החלטה מונחת בפני בקשתו של הבנק לפיתוח התעשיה בישראל בע"מ (להלן: הבנק), כי אמנה כונס נכסים זמני לנכסי חברת בית אדרת בע"מ (להלן: החברה). הבקשה נסמכת על חוב נטען בן מיליוני דולרים, וכן על שורה של עילות אשר העיקריות בהן חשש לפגיעה בשווי הבטוחות העומד לטובת הבנק, העדר תפקוד של המשיבה שגרם להטלת עיקולים על נכסיה, והברחת נכסיו האישיים של בעל השליטה, מר יוסי אדרת (להלן: מר אדרת), הערב אישית לכל חובות המשיבה. בהחלטתי מיום 1.7.02, קבעתי כי הבקשה אינה מצדיקה מינוי כונס במעמד צד אחד, והוריתי לחברה להגיש תגובתה. לאחר שהונחו בפני התגובה, ותגובת הבנק לתגובת החברה, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה 1. הבקשה נסבה סביב פרוייקט בניה אותו הקימה המשיבה על מקרקעין בראשון לציון (להלן: הפרוייקט), אשר לטענת הבנק היה אמור להסתיים בסוף שנת 1997. 2. החברה הינה חברה פרטית בשליטתו המלאה של מר אדרת, שהינו בעלים של מחצית הזכויות במקרקעין, וערב באופן אישי לכל חובות החברה כלפי הבנק. המחצית השניה הינה בבעלות חברת ראשונה 7 בע"מ (להלן: ראשונה). 3. ביום 2.1.95 נחתם בין ראשונה והחברה הסכם להקמת הפרוייקט במשותף, כולל חלוקת הוצאות והתקשרות עם בנק לצורך ליווי בנקאי. אי לכך, התקשר הבנק עם מר אדרת בהסכם ליווי פיננסי, וזאת ביום 15.3.95. 4. ביום 21.7.96 ביקש מר אדרת להמחות את כל זכויותיו וחובותיו אל החברה. הבנק התנה את ההסכמה במתן בטוחות; שעבודים על כל נכסיה וזכויותיה של החברה, כולל זכויותיה בפרוייקט, וכן ערבות אישית של מר אדרת לחובות החברה. מכאן הבטוחות נשוא בקשה זו. 5. ביום 5.6.00, העמיד הבנק את מלוא חובו לפרעון מיידי. אלא, שהצדדים ניהלו משא ומתן ביניהם אשר התמשך. ביום 7.1.02, לאחר שהבנק שיגר מכתב אזהרה ובו דרש מהחברה ומאדרת לפרוע את החוב מיד, טרם ינקטו הליכים משפטיים, הציעה המשיבה הצעה להסדר החוב וביקשה לעכב את ההליכים, אלא שהבנק דחה הצעה זו. טענות הבנק 6. המשיבה לא עמדה בחובות נשוא הסכם הליווי, למכור ולהשכיר שטחים בהתאם ללוחות הזמנים. זאת, למרות שהבנק האריך לא פעם את המועד לסיום הפרוייקט. לטענת הבנק לא הסתיים הפרוייקט עד לעת הגשת בקשה זו. קל וחומר, כי המשיבה לא פרעה את חובותיה. 7. כמו כן, פגעה החברה פגיעות חמורות בבטחונות שבידיו, וזאת בדרכים הבאות: א. החברה מכרה חלקים מהפרוייקט ומסרה בהם חזקה בלא להפקיד את תמורתם בחשבון הליווי, וזאת בניגוד לסעיף 8(א) לחוזה, שהטיל עליה חובה מפורשת לעשות זאת: החברה מכרה יחידות לחברת נ.א. נס בניה (1992) בע"מ (להלן: נס), שהינה החברה הקבלנית אשר ביצעה את עבודות הבניה בפרוייקט, וזאת תוך שחלק משמעותי מהתמורה אינו מופקד בחשבון הליווי. נס עצמה מיהרה והשכירה שטחים אלו לצדדים שלישיים. כאשר הגיע העניין לערכאות, התברר כי החברה חתמה עם נס על תוספת להסכם ביצוע העבודות, בלא לעדכן את הבנק, בו היא מתחייבת למסור לידי נס את היחידות דנן. זאת ועוד; הדיון בערכאות הסתיים בפשרה בין החברה לנס, כי יתרת התשלום תוחזק בנאמנות בידי באי כוחם של הצדדים, תחת להיות מועברת לחשבון הליווי. הסכם זה נחתם וקיבל תוקף החלטה, וזאת לאחר שהודיע הבנק לחברה על העמדת מלוא חובה לפרעון מיידי! ב. הסדר זה בין החברה לנס פוגע קשות בבטוחה שבידי הבנק, זאת היות ובהסדר נכללה תניה המתנה את תשלום התמורה לחברה בכך שתשולם לנס מלוא התמורה בגין העבודות בפרוייקט. יוצא כי החברה במצבה דהיום אינה יכולה לשלם לנס, ולכן אין התמורה מועברת. כל זאת, בעוד נס גובה דמי שכירות מצדדים שלישיים ועשויה לבצע דיספוזיציות נוספות. מאידך גיסא, מודה הבנק כי למרות כל האמור לעיל, נמנע מהכשלת ההסכם, וזאת כדי שלא לסכל את מכירת הדירות לצדדים שלישיים, דבר אשר יעשיר את קופת חשבון הליווי. כעת, משהמשיבה אינה פורעת חובה, עשוי הבנק למצוא עצמו מול שוקת שבורה. ג. פוליסת הביטוח של הפרוייקט תמה, והמשיבה לא חידשה אותה. אי לכך, אין כיום ביטוח כלשהו לפרוייקט. ד. מר אדרת נמנע מלהתגונן בפני כתב אישום שהגישה נגדו עיריית ראשון לציון בגין חריגות בניה בפרוייקט. הבנק חושש כי הזנחת הטיפול בכתב אישום זה עשוי לגרור הוצאת צוי הריסה, הטלת הגבלות על אכלוס והטלת קנסות על החברה. ה. הבניה הופסקה בחלק המסחרי של הפרוייקט, ואין ננקטות פעולות לקבלת אישורי איכלוס, ככל הנראה עקב חוסר במשאבים. ו. החברה אינה מסדירה את זכויותיה כלפי בעלי זכויות אחרים בפרוייקט, ואף למסרה לנס חזקה בחלקים ממנו בלא קבלת תמורה. ז. מר אדרת, הערב לכל חובות החברה, ביצע פעולות הנחשדות כהברחת רכושו האישי לידי אשתו, דבר אשר גרם לבנק לפתוח נגדו בהליכי פשיטת רגל. בין היתר, הוצא צו מניעה אשר אסר על ביצוע דיספוזיציות בביתו הפרטי של מר אדרת. קיים חשש כי יוברחו גם נכסים אחרים, ובכך תפגע אנושות מצבת הבטחונות העומדת לרשות הבנק. ח. רשויות המס החלו מטילות עיקולים על נכסי החברה; די בכך כדי להקים עילה נוספת להעמדת החוב לפרעון מיידי ולמנות כונס נכסים. 8. טענותיו של מר אדרת, לפיהן טרם הגיע מועד הפרעון של החוב, טענות אשר עלו הן במסגרת בקשה זו והן במסגרת הליכי פשיטת הרגל אשר נפתחו נגדו, הינן חסרות בסיס. טענה זו נסמכת על כתב כוונות מיום 29.3.95, בו הועלתה האפשרות כי בכפוף לתנאים שפורטו באותו מסמך, יעמיד המבקש לטובת אדרת הלוואה לטווח ארוך, למימון יתרת החוב. תוקף מסמך זה פג זה מכבר, וההלוואה האמורה בו לא ניתנה מעולם. זאת ועוד, החברה מודה למעשה, כי היא חבה סכום עצום, העולה על 3 מיליון דולר, וחולקת אך ורק על שיעור הריבית. כמו כן, לא היה זכר ל"התחייבות" זו של הבנק בהצעות השונות שהציע אדרת להסדר במהלך המשא ומתן. למעשה, תוקף כתב הכוונות היה מוגבל עד ליום 31.12.97, דבר הכתוב בו במפורש, והוא לא הוארך מעולם. כמו כן, היה זה מותנה במספר תנאים, אשר קבעו את בטלותו אם יראה לבנק לפי שיקול דעתו הבלעדי, כי אדרת לא יעמוד בהתחייבויות שונות שנטלו הוא והחברה. תנאים אלו הופרו גם הופרה בידי אדרת והחברה: א. הפרוייקט לא הסתיים בזמן, ונפלו בו איחורים עצומים. ב. לא הושכרו כל השטחים אשר נקבע כי יושכרו. ג. נפלו הפרות נוספות בגובה דמי השכירות ובהפקדת הכספים בחשבון הפרוייקט. 9. לסיכום; החברה חבה סכום בן מיליוני דולרים לבנק, ואינה פורעת חובה. כמו כן, קיים חשש כי חסרים לה המשאבים לסיים את הפרוייקט ולעמוד בהתחייבויותיה כלפי המבקש. מצבה הכלכלי הוא בכי רע, ואילו החוב לבנק הולך וגדל. הפגיעה במצבת הבטוחות מעוררת חשש כי מצב הבנק ילך ויורע, ויגרמו לו נזקים חמורים אם לא ימונה כונס זמני לאלתר. מאידך, למשיבה לא יגרם כל נזק, באשר עיסוקה היחיד הוא ביזום הפרוייקט, ואין לה עובדים או פעילות עסקית אחרת. מינוי הכונס יקפיא את המצב הקיים וישמור על זכויות המבקש. תגובת החברה ומר אדרת 10. אין ממש בטענות הבנק בעניין פגיעה במצבת הבטוחות, מהטעמים הבאים: א. הבנק טוען כי פג תוקף פוליסת הביטוח של הנכס והמשיבה לא חידשה אותו, ומאידך טוען כי המשיבה לא השלימה את הבניה. אם הבניה לא הושלמה, הרי הבנין מכוסה בביטוח אחריות של הקבלן הבונה, חברת נכס בניה. בידי המשיבה עצמה לא נותר אלא חלק קטן מהנכס, לגביו קיים הביטוח אשר עומד להתבטל בגין חוב של כ 6,500$. אם הבנק חושש כי הרכוש נמצא בסכנה עקב סכום זניח זה, יכול היה לשלם את הפרמיה בעצמו ולחייב את חשבון המשיבה אצלו. משלא נהג כך, העיד כי לא ראה בכך בעיה דחופה המקימה סכנה לפרוייקט. ב. אין ממש בטענת הבנק על הזנחת הטיפול באיכלוס וסידורי בטיחות; הפרוייקט הושלם כבר בשנת 99, ובסמוך אליו ניתן היתר להספקת שירותי תשתית. הדין והדברים שמנהלת החברה כיום מול שירותי הכיבוי אינם אלא לאישור שינויים מינוריים שהתקינו רוכשים של חלקים במבנה. ג. המשיבה התגוננה מפני האישומים שהגישה העירייה כנגדה. עו"ד חן, פרקליטו של מר אדרת, הופיע בדיון והתגונן בשם החברה. ד. גם בטענות אחרות בדבר עיקולים והמנעות מהסדרת זכויות אין ממש. נושאים אלו נמצאים בדיונים ועררים אל מול הרשויות המתאימות. 11. הבנק נוקב בסכום מופרז של כ 4.8 מיליון דולר. סכום החוב האמיתי הינו כ 3.5 מיליון דולר. זאת, משום שהבנק חייב את המשיבה בריבית מופרזת. כמו כן, טרם הגיעה עת פרעונו של החוב, מהסיבות הבאות: א. הבנק התחייב ב"מכתב כוונות" משנת 95 להעמיד למשיבה הלוואה בגין יתרת החוב שתעמוד עם סיום הפרוייקט, שתפרס על פני 15 שנים. הבנק הפר את התחייבותו זו. ב. טענת הבנק כי משתם תוקפו של מסמך הכוונות בשלהי 97 ולא ניתנה הלוואה הפך המסמך לחסר תוקף הינה נסיון להמצא נשכר מעוולתו, באשר הוא זה שהפר את התחייבותו. ג. התאריך 31.12.97 לא היה סתמי, אלא היה המועד בו ציפו הצדדים כי העבודה תסתיים. בפועל, בשל סיבות שאינן באשמת המשיבה, התארכו העבודות עד שנת 1999. משהאריך הבנק את תוקף תקופת האשראי עד 30.1.99, הרי שיש בכך מניה וביה גם הסכמה להאריך את המועד לביצוע ההלוואה. ד. משביקשה המשיבה לממש זכותה, סרב הבנק ואיים עליה, כי אם לא תמציא בטוחה נוספת ותעמוד בתנאים נוספים, יעמיד את האשראי לפרעון מיידי. אי לכך, הומצא לבנק שיעבוד על נכס נוסף של מר אדרת, מגרש הפולט בתל-אביב. ה. המשיבה מכחישה עובדתית את טענות הבנק בדבר אי עמידה בקצב ההשכרה. ו. לכן, חובה היתה על הבנק להעמיד את ההלוואה בשנת 99. 12. אין כל פסול בהסכם הפשרה בין החברה לנס. הבנק ידע גם ידע על ההליכים, כולל ההסכם הנוסף, ואף נמנע מלמחות על הסכם הפשרה. כמו כן, הבנק דחה הצעה כי הסכום במחלוקת יופקד בחשבון הליווי, בתמורה להתחייבות לשחרר לטובת נס סכומים אשר יתבררו כמגיעים לה. 13. הליך פשיטת הרגל כנגד מר אדרת לא היה אלא נסיון להעמידו בלחץ, ואין בו ממש. לא נעשה כל מעשה פשיטת רגל, ואילו העברת מחצית הדירה ממר אדרת לאשתו נעשה באפריל 2000, לפני שהבנק העמיד את החוב לפרעון מיידי, וזאת על רקע הכוונה להטיל מס עזבון. אי לכך, אין כל הברחת נכסים מצד מר אדרת. תגובת הבנק לתגובת המשיבה 14. החברה לא סתרה אף אחת מן הטענות אשר פרט המבקש כעילות לבקשתו, ואי לכך חוזר הבנק ועותר למינוי כונס זמני. כמו כן, מציין הבנק כי במסגרת הליכי בוררות שהבנק אינו צד להם, טוענת חברת נס לזכות עכבון נרחבת בפרוייקט, וגם לכך יש משקל לעניין הצורך הדחוף במינוי כונס. 15. החברה אינה מכחישה כי תם תוקף פוליסת הביטוח וזו לא חודשה, קרי, אין כיום בתוקף כל ביטוח מבנה: א. אי חידוש הפוליסה מהווה הפרה ברורה של סעיף 8א להסכם בין הצדדים, במסגרתו התחייבה החברה לבטח את הפרוייקט. הפרת סעיף זה הינו לכשעצמו עילה להעמדת החוב לפרעון מיידי. ב. המשיבה טוענת כי המבנה כולו מבוטח בביטוח אחריות של הקבלן המבצע, נס. אלא שלתגובה לא צורך כל ראיה לכך, ולמיטב ידיעת הבנק, פקע ביטוח זה מכבר. ג. המשיבה טוענת, כי על הבנק עצמו לשלם עבור פוליסת הביטוח ולחייב את חשבונה. יוצא, כי על הבנק לממן את הוצאות הפרוייקט, וזאת בתמורה לזכות חזרה חסרת ערך אל חברה אשר ספק גדול אם ניתן יהיה להפרע ממנה בפועל. בכך הופך הבנק ל"כונס דה-פקטו", אך בלא סמכות לתפוס ולממש את הפרוייקט. ד. הבנק טוען כי בבעלות המשיבה חלקים גדולים ביותר של הפרוייקט, שלא נמכרו לצד ג'. לכן, לא הוסר החשש לפגיעה בשווי הבטוחה. 16. המשיבה לא השלימה את הפרוייקט עד שנת 1999: א. לא תוקנו חריגות הבניה בגינן הוגש כתב אישום כנגד החברה ובעליה. ב. לא הושלם הטיפול בסידורי הבטיחות הדרושים להגנה מפני אש, ואי לכך מתעכבים אישורים לאכלוס חלקים בפרוייקט. ג. המשיבה עצמה טענה כדלקמן, במסגרת כתב ערר על מס שבח: "ההליכים לקבלת היתר הבניה להקמת המבנה נמשכו זמן רב והרבה מעל המשוער, כמו גם הבניה עצמה, דהיינו, כל התהליך נמשך כ-5 שנים ועדיין יש לבצע עבודות השלמה במבנה ובמיוחד בקומת הקרקע של המבנה אשר בנייתו לא הושלמה עד היום". די בהצהרה מפורשת זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת המשיבה כאילו הושלם הפרוייקט. כמו כן, מצטט הבנק גם מכתב של מפקח הבניה מטעם העיריה, המתריע על העדר תעודת גמר ואישורי מכבי אש, וכן על שימוש בניגוד ליעודו של המבנה. 17. המשיבה לא התגוננה מפני כתב האישום, והדבר ברור על פניו מתוך הפרוטוקול שמצורף לתשובת המשיבה עצמה. כל שעלה שם מפי עו"ד חן הינו בקשה כי כתב האישום יתוקן וכי האישום יופנה כנגד החברה ולא כלפי מר אדרת! הדבר מעיד על כך כי אינטרס החברה נזנח, ומר אדרת פועל אך ורק להגנת האינטרסים האישיים שלו. 18. המשיבה אינה מכחישה כי רשויות המס הטילו עיקולים על נכסיה, ורק טוענת כי אלו הוטלו שלא כדין והיא הגישה ערר בנידון. מעבר לכך, לא ננקטו פעולות לביטול העיקולים. די בכך כדי לבסס את החשש לשווי הבטוחות. 19. המשיבה לא נענתה לדרישה לפרוע את חובה באופן מיידי, ובמשך שנתיים ניהלה משא ומתן עקר. די בהפרה זו כדי להוות עילה לאכיפת אגרות החוב. כמו כן, המשיבה מודה בסכום חוב בן 3.5 מיליון דולר, אשר אינו שנוי במחלוקת. הבנק חולק אף על טענות המשיבה בעניין יתרת החוב, וטוען כי הוא עומד על סכום גבוה בהרבה. 20. טענת המשיבה כאילו היתה זכאית לקבל הלוואה ומועד הפרעון טרם הגיע לא הועלה ולו ברמז במשך כל התקופה, כולל ההתכתבות בין הצדדים לאחר שדרש הבנק להעמיד את חובו לפרעון מיידי. אין בפי החברה אלא טענה בעלמא על העלאת הטענה בעל-פה בפגישה בתחילת שנת 99. אילו היתה החברה זכאית לקבלת ההלוואה, לא היה כל טעם מצידה לבקש את הארכת המועד לפרעון האשראי ולנהל מו"מ בן למעלה משנתיים על הקטנת האובליגו שלה, כפי שארע בפועל! כמו כן, גם בכל המסמכים שאשר הוחלפו בין הצדדים, לא בא זכרה של הטענה כי התיקון להסכם הליווי בא "תחת איומים" מצד הבנק. 21. החישוב שעורכת המשיבה בדבר אחוז השטחים שהושכרו אינו נכון, שכן סעיף ו' לכתב הכוונות הטיל עליה להשכיר 80% מקומת הקרקע, ובנוסף 80% מקומות א' ו-ב' של הפרוייקט. מתחשיב רואה החשבון שצרפה המשיבה עצמה לערר בפני מס שבח עולה כי 40% מהשטחים לא הושכרו ולא נמכרו. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 22. הסמכות למנות כונס נכסים זמני לנכסי חברה מסורה לבית המשפט של כינוס בסעיף 194 לפקודת החברות, והינה דומה מאד למינוי מפרק זמני, זאת הן במהותה, הן בהשפעותיה על החברה המשיבה, והן בשיקולים אותם שוקל בית המשפט כאשר מונחת בפניו הבקשה למתן הסעד הזמני. לעניין מעמדה של בקשה לפירוק זמני, הערתי בפש"ר 1020/02, בש"א 1536/02, נוי נ' שיא, כדלקמן: "מפרק זמני הינו, תמיד, סעד שבשיקול דעת בית המשפט. מטרתו העיקרית הינה למנוע היווצרות מצב עובדתי או משפטי בלתי הפיך עד מועד הדיון בבקשת הפירוק, אשר עשוי להעמיד את הנושים אל מול ישות משפטית ריקה מנכסים, או לשנות את מצבם לרעה בצורה אחרת. הבעיה המרכזית לעניין מינוי מפרק זמני, הינה כי מינוי שכזה עשוי, לא פעם, לגרום נזק בלתי הפיך לחברה, וזאת עוד בטרם נידונה והוכרעה שאלת קיומה או העדר קיומה של עילת פירוק. זאת, בהתחשב בכך כי מינוי מפרק זמני הוא סעד ביניים דרסטי ופוגעני במיוחד, אשר לא פעם מכריע למעשה את גורל התיק העיקרי טרם שנדון". ( ההדגשות שלי - ו.א ). השיקולים הבסיסיים אותם שוקל בית המשפט בדונו בבקשה לפירוק זמני, הובהרו ונידונו בהרחבה בהחלטתי בפש"ר 2624/99, בש"א 6689/00, רשם העמותות נ' ארגון השוטרים, ושני המרכזיים שביניהם הינם כדלקמן: א. קיומה של עילה ראויה לכאורית, המבוססת על ראיות מהימנות ומשכנעות לכאורה, אשר מצדיקות את מתן הסעד העיקרי המבוקש. ב. הוכח בראיות מהימנות, כי אי מתן הסעד צופן סכנה לנושים ברמה המצדיקה את "הפקעת" ניהול החברה או העמותה מידי מנהליה טרם הדיון בסעד העיקרי. 23. קיים יחס של "כלים שלובים" בין שני שיקולים אלו; ככל שמשקל הראיות לעניין הסעד העיקרי גדל, כך פוחתת כמות הראיות הדרושה לעניין נזקו של הסעד העיקרי. אלא, שבדרך כלל, על בית המשפט לנקוט זהירות יתרה בבקשה ה"קלאסית" למינוי מפרק או כונס זמני, משום שאלו מוגשות בדרך שגרה במעמד צד אחד, קרי, בפני בית המשפט לא עומדת גרסת הצד השני, ולא ניתן לו עדיין יומו בבית המשפט. בעיה זו היא המביאה לזהירות מרובה מצד בית המשפט ול"יד קמוצה" במתן סעד דרסטי שכזה. מסיבה זו, סירבתי בנסיבות המקרה דנן ליתן צו כינוס זמני במעמד צד אחד, וקבעתי בהחלטתי כי הראיות והחששות שמעלה המבקש אין די בהם כדי להעניק לו זכאות לסעד דרסטי מסוג זה לעת עתה. 24. אלא, שבנסיבות מסויימות, עובר הדיון בסעד הזמני שינוי רב-משמעות. מקרים אלו הינם המקרים בהם לא ניתן סעד במעמד צד אחד, אלא הבקשה הועברה לתגובות, ואלו נתנו בפני בית המשפט תמונה רחבה ומאוזנת של המחלוקת בין הצדדים, תוך שלכל אחד מהם ניתנה הזכות לטעון טענותיו בהרחבה. לעניין זה התייחסתי בפרשת נוי שהוזכרה לעיל, כדלקמן: "בפועל, כאשר מתבקשות ומתקבלות תגובות החברה, ותשובת המבקש לאמור בתגובת החברה, הרי שתמונת המצב הנפרשת בפני בית המשפט היא רחבה ואמינה הרבה יותר. בפועל יוצא, כי כמעט תמיד אין הצדדים מסתפקים בהתייחסות לנחיצות הסעד של הפירוק הזמני (ובעיקר לסוגיית הברחת הנכסים), אלא מרחיבים בדבריהם ומתייחסים גם (ולעיתים בעיקר) למחלוקת הראשית ביניהם, נשוא בקשת הפירוק הקבוע. במקרים אשר כאלו, התמונה העובדתית-משפטית העומדת בפני בית המשפט רחבה במיוחד, עד שניתן לראות לא רק את חזית המחלוקת המדוייקת שבין הצדדים, אלא אף לקבל רושם על סיכויה של הבקשה העיקרית להתקבל או להדחות. זאת במיוחד במקרים בהם אין מחלוקת עובדתית משמעותית בין הצדדים, אלא המחלוקת הינה משפטית בעיקרה". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). דין זה יפה, בשינויים המחויבים, אף לבקשה ליתן צו כינוס זמני. דומה, כי כך קרה אף בנסיבות המקרה אשר בפני, באשר הצדדים טענו בהרחבה לעניין הסכסוך הנטוש ביניהם ושאר סוגיות הנוגעות לדיון בבקשת הכינוס הקבוע. כמו כן, לאחר עיון בתגובות הצדדים, נחה דעתי כי המחלוקות הרלוונטיות בין הצדדים הינן משפטיות, ואין כל צורך בבירור עובדתי כדי ליתן הכרעה בדבר סיכויי הבקשה העיקרית להתקבל. 25. כדי לבסס בקשה לכינוס או פירוק זמני, על המבקש להוכיח שלושה דברים עיקריים: א. קיים חוב חלוט של החברה כלפי המבקש, אשר הגיע מועד פרעונו והוא לא נפרע. ב. המבקש דרש כדין את פרעון חובו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. ג. קיים חשש לשינוי מצבו של המבקש לרעה עד לדיון בסעד העיקרי. כפי שנאמר קודם לכן, הרי כאשר מעיון בתגובות כל הצדדים עולה כי דרישות א' ו-ב' התמלאו באופן ודאי, הרי משקל הראיות אותן ידרוש בית המשפט בכל הנוגע לדרישה השלישית יהיה נמוך יחסית, ודי יהיה בחשש סביר המועלה בתום-לב להרעת מצבו של הנושה כדי שינתן לו סעד של כינוס או פירוק זמני לאלתר. נסיבות המקרה דנן: 26. בנסיבות המקרה דנן, אין חולק כי קיים חוב עצום של החברה כלפי הבנק. המשיבה עצמה כותבת בתשובתה, כדלקמן: "פתח דבר תציין המשיבה, כי טענת הבנק לפיה חוב המשיבה לבנק הינו 4,587,327$ אינה אמת, שכן המשיבה חולקת על סכום חוב זה. המשיבה בדקה את חשבונותיה בבנק באמצעות מומחים לנושא זה... חוב המשיבה לבנק הינו 3,505,053$". כמו כן, אין ספק כי הבנק דרש פעם אחר פעם פרעון חובו, באשר העמיד את החוב כולו לפרעון מיידי. אמנם, התנהל משא ומתן בין הצדדים, במהלכו הציעה המשיבה הצעת פשרה, לפיה יפרס החוב בהלוואה למשך כ 10-15 שנים, אלא שהבנק סרב לכך באופן נחרץ במכתבו מיום 10.1.02, ובו שב במפורש על דרישתו לפרעון מיידי ולאלתר של החוב. 27. הטענה היחידה שמעלה המשיבה בעניין זה הינו טענה בדבר מסמך הכוונות משנת 1995, אשר לפיו, לשיטתה, התחייב הבנק ליתן לה הלוואה למשך 15 שנים בשווי יתרת החוב. לטענת המשיבה, אין הבנק יכול להנות מכך שהפר הסכם זה, ואי לכך טרם הגיעה עת פרעונו של החוב כלפי הבנק. כדי להטיב ולהכריע בנידון, דומה כי מן הראוי להביא את הקטעים הרלוונטיים מתוך מסמך הכוונות בו עסקינן: "לכן, הננו לאשר לך עקרונית, שנהיה מוכנים להעמיד לרשותך הלוואה בשקלים, אולם לא לאחר התאריך 31.12.97... בסך של עד 4.5 מיליון דולר, בתנאים, הגבלות והתחייבויות שלך כמפורט להלן". ובהמשך, מפורטים התנאים דנן, אשר החשובים ביניהם לעניננו הינם כדלקמן: א. בניית המבנה תסתיים לא יאוחר מיום 1.9.97, ורישומו כבית משותף לא יאוחר מיום 1.9.99. ב. לפחות 80% מקומת הקרקע ולפחות שמונים אחוז מקומות א+ב של המבנה יושכרו לשוכרים שונים במשך תקופת ההלוואה הנ"ל. 28. לאחר מכן, נקבעה תניה רבת חשיבות: "מבלי לפגוע או לגרוע מהאמור בכל מקום אחר בכתב זה, מובהר בזאת שאנו לא נעמיד לרשותך את ההלוואה הנ"ל אלא רק לאחר ביצוע האמור בסעיף זה לעיל לשביעות רצוננו המלאה". וכמו כן: "הסכמתנו לפי כתב זה תבוטל מאליה בקרות אחד או יותר מן המקרים הבאים: א. באם לא תקבל מאיתנו את ההלוואה עד 31.12.97. ב. באם לא יבוצע לשביעות רצוננו המלאה האמור בסעיפים ג' עד ז' (כולל) במכתב זה לעיל במועדים כמפורט לעיל ואנו נהיה הקובעים הבלעדיים האם בוצע האמור בסעיפים אלו במועד אם לאו. ג. באם אתה תפר או לא תמלא, לפי קביעתנו הבלעדית, התחייבות כל שהיא שלך, קיימת או עתידית כלפינו". (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 29. מקריאת כתב הכוונות ולאור טענות הצדדים, עולות המסקנות הבאות: א. המשיבה טוענת, כי משמעות המועד המצויין בכתב הכוונות הינו מועד סיום הבניה, ובאשר מועד הבניה התארך שלא באשמת המשיבה, הרי עמו התארך גם המועד הנקוב בכתב הכוונות, וזאת עד לשנת 99. אלא, שפרשנות זו אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של המסמך. לא זאת בלבד, שהמסמך קובע במפורש ובלא סייגים, כי תוקפו יפוג בשלהי 97, אלא שאיחור כלשהו בסיום הבניה הינו מאורע המפקיע לאלתר את תוקף המסמך. זאת ועוד; בשום מקום במסמך לא מצאתי אבחנה בין עיכובים אשר התרחשו באשמת המשיבה לכאלו שהתרחשו שלא באשמתה. נהפוך הוא, לשון המסמך כולו גורפת ונותנת לבנק רשות לבטל את הסכמתו ליתן הלוואה בכל מקרה שדברים לא יתנהלו לשביעות רצונו. אין ספק כי עיכוב של שנתיים בבניה, תהא באשמת מי שתהא, עמדה בקריטריון זה. ב. בין המשיבה לבין הבנק נטושה מחלוקת בשאלה האם בוצעו כיאות התנאים שבהסכם. זאת במיוחד לעניין אחוז השטחים שהושכרו, אלא שדומה כי לכך בדיוק נועד נוסח ההסכם, אשר מתיר לבנק לקבוע לפי שיקול דעתו הבלעדי האם קוימו ההתחייבויות כיאות. דומה, כי בכך ביקש הבנק לפטור עצמו מראש בדיוק מסוג זה של מחלוקות עובדתיות סבוכות אשר עולות לפני כיום. מן הראוי לזכור, כי אין מדובר כאן בתנאים בהם יהיה הבנק זכאי לפגוע בקניינה או בזכות מוקנית של המשיבה. עסקינן בתנאים שהתנה הבנק כדי ליתן הלוואה נוספת, אשר אין חולק כי אין היא בגדר זכות מוקנית של המשיבה. אי לכך, אין בשיקול דעת גורף זה כל חוסר תום-לב או אי-סבירות. נהפוך הוא. זאת ועוד; על רקע הסכסוכים עם הרשויות בהם שקע הפרוייקט, אשר הגיעו עד כדי הגשת כתבי אישום פליליים כנגד החברה ובעליה, וכן להטלת עיקולים מצד רשויות המס, הרי עמדתו של הבנק לפיה אין הוא מרוצה מאופן הביצוע אינה נראית בלתי סבירה אף לגופה. ג. גם אילו היתה מתקבלת עמדת המשיבה לפיה הוארכה ההלוואה באופן אוטומטי משלהי 97 ועד שנת 99, וכי המשיבה עמדה בכל תנאי הסכם הכוונות, הרי עולה השאלה מדוע לא פנתה המשיבה בשנת 99 לערכאות כדי לאלץ את הבנק לקיים את התחייבותו? לא זאת, אלא אף זאת; לא רק שזכרה של התחייבות זו לא עלה כלל ועיקר באף אחד משלבי המו"מ בין הצדדים לאחר שהעמיד הבנק את חובו לפרעון מיידי, אלא שכל מהלכו של אותו משא ומתן אינו תומך בעמדת המשיבה. במיוחד אמורים הדברים בהצעתה האחרונה מיום 9.1.01; אשר עיקרה פריסת החוב על פני 10-15 שנים. מוסיף בא-כוחה של המשיבה וכותב כדלקמן: "אף שיתכן והצעתנו לעיל מאכזבת לגופה לנוכח הצעות ורעיונות שהעלתה מרשתי במהלך המו"מ לפני כחצי שנה, אולם כידוע לך גם בשוק הנדל"ן חלו תהפוכות, ודברים שהיו ברי השגה בקיץ 2001 אינם ברי השגה כיום". (ההדגשות שלי - ו.א). מדוע היה על המשיבה להציע הצעה כזו, וקודם לה (כעולה ממכתבה) אף הצעות מרחיקות לכת עוד יותר, כאשר עומדת לה זכות מוקנית, כטענתה, לקבל הלוואה כזו מן הבנק בתנאים טובים יותר? גם עניין זה אינו מתיישב, בלשון המעטה, עם טענות המשיבה. ד. אף אילו היתה המשיבה עומדת בכל המכשולים דנן, היתה ניצבת בפניה בעיה רבת-משקל נוספת; אל מול החוב הגדול לבנק שהיא עצמה מודה בו (בסך 3.5 מיליון דולר), אין אלא התחייבות חוזית של הבנק ליתן הלוואה בעתיד, זאת להבדיל מהסכם הלוואה אשר נחתם כדין והיה על הבנק לבצעו אופרטיבית. אם וכאשר היתה המשיבה פונה לערכאות כדי לאכוף על הבנק את מתן ההלוואה דנן (דבר אותו השתהתה לעשות, דבר אשר אף הוא פועל לרעתה), הרי שהבנק היה מעלה נגדה בערכאות את כל טענותיו המשפטיות והעובדתיות. לאור כללי המשפט האזרחי, ולא כל שכן נוסח המסמך המעיד כי הסתיים בשלהי 97, היה נטל ההוכחה מוטל במלואו על החברה, ואין עסקינן בנטל קל להרמה. משמעות האופן בו מעלה המשיבה את טענותיה בדבר ההלוואה במסגרת בקשה זו, כאילו ברי וגמור מתוכה כי עת הפרעון טרם הגיעה, הופכת למעשה את היוצרות ומטילה על הבנק את נטל ההוכחה, וזאת שלא כדין. בנסיבות המקרה, ולאור השיהוי הרב בו לקתה המשיבה, לא היתה כל סיבה ליתן בידה זמן לפתוח הליך אזרחי ארוך, כאשר במהלך כל אותה תקופה מנוע הבנק מלממש חוב חלוט בן 3.5 מיליון דולר, אשר אינו שנוי במחלוקת! בכך, היה נגרם אף נזק עצום ליתר נושי החברה, באשר חובו של הבנק היה תופח והולך במהלך כל התקופה, וזאת על חשבון הדיבידנד אשר יחולק לשאר הנושים בסופו של יום. 30. מכל האמור לעיל עולה כי דין טענת החברה להדחות, וזאת בשל כל אחד ואחד מארבעת הנימוקים אשר פורטו לעיל, קל וחומר בשל משקלם המצטבר. לכן, אין מנוס מלקבוע כי החברה חייבת כספים רבים לבנק, החוב אינו שנוי במחלוקת, עת פרעונו הגיעה והבנק דרש את פרעונו בבירור ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. מכאן עולה, כי סיכויה של בקשת הכינוס הקבוע להתקבל הינם גבוהים. לעניין זה יצויין, כי לא עלתה כל הצעה רצינית מצד המשיבה לפרוע את חובה במלואו ולאלתר, וזאת עד למועד הדיון בסעד העיקרי. 31. מסיבה זו, ולפי האמור בהחלטתי בנושא נוי נ' שיא, עולה כי בנסיבות אלו, משקל הראיות אשר נדרשות מהבנק כדי לבסס חשש להרעת מצבו בתקופה שעד לדיון בסעד העיקרי הינו נמוך יחסית, קל וחומר לעומת משקל הראיות הדרוש בבקשה לכינוס זמני המוגשת במעמד צד אחד. בנסיבות המקרה, נחה דעתי כי הבנק הצביע על חששות סבירים לגורלם ולערכם של הנכסים המשועבדים, במידה המאפשרת את קבלת בקשתו. במיוחד, מן הראוי לתת את הדעת על שני עניינים אלו: א. עניין הביטוח; אין חולק, כי הביטוח שביטחה המשיבה את הפרוייקט פג. זאת, בעוד החוזה מחייב אותה לבטח בעצמה ובביטוח מסוג ספציפי את המבנה. החברה לא מכחישה את הטענה (המגובה במסמכים) בעניין זה, אלא טוענת שלוש טענות: (1) הפרוייקט מכוסה בביטוח אחריות מצד נס, הקבלן הבונה. (2) בידי המשיבה עצמה לא נותר אלא חלק קטן מן הנכס. (3) אם מעוניין הבנק בביטוח של החברה, יתכבד וישלם לחברת הביטוח, ויחייב בתמורה את חשבונה של החברה אצלו. דומה, כי אף אחת מטענות אלו אינה יכולה לסייע בידי החברה. ראשית, הבנק הסתמך בחוזה על ביטוח מסוג פלוני שתעשה המשיבה עצמה, ולא בכדי הוא חושש לערך הנכס כאשר אין מוצע לו אלא ביטוח מסוג אחר, וזאת מטעם גורם המסוכסך עם המשיבה, מתדיין מולה בהליכים, ואף מעלה טענות עכבון. אין ספק כי אילוצו של הבנק להסתמך על ביטוח כזה (אשר המשיבה לא הביאה ולו קצה קצהו של מסמך להוכיח קיומו דהיום), עשוי להרע את מצבו ולסבכו בעיכובים ובסכסוכים משפטיים שאין הוא חפץ לקחת בהם חלק. שנית, לא ירדתי לסוף דעת המשיבה, כאשר היא מציעה לבנק לממן את הביטוח, חיוב אשר מוטל עליה, ובתמורה להגדיל את מצבת חובותיה, אותם אין היא משלמת בלוא-הכי. גם בהצעה זו, אשר משמעותה הגדלת מצבת החוב, יש הרעה של מצב הבנק התומכת בסעד המתבקש על ידו. ב. אין חולק כי כנגד החברה ובעליה נפתחו הליכי גביה, וכן הליכים מנהליים ופליליים, אשר יתכן והם צופנים סיכונים לפרוייקט; אין נפקא מינא, בנסיבות המקרה דנן, מה מידת הסיכון - האם הינו מגיע עד לכדי הוצאת צווי הריסה, או שמא תתמצה פגיעתו הרעה בסיכון לעיכוב בסיום הפרוייקט ובחיוב להוציא הוצאות נוספות. כך או כך, מעוררים הליכים אלו, קל וחומר בהצטברם יחד, כדי לעורר בלב הבנק חשש לערך בטוחותיו. מעבר לדרוש יצויין, כי עיון בפרוטוקול הדיון אך מחזק את החשש; עו"ד חן אינו מופיע שם כבא-כח החברה, אלא כבא-כח מר אדרת בלבד, וכל טענתו הינה כי כתב האישום יועבר ממר אדרת אל החברה! אמנם, אין בכך לכשעצמו הוכחת טענות הבנק העומדת במאזן ההסתברויות, אולם יש גם יש עילה לחשש סביר כי הגנת החברה יכול ותנוהל שלא כיאות, דבר אשר יסבך אותה ויפגע בתמורה אשר יזכה הבנק לראות בסופו של יום על חשבון חובו. 32. סוף דבר; מנסיבות המקרה ומהראיות שהובאו לפני, ואף מתגובות המשיבה עצמה עולים חששות לערך הבטוחה. חששות אלו, בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה ולאור סיכוייה של בקשת הכינוס הקבוע להתקבל, מספיקים במשקלם כדי ליתן בידי הבנק את הסעד הזמני המבוקש, ואי לכך דין הבקשה להתקבל. 33. מכל הסיבות דנן, דין הבקשה להתקבל. הנני ממנה בזאת את עו"ד ערן אטלס לכונס נכסים זמני לנכסי המשיבה, לפי האמור בטופס המינוי המצורף להחלטתי זו. המשיבה תשא בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ + מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. בנק