החלטה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ 70747/02. 2. ביום 30.3.01 נהג המבקש במשאית "פול טריילר" (גורר ונגרר). בהגיעו לצומת פלוני, ביקש לפנות שמאלה, נכנס לצומת וחסם את דרכה של מכונית אשר באה ממול. כלי הרכב התנגשו, וכתוצאה מהתאונה ניזוקו כלי הרכב ונחבלו נהג המכונית והנוסע שהיה עמו. 3. המבקש הורשע בבית-המשפט לתעבורה בפתח-תקווה בעבירות תנועה אחדות: אי מתן זכות קדימה לרכב, נהיגה בחוסר זהירות וגרימת תאונה בה נגרם נזק ונפגע אדם. על המבקש הוטל תשלום קנס בסך 1,000 ש"ח, פסילה מקבל רישיון נהיגה או החזקתו לתקופה של שלושה חודשים ופסילה על-תנאי מקבל רישיון נהיגה או החזקתו לתקופה של שלושה חודשים למשך שלוש שנים. 4. המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לפני בית-המשפט המחוזי, אך זה סמך ידו על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה בציינו כי "אין כל בסיס להתערב בממצאי העובדות ובמסקנות המשפטיות שהסיק בית משפט קמא". 5. בבקשה המונחת לפניי טוען המבקש כי הרשעתו בבית-המשפט לתעבורה הרשעה חסרת בסיס משפטי ראוי היא, וכי בית-המשפט המחוזי נמנע מדון בשאלות המשפטיות שהופנו אליו בערעור. טיעונו העיקרי נגד פסקי-הדין נסוב סביב העובדה שלא נערך בפסקי-הדין דיון בשאלה המשפטית העקרונית של היקף החובה ליתן זכות הקדימה על פי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. לטענת המבקש, קביעתו של בית-המשפט לתעבורה מטילה על כל נהג הפונה שמאלה - ובמיוחד על נהג רכב ארוך - אחריות מוחלטת לכל תאונה שתיגרם עקב התנגשות עם רכב המגיע ממול, וכי אין נפקא מינה באיזו מהירות הגיע הרכב המתקרב ואם בכלל היה בטווח הראייה של הרכב הפונה, כאשר הלה החל בפנייה. לאור זאת טוען הוא כי יש לקיים דיון עקרוני בפרשנות התקנה הנ"ל. כן יוצא המבקש נגד חלק מקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט לתעבורה. באשר לגזר-דינו טוען המבקש כי יש לעכב את ביצועו של עונש הפסילה, הואיל ועובד הוא לפרנסתו כנהג, וכאדם מבוגר יקשה עליו למצוא מקור הכנסה אחר. 6. דין הבקשה להידחות. בבוא בית-המשפט לשקול האם להעניק לבעל-דין רשות לערער בשנית, בוחן הוא האם קיימת חשיבות משפטית או ציבורית לבירורה הנוסף של הסוגיה שכבר נדונה בשתי ערכאות, דהיינו: האם מדובר בשאלה בעלת חשיבות החורגת מן הדרוש להכרעה בעניינו הקונקרטי של המבקש (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). אין זה מצב הדברים בענייננו, שכן הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית או אחרת המצדיקה מתן רשות ערעור ודיון בגלגול שלישי. 7. אשר לטענות הנסבות על מימצאי-עובדה שנקבעו: בהכרעת-הדין המפורטת והמנומקת של בית-המשפט לתעבורה נבחנו הראיות והעדויות כולן ולפיכך לא ראה בית-המשפט המחוזי לנכון להתערב במימצאים שנקבעו ובמסקנות שהוסקו. בוודאי כך ייאמר על ערכאה שלישית, הממעטת להתערב בממצאי-עובדה שקבעו בתי-משפט קמא. נחה דעתי כי בית-המשפט לתעבורה בחן את הראיות ואת העדויות שבאו לפניו בכובד ראש, ולפיכך לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. 8. אשר לטענותיו המשפטיות של המבקש: השאלה המשפטית העקרונית של היקף חובת מתן זכות הקדימה כהוראת לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה לא נדונה בבתי-המשפט קמא והיא מועלית לראשונה בבקשה דנן. ואולם, פרשנות התקנה הנ"ל לא היתה נחוצה כלל לדיון בעניינו של המבקש. הכרעת-הדין הושתתה על נושא-שבעובדה: בית-המשפט האמין לעדות הנהג הנפגע ולפיה מכוניתו היתה קרובה לצומת בעת התאונה. מעבר לנדרש אוסיף, כי לא נתעוררה במקרה דנן כל שאלה משפטית עקרונית, שכן מלשון התקנה ברור ונהיר למי זכות הקדימה ועל מי מוטלת חובת ההמתנה בכניסה לצומת. מידת קירבתו לצומת של הרכב בעל זכות הקדימה תילמד על-פי נסיבותיו של כל עניין ועניין, תוך שימוש בשכל הישר ובניסיון החיים. 10. אשר לעונש, בעניינו בוודאי אין הצדק למתן רשות ערעור. הבקשה לרשות ערעור נדחית. עימה נדחית ממילא גם הבקשה לעיכוב הביצוע. רכבמשפט תעבורהצומתפניה