החלטה התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 17.10.01 ע"י רכב מסוג מיצובישי פיג'רו שהיה נהוג ע"י הנתבע מס' 1 שהיה בבעלות המדינה, הנתבעת 2, והשימוש בו בוטח ע"י ענבל, הנתבעת 3. הפגיעה ארעה בעת שהתובע עבד במקום במסגרת עבודות מע"צ שבוצעו בכביש מס' 2 בקילומטר ה-70.5 מצפון לדרום. מע"צ שעסקה בעבודות ניקוי שולי הכביש בסמוך למעקה ההפרדה מבטון, הציבה במקום, בתיאום עם משטרת ישראל, תמרורים שונים המלמדים על חסימת הנתיב השמאלי בגלל העבודות. הרכבים שהיו במקום האירוע, חלקם "רכבים מעורבים", הם כדלקמן: ג'יפ מיצובישי פיג'רו אשר הנתבע מס' 1 נהג בו; ניידת משטרה מ.ר. 15349 שעמדה על השוליים השמאליים של הכביש; משאית מסוג פולקסוואגן מ.ר. 7527515, נהוגה בידי צד ג' מס' 1 שהשימוש בה היה מבוטח בביטוח חובה ע"י הראל חברה לביטוח צד ג' 2, אבנר צד ג' 3; איסוזו מ.ר. 9839610, בבעלות מוחמד כיאל, צד ג' 4, שהיה מבוטח בביטוח חובה ע"י הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ צד ג' 5. אל האיסוזו היה רתום נגרר מ.ר. 6527024, מבוטח בביטוח חובה אצל הראל חברה לביטוח. אלו עמדו בשוליים השמאליים של הכביש. כנגד הנתבע 1 הוגש כתב אישום בת.פ. 128/02 בבית המשפט המחוזי בחיפה והוא הורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות של רביע יאסין ז"ל (להלן: "המנוח"), ובנהיגה רשלנית בגינה נפצע התובע ועוד אנשים נוספים ובגרימת נזק לרכוש, כמתואר בהכרעת הדין המפורטת של השופט א. שיף מיום 11.9.02. הנתבעת 2 (להלן: "המדינה")שלחה הודעה לצדדים השלישיים בטענה כי הם "כלי רכב מעורבים" בתאונה, במשמע סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). לטענת המדינה כל כלי הרכב שנמצאו במקום הם כלי רכב מעורבים בתאונה, במובנו בסעיף 3(ב) לחוק. נטען כי התובע נפגע כתוצאה מפגיעת הנגרר שנהדף לכיוונו לאחר שהרכב בו נהג הנתבע פגע בנגרר, ועל כן היה מגע בין התובע לנגרר ובין הנגרר, שהיה רתום לאיסוזו, לבין רכב הנתבע. לטענת המדינה בהתקיים המגע, נעשה שימוש בנגרר ובאיסוזו אליו היה רתום לפי החזקה המרבה בעניין חניית רכב במקום אסור. חבותם של הצדדים השלישיים 5-4 נובעת מחניית רכב במקום אסור היוצרת סיכון תחבורתי, כפי שנקבע ברע"א 1953/03 הכשרת היישוב נ' אדרי ואח' (טרם פורסם). בין הצדדים הוסכם כי ההכרעה בשאלה המשפטית לענין מעורבותם של כל אחד מכלי הרכב תינתן על סמך הראיות בתיק המשטרה. כל אחד מהצדדים, למעט הצדדים השלישיים 3-2, צרפו לסיכומיהם חלק מחומר העדויות במשטרה, כאשר התובע צרף גם את הכרעת-הדין שניתנה נגד הנתבע 1. לעמדת הצדדים השלישיים 5-4 והתובע, לאור הרשעת הנתבע בהליך הפלילי שהוגש נגדו, יהיו המימצאים והמסקנות של פסק-הדין במשפט הפלילי קבילים במשפט האזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם בהתאם להוראות סעיף 42(א) לפקודת הראיות תשל"א - 1971. נטען שיש לשלול טענות המדינה כאילו כתב האישום והכרעת הדין לא שיקפו את מצב הדברים בעת אירוע התאונה, כי כתב האישום והכרעת הדין הם חלק בלתי נפרד מהמסמכים שהוסכם להתבסס עליהם, והקביעות שם חורצות את גורל מעורבותם של כלי הרכב. הצדדים השלישיים 3-2 תומכים בעמדת המדינה בדבר חלוקה ל-5 חלקים שווים בין החבים כולם, בהיותם כלי רכב מעורבים. לטענתם, נסיון להבחין בין הפגיעות בכלי הרכב השונים מלאכותי בהיות האירוע אחד שהתרחש ברצף בהפרש של שניות בודדות בין כל הפגיעות. לחלופין לחלוקת החבות בין שלושת כלי הרכב, הג'יפ הפוגע, ניידת המשטרה והמשאית. משכך, תתמקד החלטתי במחלוקת שבין המדינה לצדדים השלישיים 5-4 שהם בעלי האיסוזו והמבטחת שלו, אם כי החלטתי תתייחס גם לנגרר שהיה מבוטח אצל הראל. אקבע שרכב האיסוזו והנגרר אינם "רכב מעורב" בתאונה ואינם נושאים בחבות כלשהי לתאונת הדרכים בה נפצע התובע. אני מוכנה לקבל את טענת הנתבעים שלפי ההסכמה שהושגה בין הצדדים יש לקבוע את התשתית העובדתית על פי הראיות אשר בתיק המשטרה, ולאו דווקא או רק על פי כתב האישום. והכרעת הדין, אלא שלהכרעת הדין מעמד ראייתי עדיף. על פי העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים בתיק הפלילי, עמדו התובע והמנוח לפני המשאית של מע"צ. בהגיע הנתבע עם רכבו לאזור העבודות שבוצעו בכביש, סטה שמאלה, פגע בתמרורים אחר פגע בדופן הימנית של הניידת, המשיך ופגע במשאית ואחר במנוח ובתובע. המשיך בנסיעתו עוד ופגע באיסוזו ובנגרר. בהכרעת הדין נקבע שהנתבע נהג ברכב במהירות של 110 קמ"ש, סטה שמאלה, רכבו פגע בתמרורים שהוצבו ע"י מע"צ. אחרי הפגיעה בתמרורים האמורים, פגע הנתבע בניידת משטרה אשר עמדה אחרי התמרורים, כל אורותיה, הן הצהובים והן הכחולים אדומים הבהבו, בהמשך פגע במשאית של מע"צ שעמדה בנתיב השמאלי עם אורות מהבהבים על גגה, אח"כ פגע במנוח ובתובע. לאחר מכן פגע הנתבע עם רכבו ברכב איסוזו שעמד בנתיב השמאלי שהיה עם אורות מהבהבים על גגו ובנגרר שהיה מחובר לאיסוזו (להלן: "הנגרר"), שעליו הוצב מתקן חשמלי, ועליו לכיוון צפון חץ גדול המראה ימינה ומורכב ממנורות מהבהבות. מעדותו של קייס לא נלמד לגבי מיקומו של התובע. קייס לא יכול היה לראות את מה שהתרחש מאחוריו. העובדה שחסן קייס נפגע קלות כאשר ישב באיסוזו, אינה תומכת בכך שהתובע נפגע ע"י הנגרר, שהרי אין מחלוקת שהנתבע פגע גם באיסוזו. עדותו של נהג המשאית תומכת בכך שהתובע עמד בעת פגיעתו בין המשאית לבין הנגרר, מאחורי הנגרר, כאשר פני הנגרר דרומה. נהג המשאית סיפר "ראיתי רכב מסוג פיג'רו בצבע כחול עף קדימה, מתנגש בעגלה שמאחוריה היו שני הבחורים", אין בכך כדי ללמד שהתובע נפגע ע"י הנגרר, ומשמעות המילים "מאחורי" הנגרר היא בדיוק סדר הדברים שפורטו לעיל. צד ג' 1, נהג המשאית היה בתחילת נסיעה לכוון מטאטא כבישים, והמתין להשתלב בתנועה. גם מהתרשימים שצורפו אין להסיק שהתובע נפגע ע"י הנגרר אלא רק שהמנוח הועף לכוון מעקה הבטון והתובע הועף שמאלה וקדימה. דו"ח הפעולה של רס"ל קניג מתאר את סדר הפגיעות של רכב הנתבע ברכבים שעמדו במקום ואין ללמוד מעדותו איך וממה נפגע התובע. אשר על כן, וכאמור בהכרעת-הדין, פגע הנתבע בתמרורים, אח"כ בדופן הימנית של ניידת המשטרה, אח"כ במשאית, לאחריו במנוח ובתובע ורק אח"כ בנגרר ובאיסוזו. חניית האיסוזו והנגרר היתה חנייה כדין ולא היו בהן כל סיכון תחבורתי. יש טעם רב בטענת ב"כ צד ג' 5-4 כי חנייתם היתה "הכי כדין שאפשר" (סעיף 9 לסיכומיו). על אף שפסק-הדין אדרי מחייב לחזור ולדון בשאלות חבות במקרים מסויימים, למרות האחריות המוחלטת הקבועה בחוק הפיצויים, אין המקרה שלפני דומה לעובדות ששימשו יסוד לפסק-הדין אדרי. יש הבדל מהותי בין עצירה בלתי צפויה של רכב בגלל אירוע של קלקול רכב או בנסיבות דומות, לבין חנית כלי הרכב כחלק מתמרורי האזהרה על העבודות שבוצעו בכביש. עבודות מע"צ בוצעו בסמוך למעקה ההפרדה מבטון. על מנת לחסום את הנתיב השמאלי כדי לבצע את העבודות בבטחה, ובתיאום עם משטרת ישראל, הוצבו בכביש תמרורי אזהרה החל מ-1.1 קילומטר לפני מקום התאונה שם היה תמרור המורה על כביש משובש ותמרור האט, 800מ' לפני מקום התאונה היה פנס מהבהב, מתחתיו תמרור אזהרה המורה על עבודות בכביש ומהירות של 60 קמ"ש, התמרורים היו מחזירי אור. אותם תמרורים נמצאו 500מ' לפני מקום התאונה. לאחר מכן הוצב תמרור המורה שהתנועה עוברת לנתיב ימני בלבד ומתחתיו שלט "מחסום". במרחק של כ-200מ' ממקום התאונה הוצבו משני צידי הכביש שני תמרורים המורים על איסור עקיפה. כ-100מ' לפני מקום התאונה הוצבו 3 תמרורים אחריהם קונוסים מפלסטיק, על כל אחד מהם פנס מהבהב וכמה עשרות מטרים לפני מקום התאונה היה תמרור עליו שני מחזירי אור המורה על מחסום ועל כך שחלק מהדרך חסום. אחרי התמרור ניידת משטרה, כל אורותיה צהובים והאורות הכחולים אדומים מהבהבים. בהמשך, המשאית עם אורות מהבהבים על גגה, אליה היה מחובר מתקן חשמלי ועליו חץ מואר גדול המורה ימינה והמורכב ממנורות מהבהבות. אחרי המשאית רכב האיסוזו עם אורות מהבהבים על גגו, כשאליו מחובר הנגרר ועליו מתקן חשמלי ועליו חץ מואר גדול לכיוון צפון המראה ימינה והמורכב ממנורות מהבהבות. כל אלו ממילא לא הטרידו את הנתבע שנרדם עוד קודם לכן. כשאני בוחנת את האפשרויות שנקבעו בפסק-הדין אדרי גבי חניית רכב, עולה כי על פי המצב העובדתי שהיה בכביש במועד אירוע התאונה, חניית האיסוזו והנגרר היתה חניה מותרת על פי דין ולא יצרה סיכון תחבורתי. מיקומם של האיסוזו והנגרר, על גביהם היו, כאמור, אורות מהבהבים, נעשתה על פי הוראות קציני המשטרה שאישרו את מערך האיתותים במקום, וכחלק מאותות האזהרה שהיו בכביש כדי להזהיר את הנהגים על ביצוע העבודות במקום. גם בבדיקה שנערכה לאחר התאונה ע"י המטרה הארצי של משטרת ישראל, ראש מדור הנדסה ותשתיות, נקבע שהשילוט והתמרור באתר העבודות היו תקינים. הצבת האיסוזו והנגרר בשוליים השמאליים ליד מעקה הבטון, התוחם את הכביש במצבו הרגיל, נעשתה על מנת להפוך את האיזור כמקום בטוח לעובדים שהיו שם ביחד עם כלי העבודה לביצוע עבודות התיקונים, כדוגמת התובע והמנוח. מטרת העמדתם של האיסוזו והנגרר היתה למנוע סיכונים תחבורתיים וניתן לומר שלא עמדו שם "לשימושם" כרכב אלא כזירה או כחפצים עליהם הוצבו האיתותים. דיון נרחב בהכרעת-הדין הפלילית התמקד בשאלה שהנתבע נרדם. התביעה טענה שהיה במצב של נים לא נים ממחלף זכרון יעקב ועד מקום אירוע התאונה, במרחק של כ-4.5 ק"מ. השופט שיף בחן מהי אחריותו של נהג שנרדם וגרם לתאונה קטלנית, האם היה מודע, בנסיבות העניין, לכך שהוא עלול לקטול חיים בזמן תרדמת, והאם התנהגותו טרם הרדמותו היתה נשלטת. לשאלת הרדמותו של הנתבע חשיבות בקביעת המימצאים שבפני כי אין קשר סיבתי בין הימצאותם של האיסוזו ונגררו במקום לבין תאונת הדרכים שארעה לתובע. הסיבה שגרמה להתרחשות התאונה - הרדמותו של הנתבע - והוא פגע ב"נתיב הרדמותו" במנוח ובתובע, ובכלי הרכב ונפגעים נוספים שתוארו לעיל, כך יכל היה לפגוע בחפצים שונים שהיו בדרכו. אשר על כן אני דוחה את ההודעה לצד שלישי נגד הצדדים השלישיים 5-4 ונגד הראל כמבטחת הנגרר. החבות לפצות את התובע לפי החוק תהיה 2/3 על הנתבעים 3-1 בגין מעורבות הג'יפ הפוגע והניידת ו-1/3 על הראל ואבנר בגין מעורבות המשאית, (לאור ההסכמה שבין אלו לבין המדינה). המדינה וצד ג' 3-2 ישלמו, ביחד ולחוד, לצדדים השלישיים 5-4 את הוצאות הבקשה בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ). מע"צתאונת דרכים