החלטה בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופט ח' כבוב) מיום 26.4.04, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (השופטת ל' לב און) מיום 21.3.04, אשר הורתה על פסילתו של העורר מלהחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים ואף מעבר ל - 6 חודשים. כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. כעולה מעובדות כתב האישום, ביום 3.12.03 בשעה 6:50 לערך, התקרב העורר כשהוא נוהג במונית שברשותו למעבר חציה, מבלי שנתן זכות קדימה - בהתאם לתמרורים המוצבים בכיוון נסיעתו - למנוחה, אשר החלה חוצה אותה עת את מעבר החצייה. העורר פגע עם המונית במנוחה, אשר הספיקה לחצות מרחק של 2.40 מטרים מימין לשמאל בכיוון נסיעתו. כתוצאה מהתאונה, כך נטען בכתב האישום, הוטחה המנוחה על הכביש, נפצעה פצעים אנושים בראשה ונפטרה כעבור זמן קצר בבית החולים. העורר נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה ל - 90 ימים על-ידי קצין המשטרה שהגיע למקום התאונה, ובית משפט השלום, לאחר שבחן בקפידה את הראיות לכאורה הקיימות בתיק, האריך, כאמור, את הפסילה עד תום ההליכים נגדו, בקבעו כי מדובר בנהג המסוכן לציבור. בית המשפט המחוזי, בדחותו את עררו של העורר על הפסילה עד תום ההליכים הדגיש כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר המסוכנות ממעשיו של המשיב ומאופן נהיגתו, שעה שדווקא כנהג מונית מקצועי ומיומן, ניתן היה לצפות כי יבחן את תנאי הדרך ויתאים אליהם את מהירות נסיעתו. בעיקר נתן דעתו בית המשפט קמא לטענת הסנוור שהעלה העורר. רשלנותו של העורר באה לידי ביטוי, כך נקבע, בכך שעל אף שחש מסונוור ולא יכול היה, כך לטענתו, להבחין בהולכת הרגל שהחלה חוצה את הכביש במעבר החצייה, המשיך לנהוג במהירות שמגיעה לכדי המהירות המקסימאלית המותרת. בנסיבות אלה, לא מצא בית המשפט קמא להתערב בהחלטתו של בית משפט השלום. בפניי טען בא-כוח העורר, את שטען בפני הערכאות הקודמות, הן באשר לסנוור שחש מרשו עובר לפגיעה במנוחה והן באשר להיותו נהג זהיר, שאינו מסוכן לציבור. ביתר פירוט טען כי במשך 16 השנים בהן יש לעורר רישיון נהיגה, נזקפו לחובתו 7 הרשעות, מתוכן רק שתיים בטיחותיות. לגישתו, ניתן להסתפק בתקופת הפסילה אותה ריצה העורר עד כה - למעלה מחמישה חודשים - כ"תקופת צינון" מספקת ולהותיר את עניין הרשעתו ועונשו לתיק העיקרי. לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובנספחים לה ולאחר ששמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, שוכנעתי כי דין הערר להידחות. מעיון בהחלטתו של בית משפט השלום עולה כי קדמה להחלטת הפסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים, בחינה מדוקדקת של מכלול הראיות המצויות בתיק החקירה. בין היתר, נתנה דעתה שופטת בית משפט השלום לנזק שנגרם לרכבו של העורר, תוצאות נתיחת גופת המנוחה, צילומים שבוצעו באזור התאונה, הודעות שנגבו מעוברי אורח שהיו עדים לתאונה, דו"ח בוחן התנועה והודעת העורר עצמו. מצירוף מכלול הנתונים לכאורה שהובאו בפניה, הסיקה השופטת כי אכן נשקפת מסוכנות מהעורר, המחייבת פסילתו מלהחזיק ברישיון נהיגה. גם בית המשפט המחוזי התרשם כי אכן נשקפת מסוכנות מהעורר, בעיקר בשל הרשלנות הלכאורית העולה ממכלול הראיות המובאות בתיק החקירה. לא מצאתי בטענות בא-כוח העורר עילה לסטייה מהחלטת הפסילה. לא הובאו בפניי כל טיעונים הנתמכים בעובדות חדשות שטרם נבחנו על-ידי הערכאות דלמטה, שיש בהם להצדיק התערבותי בהחלטה. למעלה מן הצורך אבהיר כי פסילתו של העורר מלהחזיק ברישיון נהיגה איננה אקט עונשי - כפי שעלול להשתמע מטענת בא-כוחו בדבר פעולת ה"צינון" שבפסילה שהושתה עליו עד כה - אלא מעשה שנועד להרחיקו מהכביש, עד שיתברר עניינו בבית המשפט, בשל מסוכנותו להולכי הרגל ולציבור הנהגים. בהתחשב באמור לעיל, ומטעמיהן של הערכאות שדנו בפסילה, לא ראיתי להתערב בהחלטה לפסול את העורר מלהחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההלכים. אשר על כן, הערר נדחה. משפט תעבורהנהג מוניתמוניתמעבר חציהזכות קדימה