החלטה בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ז' המר) אשר דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופטת ר' כצמן). כנגד המבקשת הוגש כתב אישום בו יוחסו לה מספר עבירות תעבורה. מכתב האישום ומטענות המשיבה בבית המשפט לתעבורה עולה התמונה הבאה: המבקשת, חברתה ובחור נוסף בילו יחדיו במספר מקומות בליל שישי עד לשעות הבוקר המוקדמות של יום השבת ואז פנו לשוב לביתם. בשעה 6.30 בבוקר לערך, בעודם נוסעים ברכבה של המבקשת, איבדה המבקשת את השליטה על הרכב וכתוצאה מכך עלה הרכב על אי תנועה ובסופו של דבר התנגש בקיר בטון. תוצאות התאונה היו קשות ושלושת נוסעי הרכב נחבלו. באופן קשה במיוחד נפגע הבחור אשר ישב במושב האחורי והוא נזקק לאישפוז של חודשים רבים בבית לוינשטיין ועל פי הראיות שהוצגו ספק אם יחלים אי פעם באופן מלא מפגיעתו. בכתב האישום נטען כי המבקשת לא שמה לב לדרך וכי נהגה תחת השפעת משקאות משכרים ובשל כך איבדה את השליטה על הרכב. המבקשת הואשמה, איפוא, בנהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; בנהיגה במצב השולל שליטה ברכב, עבירה על תקנה 26(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות); בנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה על תקנה 26(2) לתקנות; וכן בנהיגה בשיכרות, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. בבית המשפט לתעבורה כפרה המבקשת בכל האישומים שיוחסו לה וטענה כי התאונה נגרמה עקב כשל מכני ברכב. המבקשת הוסיפה וטענה כי חקירתו של בוחן התאונות נוהלה בחוסר מקצועיות וכי חקירה ראויה היתה מגלה את הכשל המכני שהוביל לתאונה. לענין השיכרות טענה המבקשת כי היא כלל לא שתתה בעת הבילוי עם חבריה. בית המשפט לתעבורה ניתח באופן מפורט את העדויות שנשמעו בפניו ומסקנתו היתה כי יש לדחות את טענות המבקשת. בית המשפט סבר כי הטענה בענין הכשל הטכני היא טענה בעלמא אשר לא הוכחה ודברי המבקשת עצמה בהודעתה במשטרה סותרים טענה זו. ביחס לענין השיכרות סבר בית המשפט לתעבורה כי לא הוכח שבדמה של המבקשת היתה כמות אלכוהול המצביעה על כך שהיתה שיכורה ועל כן זיכה אותה בית המשפט מנהיגה בשיכרות. יחד עם זאת, בית המשפט סבר כי מהעדויות האחרות בתיק עולה שהמבקשת, אשר בילתה במהלך כל הלילה ואף שתתה משקאות אלכוהוליים, נהגה תחת השפעת משקאות משכרים ועל כן הרשיע אותה בעבירה זו וכן בעבירות האחרות בהן הואשמה בכתב האישום. בית המשפט גזר על המבקשת 4 חודשי מאסר על תנאי וכן הטיל עליה קנס בסך 4,000 ₪. בנוסף פסל בית המשפט את המבקשת מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 שנים וכן הורה על פסילה על תנאי לתקופה נוספת של 6 חודשים. על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. יצוין כי המשיבה הגישה לבית המשפט המחוזי ערעור מטעמה על קולת העונש. בית המשפט המחוזי אימץ את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לתעבורה ואת מסקנותיו ביחס לחקירתו של בוחן התאונות וביחס להעדרו של פגם מכני כלשהו ברכב. בית המשפט המחוזי העיר, ובצדק, כי באופן עקרוני ניתן להרשיע נאשם בנהיגה בשיכרות גם ללא שהוכח אחוז האלכוהול בדמו. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי סבר כי בנסיבות המקרה דנן אין ניתן לקבוע על סמך הראיות שהוצגו שהמבקשת נהגה בשיכרות או תחת השפעת משקאות משכרים ולפיכך, זיכה בית המשפט המחוזי את המבקשת מהעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. ואולם, בית המשפט המחוזי סבר כי נסיבותיה של התאונה והארועים שארעו בשעות שקדמו לה, כפי שהוכחו בבית המשפט לתעבורה, מתיישבים עם המסקנה שהמבקשת נהגה בקלות ראש ובמצב השולל שליטה ברכב ועל כן הותיר את ההרשעה בעבירות אלו על כנה. חרף הזיכוי החלקי לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בגזר דינו של בית המשפט לתעבורה וזאת בהתחשב בתוצאותיה הקשות של התאונה וכן בהתחשב בעובדה שלמבקשת נצברו חמש עבירות תעבורה בתקופה הקצרה שהיה לה רישיון נהיגה, וביניהן נסיעה עם אוזניות ואי ציות לתמרורים. לפיכך, דחה בית המשפט את ערעורה של המבקשת על גזר הדין וכן דחה את ערעור המשיבה על קולת העונש. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי ובה העלתה המבקשת שתי טענות. טענתה הראשונה של המבקשת היתה כי עקב זיכויה מהעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים יש לזכותה גם מעבירה של נהיגה במצב השולל שליטה ברכב וזאת, משום שעבירה זו לא הוכחה באופן עצמאי אלא ההרשעה בה "נגזרה" מההרשעה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בנסיבות הענין מתעוררת, איפוא, לטענת המבקשת, שאלה משפטית חשובה בדבר היחס בין העבירות השונות. טענתה השניה של המבקשת היתה שעקב זיכויה החלקי בבית המשפט המחוזי היה על בית המשפט גם להפחית בעונשה. לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים שצורפו לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הרשעתה של המבקשת בעבירה של נהיגה במצב השולל שליטה ברכב לא "נגזרה", כטענת המבקשת, מהרשעתה בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים אלא היתה מבוססת היטב בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט לתעבורה. לפיכך, אין מתעוררת בנסיבות המקרה דנן כל שאלה משפטית, חוקתית או ציבורית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. באשר לטענתה השניה של המבקשת הרי שגם בענין זה אין מקום ליתן רשות ערעור שכן לא היתה, בנסיבות הענין, כל חובה על בית המשפט המחוזי להפחית בעונש באופן אוטומטי בעקבות הזיכוי החלקי. בית המשפט המחוזי מילא את חובתו כשבחן את העונש הראוי בנסיבות המקרה ומעבר לדרוש יצוין כי בהתחשב בתוצאותיה החמורות של התאונה וכן בהתחשב בעבירות התעבורה הקודמות של המבקשת, אשר מצביעות על זלזול חמור בחוקי התעבורה, אין לומר שהעונש שנגזר עליה בגין העבירות בהן הורשעה הינו חמור באופן יוצא דופן. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משפט תעבורהרכבקירותתאונת דרכיםערעורהתנגשותערעור תעבורהאיבוד שליטה (על רכב)