עומדים על זכותם לחקור את המצהירים מטעם הבנק בנושא זה, ובנושא חדלות פרעונו של הבנק.


25. טענת הבנק כי לא קיבל החלטה להתפרק מרצון הינה פורמלית גרידא. מהות הפעולה היא החשובה, ולא הכותרת שלה. הבנק מבהיר בדוחותיו כי מכירת תיק האשראי שלו תותירו בלא פעילות. מהו פירוק מרצון, אם לא פעולה כאמור?



26. הזרמת ההון לבנק לשם כיסוי מצב חדלות הפרעון הינו הזרמה מתוך כספי משלם המיסים נקיטת הפעילות בלא דיון משפטי בנסיבות שהביאו למצב זה ודרישת אחריות מהאחראים למצבו של הבנק הינה בלתי סבירה ובלתי נכונה. די בכך, כדי לחייב נקיטה בהליכי פירוק.


עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי;



המסגרת הנורמטיבית



27. בקשת פירוק כפוי לפי סעיף 257 לפקודת החברות הינו הסעד הדרסטי והפוגעני ביותר שניתן לנקוט בו כלפי חברה, כשם שנקיטת הליכי פשיטת רגל הינו ההליך הפוגעני ביותר בו ניתן לנקוט כנגד חייב. משמעותו של צעד זה איננה רק חיסול כפוי ומהיר של עסקי החברה, אלא פגיעה נרחבת בצדדים שלישיים, הנובעת הן מהפסקת הפעילות המהירה והן ממימוש נכסי החברה בדרך של מימוש מהיר ובמסגרת זמן מוגבלת. סוג זה של מימוש מוביל, כמעט בהכרח, לקבלת תמורה נמוכה באופן ניכר ממחיר השוק.


מושכלות בסיסיות אלו מקבלות משנה תוקף, כאשר עסקינן בחברה ציבורית, קל וחומר כאשר המדובר בבנק, לו ציבור גדול של לקוחות, מהם לקוחות עסקיים המנהלים פעילות מורכבת אשר עשויה להפגע אנושות מפירוק כפוי ומהיר של הבנק, בו מתנהלים עסקיהם. לעניין זה יאמר, כי הנזק הכספי המיידי עשוי להיות כה גדול וחמור, עד כי לא תמיד יהיה בפיצוי נומינלי מאוחר מבנק ישראל כדי לכסות עליו.


28. זאת ועוד; נסיון החיים מלמד, כי לא פעם מגיעות לפתחו של בית המשפט בקשות פירוק או פשיטת רגל אשר כל מטרתן אינה אלא נסיון להפעלת לחץ על הצד שכנגד, כדי להתפשר או להכנע בהליך אזרחי מקביל המתנהל בין הצדדים. עיתים, עסקינן בהליך אשר אך ורק בסופו יקום, אם בכלל, חוב חלוט לטובת המבקש. על הנסיון לעשות "קיצור דרך" הערתי בפש"ר 1818/01 אתגרים בע"מ, כדלקמן:


"עם כל הכבוד סעד של פירוק איננו 'כלי מלחמה' בידי אדם הטוען לחוב. קל וחומר, משיש מחלוקת והתביעה טרם הוגשה, לא ניתן פסק-דין והחוב טרם הוכרע.
נכון הוא, שאין לשון חוק החברות ופקודת החברות מציבה תנאי כי בידי נושה יהיה פסק-דין חלוט, כדרך הנדרש לשם המצאת פשיטת רגל ליחיד. אלא, שהפסיקה כבר עמדה בהרחבה על כך כי אין בית המשפט של פירוק יכול לשמש כ'גובה חובות'".(ההדגשות אינן במקור - ו.א ).


חמור מכך; לעיתים מדובר בהליך אחר לחלוטין, אשר המבקש מקווה כי הגנת הצד שכנגד תפגם כתוצאה מכך כי יקלע להליכי פירוק או פשיטת רגל, לפי העניין. נסיונות אלו הוכרו בפסיקה כבלתי-ראויים, בלתי מידתיים ובלתי-צודקים, לעיתים עד כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.


וכך נאמר לעניין זה בבש"א 9284/01 כץ נ' בנק לאומי:


"אף כי אין חולק שהבנק מעולם לא קיבל פסק דין כנגד החברה שבבעלות החייבים, למרות ההליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם מזה שנים (דבר המעיד כאלף עדים על היות חוב החברה כלפיו שנוי במחלוקת), התיר הבנק לעצמו לערבב את חובה הנטען של החברה עם חובם האישי החלוט של החייבים, והתייחס אליהם, שלא כדין, כמקשה אחת. מכאן, ככל הנראה, נבעה גישתו של הבנק, אשר התייחס לתשלומים שגבה על חשבון החוב כאילו הינם "סכומים זניחים", גישה החוזרת כחוט השני לאורך כל כתבי טענותיו. על רקע זה, באה אף טענת החייבים כי כל מטרת הבנק, בהתראת פשיטת הרגל דנן, הינה להפעיל עליהם לחץ הנוגע להליך העיקרי, שם תובע הבנק מהחברה 4.7 מיליון ש"ח, אולם טוען כי חובו האמיתי עולה על 14 מיליון. לנפקותה של מחלוקת זו עוד אחזור בהמשך, אולם מכל שנאמר עד כה, נובעת מסקנה ברורה: הפגמים אשר נפלו בהליך פשיטת הרגל בו פתח הבנק לא היו פורמליים, אלא מהותיים, ויורדים לשורשו של עניין" (ההדגשות הוספו - ו.א).


29. קיצורם של דברים; החשש המבוסס לפיהם שימשו הליכי פשיטת הרגל, באותו מקרה, כ"נשק טקטי" שמטרתו למנוע מן החייבים הגנה בסכסוך משפטי אחר היווה את אחד הנימוקים העיקריים לקבלת ההתנגדות ולביטול ההליך. דברים אלו יפים, בשינויים המחויבים, אף להליכי פירוק חברה.


יודגש; הנזק הטמון בבקשת פירוק או פשיטת רגל אינו מצטמצם אך ורק למקרה בו התקבלה הבקשה, או ניתנו סעדים זמניים במסגרתה. בעצם הגשת הבקשה טמון נזק עצום. כך, למשל, הערתי בעניין זה בהחלטתי במסגרת בשא 17844/01, רפאל פריינטה נ' פיניציה בע"מ:


"מנגד, עומדת הפגיעה המשמעותית בזכויות החייב אשר צופנים הליכי פשיטת רגל. מן המפורסמות הוא, כי הליכי פשיטת רגל הינם פוגעניים וקשים עבור החייב ובני ביתו. די, לעיתים, בעצם הפתיחה בהליך כזה בכדי לגרום נזקים כבדים לשמו הטוב ולמשלח ידו של החייב, אף אם בסופו של יום תדחה הבקשה או תבוטל. לאור העלאת זכויות היסוד של הפרט למדרגה חוקתית על-ידי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הרי שיש ליחס לפגיעה זו משקל כבד ביותר".


זאת ועוד; כאשר נפתח הליך פירוק או פשיטת רגל כנגד חייב, עצם הידיעה על כך עשויה להסב נזק מיידי ובלתי הפיך; לקוחות עשויים לנתק קשרים עם חברה שנפתח נגדה הליך פירוק. בנקים עשויים לסגור את קו האשראי הניתן לה ולהעמיד את חובותיה לפרעון מיידי, ספקים עשויים לסרב לספק לה סחורה, וכך הלאה. גם לעניין זה יש ליתן משמעות רבה, כאשר עצם קיום החוב לטובת מבקש הפירוק או פשיטת הרגל שנוי במחלוקת, ואין בידו פסק-דין סופי המקים ראיה חותכת לקיומו של חוב כאמור. הדבר נכון במיוחד, בשינויים המחוייבים, כאשר החברה הינה בנק הנתון בקשיים; נקל לשער הכיצד יכולה בקשת פירוק ליצור או להגביר מעצם הגשתה נהירה של לקוחות המבקשים למשוך את כספם, ובכך אמנם למוטט את הבנק סופית (או למצער, לתרום תרומה משמעותית לכך) על אף כל מאמצי המדינה ליצב את פעילותו, כך שניתן יהיה להעביר את נכסיו במסגרת התחום הסולבנטי, להבדיל מהליכי פירוק על כל הנזק אשר צופנים אלו לכל לקוחות הבנק.


דברים אלו יפים, מכח קל וחומר, כאשר מבקש הפירוק אינו נושה, אלא חייב של החברה (הבנק), המבקש לחמוק מדרך זו מתשלום חובו, או ללחוץ על החברה הנושה להגיע עמו לפשרה תוך מחילה וויתור על חלק מן הזכויות המוקנות לה בדין.


30. מכל האמור לעיל עולה, כי על בית המשפט לנקוט זהירות מרובה כל אימת שמוגשת בקשת פירוק או פשיטת רגל אשר בסיסה אינו בחוב חלוט , או כאשר בין הצדדים מתנהלים הליכים כספיים נוספים. מן השילוב בין הפגיעה הדרסטית הצפונה בהליכי הפירוק לבין החשש מפני שימוש ב"חרב" הפירוק כנשק טקטי שלא כדין נובע כי על בית המשפט לעמוד בקפדנות ובלא להתיר בדרך-כלל "קיצורי דרך" על הדרישה המשולשת שבדין:


א. על המבקש להוכיח כי הוא נושה בחברה, ונשייתו אינה מוטלת במחלוקת. זאת במיוחד אם אין ברשותו פסק דין חלוט בנוגע לחוב. במקרים אלו, בדרך-כלל, די בכך כי החברה חולקת בתום-לב על החוב הנטען בכדי לדחות את בקשת הפירוק ולשלוח את המבקש להשיג תחילה פסק-דין מתאים בערכאה המתאימה.


ב. על המבקש להוכיח את אחת מעילות הפירוק הקבועות בדין. עילות אלו מהוות "רשימה סגורה" במובהק, ואין צד יכול להשמע בעילה אחרת, אשר לא בא זכרה בסעיפי פקודת החברות.


ג. על המבקש לעמוד בעקרון תום הלב, אשר הוכר כ"עקרון מלכותי" החל בכל תחומיה השונים של שיטת המשפט הישראלית. קרי; לא תתקבל בקשת פירוק, כאשר הוכח כי הטעם המרכזי לנקיטה בה, בנסיבות המקרה, הינו נסיון להפעלת לחץ טקטי פסול להשגת מטרה אחרת, הזרה להליך הפירוק עצמו.


דיון במסגרת הסעד של בקשה לסילוק על הסף והתאמתו לנסיבות המקרה



31. מן הדין לדון, עתה, בטענה ולבדוק האם יש למבקשים, אמנם, מעמד של "נושה" כמשמעותו בדין. יודגש; עסקינן בשלב זה בבקשה לסילוק על הסף, ואי לכך, אין מקום להכנס אל תוך המחלוקת העובדתית בין הצדדים. בשלב זה, על בית המשפט להשתכנע כי גם אם תוכח גרסתם העובדתית של המבקשים כנכונה, עדיין יכשלו בטיעוניהם המשפטיים.


לעניין זה, הצדק עם המבקשים בטענותיהם כי לשם הכרעה בבקשה לסילוק על הסף, אין להתייחס למחלוקת העובדתית, אלא חובה להניח כאילו המבקשים צודקים בטענותיהם. אם כך טוענים המבקשים מה טעם מצאו מאוחר יותר לבקש קיומו של דיון בו תערכנה חקירות על תצהירים? שמא חפצים המבקשים, בדרך זו, "לדוג" ראיות לצורך ההליך האחר המתנהל בין הצדדים? זאת ועוד; ההנחה כי המבקשים צודקים בטענותיהם חלה רק על טענותיהם העובדתיות, ולא בטענותיהם המשפטיות. יוצא מכך, כי במסגרת הבקשה דנן, עלי להניח כי העובדות העומדות בבסיס טענות המבקשים בעניין מעמדם כנושה, אשר הינה הבסיס המרכזי עליו נסמכת הבקשה כולה.
אלא, שאין בכך כדי לזכות את המבקשים, מקדמית, במעמד של נושה לצורך סילוק על הסף. זאת, היות ומעמד ה"נושה" הינו שילוב בין אלמנטים עובדתיים ומשפטיים כאחד. אין המבקש חסין מבדיקת טענותיו המשפטיות, קל וחומר שאין הוא נהנה מהנחה גורפת כאילו הינן מוצדקות.


32. טענה נוספת של המבקשים שיש להתייחס אליה הינה כי לא ניתן להכריע בבקשה לפירוק בלא דיון, בלא שנעשו פרסומים ובלא שניתנה לנושים אחרים ההזדמנות להגיש הצטרפות לבקשה.
טענה זו, אין בידי לקבלה. נכון הוא, כי בדרך-כלל, נדונה בקשה של פירוק במעמד הצדדים, אלא שאין עסקינן אלא בדיון והכרעה לגופה של בקשה, ולא בהכרעה האם לסלק את הבקשה על הסף. לא זאת, אלא אף זאת; המבקש אינו יכול למצוא מקלט בדרישות הפורמליות של פרסומים, אשר הינם תנאי לקבלת בקשת פירוק ומהווים שלבים בדיון לגופו של עניין.
עצם מהותו של סילוק על הסף הינו דחיה או מחיקה מקדמיים של הבקשה, בלא ליתן לה לעבור אל תוך השלב המהותי, הוא השלב בו נדרשים הפרסומים ומוגשות בקשות הצטרפות. לעניין של בקשות הצטרפות יאמר עוד, כי אין בהן כדי לשנות את הדין הבסיסי, כי עילת פירוק הינה עילה אישית של המבקש, ולא עילה שיכולה להטען בפי כולי עלמא. קרי, פלוני יכול להצטרף אל בקשת פירוק קיימת שהגיש אלמוני, בכך שיוכיח את עילתו שלו, בין אם היא זהה לעילתו של אלמוני, ובין אם היא שונה. אלא, שכאשר נשמט עצם הבסיס לבקשתו של אלמוני, והיא מסולקת על הסף, אין בפני פלוני כל בקשת פירוק אשר ניתן להצטרף אליה, ועליו להגיש בקשת פירוק עצמאית. המבקשים מבקשים,



למעשה, להעלות טענה אשר מקומה לא יכירנה; לפיה גם אם אין להם עילת פירוק משלהם, כל שעליהם לעשות הוא לאתר מצטרפים ומעילת המצטרפים תבוא לעולם עילתם שלהם – היעלה על הדעת?!



יוצא, כי טענת המבקשים מערבבת שלא כדין בין שני שלבים שונים בתכלית בדיון בבקשת הפירוק, באשר היא מבקשת לערב את המאוחר לתוך השלב המקדמי, אשר נדון ומוכרע טרם פתיחת השלב הרלוונטי לפרסומים ולבקשות הצטרפות. זאת ועוד; על פי דין, אין מבקש סילוק על הסף חייב בתצהיר (דין אותו מצטט המבקש עצמו), מכך עולה דווקא המסקנה המנוגדת למסקנתו, והיא כי אין כל צורך בדיון במעמד הצדדים כדי להכריע בבקשת סילוק על הסף. זאת במיוחד באשר המבקש הגיש, אף בלא שהתבקש לכך, כתב תשובה מפורט ובו טען טענות עובדתיות נוספות מאלה שבבקשה, זאת בהרחבה ובלווית מסמכים, וכל זאת מבלי לצרף תצהיר.


33. משהגענו לכאן, לא נותרו עוד אלא טענות המבקשים על פגמים פורמליים בצורת הגשת הבקשה לסילוק על הסף, והן העובדה כי הוגשה בתור תגובה לבקשת הפירוק ולא בתור בקשה נפרדת, וכן הטענה כי נתמכה בתצהיר שלא לצורך, והכילה למעשה טענות עובדתיות אשר אין להן כל מקום בדיון בבקשה לסילוק על הסף.


יתכן, כי הצדק עם המבקש באשר לפגם בצורה אשר נפל בבקשת הבנק, באשר צרף את התגובה לבקשה ואת הבקשה למחיקה על הסף יחדיו; אלא, שאין עסקינן בפגם מהותי היורד לשורשו של עניין או הפוגם בזכויותיו המהותיות או הדיוניות של מבקש הפירוק באופן המצדיק את דחיית בקשת הסילוק מטעם זה בלבד. לעניינים כגון אלו בדיוק קמה סמכותו של בית משפט לפי תקנה 526 לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובע כי פגם שנפל בהליך אינו בהכרח עילה לפסילתו. יתר על כן; המבקשים עצמם "הכשירו" את הפגם הפורמלי, בהגישם תשובה מפורטת וארכנית לבקשת הבנק למחיקה על הסף.
דין דומה חל אף לעניין התצהיר המיותר, אשר מהותו עירוב טענות הסילוק על הסף עם טענות עובדתיות אשר עניינם תגובה לגופו של עניין. לעניין זה, חזקה על בית המשפט כי הוא יודע את הדין די הצורך כדי להפריד בין טענות הסף לטענות העובדתיות, ולהתייחס אך ורק אל הראשונות במסגרת הדיון בסילוק על הסף.


זאת ועוד; חזיון נפרץ הוא, למרבה הצער, כי צדדים בבקשות שונות מאריכים לטעון בכתב, כשהם מערבבים טיעונים לגופו של עניין עם טיעונים בלתי רלוונטיים להכרעה. כלום יעלה אי-מי על דעתו, כי בכל מקרה אשר כזה, ידחה או ימחק בית המשפט את הבקשה כולה?!



34. לא זאת, אלא אף זאת; טיבה של מחיקה על הסף (אשר היא הסעד נשוא החלטתי) הינה כי בית המשפט יכול להפעילה לפי שיקול דעתו ואף ביוזמתו שלו, אם וכאשר נוכח כי הבקשה שלפניו אינה מגלה עילה של ממש. יתר על כן; לשם הפעלת סמכות זו, אין בית המשפט נזקק כלל ועיקר לכתב הגנה מטעם המשיב, קל וחומר שלא לכתב תשובה מטעם המבקש. די בבקשה עצמה כדי להקים סמכות למחיקה על הסף במקרים מתאימים. היעלה על הדעת כי גם במקרים אלו יחויב בית המשפט לקיים דיון במעמד צדדים אשר תגובתם טרם התבקשה?



נתלית אני בענין זה באילן גבוה, באשר דברים דומים מאד נאמרים אף בספרו של ד"ר זוסמן ז"ל "סדרי הדין האזרחי" בעמוד 384, לעניין מחיקה בהעדר עילה, כדלקמן:


"העדר עילת תביעה הוא, איפה, פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח, כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, קרי את כל "העובדות המהותיות" ". (ההדגשות שלי – ו.א.).


ובהמשך, מוסיף ד"ר זוסמן ז"ל כדלקמן:


"אם אף ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות אשר טען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז - ורק אז – אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה. במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להדחות, ותביעה שסופה להדחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה טעם לגבות ראיות להוכחתה, ולשמעה?" (ההדגשות שלי – ו.א.).


ולעניין אופי הגשת הבקשה לסילוק, גורס ד"ר זוסמן ז"ל כדלהלן:


"כלפי תביעה זו, מן הראוי שהנתבע יעלה את הטענה של חוסר עילה. טענה זו יכול שתבוא בכתב ההגנה, אך הנתבע יכול אם רצה בכך להביאה לדיון עוד לפני בירור התובענה, ובנפרד מן הדיון לגוף העניין, על-ידי שיגיש בקשה לכך בהתאם לתקנה 100(1)" (ההדגשות שלי – ו.א.).


ובהמשך:


"מאותו טעם רשאי בית המשפט למחוק את התביעה מיוזמתו הוא, מבלי שנתבקש על כך על ידי הנתבע". (ההדגשות שלי – ו.א.).


יוצא אם כן, כי טענות אלו של המבקשים נוגדות הן את הדין והן את ההגיון, ודינן להדחות.
כעת, נותר לדון בסילוק על הסף לגופו; קרי, האם עומדים המבקשים לפי כתב טענותיהם שלהם, בתנאי הסף להגשת בקשת פירוק, והוא קיום מעמד של נושה. אם יתברר כי לא כך הוא, ומעמד כזה לא קם, הרי שאין כל רלוונטיות לעילות הפירוק הכפוי לפי סעיף

257(5) לפקודת החברות, באשר אין למבקשים כל מעמד להגיש בקשה לפירוק כפוי, ובאשר עילות אלו אינן אלא עילות אישיות, הזקוקות לכל הפחות להוכחת מעמד ברור ומוחשי של התובע בתור "נושה" או "משתתף" בחברה.


דיון בסילוק על הסף לפי גרסתם העובדתית של המבקשים



35. טענת הנשיה של המבקשים מסתמכת על היסודות העובדתיים הבאים:


א. המבקשים אינם חולקים על כך, כי הם חבים כסף לבנק, אלא שהם טוענים כי בידי הבנק בטוחות אשר ערכן גבוה בהרבה.


ב. בעקבות תביעה בסדר-דין מקוצר שהגיש הבנק, נערך בין הצדדים הסדר, אשר הפנה את הבנק לממש את הבטוחות. אלא, שהבנק הפר הסדר זה בלא הצדקה.


ג. בשל הפרה זו, הפכו המבקשים למעשה לנושים, כדלקמן:


"במאזן הכולל של היחסים בין הצדדים, מחזיק הבנק בנכסים העולים על גובה האשראי אשר נתן למבקשים. לפיכך, וכל עוד עומד הבנק על כוונתו שלא לכבד את ההסדר בין הצדדים ולממש את הבטוחות, הרי שהמבקשים הינם בגדר נושה, או נושה מותנה או נושה עתידי".


ובכתב תשובתם מוסיפים המבקשים וטוענים כדלקמן:


"יודגש גם כי המצהיר (מטעם הבנק - ו.א) לא סתר את טענת המבקשים ולו בבדל טענה כי הבטחון שבידיו גדול מהאשראי ולפיכך במימוש הבטחון עומדת המבקשת 1 במעמד של נושה מותנה או עתידי" (ההדגשות במקור - ו.א).


מנגד, טוען הבנק כי בדין ביטל את ההסדר, וכי אין עסקינן אלא בחייבים המשתמטים מפרעון חובם מזה כשלוש שנים. אלא שכאמור, במסגרת בקשה זו לא ידונו טענות אלו, וזאת משום שלעת עתה מן הדין לצאת בהנחה כי גרסת המבקשים היא הנכונה, קרי: הבנק הוא שהפר את ההסדר בלא הצדקה, בעוד בידיו בטוחות העולות בהרבה על סכום חובם של המבקשים.


36. מה ניתן להסיק מכך לגבי מעמד המבקשים כנושים עתידיים של הבנק? אין ספק, כי אם הפר הבנק את ההסדר, בלא שהיה זכאי לעשות כן, תקום למבקשים עילה לחסום את התביעה בסדר דין מקוצר ונספחיה, ולהפנות את הבנק לממש את הבטוחות. אין חולק, כי מכך לא קם להם עדיין מעמד של נושה, נהפוך הוא; הבנק הינו עדיין הנושה, זאת בכפוף למחסום אשר הונח בפניו מלפעול לפרעון חובו בדרך אחת, תוך הפנייתו לדרך גביה אחרת.


בשלב הבא, יממש הבנק את הבטוחות, דבר אשר אין חולק כי זכותו לעשות בנסיבות העניין. אלא, שעל-ידי מימוש בטוחות אלו, אין הבנק הופך ל"חייב". זאת, באשר אין הוא זכאי להפרע אלא עד לכדי מלוא חובו, וחובה עליו להשיב את יתר כספי המימוש לידי החייבים, הם המבקשים. לעניין זה יאמר, כי הבנק המממש אינו בעל זכות קניין בכספי המימוש, וחובתו להשיב את יתרתם לחייב תקפה ועומדת אף אם יקלע הבנק בין לבין להליך של פירוק. זאת, להבדיל ממצב בו היתה עומדת למבקשים אך ורק זכות חוזית המחייבת את הבנק לשלם להם כספים ממצבת נכסיו שלו עצמו.


יוצא, כי אין לטענת הנשיה של המבקשים על מה שתסמוך, אף בשלב זה. בכדי להפוך את המבקשים לנושי הבנק, על המבקשים להניח מקדמית, כי הבנק יפעל בזדון במהלך המימוש כדי לשלשל לכיסו, שלא כדין, מעל למגיע לו על-פי דין. בשלב זה, אין כל בסיס להנחה כזו, המבקשת ליחס לצד שכנגד מראש הלך-נפש שכזה, וזאת במהלך ביצוע הליך שטרם החל. באותה מידה, ניתן היה לטעון כי אלמוני הוא נושה של פלוני, בשל האפשרות כי יתכן שבעתיד, יבצע כלי הרכב של פלוני תאונת דרכים ויגרום לו נזקי רכוש או גוף. נקל לראות, כי אין מקום לטענות אלו, ודינן להדחות.


37. משהגענו לכאן, נותרה למבקשים עוד טענה אפשרית אחת, והיא כי בהפרת ההסכם ו/או במעשה או מחדל אחרים, ביצע הבנק כנגדם עוולה נזיקית, ובשל עוולה זו, הפכו לנושה עתידי של הבנק, אם וכאשר יגישו תביעה כנגדו וזו תוכתר בהצלחה.
אלא, שאף דינה של טענה זו להדחות, וזאת מן הטעמים שפורטו בהרחבה בדיון במסגרתו הנורמטיבית של הליך הפירוק, וביחוד לאור ההחלטה בעניין אתגרים כפי שצוטטה לעיל, ואף ההחלטה בפש"ר 1260/01 בינדר נ' אמ.אמ.וואי בניה. הקו המשותף להחלטות אלו, הן קביעה משפטית וחד משמעית כי אין בעצם ניהול תביעה כנגד חברה, קל וחומר בטענה כי קיימת עילת תביעה, כדי להצדיק הגשת בקשה לפירוק. כך, מכח קל וחומר אף בנסיבות המקרה דנן, בו אין חולק כי המבקשים הם החבים לבנק סכום גדול, תהא דרך פרעונו כאשר תהיה.


38. משנפל מעמדם של המבקשים כנושים על פי לשון החוק להגיש בקשת פירוק לפי סעיף 257 לפקודת החברות, נותר לדון בטענתם כי עסקינן למעשה בפירוק מרצון, אשר בהעדר הצהרת כושר פרעון, מן הדין להופכו לפירוק בפיקוח בית המשפט, וזאת בשל האינטרס הציבורי והחשדות הכבדים הכרוכים בפעולות הבנק עובר לקריסתו הנטענת.
המבקשים מודעים לקושי העומד בפניהם, אשר מהותו כי הבנק לא קיבל כל החלטה על פירוק מרצון, אולם טוענים כי אין עסקינן אלא בהתחכמות פורמלית, באשר כל משמעות פעולות הבנק והממשלה אין פירושן אלא פירוק מרצון. ההוראות הרלוונטיות לתחילתו של פירוק מרצון הינן סעיפים 319 ו-320 לפקודת החברות, אשר לשונם כדלקמן:


"319. פירוק מרצון – אימתי



חברה יכולה להתפרק מרצון באחת מאלה :

(1) תמה התקופה שנקבעה בתקנון לקיומה, או אירע הדבר שבאירועו צריכה החברה, לפי הוראה שבתקנון, להתחסל, והחברה באסיפה כללית החליטה להתפרק מרצון ;

(2) החברה קיבלה החלטה מיוחדת להתפרק מרצון ;

(3) החברה החליטה בהחלטה שלא מן המנין, שבגלל חבויותיה אין היא יכולה להמשיך בעסקיה ומן הראוי שתתפרק.


320. תחילת הפירוק והשפעתו



פירוק מרצון תחילתו עם קבלת החלטת הפירוק, ומשהתחיל הפירוק תחדל החברה לנהל עסקיה, חוץ ממה שדרוש לפירוק מועיל ; אולם מעמדה וסמכויותיה של החברה כתאגיד יוסיפו להתקיים, על אף כל הוראה סותרת בתקנון, עד שתתחסל" (ההדגשות שלי – ו.א.).


יוצא, כי לשון החוק היא חד-משמעית בעניין זה; אין פירוק מרצון, אלא אם החברה עצמה הגיעה, מהחלטתה שלה ובמפורש, להחלטה מתאימה. הרציונל לעניין זה כי פירוק אינו אך ורק פעולה או מספר פעולות שמטרתן מכירת נכסי החברה והעברת פעילותה; פירוק הינו מצב סטטוטורי מיוחד, בעל השפעות מרחיקות לכת על פעולת החברה, משתתפיה ונושיה, ואי לכך קבע המחוקק דרישות פורמליות דווקניות של כניסה למצב זה, אשר נועדו להבטיח, בין היתר, רמה גבוהה של פומביות וכן ודאות בכל האמור אליו.


39. מכאן, שעד שלא נתקבלה החלטה מתאימה, לא מצויה החברה בהליך של פירוק, ואין נפקא מינה אם מטרתה הינה לסגור את פעילותה בהדרגה ולהעביר את נכסיה לגופים אחרים. לא זאת, אלא אף זאת; הגוף היחיד אשר יכול להחליט, לפי שיקול דעתו, על כניסה למצב זה, על האיזונים והבלמים הייחודיים לו, הינו החברה עצמה. בעניין זה, אין כל מעמד לנושה לדרוש "פירוק מרצון"; אם לדעתו, פעולות אלו ואחרות של החברה הינן ריקון נכסים או פעולות אחרות המעידות על חדלות פרעונה, אין לו תרופה מלבד פניה בבקשה לפירוק כפוי לפי סעיף 257, ומהוכחת מעמדו כנושה, לפי הנדרש ממגיש בקשה לפי סעיף זה. "קיצור הדרך" אותו מנסים המבקשים לעשות במקרה דנן, אינו אלא "כניסה כפויה לפירוק מרצון", על-ידי נסיון לגרום לבית המשפט להחליף בהחלטתו את החלטת החברה, וכל זאת כדי לגרום, בשלב השני, להתערבותו בדרך של "פירוק בפיקוח בית המשפט". קיצור דרך זה אינו אלא הליכה בדרכי עקיפין, העומדת בניגוד למטרות החוק ולאבחנה הברורה שעושה זה בין פירוק מרצון על כל נגזרותיו והאפשרויות המאוחרות להתערבות בית המשפט במהלכו, לבין פירוק כפוי לפי בקשת נושה או משתתף, הנדון בסעיפים 257 ואילך לפקודה.


40. זאת ועוד; אף לו היתה החברה בפירוק מרצון, היתה עומדת בפני המבקשים מכשלה נוספת; אמנם, הסעיף הנוגע להכפפת פירוק מרצון לפיקוח בית המשפט אינו נוקב ברשימת בעלי המעמד להגישו, אולם ברור שאין רשות זו נתונה לכולי עלמא. בלא לקבוע מסמרות בעניין, דומה כי הזכאים להגישה הינם נושיה ומשתתפיה של החברה, ועל המבקשים היה להוכיח אף כאן כי יש להם מעמד אשר כזה. מכל הסיבות אשר נמנו קודם לכן, דומה כי היו נכשלים אף בכך. גם מסיבה זו, דין טענתם הנוגעת להליכי פירוק מרצון להדחות.


41. מכל האמור לעיל עולה מסקנה אחת ויחידה, בלתי מוטלת בספק: המבקשים אינם בגדר נושה של הבנק, במובנו של מושג זה לעניין הגשת בקשת פירוק, ואף מעמדם כ"נושה עתידי" הינו, בלשון המעטה, קלוש ביותר, אם לא לומר מופרך לחלוטין. כמו כן, לא קמה להם עילה בסוגיית הפיכת 'פירוק מרצון' לפירוק תחת פיקוח בית המשפט. אין מנוס מלקבוע כי אין עסקינן אלא בחייבים, אשר אין להם כל מעמד להגיש בקשה לפירוק הבנק. די בכך, כדי לקבל את בקשת הסילוק על הסף, וזאת ללא כל דיון ביתרת הטענות, הנוגעות לחדלות הפרעון ולעילות הפירוק הנטענות.


התייחסות בקצירת האומר ליתרת טענות המבקשים



42. מכל שנאמר לעיל, עולה די והותר כדי לסלק את הבקשה על הסף, וזאת בלא כל דיון בעילות הפירוק ובחדלות הפרעון הנטענת, או צורך בחקירה על תצהירים. אלא, שפטור בלא כלום אי אפשי, ומן הראוי להעיר הערות מספר לעניין טענות אלו של המבקשים:


א. מהעובדות אשר מביאים המבקשים עולה בלא ספק כי מצבו של הבנק הינו בכי רע, וכי אין הוא יכול לפרוע את חובותיו ממקורותיו הוא. אלא מאי? שמהחלטות הממשלה עולה, כי יתכן מאד ולבנק יועמד אשראי מספיק לפרעון חובותיו, ואזי היתה חדלות פרעונו, האפשרית, כלא היתה.
אמנם, מצב זה יותיר את הבנק עם חוב גדול למדינה, חוב אשר יכוסה ככל הנראה, במלואו או בחלקו, ממכירת פעילות הבנק ונכסיו. אלא, שכפי שטוען הכנ"ר בצדק, לא ניתן בשלב זה לדעת איזה חוב יוותר לבנק כלפי המדינה, והאם וכיצד תבקש זו לגבותו. קל וחומר, שלא עולה מכאן חדלות פרעון עכשווית, אשר עליה ניתן לבסס עילת פירוק לפי סעיף 258(3). על נושה המבקש לנקוט אמצעים כנגד הבנק במצב זה להתכבד ולהגיש דרישת פרעון לפי סעיף 258(1), ורק אם יסורב או לא יענה, תקום לו עילת פירוק. אלא, שהמבקשים אינם נושים כלל ועיקר, ואין הם יכולים להסתייע באף אחד מסעיפים אלו. קל וחומר, כי אין להם כל מעמד ביחסים שבין הבנק למדינה. עילת הפירוק שלהם לא צומחת ולא יכולה לצמוח מהעובדה או השאלה אם וכמה ישאר הבנק חייב למדינה.


ב. בעניין זה, האחרון, תמוהה בעיני עמדת המבקשים הקובלים על "בזבוז כספי משלם המיסים", בזבוז אשר מתבטא, לשיטתם, בהעמדת קו אשראי לבנק למסחר, וזאת בלא חקירה ודרישה לעומק בנסיבות קריסתו. האם סבורים המבקשים כי העמדת קו אשראי אשר יאפשר ללקוחות הבנק למשוך את פקדונותיהם אם יחפצו בכך הינו "בזבוז" שמן הראוי לגנותו? שמא עדיף היה אם היתה המדינה נוקטת מדיניות של "שב ואל תעשה" ונותנת לאלפים רבים של לקוחות להשאר בלא כספם?



אכן, כל אימת שגוף כלכלי גדול וחשוב נקלע למשבר, מן הראוי לחקור נסיבותיו, אלא שאין דבר בין עניין זה לטענת המבקשים, אשר מכוונת לאמיתו של דבר לא כנגד הבנק, אלא כנגד עצם החלטת הממשלה, וזאת בטענות אי-סבירות. אם אכן כך הוא, היה על המבקשים להתכבד ולהגיש עתירה מתאימה לבית הדין הגבוה לצדק, ולא לנסות לערב מין בשאינו מינו, ולסמוך על כך בקשת פירוק.


ג. בנסיבות המקרה, דומה כי אף סיכוייהם של המבקשים לזכות בסעד לפי סעיף 257(5) היו קלושים ביותר, אף לו היו מוכיחים כי יש להם מעמד של נושה. המקרים בהם פורקו חברות בעילה זו, לא רק שהינם נדירים ביותר, אלא שרובם המכריע עוסק בסכסוכים בין בעלי מניות לבין עצמם (לעניין זה, ולעניין התנאים הנדרשים להפעלת העילה, ראה גם החלטתי בפש"ר 1816/00, גלריה גורדון בע"מ נ' גלוקונדה אומנות בע"מ) אך לעיתים רחוקות תפורק חברה בעילה זו בשל בקשת מי שאינו משתתף. כך למשל, עשוי לקרות במצבים חריפים בו הוכח כי החברה ניהלה, במובהק, את עסקיה בדרך של מרמה. לא כזה הוא המקרה דנן.


בנסיבות המקרה, ובלא להכריע בעניין, יש לכאורה טעם רב בטענות הבנק והכנ"ר, כי המבקשים, אשר אינם אלא חייבים של הבנק, לא עמדו בדרישה המינימלית של נקיון כפיים הדרושה כדי להשמע בדרישת סעד מן היושר.


ד. לא ירדתי לסוף דעתם של המבקשים בטענתם כי קמה עילת פירוק באשר "בסיס החברה חדל מלהתקיים"; רשימת עילות הפירוק הינה רשימה סגורה, ואין צדדים זכאים להוסיף עליה עילות נוספות כיד הדמיון הטובה עליהם. העילה הדומה ביותר לטענה זו, מלבד העילות העוסקות בחדלות פרעון, הינה עילת סעיף 257(2) סיפא, העוסקת במצב בו הפסיקה החברה את ניהול עסקיה למשך למעלה משנה. אין חולק, כי מצב זה לא התקיים בנסיבות המקרה דנן.


43. מכל הסיבות אשר נמנו לעיל, דין הבקשה להמחק על הסף מחמת העדר עילה, וזאת בלא כל צורך בדיון במעמד הצדדים או בחקירת מצהירים, היות ודין הבקשה להכשל על פניה אף אם היו מתקבלות טענותיהם העובדתיות של המבקשים במלואן.


44. עתה, לא נותר אלא לדון בשאלת הוצאות המשפט.


כל הבקשה כולה אין בה מאומה; על כך יאמר כי לא בכל חשש יש ממש, ולא ראוי היה לה לבקשה זו שתוגש.


על בקשות פירוק בלתי מוצדקות, אשר כל מטרתן אינו אלא הפעלת לחץ שלא כדין, אמרתי ואימצתי בהחלטתי בפש"ר 1260/01 אמ.אמ.וואי בניה בע"מ את המוצע במאמרה של עו"ד י' קורן "בקשה לפירוק חברה אינה 'כלי מלחמה' בידי נושה", כדקלמן:


"אין די בדחיית בקשות פירוק שאינן מוצדקות, כדי למנוע עשיית שימוש לרעה באמצעי דרסטי זה. לעיתים קרובות, עצם הגשת הבקשה לפירוקה של חברה עלולה לגרום נזק לחברה אשר מבקשים לפרקה. בעניין אתגרים, למשל, טענה החברה כי עצם ההגשה של הבקשה לפירוקה, אשר פורסמה במקומות שונים, גרמה פגיעה בשמה הטוב של החברה; שכן - מחמת החשש שתונף על חברה חרב הפירוק, נרתעים גופים מהתקשרות בחוזים עמה וממתן אשראי לה"



ובהמשך הובעה המסקנה, אליה אני מצטרפת, בכל הכבוד הראוי:


"פסיקת הוצאות מקילה לא תמנע הגשת בקשות פירוק נטולות הצדקה. אם ישוכנע בית המשפט, כי המניע האמיתי לבקשה הוא רצון לכפות על החברה פרעון החוב השנוי במחלוקת כנה, או כל שיקול זר אחר, ראוי כי יפסוק הוצאות בסכומים אשר יהא בהם כדי להרתיע מפני הגשת בקשות דומות". (ההדגשות שלי - ו.א).


45. בנסיבות אותו מקרה, נפסקו הוצאות בסך 50,000 ₪ כנגד המבקש, בעל מניות מיעוט, אשר הגיש בקשת פירוק בלתי מוצדקת כנגד חברה פרטית, תוך נסיון להשתמש בסעיף 257(5) לפקודה בלא שינסה כלל ועיקר סעדים למניעת קיפוח, אשר פגיעתם פחותה.


המקרה דנן הינו חמור פי כמה בנסיבותיו; עסקינן בב ק ש ת פ י ר ו ק אשר ה ו ג ש ה כנגד בנק בקשיים, וזאת ע ל – י ד י ח י י ב (!!!), אשר לא היה לו כל מעמד להגישה.


אם בכל אלה לא די הרי שבהחלטתי, בתיק זה, מיום 27.8.02 כתבתי:



"דווקא במצב משק כיום, היה מקום לשקול יותר מפעם אחת את הדברים טרם הגשת הבקשה ולהמנע מלזרוע בהלה מיותרת בציבור."

ובהמשך אותה החלטה:

"דווקא הבנק הוא שהגיש נגד המבקשים תביעה.... ומהלך זה כנראה לא נשא חן מלפני המבקשים, ועל כן בחרו בדרך של הנפת חרב בקשת פירוק.... מבקשתם עולה ריח רע וזאת בלשון המעטה."



על אף ולמרות דברים אלה לא שקלו המבקשים את מהלכם פעם נוספת. תחת זאת הגיבו להחלטתי (כנדרש באותה החלטה), ובהמשך הגיבו, מבלי שנתבקשו, לתגובת הבנק ואף עתרו לקיומו של דיון!! לצורך חקירה על תצהיר.
אני סבורה שתוצאותיה של התנהגות כזו צריכה לבוא לידי ביטוי בדרך של פסיקת הוצאות.


זאת ועוד; בהתעקשותם לנסות ולקיים דיון ארוך ומתוקשר בבקשה, גילו המבקשים אדישות תמוהה ומקוממת לנזק העצום אשר יכול היה להגרם לא רק לבנק עצמו, אלא אף ללקוחותיו אשר היו מנועים למשוך את פקדונותיהם לו נקלע הבנק להליכי פירוק. דומה, כי די בכל אלה כדי לפסוק הוצאות לדוגמא בסכום גבוה ביותר.


כאמור בקשת הפירוק נמחקת. אי לכך, ישאו המבקשים, ביחד וכל אחד לחוד, בהוצאות הבנק ובשכר-טרחת עורך-דינו בסך 100,000 ש"ח בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דירקטור בנק

  2. בקשת פירוק בנק

  3. כונס בנק טפחות

  4. יחסי בנקאי - לקוח

  5. מכתב החרגה של בנק

  6. הפחתת ארנונה לבנק

  7. הברחת נכסים מפני בנק

  8. תקנות בנק ישראל

  9. עורך דין בנקים

  10. חוזה למראית עין - בנק

  11. ערבות הורים בבנק

  12. חוב לבנק הפועלים

  13. חוב לבנק דיסקונט

  14. התיישנות תביעה נגד בנק

  15. מלווה חוץ בנקאי

  16. יעוץ בנקאי רשלני

  17. צו הבנקאות רישוי

  18. צו הבנקאות אגרות

  19. קבלת מסמכים מבנק

  20. חוק הלוואות חוץ בנקאיות

  21. ימי ערך - תביעה נגד בנק

  22. פסול דין – תביעה של בנק

  23. מיסי ארנונה כללית על בנק

  24. פקודת הבנקאות 1941

  25. תביעה נגד בנק משכן

  26. בקשה לסילוק יתרת חוב בנק

  27. התניית שירות בשירות

  28. היקף חובת הסודיות הבנקאית

  29. עורך דין תביעות נגד בנקים

  30. עורך דין נגד בנקים

  31. תביעה של בנק לאומי על חוב

  32. דחיית תביעה נגד בנק

  33. אי החזר הלוואה לבנק

  34. עורך דין דיני בנקאות

  35. התניית שירות בשירות - דוגמא

  36. צו הבנקאות שירות ללקוח

  37. תביעה של בנק נגד לקוח על חוב

  38. חשיפת דוחות ביקורת בנק ישראל

  39. מכתב החרגה מותנה מהבנק

  40. תביעה של בנק בנושא חשבון חח"ד

  41. ביטול הסדר חוב עם הבנק

  42. מסירת רשימות לקוחות הבנק למסחר

  43. הלוואה מהבנק למראית עין

  44. אישור הלוואה מבנק הפועלים

  45. העברה בנקאית לחו''ל - טעות

  46. תביעת בנק נגד ערב על ערבות לחברה

  47. הצעת חוק הגבלת עמלות בנקים

  48. חשש לפגיעה בשווי בטוחות לטובת בנק

  49. תביעה של בנק דיסקונט על מעשי מירמה

  50. תביעה לתשלום יתרת חובות ערבים לבנק

  51. יחס משפיל בסניף בנק – תביעת פיצויים

  52. צו הבנקאות פיקדונות ללא תנועה

  53. התחרטות על לקיחת הלוואה מהבנק

  54. חוב לבנק בגין הלוואת קרן קורת

  55. תביעה נגד בנק בגין שירות לקוי

  56. "האותיות הקטנות" בהסכם עם הבנק

  57. נפילה בסניף בנק - תביעת פיצויים

  58. בנק לא הודיע כי אסור מצב של מכירה בחסר

  59. תביעת בנק מזרחי טפחות נגד ערבים

  60. מימוש תוכנית חיסכון כבטוחה לחובות לבנק

  61. פעולות בנקאיות ללא הרשאה – השבת הפסדים ?

  62. בקשה של עובדי בנק בהליכי פירוק בגלל מעילה

  63. תביעת בנק כנגד הערב לחוב החייבת העקרית

  64. השלכות קריסת בנק עקב מעילת ענק של עובדת

  65. אחריות הבנק על עיכוב בהעברת כספים לחו''ל

  66. בנק קונטיננטל לישראל בע"מ - בקשה לאכיפת אגרת חוב

  67. תביעה של בנק נגד לקוח על יתרות חובה - טענת עושק כפייה

  68. טען כי "נאלץ" ליטול הלוואה בגין טענות של מנהל הבנק

  69. חוק אמנות קרן המטבע הבינלאומית והבנק הבינלאומי לשיקום ולפיתוח

  70. האם בנק חייב לשלם לעובדיו תשלומים לביטוח לאומי ולביטוח רפואי ?

  71. האם רשאי בנק להעמיד יתרה בלתי מסולקת של ההלוואות לפרעון מיידי ?

  72. האם משפטית עולה התנהלות הבנק כדי חוסר תום לב הניהול מו"מ ?

  73. המחאה סורבה בהערת הבנק לפיה "נתקבלה הוראת ביטול וההסב אינו בסדר"

  74. נטען כי בניגוד לכללי בנקאות הבנק אפשר לאחות למשוך כספים בחתימתה בלבד

  75. לאחר שהתבררה הטעות, הבנק פנה בדרישה להשבת הסך של 20,000$ שזוכה בטעות בחשבון

  76. חתמה על מסמכים רבים ומשביקשה לקרוא אמרה לה פקידת הבנק כי אין צורך בכך משום שכמות הדפים גדולה מידי

  77. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון