אחריות קפידה - הגנה מן הצדק


החלטה

א. מבוא:

לאחר שבית המשפט מיין את העבירה המיוחסת לנאשם כעבירה של "אחריות קפידה" תוך שימת דגש על ההבדלים בין סעיף 67 לפקודת התעבורה לבין תקנה 308 (ד) לת"ת. הדיון יתמקד עתה בטענה נוספת שהועלתה על ידי ההגנה לפיה המדובר הוא במקרה המצדיק החלת ה"הגנה מן הצדק" וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה העומד לדיון. ראוי להדגיש, כי פסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין "גולאני" אימצה את הגישה אשר צויינה ביחס למיון של העבירה כעבירה של "אחריות קפידה" תוך ציטוט פרקים נרחבים מההחלטה שניתנה במסגרת תיק זה בעבר. {ע"פ (מחוזי ירושלים) 8608/04 פרג' גולאני נ' מ"י, ניתן ביום 2/11/04 ע"י כב' השופט עוני חבש}.



מהפרוטוקול של ישיבת יום 23/11/03 עולה, כי קיימת הסכמה בין הצדדים לפיה מר "עזר ימין" (להלן: "עזר") הוא הבעלים של הרכב והוא זה שקיבל לידיו את טפסי ההורדה מהכביש כך שידועה לו העובדה כי הרכב בו נהג הנאשם "הורד" מהכביש, בנוסף בישיבת יום 17/2/04, ציינה המאשימה כי אין מחלוקת כי הודעת איסור השימוש נמסרה לבעלים וכי הנאשם לא ידע על כך שהרכב הורד מהכביש. כמו כן, מוסכם על הצדדים כי הנאשם לא בדק את רשיונות הרכב בטרם נהג בו.



ביום 11/5/04 ניתנה החלטה על ידי בית המשפט לפיה העבירה נשוא תיק זה הינה עבירה של "אחריות קפידה" ויסודותיה התקיימו במקרה דנן.



טענה נוספת, כאמור בפי ההגנה הינה כי יש להחיל במקרה זה את עקרון "ההגנה מן הצדק".



לגרסת ההגנה - לא ניתן יהא – מצד אחד, להגיש כתב אישום נגד נאשם צעיר בימים המשמש כעובד אצל הבעלים של הרכב במיוחד כאשר הוא לא ידע על "ההורדה" מהכביש. ומצד שני, להימנע מהגשת כתב אישום נגד הבעלים עצמו אשר היה ישוב בתוך הרכב בזמן שהעבירה בוצעה וידע על ההורדה. לדברי ההגנה הבעלים מר "עזר" ביצע עבירה חמורה לפי סעיף 67 (סיפא) לפקודת התעבורה עת הרשה לנאשם לנהוג ברכב השייך לו על אף שהורד מהכביש והדבר ידוע לו. מדובר בעבירה חמורה יותר מהעבירה המיוחסת לנאשם ולמרות זאת לא הוגש נגדו כתב אישום בעוד שנגד הנאשם נקטה המאשימה בהליך נשוא תיק זה. לדידי ההגנה, התנהלות זו של המאשימה יש בה כדי לבסס את יסודות הטענה בדבר "הגנה מן הצדק". לדברי הסניגורית המלומדת הדעת אינה סובלת מצב שבו קיים פער עצום בין התנהגות המאשימה כלפי הנאשם לבין התנהגותה כלפי בעל הרכב שביודעין התיר לנאשם לנהוג ברכבו למרות שנמסרה לידיו הודעת אי השימוש בו. המאשימה נהגה איפא ואיפא כאשר לא הגישה כתב אישום נגד בעל הרכב.



ב. המסכת העובדתית:



ראוי להדגיש כי מהפרוטוקולים של הדיון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בישיבות מיום 23/11/03 וכן מיום 17/2/04 עולה כי מר "עזר" הוא הבעלים של הרכב אשר ידע על עניין ההורדה מהכביש. בישיבת יום 23/11/03 ציין התובע בזו הלשון: " ... נמצא שההורדות של הרכב ניתנו לעזר ימין, שהינו גם בעל הבית של הנהג והבעלים של הרכב וידע שהרכב בהורדה מהכביש". ממהלך הדברים היה ברור לבית המשפט כי קיימת הסכמה לפיה בזמן שנהג ברכב, שימש הנאשם כעובד של מר "עזר" הבעלים של הרכב אשר ידע על "ההורדה". אולם, בניגוד להסכמה זו, טענה התביעה בסיכומיה כי מר "עזר" אינו הבעלים של הרכב (סיכומי התביעה, עמ' 7) דבר העולה אף מבדיקה במסוף המשטרתי, כך לדידי התובע המלומד. התביעה ציינה בנוסף כי לא קיימת תשתית ראיתית שדי בה כדי להעמיד את מר "עזר" לדין וזאת לאור העובדה כי אף אם נניח לרגע שהוא הבעלים של הרכב הרי שלא ניתן יהא להוכיח שהוא התיר לנאשם לנהוג ברכב ביודעו כי הרכב הורד מהכביש.



הדיון בהמשך יתייחס לשתי האפשרויות: האחת שמר "עזר" הוא הבעלים של הרכב והאחרת שהוא אינו הבעלים.



ראוי להדגיש כי הצדדים הסכימו על הגשת החומר הראיתי לבית המשפט. מחומר החקירה עולה כי מדובר בשתי הודעות איסור שימוש האחת נמסרה לידי "עזר" ביום 17/1/03 ביחס לנגרר והאחרת נמסרה לאדם בשם "כהן מדרכי" ביום 9/7/03 ביחס לגורר.

על פי המיוחס, ביום 19/8/03 נהג הנאשם ברכב משא תוצרת מיצובישי (להלן: "הגורר") אשר אליו היה מחובר נגרר כאשר הגורר וגם הנגרר "הורדו", כאמור, מהכביש. מיד לאחר שנעצר ציין הנאשם כי "האוטו אצלנו פחות משלושה חודשים וכי הרשיונות בנצרת..." וכן "תעשה לי טובה, הרכב אצלנו פחות משלושה חודשים".



ג. הערכים, היסודות והמרכבים של ההגנה מן הצדק:



סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי מונה רשימה של תשע טענות מקדמיות אשר עשויות לעמוד לרשותו של נאשם בפלילים בפתח הדיון במשפטו. ההגנה מן הצדק אינה מנויה בין הטענות המקדמיות המנויות בסעיף זה. מקור הדוקטרינה בפסק –דין אנגלי, בו נקבע כי לבית המשפט סמכות טבועה לבטל אישום שהינו מנוגד לצדק בנסיבות העניין. ביחס לטענות המקדמיות, ראוי שהן יועלו מוקדם ככל האפשר. שכן לגבי חלק לא מבוטל מהן קבלתן חורצת את גורל האישום, היינו קובעת אם בכלל היה ניתן להגיש כתב אישום. אולם, אין לראות ברשימה זו רשימה סגורה וממצה. הנאשם רשאי להעלות טענות מקדמיות נוספות. מקומה הטבעי של טענה מקדמית הוא מיד לאחר תחילת המשפט, היינו מיד לאחר הקראת כתב האישום והבהרת תוכנו, הרי בהתחשב בתוצאות האפשריות הכרוכות בקבלתה ניתן להעלותה גם בשלב אחר של המשפט ואפילו בשלב של הערעור. ( ספרו של המלומד י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני, ספר ראשון עמ' 758). טענת הגנה מן הצדק הינה טענה מקדמית אשר קבלתה מביאה לביטול כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם או לעיכוב ההליך המשפטי, יודגש כי על פי כללי הדיון הפלילי גם בית המשפט רשאי להעלות טענה מקדמית אף ביוזמתו הוא. (רע"פ 603/92, ברוך נ' מדינת ישראל).



דוקטרינת ההגנה מן הצדק אשר הצהיר בית המשפט העליון על קיומה במשפט הפלילי הישראלי (ע"פ 2910/94, יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221, בעמ' 370), נותנת רשות לבית המשפט הדן בעניין פלילי לבטל כתב אישום או לעכב הליך פלילי שהגשתו או בירורו עומדים בסתירה לעקרונות של צדק ושל הגינות משפטית.



לפי ההלכה שנפסקה בפרשת הבנקאים- "ההגנה מן הצדק" תופעל במקרים שבהם ימצא בית המשפט שלפניו הובא נאשם בפלילים כי הגשת כתב האישום ,פעולות רשויות השלטון עובר להגשתו או ניהול המשפט עלו כדי "התנהגות בלתי נסבלת" ,היינו התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם.המדובר במקרים בהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסאלית נפגעת ,דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסבלו. {ראה גם בג"צ 6781/96 אולמרט נ' מ"י , פ"ד נ (4) 793 ,עמ' 811}.



קיימים מספר עקרונות ,ערכים ואינטרסים המתמודדים בינם לבין עצמם בזירתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק". צריך למצוא את שביל הזהב בין התכלית של אכיפת החוק והבאת עבריינים על עונשם, לבין שימור ערכי יסוד, ובהם עקרון החוקיות, חזקת החפות, שמירת כבוד האדם, הגינות, שוויון וקיום הליך נאות שימנע עיוות דין. התכלית המתייחסת לשימור ערכי היסוד חוזקה עם חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.{י' קרפ "המשפט הפלילי: יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט מב (תשנ"ב) 64 .א' ברק "הקוסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי" מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 27.} וכן, {בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז ת"א}.וכן, {בג"ץ 142/70 שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין}.

"אסור לה למדינה להפלות ,לפעול מתוך שרירות או חוסר תום לב או להימצא במצב של ניגוד עניינים. עליה לקיים את כללי הצדק הטבעי"{בג"ץ 840/79 מכרז הקבלנים נ' ממשלת ישראל, פ"ד לד (3) 729}



במאמר של המלומדים בעז אוקון ועודד שחם "הליך ראוי ועיכוב הליכים שיפוטי", המשפט כרך ג' עמ' 265 - הודגשה השלכת חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו על מערך הזכויות הפלילי.כן, הוכרה זכותו של אדם להליך ראוי והשינוי שהתחולל בפירמידה הערכית. כן צויין שם כי – "ניתן לומר בהקשר זה , כי בעוד שבחינת סדרי הדין ככאלה מבקשת לאתר את ה"איך" של ההליך הפלילי , הבדיקה התוכנית מבקשת למצוא את ה"למה" שלו. פענוח ה"למה" מהווה חוליה מהותית בהגנת הזכויות של הפרט. ניהולו של הליך "כמו שצריך" מבחינה דיונית אינו סוף פסוק.יש לברר אם מבחינה מהותית יש הצדקה להליך וניהולו "{עמ' 267}.



ד. ההגנה מן הצדק בראי הפסיקה:



בנוסף לפסיקה אשר צוינה לעיל וכן למקור ההגנה הנ"ל, בפרשת "גנור" נקבע כי בבוא תובע להחליט אם להעמיד לדין אדם פלוני ,עליו לקבל את החלטתו בתום לב ,בהגינות, ללא הפליה ובסבירות. התביעה עליה להיות מסוגלת לטפל לא רק מתוך הראיה הצרה של מערכת התביעה, אלא גם מתוך ראיה רחבה יותר של הסדר והעניין הציבורי.{בג"צ 935/98 גנור נ' מ"י פ"ד מד (2) 485,עמ' 507.}

התביעה מתייחדת מהסנגוריה "בהיותה שירות הציבור במבט הכולל ולא רק הפרטני...אין היא מחפשת את החשוד או את הנאשם, אין היא מבקשת הרשעה בכל מחיר.לתביעה הרשעה אינה בהכרח ניצחון ,זיכוי אינו בהכרח הפסד".{א' רובינשטיין ,התביעה הכללית בשנת היובל למדינת ישראל ולהכרזה האוניברסאלית על זכויות האדם, עלי משפט א (תש"ס 17) }.טוהר ההליך השיפוטי הוא תנאי מוקדם לקיומה של מערכת משפט תקינה שבלעדיה אין. ראוי להדגיש את הדברים שצויינו בענין "אפרתי" לפיהם: "לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם"{דברי כב' השופט חשין בבג"ץ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ,פ"ד מו (3) 501,511.}.



"תחושת הפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו... בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה"{בג"ץ 7111/96 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת.}.השוויון אם כן הוא בעצם התכלית של חברה כזאת או התכלית של המשפט בחברה ככל שהמשפט מבקש לעשות צדק{י' זמיר "השוויון בפני החוק" משפט וממשל ה (תש"ס 166)}.



בפרשת "גנור" שהוזכרה לעיל ציין כב' הנשיא שמגר כתוארו אז באומרו כי : "מן הראוי לבחון אם אנשים שעשו מעשי עבירה דומים או זהים זוכים ליחס דומה או זהה מצד הרשויות המופקדות על אכיפת החוק".



בפס"ד "אולמרט" אשר צוין לעיל נדחתה טענת ההגנה מן הצדק.מדובר בפסיקה אשר ניתנה חודשים ספורים לאחר פסק דין "יפת" ,תוך אימוץ הדרישה להוכחת התנהגות "שערורייתית" של הרשויות לשם ביטול כתב אישום.

בעניין "כץ" שוב חזר בית המשפט על אותו המבחן אשר אומץ בענין "יפת" {בג"צ 1563/96 כץ נ' מ"י , פ"ד נה (1) 429).

בענין "קוגן" נקבע כי אמנם מקומה של טענת "הגנה מן הצדק" הוא בפני הערכאה הדיונית שבפניה יתקיים המשפט הפלילי,אולם למעשה בית המשפט הגבוה לצדק דן בטענה זו ודחה אותה אף במקרה בו הושג הסכם בין העצורים המורדים לבין המדינה אשר לפיו הובטח למורדים כי לא יוגשו נגדם כתבי אישום.על אף שההבטחה לא קויימה על ידי המדינה, בית המשפט העליון לא החיל את ה"ההגנה מן הצדק" וזאת בשונה מפסק דין אנגלי אשר בנסיבות דומות בחר כן להחיל הגנה זו.{פרופ' זאב סגל ואבי זמיר,"הגנות מן הצדק כיסוד לביטול אישום-על קו התפר בין המשפט הפלילי למשפט הציבורי" הפרקליט,כרך מז ,חוברת א' כסלו תשס"ד-דצמבר 2003. בג"צ 5319/97 קוגן נ' הפרקליט הצבאי הראשי ,פ"ד נא(5) 67.



בעניין "נאבסו" אשר נפסק בשנת 1999 ,בית המשפט העליון חזר שוב על מבחן "יפת" ובחר לא להחיל את ה"הגנה מן הצדק". {רע"פ 3396/99 נאבסו נ' מ"י ,דינים עליון ,כרך נו 439}.במקרה זה דובר בהגשת אישום בגין עבירות מס ערך מוסף ,שלוש שנים לאחר שהנאשם הורשע בעבירות מס הכנסה,בגין אותן שנות מס ממש. בפסק דין זה צוין כי למרות "אי נוחות קשה שצריך היה למונעה", אין הצדקה לביטול כתב האישום אלא,לכל היותר,להקלה בענש.



בעניין "עסאף" דובר על הבאת נאשם מלבנון לישראל שלא בדרך של הסגרה ובניגוד לרצונו. גם במקרה זה בחר בית המשפט לדחות את הטענה בדבר השתק שמקורו ב"הגנה מן הצדק".{ע"פ 568/99 עסאף נ' מ"י ,דינים עליון ,כרך נט 460}.



בענין "אדורם הר שפי" נפסק ,שאפשר שהחוקרים אכן עשו מעשים נפסדים,אך באלה לא היה כדי להשפיע על קו ההגנה של הנאשמים וכי יכולתם להתגונן לא נפגעה. ראוי להדגיש כי בפסק דין זה צויין גם ,כי יש להפעיל הגנה זו במשורה ולהגביל את החלתה למקרים נדירים ויוצאי דופן.{ע"פ 6471/00 הר שפי נ' מ"י ,פ"ד נו(3)756}. עתירה לקיום דיון נוסף בנושא זה נדחתה תוך קביעה כי בבואנו לבדוק את תחולת ההגנה ,יש מקום לבדוק את התלות והזיקה בין חומרת מעשי הרשות לבין שאר הנסיבות שבפני בית המשפט,לרבות סוג העבירה.

בעניין "בר טוב" צוין כי לבית המשפט נתון שיקול דעת לבטל כתב אישום, או חלקים ממנו, אם ראה שאין באפשרותו להעניק לנאשם משפט הוגן,או שיש בניהול המשפט משום פגיעה בחוש הצדק וההגינות{ בג"צ 1607/97 בר טוב נ' הפרקליט הצבאי הראשי ,תק-על 97 (1)88}.



בעניין "רחמילביץ" נקבע כי ניתן לראות ב"הגנה מן הצדק" כזכות יסוד פרטיקולרית ,זכות "בלי שם" ,הנגזרת ונלמדת באופן ישיר מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא מאפשרת בדיקה ביחס לתום לבה של הרשות במטרה להבטיח שהרשות תפעל באחריות והגינות.{ת"פ (ת"א)10345/98 רחמילביץ נ' מ"י ,דינים מחוזי ,כרך כז(2)198}.



מאמרם של פרופ' זאב סגל ואבי זמיר שאוזכר מקודם,סוקר בהרחבה את התפתחות הפסיקה ביחס להגנה מן הצדק. במאמר זה הובעה דעה לפיה חובת הצדק מחייבת הרחבת הפרשנות והתחולה של ההגנה מן הצדק ,כך שכתב האישום יבוטל לא רק נוכח התנהגות "שערורייתית" של הרשויות אלא גם במקרים חמורים פחות של חקירה פסולה ,שיהוי בלתי סביר בהגשת כתב אישום,הפרת הבטחה שניתנה על ידי רשות, אכיפה בררנית של החוק והעדר מידתיות בבחירת האמצעי הפלילי וזאת בהתאם למבחן האנגלי שהוצב זה לא מכבר בעניין looselley.{R.V. Looselley[2001]4 All E.R.897 } .פסק דין אנגלי זה עסק בסוגיית ה"פח היקוש" היכול להכיל בחובו,בין היתר, הדחה על ידי הרשות לביצוע עבירה.



בפס"ד "זקין" אשר דן בסוגיית האכיפה הבררנית של חוקים, דובר בפקחי עירייה אשר דאגו להסיר כרזות שכוונו נגד ראש העירייה בעוד כרזות אחרות לא הוסרו. נפסק כי אין המדובר באכיפה מדגמית מותרת, אלא באכיפה בררנית אסורה, בשל היותה נובעת משיקולים זרים. כן, הודגש באותו פסק דין כי במידה והיה מוגש כתב אישום פלילי נגד אלה שתלו את הכרזות ללא רשיון,ואילו הוכח כי ההחלטה התבססה על רצון למנוע ביקורת נגד ראש העירייה, עשוי היה בית המשפט לבטל את כתב האישום בגין שיקול זר או פגיעה בעקרון השוויון. {בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע ,פד נג (3) 289,305, ע"מ 307}.



בעניין "ארויה" וכן "שטיפנהולץ" נידונה סוגיית השיהוי בהגשת כתב אשום.שם נקבע כי אין מקום לקבוע תקופת "התיישנות שיפוטית" ואין לקבל את הטענה בדבר השתק בנסיבות המקרה.אולם, ייתכנו מקרים ספיציפיים בהם הטענה תתקבל וזאת במידה ותהא פגיעה מהותית, שאינה ברת-תיקון,בהגנתו של הנאשם.{ע"פ (מחוזי ת"א) 71031/99 מ"י נ' שטיפנהולץ ,דינים מחוזי, כרך לב(6) 813. וכן , ע"פ (מחוזי ת"א) 70770/00 מ"י נ' ארויה ,דינים מחוזי, כרך לב (8) 687}.



ה. יישום למקרה הספציפי ומסקנות:



כפי שצויין מקודם, ניתן לסכם ולומר כי קיימים שלושה ערוצים ל"הגנה מן הצדק" שהם:



1. הגנה מן הצדק מטעם של השתק פלילי, דוגמת דוקטרינת ה"פח היקוש" וכן דוקטרינת

ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות ודוקטרינת ההסתמכות.



2. הגנה מן הצדק בשל שיקולים של צדק כגון ליקוי בפעולת התביעה ותום לבה של התביעה

בהגשת האישום, אכיפה סלקטיבית ואפליה בהעמדה לדין.



3. הגנה מן הצדק שמקורה ב"סיכון כפול" ,בין היתר,כגון שפיטה על ידי התקשורת וכן על ידי

טריבונלים שיפוטיים ומעין שיפוטיים.



{אסף פורת ,"הגנה מן הצדק בעידן החוקתי" ,קרית משפט, שנתון הקריה האקדמית, כרך א' (התשס"א-2001) 381 }.



ניתן לומר כי טיעוני ההגנה ממוקדים הם בעיקר בסוג השני של דוקטרינת ההגנה מן הצדק היינו בשיקולים של צדק שמקורם בליקוי בפעולת התביעה ,אפליה ואכיפה סלקטיבית. כן, טיעוני ההגנה ,כפי שצוין מקודם ,מסתמכים גם על ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסיכומיה.



ראוי להדגיש כי , לטעמי , דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" דומה היא לייצור רב זרועות החי לו במישור הרחב של שיטתנו המשפטית ויונק ממספר רב של מקורות שלא ניתן להגדיר ולגדור אותן באופן ממצה. זכויות האדם, שוויון, הגינות, יושר, משפט הוגן , חירות, העדר קיפוח ורדיפה, כל אלה יכולים לדור תחת כנפי ההגנה.אולם, יש להדגיש,שוב, כי הרשימה אינה סגורה.



במקרה דנן ,דין הטענה להידחות וזאת מהנימוקים שלהלן:



1. בהנחה כי מר "עזר" הנו הבעלים של הרכב :



אף בהנחה כי מר "עזר" הנו הבעלים של הרכב אין מקום להחיל את ה"הגנה מן הצדק". הנאשם נהג ברכב שניתנה לגביו הודעת איסור שימוש מבלי שבדק את הרשיונות ומבלי לוודא שהרכב תקין.



מטיעוני הצדדים וסיכומי התביעה עולה בבירור כי לא מדובר באכיפה בררנית שנבעה משיקולים זרים ופסולים. המדובר בעבירת תנועה המשתייכת לסוג העבירות אשר בבסיסה עומד העיקרון של השלטת סדר בתחום חיים יומיומי חשוב וחיוני ביותר.לא מדובר כאן במקרה אשר בו נתפסים שני נאשמים בכף ,כאשר נגד שניהם קיימת אותה מסכת ראייתית ומיוחסת להם אותה עבירה, כאשר נגד האחד מוגש כתב אישום ונגד האחר לא ננקט כל הליך.

בנוסף, יודגש כי מדברי התובע המלומד עולה כי קיים תיק חקירה אשר מטרתו להביא לחקר האמת ומיצוי הדין עם אלה שהחומר הראיתי מבסס חשד סביר נגדם.



כפי שאכיפה סלקטיבית ובררנית משיקולים זרים אסורה היא כך גם אכיפה קולקטיבית וגורפת שאינה נסמכת על בדיקה יסודית ונפרדת לגבי כל חשוד וחשוד, אסורה היא בעיניי.

התביעה , המדינה ורשויות האכיפה פעלו במקרה זה באופן סביר, הגיוני וללא אפליה. לא ניתן להחיל את סוגיית ההשתק הפלילי נגד האחד רק בשל העובדה כי נגד האחר לא נמצאו ראיות מפלילות.

על סמך הראיות , כפי שהוצגו בפניי, צדקה המדינה עת לא העמידה את מר "עזר" לדין וזאת לאור העובדה שאין די בראיות הקיימות כדי להוכיח כי הוא הרשה ו/או התיר לנאשם לנהוג ברכב.



במקרה שלנו תחושת הצדק לא נפגעה. לא מדובר במקרה שבית המשפט עומד פעור פה מולו ושאין הדעת יכולה לסובלו. כן, לא ניתן לדרוש מהמדינה למהר ולהגיש כתב אישום נגד שותף ו/או אדם אחר בטרם תבור את המוץ מן התבן על ידי בדיקה מדוקדקת של חומר הראיות הנוגע לפרשיה הרלוונטית .



מהחמר הראיתי שהוגש לעיוני, אשר פורט בראשית החלטתי זו, וכן מסיכומי הצדדים, למד אני כי מדובר בשני אנשים הנבדלים זה מזה הן מבחינת ה"חשד" המיוחס לשניהם והן מבחינת המסכת העובדתית-ראייתית העומדת בבסיס חשד זה. במצב כגון דא, אין מקום לביסוס טענת ההשתק הפלילי.



כן, הגנתו של הנאשם לא נפגעה ואם היא נפגעה במידת מה הרי שמקור הפגיעה אינו בהתנהלות התביעה או רשויות המדינה. חוש ההגינות והצדק גם הם לא נפגעו.



כפי שצוין בפסיקה שלעיל יש להפעיל את ה"הגנה מן הצדק" במשורה ובמקרים יוצאי דופן המצדיקים זאת. המקרה דנן , אינו נמנה כלל על מקרים אלה.



בשולי החלטתי יש להזכיר את השינוי אשר התחולל בחקיקה בדמות החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 61) , התשס"ד- 2004 (ס"ח 1944 עמ' 419). ביום 14/6/04 התקבל חוק לתיקון פקודת התעבורה אשר לפיו בעל רכב או מי שהשליטה ברכב בידו ,חייב לפקח ולעשות את כל אשר ניתן כדי למנוע ביצוע עבירות תעבורה מסויימות, בידי אדם הנוהג ברכב ברשותו, והמבצע עבורו עבודה או שירות. העבירות אליהן מתייחסת חובת הפיקוח מנויות בתוספת השמינית לפקודת התעבורה, כאשר בין העבירות הנ"ל נכללה תקנה 308(ד) לתקנות התעבורה. חוק זה לא היה קיים עת בוצעו העבירות נשוא תיק זה.מכאן מתחייבת המסקנה כי חובת הפיקוח על הבעלים לא הייתה קיימת בזמן התרחשות העבירה ולא היה מקום להעמיד את הבעלים או בעל השליטה ברכב לדין בשל עבירה זו. אמנם, תיאורטית, ניתן היה להגיש כתב אישום נגד הבעלים לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ,אך גם זאת רק במידה ויוכח כי הוא התיר ו/או הרשה ביודעין לאדם אחר לנהוג ברכב שהורד מהכביש, דבר שאין לו כל ביסוס ראייתי במקרה דנן. בנוסף, נגד מר עזר נפתחו הליכי חקירה במסגרת תיק המצוי בשלבי חקירה.



2. בהנחה כי מר "עזר" אינו הבעלים של הרכב:



במקרה כזה דין טענת ההגנה להידחות מיד מהטעם שהרקע העובדתי לביסוס טענה זו לא הוכח.אף לאחר החוק לתיקון פקודת התעבורה , שהחיל את חובת הפיקוח על בעלים של רכב או על מי שהרכב בשליטתו, אין מקום להעמיד את מר "עזר" לדין וזאת לאור העובדה שאינו הבעלים של הרכב.



מכל מקום, תיק החקירה נמצא כעת בשלבים הקורמים עור וגידים ובבוא הזמן ,במידה ויעלה כי קיים חשד סביר ומבוסס כי מר "עזר" ביצע עבירה כלשהי, יהא ניתן להגיש נגדו כתב אישום.



אשר על כן, החלטתי לדחות את טיעוני ההגנה המלומדים לעניין ההגנה מן הצדק ומשכך, לאחר שהוכחו כל יסודות העבירה , קובע אני כי הנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו .




רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון