החלטה כנגד המבקש הוגש לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות ותחת השפעת משקאות משכרים, בניגוד לסעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה), תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961(להלן: תקנות התעבורה) וסעיף 38(1) לפקודת התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 23.5.04, בשעה 03:00 לערך, נהג המבקש ברחובות תל-אביב, כאשר אורות רכבו כבויים ונעצר על-ידי שוטרים. בבדיקה שערכו השוטרים התברר, כי המבקש נהג ברכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים, כאשר ריכוז האלכוהול באוויר נשוף הינו כ-585 מג/ל. ביום 26.1.04, הרשיע בית-המשפט לתעבורה (כב' השופטת ר' כצמן) את המבקש בעבירות המיוחסת לו, לאחר שסמך על עדויותיהם של השוטרים שעצרו את המבקש והבוחן שביצע בגופו את בדיקת אחוז האלכוהול, באמצעות מדידה במכשיר ינשוף. בדיקת אחוז האלכוהול העלתה תוצאה של 595 מ"ג, בדיקה שנייה הניבה תוצאה של 585 מ"ג, שהינה כמעט כפולה מהכמות המותרת של אלכוהול בדם, לפי סעיף 169א לתקנות התעבורה. בית-המשפט קבע, כי עדויותיהם אמינות ומהימנות וכן, כי הימנעות המבקש מלהעיד תומכת בגרסת התביעה. בית-המשפט לתעבורה גזר את עונשו של המבקש והטיל עליו קנס בסכום של 1,000 ש"ח; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים בפועל ולתקופה של ארבעה חודשים על תנאי וכן גזר עליו שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא, שלא ינהג ברכב בהיותו שיכור או כשהוא נתון להשפעת משקאות משכרים. ביום 16.2.04, ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על הכרעת הדין ולחילופין - על חומרת העונש. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפינקל) דחה, ביום 24.3.04, את הערעור בקובעו, כי מסקנתו של בית-המשפט לתעבורה מן העובדות נכונה ואכן הוכח, כי העבירה שיוחסה למערער בוצעה על-ידו. לגבי העונש קבע בית-המשפט המחוזי, כי כאשר המחוקק קובע עונש מינימום יש להתייחס לעונש זה כאל הכלל ואילו רק במקרים חריגים ויוצאי דופן ניתן לסטות ממנו, וזאת כאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתה. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי העובדה שמדובר באדם בעל וותק בנהיגה אינה נסיבה מיוחדת המצדיקה שלילת רישיון נהיגה לתקופה הפחותה מעונש המינימום הקבוע בפקודת התעבורה, ובמיוחד לאור העובדה, כי למבקש הרשעות קודמות. מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה חוזר המבקש על טענותיו לעניין העונש אותן העלה בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענות המבקש הם, כי התקיימו בענייננו "נסיבות מיוחדות" כאמור בסעיף 39א סיפא לפקודת התעבורה, המצדיקות להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר מתקופת המינימום הקבועה בחוק והנסיבות הן, שאין מדובר באירוע בו השפעת האלכוהול הייתה כזו אשר גרמה לתאונת דרכים וכן כי מדובר בנהג ותיק, ומקרה זה הינו חד-פעמי עבורו. כמו כן, לטענתו הוא מובטל וזקוק לרישיון הנהיגה, על מנת למצוא עבודה. מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. דין הבקשה להידחות. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). מעבר לדרוש יוער, כי אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). לא מצאתי, בנסיבות המקרה דנן, את אותן הנסיבות שיש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש. בשולי הדברים אוסיף, כי תאונות הדרכים הפכו בשנים האחרונות למכת מדינה ומכיוון שנהיגה תחת השפעת אלכוהול הינה אחד הגורמים המרכזיים לתאונות אלו, מדיניות הענישה מחייבת בחירה באמת מידה מחמירה. יפים הדברים שנאמרו בהקשר זה על-ידי השופט כב' ד' לוין בע"פ 2580/93 פלוני נגד מדינת ישראל, פ"ד מז(3), 516: "ככל שמעשה העבירה שכיח יותר, ועל אחת כמה וכמה כשהפך ל"מכת מדינה", וככל שהשלכותיו על החברה קשות יותר, כן יועדף ההיבט השני שבענישה, דהיינו, הרתעה על דרך ענישה מחמירה". אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול