החלטה 1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף ונהיגה ברכב ללא רישיון. המבקש הודה בעובדות כתב האישום, אך בטרם הרשעה החליט בית משפט השלום (כבוד השופט ח' סבאג) על קבלת תסקיר שירות המבחן בעניינו. בעקבות התסקיר החליט בית משפט השלום שלא להרשיע את המבקש, והטיל עליו עונש של 350 שעות שירות לתועלת הציבור, פיקוח של קצין מבחן למשך 3 שנים מיום גזר הדין ופסילה בפועל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה למשך 10 שנים. 2. המשיבה ערערה בפני בית המשפט המחוזי על קולת העונש ועל ההחלטה שלא להרשיע את המבקש, נוכח העובדה שהיה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בן שנה. המשיבה טענה בהקשר זה כי מכוח הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן [נוסח חדש] התשכ"ט - 1969 (להלן: פקודת המבחן) לא היה בית המשפט רשאי להימנע מהרשעת המבקש, משום שעל פי אותה הוראה בית המשפט רשאי ליתן צו מבחן ללא הרשעה "אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה". בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' כהן) קיבל את הערעור, הרשיע את המבקש והפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו, וכן גזר עליו בנוסף עונש מאסר על תנאי של 12 חודשים לשנתיים ופסל אותו מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 5 שנים בפועל ו- 5 שנים על תנאי למשך 3 שנים. 3. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בה מלין המבקש על הפעלת עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. המבקש מציין כי היה ניתן להימנע מתוצאה זו על ידי אי הרשעתו בדין, כפי שהחליט בית משפט השלום, או על ידי שימוש בסעיף 35א לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין), הקובע כי בנסיבות מקלות במיוחד, ניתן להימנע מהטלת עונש שהינו עונש חובה. 4. דין הבקשה להידחות. ראשית, הבקשה במהותה הינה בקשת רשות ערעור שעניינה חומרת העונש, וכידוע ההלכה היא שברגיל אין עניין זה מצדיק רשות ערעור (ראו: רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). שנית, גם לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענות המבקש. על פי הוראת סעיף 1(2) לפקודת המבחן אין בית המשפט רשאי שלא להרשיע נאשם אשר תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. ברע"פ 4015/98 אלימלך אליהו נ' מדינת ישראל פ"ד נג(2) 97, נחלקו השופטים האם במצב בו אין חובה להפעיל את העונש המותנה וניתן להאריך את תקופת התנאי, מאפשר סעיף 1(2) שלא להרשיע את הנאשם, אך אין ולא הייתה מחלוקת כי כאשר קיימת חובה להפעלת העונש המותנה לא ניתן להימנע מהרשעת הנאשם. זהו המצב במקרה שבפנינו, בו כבר הוארכה תקופת התנאי פעם אחת למשך שנתיים, ומכוח הוראת סעיף 56(ב) לחוק העונשין, לא ניתן להאריכה שוב. בנסיבות אלה לא היה בית משפט השלום מוסמך להימנע מהרשעה, ובדין הורשע המבקש בערכאת הערעור. הטענה הנוספת שמעלה המבקש, לפיה ניתן היה להימנע מהפעלת המאסר על תנאי מכוח הוראת סעיף 35א לחוק העונשין אף היא דינה להידחות. הוראה זו עניינה בעונש חובה הקבוע בחוק לגבי עבירות ספציפיות, ובמצב זה ראה המחוקק לאפשר לבית המשפט, בנסיבות מיוחדות, לסטות מאותו עונש חובה. לעומת זאת על הסדרת הפעלתו של מאסר על תנאי חולשת ההוראה הספציפית שבסעיף 56(ב) לחוק העונשין, ולפיה, כאמור, אין אפשרות ככלל להאריך את תקופת התנאי אלא פעם אחת בלבד. יתרה מכך - בעברו של המבקש שבע הרשעות בעבירות של נהיגה ללא ביטוח, ארבע הרשעות בעבירה של נהיגה ללא רישיון ושתי הרשעות בעבירות של נהיגה בזמן פסילה. בנסיבות אלה, גם לו היה מוסמך בית המשפט שלא להרשיע את המבקש או שלא להפעיל את עונש המאסר המותנה שהוטל עליו, לא היה ראוי לעשות כן. יש לקוות כי העונש שהוטל על המבקש יהווה הרתעה הולמת שתימנע ממנו מלבצע בעתיד את אותן העבירות. מכל הטעמים שפורטו הבקשה נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה. משפט פלילימשפט תעבורהעבודות שירותנהיגה בשלילה