פסילת רישיון ע"י קצין משטרה - 30 יום

החלטה 1. בית-משפט השלום קיים החלטתו של קצין משטרה לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של שלושים ימים. בית-המשפט המחוזי דחה ערר שהגיש העורר על החלטתו של בית-משפט השלום, ועל החלטתו של בית-המשפט המחוזי הערר שלפניי. ביום 24.2.04 החלטתי לדחות את הערר ולקיים את החלטתו של בית-המשפט המחוזי, בהוסיפי כי נימוקי להחלטתי יינתנו בנפרד. הגיעה עת נימוקים. 2. היה זה ביום 31.1.04 שהעורר נעצר על-ידי שוטר בעת שנהג באוטובוס זעיר ומיבחן של נשיפה העלה ריכוז אלכוהול גבוה בדמו. השוטר נתן בידו של העורר, בו-במקום, הזמנה לדין וכתב אישום, בו הואשם העורר כלהלן: נהגת ברכב הנ"ל במקום ציבורי בהיותך שיכור בכך שבדוגמה של אויר נשוף שלך נמצא כי ריכוז אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף הינו 630 מיקרוגרם העולה על המידה הקבועה בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה ותקנה 169ב לת"ת. 3. בעקבות אותו כתב אישום, ומאותם טעמים המנויים בכתב האישום, החליט קצין משטרה לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה למשך שלושים ימים. העורר ביקש מבית-משפט השלום כי יבטל את החלטת קצין המשטרה, אך בית-המשפט סירב להיעתר לבקשה. כך היה אף בבית-המשפט המחוזי. 4. טענתו של העורר היא כי קצין המשטרה לא קנה סמכות לפסול את רשיונו, ומטעם כלהלן: סעיף 47(ה) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] נותן בידיו של קצין משטרה סמכות לפסול נהג מהחזיק ברשיון נהיגה, וכך מורה הוא אותנו: פסילה על-ידי קצין משטרה -47. (א) בסעיף זה, "קצין משטרה" - קצין משטרה בדרגת מפקח ומעלה. (ב) היה לשוטר יסוד סביר להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת הרביעית... רשאי השוטר לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רשיון הנהיגה שלו. .... (ה) היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג שביצע את העבירה לפי סעיף קטן (ב) ינהג כלהלן, לפי הענין: (1) .............. .................. (3) בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית - רשאי הוא לפסול את הנהג מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 30 ימים. סמכותו של קצין משטרה היא, אפוא, לפסול נהג מהחזיק ברשיון נהיגה אם היה לו יסוד להניח כי יוגש כתב-אישום נגד אותו נהג בעבירה מן המפורטות בתוספת הרביעית. והנה, עיון בתוספת הרביעית מעלה כי מופיעה בה רשימה של עבירות מעבירת שונות, בהן (בפיסקה (2)): "עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות". אין בה, בתוספת הרביעית, עבירה כעבירה שהעורר הואשם בה - דהיינו, עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה - ומכאן, לטענת העורר, נעדר היה קצין המשטרה סמכות לפסול אותו מהחזיק ברשיון נהיגה. 5. טענה זו העלה העורר לפני בתי-המשפט שקדמו לי ותשובתם לטענה היתה זו: העבירה שלפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה והעבירה שלפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, עבירות זהות הן - בעצם: העבירה הראשונה חמורה היא מן העבירה השנייה - ומכאן שהעבירה הראשונה והעבירה השנייה חד-הן. הנה-כי-כן, סעיף 62(3) לפקודת התעבורה קובע כי עבירה היא לנהג אם: הוא שיכור בהיותו נוהג רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי והעובר עבירה זו דינו מאסר שנתיים או קנס. אשר להוראת סעיף 26(2) שלתקנות, חל איסור על אדם לנהוג ברכב במקום בו: -הוא נתון תחת השפעת סמים משכרים או משקאות משכרים עיון בשתי הוראות דין אלו, כך קבעו בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, הוראות זהות הן בלשונן, ומכאן שאין נפקא מינה כי שמה של תקנה 26(2) לתקנות התעבורה לא נזכר בכתב האישום. אכן, כך הוסיפו וקבעו בתי-המשפט, עיקר הוא בכך שאדם הנתון תחת השפעת משקאות משכרים ניתן יהיה לפסול אותו מהחזיק ברשיון נהיגה באשר מהווה הוא סיכון ליחיד ולכלל, וכן היה עניינו של העורר אשר מיבחן הנשיפה (כהוראת תקנה 169ב לתקנות התעבורה) הוכיח כי דמו מכיל כמעט פי שלושה מהכמות המהווה שיכרות. 6. משיב וטוען העורר: לא-כי. אין ענייננו עתה בהכרעה משפטית של בית-משפט אלא בהחלטה מינהלית של קצין משטרה. חזקה על המחוקק - לרבות מחוקק המישנה - כי התכוון להעניק לקצין משטרה סמכות כה דרסטית כשלילת רשיון נהיגה - סמכות הנתונה על-דרך העיקרון לבתי-המשפט - רק באותם מקרים שמנה וניסח במפורש. תקנה 26(2) נמצאת בתוספת הרביעית; סעיף 62(3) לפקודת התעבורה אינו נמצא בתוספת הרביעית; ואין זה עניינו של קצין המשטרה לעסוק בפירושים ובזהות בין עבירות כפי שעשה קצין המשטרה בענייננו. אכן, כך טוען בא-כוח העורר, פירוש החוק על דרך הקניית שיקול דעת לקצין המשטרה כפי שנעשה בענייננו, תפתח פתח שלא נדע לא את רוחבו ולא את עומקו, בבחינת קוּף של מחט ההופך פיתחו של אולם. 7. להשלמת הדברים ייאמר כי בא-כוח המדינה נתן בידי העתק הזמנה לדין וכתב אישום שהוגשו לבית-המשפט נגד העורר, ומסתבר כי באותו כתב אישום הוספו לאחר פרטי האישום כפי שציטטנו למעלה המלים "ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה". כן הסב בא-כוח המדינה את תשומת ליבי לכך שביום 3.2.04 חתם שר התחבורה - כסמכותו בסעיף 41 לפקודת התעבורה - על תקנות ולפיהן הוספה לתוספת הרביעית לפקודה "עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה". תיקון זה שלתקנות טרם זכה לאישור ועדת הכלכלה של הכנסת כנדרש בסעיף 41 לפקודת התעבורה. שתי הארות אלו שהאיר בא-כוח המדינה אין בהן כדי להעלות או להוריד. אשר להארה הראשונה - הוספתה של תקנה 26(2) לכתב האישום - הדבר נעשה לאחר הפסילה וענייננו הרי הוא ביום הפסילה. אשר להארה השנייה, גם זו אין בה כדי לקדמנו בדיוננו, הואיל ותיקון לתוספת הרביעית יכול להתפרש או כתוספת שלא היתה קודם לכן או כהבהרה "ליתר בטחון", ובלשון חכמי רומי: ex abundanti cautela. 8. ניתנת אמת להיאמר שנתלבטתי בהכרעתי לא מעט. טיעוניהם של שני בעלי-הדין מצאתי אותם טיעונים כבדים ומלאי תוכן ונתקשיתי להכריע ביניהם. לסופם של עיון ודיון הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אכן יש זהות בין שתי העבירות, וטובת הכלל דורשת לפרש את החוק בדרכה של המדינה. 9. לעורר נערך, כאמור, מבחן נשיפה כהוראת תקנה 169ב לתקנות התעבורה, וכלשונה של תקנה 169ב(ג): "לעניין סעיפים 62(3) לפקודה... יראו אדם שיכור... אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה". בענייננו עלה ריכוז האלכוהול אצל העורר כמעט פי שלושה על המידה הקבועה. כל-כך - לעניין סעיף 62(3) לפקודה. ואשר לתקנה 26(2), אין ספק כי העורר היה (כלשונה של התקנה) "נתון תחת השפעת.. משקאות משכרים". בנסיבות העניין, אפוא, היתה זהות בין שתי הוראות החוק שלענייננו, וגם לאחר שנביא במנין עיקרי-יסוד במשפט מסקנתנו היא כי קצין המשטרה עמדה לו סמכותו לפסול את העורר מהחזיק ברשיון נהיגה. לעניין זה נזכיר אף את החלטתו של הנשיא שמגר בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 463, 467, אשר הורנו בלשון זו: כדי למנוע ויכוח בשאלה, אם כמות של אלכוהול פלונית היא שהופכת אדם לשיכור, קבעו, כי אמת המידה של התקנות יש בה, בכל מקרה, כדי להוות הנחה החלטית לכך, כי מי שיש בו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על מה שקבוע בתקנות, נחשב לעולם לשיכור לצורכי הגדרת העבירות לפי סעיף 62(3) - ותקנה 26 נבחנת לפי אותה מידה - ולצורכי הוראותיו של סעיף 64ב הדן... בהגדרתו של המושג "שיכור". דומני כי ענייננו מייחד עצמו מעניינים אחרים, ואין חשש כי הרחבה, כביכול, של סמכות קצין המשטרה בענייננו, סכנה טמונה בה לעירבוב סמכויות ולהרחבת סמכותו של קצין משטרה מעבר לסמכות שהעניק לו המחוקק ומעבר למידה הראויה. 10. סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר. משטרהמשפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהקצינים