אמינות מד מהירות

החלטה עתירות לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית-המשפט העליון, ולפיו הוכרה - בכפוף לתנאים מסוימים - אמינותו של מד מהירות לייזר מסוג Marksman / LTI 20-20 (להלן: ממל"ז), המשמש את משטרת ישראל למדידת מהירות הנסיעה של כלי רכב. פסק-הדין דן במאוחד בשני ערעורים ברשות על פסקי-דין סותרים שניתנו בבתי-משפט מחוזיים. בהחלטת כבוד הנשיא הועברו העתירות לעיוני. בפסק-הדין (מפי השופט לוי ובהסכמת השופטות דורנר ופרוקצ'יה) נכללה סקירה מקיפה של מימצאי ניסויים, שבהם נבחנה אמינותו של הממל"ז, ושל פסיקה בה נדונה שאלת נפקותה הראייתית של מדידת מהירות הנסיעה בעזרתו. על יסוד כל אלה סיכם השופט לוי את מסקנותיו, וכך אמר: אני סבור כי הפסיקה אותה אזכרתי, ובעיקר הניסויים הרבים שנערכו בממל"ז, מחייבים את המסקנה כי התוצאות שמפיק המכשיר עונות על מידת ההוכחה הנדרשת בפלילים, ומכאן הצעתי לחברותי לקבוע כי הממל"ז הנו מכשיר מדידה אמין ומדויק בכפוף להפעלתו על ידי מפעיל מיומן, על פי הנחיות היצרן, ולאחר ביצוען של הבדיקות השגרתיות בטרם ההפעלה. בהתקיים כל אלה, הנתונים שמפיק הממל"ז על מהירותו של רכב-מטרה כשרים להתקבל ולשמש כראייה בבית המשפט, וניתן לבסס עליהם את הרשעתו של נאשם גם אם אותם נתונים מהווים ראייה יחידה נגדו, ובלבד שהמדידה בוצעה על פי הנחיות אלו: א) בטווחים שמעל 300 מטרים יופעל הממל"ז מעל חצובה בלבד. ב) בטווחים שמעל 300 מטרים ישתמש המפעיל בעדשה מגדילה ומקרבת. ג) כאמור בסעיף 18 של פסק הדין, מכל תוצאת מהירות הנמדדת על ידי הממל"ז יופחתו 5 קמ"ש בגין סטיית-הדיוק של המכשיר. חרף האמור, אני מבקש להבהיר, כי הוספתן של אותן הנחיות אין פירושה כי מדידות שבוצעו עד כה באמצעות הממל"ז לא היו מדויקות. אדרבא, מקום שנאשמים הודו במהירות שיוחסה להם, יש לראות בהודאתם אימות לתוצאה שהפיק הממל"ז. ומקום שנאשמים כפרו והדין הוכרע על פי ראיות שהביאו הצדדים, מותר להוסיף ולקבוע כי משנעשו אותם פסקי דין חלוטים, יש לראות בהם אישור סופי לכך שהמדידות באותם מקרים היו מדויקות, אף שהן בוצעו מטווחים שמעל ל-300 מטרים מרכב-המטרה וללא חצובה ועדשה מקרבת. העותרים בדנ"פ 10415/03 (להלן: העותרים) - שהרשעתם בבית-המשפט המחוזי אושרה בפסק-הדין נשוא העתירה - יוצאים כנגד הקביעה כי מכשיר הממל"ז הוכח כאמין ומדויק (בכפוף למגבלות שהוגדרו בפסק-הדין). ואילו המדינה - העותרת בדנ"פ 10459/03 - יוצאת כנגד קביעתן על-ידי בית-המשפט של מגבלות חדשות להפעלת המכשיר, אשר לא נקבעו על-ידי היצרן. טענתה המרכזית של המדינה היא כי לא ניתנה לה אפשרות לטעון כנגד מגבלות חדשות אלה, שאותן הוסיף בית-המשפט מיוזמתו, וכי בהיעדר טיעון מצדה "לא היה בית המשפט הנכבד ער להשלכותיהן המעשיות והמשפטיות מרחיקות הלכת של קביעותיו". כך, לדברי המדינה, אפשר שעצם התקנתה של עדשה מגדילה ומקרבת על המכשיר "הופכת אותו, לפחות מבחינה משפטית, למכשיר חדש, אשר ככזה תידרש הוכחת אמינותו מדעיקרא". לאור זאת, חוששת המדינה כי "לא יהא מנוס מצמצום האכיפה לטווחים של 300 מטר בלבד", מהלך שלדעתה עלול לצמצם את יעילות האכיפה דווקא בעבירות המהירות החמורות, שלגביהן מתחייבת מדידת המהירות ממרחק גדול יחסית. כן טוענת המדינה, כי פסק-הדין מותיר אי-בהירות במספר נושאים. לדבריה: ...פסק הדין יצר קושי משמעותי ביותר ביחס לתיקים תלויים ועומדים (ומצויים אלפים כאלה) אשר לגביהם אין זה ברור אם ניתן להמשיך בהליכים מאחר שהמדידה נעשתה בטווח העולה על 300 מטר אך שלא על פי הסייגים שהציב בית המשפט. כך גם - וזאת בכל הכבוד, על אף קביעת בית המשפט - ביחס לתיקים חלוטים לגביהם התנהלו משפטי הוכחות. זאת, משום שאם הסייגים אותם הציב בית המשפט חיוניים לביסוס אמינות המדידה בטווח העולה על 300 מטר, הרי שאין זה מובן מאליו שמי שהורשע על יסוד מדידה כזו אין עומדת לו, לנוכח פסק הדין, טענה ביחס להרשעה זו. שני הצדדים סבורים אפוא, הגם שמטעמים שונים, כי יש לקיים דיון נוסף בפסק-הדין. לאחר שעיינתי בפסק-הדין ובעתירות הנגדיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירות להידחות. לא ניתן, אמנם, לחלוק כי פסק-הדין חידש הלכה חשובה, הנוגעת לנהגים רבים. ואולם, כידוע, "על מנת להורות על קיום דיון נוסף נדרש כי המדובר יהיה בחידוש, חשיבות או קשיות מהותיים ומשמעותיים; ואפילו כאשר תנאים אלה מתקיימים, עדיין נוטה בית-המשפט, כעניין של מדיניות שיפוטית, לקמוץ את ידו ולא להורות על קיום דיון נוסף אלא במקרים נדירים" (דנ"א 4335/03 בנבנישתי נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(2) 1646). אני סבור כי המקרה הנוכחי אינו ראוי להימנות עם מקרים נדירים אלה. ככל שהדברים אמורים במה שנקבע בפסק-הדין - דהיינו בקביעה כי הממל"ז אמין ומדויק אך זאת רק בכפוף למגבלות שונות - הרי שזוהי הכרעה המבוססת על ראיות טכניות ועדויות מומחים, ואשר איננה מתאימה לדיון נוסף בהרכב מורחב של שופטים. בכך אין כדי למנוע מבעלי-דין לבקש לשוב ולבחון הכרעה זו בהתדיינויות עתידיות - כפי שתמיד ניתן לעשות בעניינן של ראיות מדעיות - תוך התבססות על תשתית עובדתית מעודכנת. ואילו ככל שמדובר במה שלא נקבע בפסק-הדין - דהיינו בהימנעותו של בית-המשפט מלקבוע את מעמדן של מדידות מהירות אשר בוצעו בעבר בניגוד למגבלות החדשות ואשר טרם הוכרעו בפסק-דין חלוט - הרי שבעניין זה, לטעמי, לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה (לדעה שונה ראו את החלטת השופטת חיות ברע"פ 4520/03 גת נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ובהיעדר הלכה, פתוחה הדרך בפני בעלי-דין לנסות ולהביא את העניין להכרעה בבית-משפט זה במקרה אחר. ולבסוף: המדינה ציינה כי בית-המשפט אישר את הרשעתם של העותרים אף שמרחק המדידה בעניינם עלה על 300 מטר ואף שהמדידה לא בוצעה בעזרת חצובה ועדשה מגדילה ומקרבת כנדרש בפסק-הדין. המדינה ביקשה למצוא בכך אישור משתמע לעמדתה, כי המגבלות שנקבעו בפסק-הדין אינן חלות על תיקים תלויים ועומדים. ואולם, עניין זה כלל לא נדון בפסק-הדין, וממילא אין אחיזה להנחה כי בית-המשפט היה ער למרחק המדידה בעניינם של העותרים בעת שאישר את הרשעתם. בנסיבות אלו, יהיה זה מרחיק-לכת לגרוס שבית-המשפט קבע (במשתמע) הלכה מיוחדת לעניינם של תיקים תלויים ועומדים. העתירות נדחות. אך לא יהיה זה מיותר להוסיף, כפי שציין גם השופט לוי, כי טוב הייתה עושה המדינה אילו דאגה לעגן את השימוש בממל"ז בדין החרות. משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות