גזר דין העובדות 1. הנאשמת הורשעה על סמך הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירה על סעיף 304 (גרימת מוות בנהיגה רשלנית) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ו - 64 לפקודת התעבורה. 2. התאונה עצמה ארעה ביום 23.6.03. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשמת נהגה ברכב מסחרי מסוג סיטרואן בכביש המוביל מאלון שבות לראש צורים. באותה עת ובאותן נסיבות הייתה הנאשמת מורה מסייעת בבית הספר 'ראשית'. הנאשמת הסיעה שבע תלמידות בנות 9 בקירוב, בניגוד למותר על פי רישיון הרכב, המתיר להסיע שלושה אנשים, פרט לנהג ולנוסע שלידו. אם לא די בזאת, הרי שחלק מבנות לא היו חגורות בחגורות בטיחות, וארבע מתוכן ישבו בתוך ארגז המטען של הרכב, אשר אינו מיועד להכיל נוסעים. 3. במהלך נסיעתה עברה הנאשמת עקומה מתונה שמאלה, וכאשר הגיעה לסוף העקומה, סטתה ימינה והתנגשה בעמוד תאורה שעמד לצד הדרך. כתוצאה מההתנגשות בעמוד התאורה נפערה הדופן הימנית של ארגז המכונית ושלוש מתוך שבע הבנות שישבו בתוכו נזרקו החוצה אל הכביש. אחת הבנות שנזרקו אל הכביש הייתה שמחה שני דיוק ז"ל, שנפטרה מפצעיה בסמוך לאחר קרות התאונה. שש הבנות האחרות נפצעו באורך קל עד בינוני. 4. במעשיה המתוארים לעיל, גרמה הנאשמת ברשלנות למותו של אדם וגרמה ברשלנות לחבלה של ממש לבני אדם. רשלנותה של הנאשמת מתבטאת בכך שנהגה ברכב באופן לא זהיר, הסיעה תלמידות במספר הגבוה בשלושה מהמותר על פי רשיון הרכב, לא ווידאה את חגירתן של הבנות שישבו במושב האחורי של הרכב, הסיעה ארבע מהבנות כשהן ישובות בתוך ארגז המטען שאינו מותאם להסעת נוסעים וכשאינן חגורות בחגורת בטיחות וסטתה בעת נסיעתה לשולי הכביש. מהות הסדר הטיעון - עונש המינימום 5. לאחר מספר דחיות הודיעו לי הצדדים ביום 20.9.04 כי הגיעו להסדר טיעון. לאחר שווידאתי בבירור כי הנאשמת יודעת ומבינה את מהות הסדר הטיעון והשלכותיו, הורשעה הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום המתוקן. 6. אקדים ואומר כי אין באפשרותי לכבד את הסדר הטיעון המוזר שהוצג לי על ידי התביעה ונתארו תחילה. באשר לכתב האישום, הרי זה יתוקן. תימחק מסעיף 4 לכתב האישום העובדה כי הנאשמת נהגה במהירות מופרזת שאינה מתאימה לתנאי הדרך, למצבו המיכני של הרכב ולמספר הנוסעים. כן יימחק ממנו הסעיף המייחס לנאשמת עבירה של נהיגת רכב בדרך בקלות ראש או ברשלנות על פי סע' 62(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961. 7. ובאשר לענישה, הרי הוסכם על העונש הבא. - - מאסר של שישה חודשים בעבודות שירות. - - רכיבים אחרים הכוללים פסילה ופסילה על תנאי הושארו לשיקול דעת בית המשפט. 8. מעיון בחוק עולה כי ה"הסדר" משמעותו אימוץ עונש המינימום הקבוע בחוק. המחוקק בסעיף 64 לפקודת התעבורה (בתיקון תשס"ד) הביע דעתו כי בעבירות של גרימת מוות ברשלנות העונש הראוי הינו מאסר של שלוש שנים ובכל מקרה מאסר שלא יפחת מששה חודשים. אם כן, לאיזה הסדר הגיעו הצדדים במקרה שלפנינו? הצדדים חיפשו (ומצאו) את עונש המינימום המתאים למסגרת החוק, ממנו לא ניתן לחרוג. כך קבעו הצדדים כי עונש המאסר יהיה למשך ששה חודשים, ואם לא די בזאת הרי שהוא ירוצה בעבודות שירות. לא ניתן לקבל זאת. 9. כדי להסביר את המסקנה שהגעתי אליה החורגת מן המקובל, נתאר בקצרה את המדיניות הנקוטה בעבירות מסוג זה, ואחר כך ננסה לבדוק את התאמת העונש שלפנינו למדיניות המקובלת. השפעת מידת הרשלנות על חומרת העונש ומגמת ההחמרה 10. ככלל, מגמת ביהמ"ש בעבירה מעין זו ברורה וחד משמעית. הקטל בדרכים הוא "רעה חולה" לחברתנו ויש לנסות ולמונעו בכל דרך שהיא , בין היתר, ע"י נקיטת מדיניות ענישה ההולמת את חומרת המעשה. בר"ע 744/86 שמעון אוחנה נ' מדינת ישראל, תק-על 87 (1), 518 נדחתה בקשת רשות ערעור לענין חומרת העונש במקרה של גרימת מוות ברשלנות בשל חומרת העבירה, ושם נאמרו הדברים הבאים: "אין קיום ואין תקווה לכל האמצעים הננקטים נגד עבריינות התנועה אם לא יתלוו גם בענישה הולמת, שיש בה כדי להדגיש ולהבהיר את רצונו הנחרץ של הציבור להתגונן נגד ההתנהגות הרשלנית בדרכים הגורמת לתוצאות קטלניות כמעט מדי יום". 11. בעקרון, המגמה בפסיקה היא כי במקרים של רשלנות חמורה בהם ניתן היה למנוע את התאונה לו היה נוקט העבריין באמצעי זהירות, אין להקל עם העבריין גם אם ישנן נסיבות הקשורות לאישיותו של הנאשם שיש בהן להקל עמו. במקרה בו הואשם נהג אוטובוס בגרימת מוות ברשלנות עקב אי ציות לתמרור עצור קבע ביהמ"ש כי "על ביהמ"ש לראות גם את נסיבות המקרה כאשר הנהיגה של המערער גובלת עם רשלנות פושעת. כניסה לצומת בלי להתחשב בתמרור "עצור" היא מעשה חמור השוקל מעבר להתחשבות שניתן להתחשב בנסיבות אישיות של הנאשם. על ביהמ"ש לתת את הדעת לתוצאות הקשות והחמורות של התאונה" (ע"פ 128/86 אמנון צור נ' מד"י, דינים עליון כרך ג' 428). 12. מכל אלה עולה כי הליך הענישה בכגון דא מורכב משני שלבים. בשלב הראשון מן הראוי לבחון את רמת הרשלנות. אם רמה זו גבוהה, כי אזי ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם תהיה נמוכה. אם מדובר ברמה נמוכה של רשלנות אזי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות. 13. לאחרונה התבססה הדעה כי העונשים שניתנו אינם מספיקים ומן הראוי להחמיר בהם. כך למשל נקבע כי: "הקטל הנוראה בכבישי הארץ מחייב אותנו להקשות את לבנו ולנהוג עם עבריינים כאלה במידת הדין ולא במידת הרחמים. משמעות הדברים היא שיש להעלות את רמת הענישה בכיוון העונשים המירביים הקבועים בחוק, תוך הפחתת המשקל היחסי של הנסיבות האישיות. צר לי על כך, אולם דומני שאיש לא יחלוק שהשעה צריכה לכך" (כב' השופט טירקל ברע"פ 2842/96 עמ' 3, לציין כי שם היתה בקשת הערעור על עונש המאסר בפועל של שנה שהוטל על המערער). כך גם נקבע כי: "לאחרונה נקבע ובצדק, על-ידי בתי-המשפט, שיש להחמיר בעונשם של עברייני תנועה ובמיוחד בעבירות בהן נהרגו או נפגעו בני-אדם" (כב' השופט אריאל בע"פ 4396/98 מאג'יד הייב נ. מ"י דינים עליון כרך נד, 595, בהחלטה שניתנה ביום 15.7.98). 14. הדברים קבלו ביטוי בהחלטתו המפורטת של כב' השופט ממן שקבע כי: "עונש המאסר בעבודות שירות כבר אינו הולם את עבירת גרימת המוות ברשלנות שבה הורשע הנאשם. בשעתו, היתה צפייה שדרך ענישה זו תשמש גם להחמרה בענישה במובן זה שבמקום מאסר על תנאי, במקרים שעונש זה אינו מספק, ייטו בתי המשפט להטיל מאסר בדרך של עבודות שירות. אלא, שקרה גם תהליך הפוך: עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות החל לשמש מפלט מהטלת מאסר בפועל, כך שבמקום להטיל עונש מאסר בפועל ממש, כפי שמתחייב מנסיבות העבירה, העדיפו לעתים בתי המשפט להטיל עונשי מאסר בדרך של עבודות שירות. ההלכה הפסוקה היא שבעבירות מסוג זה העונש ההולם הוא מאסר בפועל ממש, לא בדרך עבודות שירות, יחד עם פסילת רשיון נהיגה לתקופה ממושכת. ראה למשל, רע"פ 2842/96 כחלון ויקטור נגד מדינת ישראל (לא פורסם)." (ת"פ (טבריה) 995087/96 מדינת ישראל נ' חאלד דפרואי, דינים שלום, כרך י, 534 ניתן בתאריך 18.6.97). לציין כי שם נידון הנאשם למאסר לתקופה של 17 חודשים מתוכם 9 לריצוי בפועל ו - 12 על תנאי, פסילה של 15 שנה וקנס בן 5,000 ש"ח). 15. דברים דומים נאמרו ע"י ביהמ"ש המחוזי בירושלים: "לנוכח ההשתוללות בדרכים, שאינה אלא אלימות מסוכנת מן הסוג המסוכן ביותר - ראוי שרשויות התביעה ובתי המשפט - לא יהססו מלבקש ולגזור, לפי העניין, עונשים שיכללו מאסרים לריצוי בפועל, בנוסך לעונש היעיל של פסילת הנאשם מלהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה ממושכת. תהא בכך הבעת עמדה נחרצת על ידי בתי המשפט, כמדיניות שיפוטית נאותה, כי מי שמזלזל בחיי אדם ומסכן עוברי דרך, אחת דינו - מאסר בפועל כמו כל עבריין פלילי אחר" (ע"פ 1575/98 ו - ע"פ 1623/98 מ"י נ. יצחק בן אורי מיום 17.6.98 עמ' 10). 16. מגמה זו הולכת ונמשכת ואף קבלה ביטוי על ידי המחוקק בסעיף 64 הנ"ל אשר הביע את דעתו כי יש להחמיר את הענישה בכך שקבע כי בעבירות אלו יהיה עונש מאסר מינימלי של ששה חודשים. התיקון לחוק נכנס רק בתשס"ד (ס"ח 1933 30.3.2004 עמ' 338, התקבל בכנסת ביום ב' בניסן התשס"ד). 17. גם בתי המשפט ממשיכים ומזהירים מפני הקלה בעונשי תעבורה ובפרט במקרים בהם קופחו חיי אדם. ר' למשל פסק דינו של כב' הש' עדיאל מיום 18.11.04 ברע"פ 10218/04 דוד בריינר נ' מדינת ישראל בו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המחוזי בירושלים אשר סירב להמיר עונש מאסר של שמונה חודשים, שהוטל על הנאשם בבית משפט לתעבורה, למאסר בעבודות שירות. במקרה זה, דובר בנסיבות חמורות פחות בהרבה מהמקרה שלפנינו. במקרה האחרון דובר באי ציות לתמרור ב- 36 ללא שהיתה כל רשלנות מלכתחילה. למרות זאת נקבע הן במחוזי והן בעליון כי עונש של מאסר למשך שמונה חודשים, פסילה למשך תקופה של 10 שנים, ומאסר על תנאי למשך 3 שנים אינו חורג מרמת הענישה המקובלת ונדחתה בקשת הנאשם להמרת המאסר בעבודות שירות. 18. ר' גם רע"פ 2945/04 דניאל כחלון נ' מדינת ישראל שניתן על ידי הש' נאור ביום 9.6.04 בו נדחתה בקשת רשות ערעור כאשר העונש שהוטל על המערער היה, בין השאר, 12 חודשי מאסר. במקרה האחרון נסע הנאשם במהירות של 64 קמ"ש ופגע בהולכת רגל. כן ר' ע"פ 7553/03 עאבד עאבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 199, בו נדחה ערעורו של המערער אשר נידון ל- 12 חודשי מאסר בפועל. בע"פ 8382/03 איאד חילף נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4) 770 מיום 18.12.03 זוכה המערער מעבירת הריגה והורשע בעבירה בגין גרימת מוות ברשלנות. אשר לכן, הפחית בית המשפט מעונשו של המערער וגזר עליו 24 חודשי מאסר במקום 36 חודשים. באותן נסיבות הואשם הנאשם בכך שנסע במהירות גבוהה, עקף רכב שנסע לפניו, התנגש באי תנועה סטה לנתיב הנגדי והתנגש ברכב שבא מולו. במקרה האחרון ציין בית המשפט: "אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים הם מגוונים, ואינם מצטמצמים לשכלול האמצעים הפיסיים הקשורים בנהיגה על דרך שיפורים ברשת הכבישים או להגברת הפיקוח ואכיפת החוק במרחבי הארץ. עיקרם, בראש וראשונה, בהפעלת אמצעי חינוך והסברה שתכליתם להגביר את המודעות לחשיבות הרבה שבשמירה על תרבות נהיגה ולהפנים את החובה לכבד את חייו ושלומו של הזולת. על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. על מדיניות הענישה כאמור להשתלב בשאר האמצעים הננקטים להשגת מטרה עליונה בחשיבותה - השלטת סדר, משמעת וכיבוד כללי החוק בנהיגה על הכביש, למען שמירה על חיי אדם ושלמות גופם. על הצורך בגישה עונשית מחמירה כלפי אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים עמד בית משפט זה פעמים רבות במהלך השנים". 19. מכל אלה ניתן לסכם את ההלכה כיום. העונש ההולם בדרך כלל הוא מאסר בפועל ממש לתקופות לא קצרות. למאסר זה מצטרפים רכיבים אחרים כמאסר על תנאי, פסילה משמעותית של שנים וקנס. אולם במקרה ומדובר ברשלנות שאיננה גבוהה, ניתן לקחת בחשבון את הנסיבות האישיות של הנאשם/נאשמת על מנת להקל בעונש ואף להטיל עבודות שירות בלבד. מובן מאליו שענישה מעצם טבעה היא אינדיבידואלית ותלויית מקרה ונסיבות, אולם זוהי המדיניות המקובלת או לכל הפחות המוצהרת. נסיבות המקרה שלפנינו - לקולא: אישיות הנאשמת 20. האנשים הנאשמים לפני בית משפט זה, ובכלל בתי המשפט לתעבורה, הם אנשים נורמטייביים בעיקרם. אולם אפילו בקנה מידה זה, אישיותה של הנאשמת ראויה לשבחים. מדובר בנהגת שלא עברה עבירות עד היום ואין לחובתה כל עבר פלילי או תעבורתי. 21. מדובר במורה מסייעת מצטיינת שזכתה לשבחים רבים ממורים, הורים, מנהלים, וכל מי שבא עמה במגע. גם מעדויות האופי שהושמעו בפני, וגם מההמלצות החמות והרבות שהוגשו על ידי הסניגור, ברור כי מדובר בנאשמת בעלת כישורי חינוך מעולים, ויכולת גישה יוצאת דופן לילדים. חוות הדעת של שירות המבחן רק חיזקה התרשמות זאת. אודה ולא אבוש כי הנאשמת מוגדרת על פי כל קנה מידה אפשרי, כאזרחית למופת, תורמת לקהילה שעתידה בשדה החינוך עוד לפניה. אולם אין אפשרות שלא להתייחס למקרה שלפנינו. נסיבות המקרה שלפנינו - לחומרא: הרשלנות בעצם ההסעה, הסעת ילדים, והמסגרת החינוכית 22. במקרה שלפנינו ישנן שלוש סיבות עיקריות לקבוע כי מדובר ברשלנות חמורה מצד הנאשמת. ראשית, עצם ההסעה של ארבע בארגז הרכב שלא בנוי כלל להסעת נוסעים מהווה רשלנות לכשעצמה. ברור כי הסעה זו בניגוד לתנאים שברישיון הרכב ובניגוד לחוק מסוכנת. למה הדבר דומה? לאדם הנוסע בבירור עם רכב שבלמיו מקולקלים, לאדם הנוסע במצב שכרות וכן הלאה ונפרט בנקודה זו. בבית משפט זה ישנם נאשמים רבים שהאשמה היחידה כלפיהם היא כי ברגע מסוים בזמן נהיגתם לא פעלו כראוי. למשל, כי הגיבו מאוחר מדי על הולך רגל שחצה שלא במעבר חצייה, כי לא העריכו נכון מרחקים של מכוניות בכביש חוצה וכן הלאה. אולם במיעוט המקרים מדובר על אנשים שבמודע הכניסו את עצמם למצב סכנה כמו במקרה שלפנינו. מי שמסיע אנשים בארגז שלא נועד לכך, כאילו היו חפצים ו/או ארגזי משא, פועל ברשלנות בוטה עוד קודם הנסיעה ויש לו לבוא בטרוניה על עצמו בלבד. 23. חומרה יתירה יש לכך כי מדובר בילדות צעירות שלחלקן יש בעיות התפתחות שונות. בתי המשפט עמדו לא אחת על הגברת האחריות בכל הנוגע לילדים. לעניין זה ר' למשל פסק דין סיבוני (רע"פ 185/94 בת-שבע סיבוני נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1) 386). בעניין סיבוני ציין בית המשפט כי היעדר הנחיות ברורות למלווי ילדים אין בה כדי לפוטרם מן האחריות. על אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו בו ההנחיות קבועות בחוק גופו, ואין מדובר בהנחיות המיוחדות לילדים אלא הנחיות אשר מהוות את האמצעי הבטיחותי האלמנטרי לכל נוסע ברכב, ולא כל שכן לילדים. 24. אולם החומרה העיקרית לדעתי היא העובדה כי מדובר במסגרת לימודית שבה נמצאים תלמידים תחת פיקוח של מורים. מורה אמורה להוות דמות חינוכית לילדים והיא אשר אמורה לשמש דוגמא אישית. הורים בישראל מפקידים מדי יום את השמירה והחינוך על ילדיהם בידי המורים. הפקדה זו איננה וולנטרית בלבד משום שחובה על הורים מכח החוק לשלוח את ילדיהם לבית ספר. הורה שלא ייעשה זאת יואשם ויועמד לדין. אם זהו המצב החוקי, מן הראוי שהורה יוכל להיות סמוך ובטוח כי בית הספר נוהג כחוק בכל צעד. לא יתכן, כי עובדי בית הספר אשר ללא ספק עושים מלאכת קודש, ייתלו בעובדה כי מדובר במלאכת קודש כדי לפוטרם מציות לחוק. מצב דברים שכזה בו הורים לא יכולים לסמוך על הנהלת בית הספר ועובדיו, כי יסיעו את ילדיהם בהתאם לחוק, הוא בלתי נסבל ולא נוכל להשלים עמו. הקלות הבלתי נסבלת של רשלנות בהסעות ילדים 25. נסיבה מיוחדת לחומרא היא העובדה שדרך הסעה זאת חדרה לה לצערנו במוסדות חינוך לא מעטים. בית משפט זה נתקל מדי יום ביומו במסיעי ילדים הפועלים שלא בהתאם לחוק וברשלנות רבה. ירושלים מבורכת באוכלוסייה שלה ילדים רבים ואמצעים מועטים. שילוב זה מביא פעמים רבות לקריטריונים לא בטיחותיים בהסעות ילדים. לצערנו, הממונים על כך במוסדות החינוך לעיתים מעלימים עין או לכל הפחות לא פועלים בתקיפות מספקת על מנת לדאוג לשיפור המצב. אולי לאי פעילות זו יש קשר לעלות הכלכלית של הסעות אלו, אולם מובן שאין להשלים עם כך. ברוב המקרים הסעות אלו עוברות בשלום אולם פעמים רבות הסתיימו אלו בתאונות קשות או בתאונות קטלניות כגון המקרה שלפנינו. אשר לכן, העונשים המוטלים על ידי כל המותבים של בית משפט זה על הסעות ילדים ברשלנות הם קשים וחמורים מהסיבה שהשעה צריכה לכך. אין סיבה לסטות מכך בתאונה שלפנינו. מעורבות הנהלת בית הספר באחריות לתאונה 26. הסניגור הדגיש את אחריות הנהלת בית הספר לתאונה. אין חולק כי הרכב בו נהגה הנאשמת אינו רכבה, וכי היא קיבלה אישור לכך מהמחנכת ומהמנהלת, שאף הורו לה כנראה לבצע נסיעה זו. אינני יכול לקבל טענה זו. 27. במקרה שלפנינו הנאשמת ולא אחר היא זו אשר גרמה למותה של המנוחה. היא זו שעלתה לרכב מבלי לוודא שכל הילדות בו חגורות, היא זו שעלתה לרכב כאשר ארבע תלמידות מונחות בארגז המטען והיא זו שנהגה ברכב בניגוד למספר הנוסעים המותר על פי רשיון הרכב. אם אכן מדובר בהוראה בלתי בטיחותית שקיבלה (ואלו טענות שנטענו בלבד), עליה היה להיות זהירה הרבה יותר. לחילופין, היה עליה להזהיר את הממונים עליה לגבי אופן ביצוע העבודה ולסרב לבצעה. זהו בדיוק המקרה של "אין שליח לדבר עבירה" והדברים פשוטים וברורים. 28. מובן מאליו גם כי אחריות של נפשות פועלות נוספות איננה מורידה מאחריותה של הנאשמת. הבנתי מדברי התביעה כי בכוונת הפרקליטות כנראה להעמיד לדין אחרים בפרשה זו. יש בכך הגיון אולם אין הדבר צריך להשפיע על אחריותה של הנאשמת. 29. מעבר לכל אלו, הרי אין לי אלא לכאוב על כך שגם המורה המסייעת (הנאשמת שלפנינו), גם המחנכת, וגם המנהלת לא שקלו אפילו לרגע אם נכון המעשה אשר הן עושות. שלוש מורות בישראל לא העלו על דעתן כי מן הראוי להסיע ילדות צעירות על פי החוק? לצערי, עצם העובדה שתופעה זו יכלה לקרות, עצם העובדה שאף אחת מהן לא השיתה לבה לכך, מצביעה על השתרשות הנורמות הפסולות שיש להלחם בהן עד חורמה. זוהי בדיוק ההוכחה לאימוץ מוסכמות והרגלים מסוכנים שאין להסכים עימם בכל אופן. האם באו מים עד נפש כך שעל בית המשפט לחרוג מהסדר הטיעון? 30. אולם תהא דעתו של בית משפט זה אשר תהיה, הרי בית משפט זה הוא חלק ממערכת שעל פיה צריך הוא לנהוג. לפני הונח הסדר טיעון ועלי להתחשב בו. הכלל בפסיקה הוא כי בית משפט לא יתערב בהסדר טיעון אלא אם כן מאיזון האינטרסים עולה שמדובר בהסדר שלא ניתן לקבלו (ר' ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1), 577, אשר הוזכר על ידי הסנגור). 31. במקרה שלפנינו עולה הסדר שלא ניתן לקבלו. בית משפט זה ער ומכיר את הדינמיקה הידועה של הסדרי טיעון שהערכאה הראשונה מסרבת לקבלם. אולם אין ביכולתו להסכים ולכבד הסדר טיעון מסוג זה. בית משפט זה נאלץ מדי יום "לבלוע" הסדרי טיעון מקלים מדי הפוגעים לדעתו באינטרס הציבורי, אולם ההלכה מחייבת אותו ועליו לנהוג לפיה. במקרה שלפנינו אבל כלו כל הקיצין, לא ברור לי אנא אנו באים, וכיצד נוכל להעביר מסר חד-משמעי לציבור. אינני יכול לראות איך יוגן הציבור אם אלו יהיו הסדרי הטיעון המקובלים. 32. בית המשפט ער היטב לעובדה שבהסדרי טיעון לא עומדות לפניו כל הראיות כפי שעומדות הן בפני הצדדים, אך אין זו סיבה מספקת לכבד הסדרים מעין אלו. הכלל הוא שמי שקובע את מסגרת הענישה הוא בית המשפט ורק בית המשפט. הפסיקה חזרה חזור ושנה על הצורך בענישה תקיפה ומשמעותית (בנוסף לשאר אמצעים), ו - "ענישה" זו שהוצעה לפני איננה עומדת במבחן ההיגיון ובוודאי לא במבחן איזון האינטרסים. לא יתכן מצב לפיו נהג אשר אחראי מתוקף תפקידו על ילדים, ובמקרה זה ילדים פגועים , יניח- פשוטו כמשמעו - בארגז המטען ארבעה ילדים, כאשר הם ומספר נוסף של ילדים אינם חגורים, וכאשר סך כל הילדים ברכב עולה על המותר ברשיון הרכב ויצא בעונש של שישה חודשי מאסר בלבד אשר ירוצו בעבודות שירות. 33. כפי שהראינו, אפילו בתאונה קטלנית שנסיבותיה חמורות הרבה פחות, מן הראוי להטיל עונש מאסר בפועל. קל וחומר במקרה כמו המקרה שלפנינו. אשר לכן, החוק היבש וההיגיון הבריא (שלא תמיד הם בקנה אחד) מצביעים הפעם שניהם כי לא ניתן לכבד הסדר טיעון זה. האם ישנה תועלת בענישה מכבידה במקרה שלפנינו? והתשובה, יש ויש 34. יכול וישאל השואל, מה הטעם בענישה מכבידה? וכי גרימת סבל תחייה את המתים? וכאן חובה עלינו להעיר מעט על הטענות שישנן לגבי יעילות הענישה בתעבורה. דווקא בתעבורה יש מקום לעונשים חמורים. 35. אין זה המקום להיכנס לחקר מטרות הענישה בכללותן אולם אדגיש כי דווקא בתעבורה יש אפקטיביות לענישה, ואסביר. בבסיס מערכת אכיפת החוק נעוצה ההנחה שהאדם הוא בעל רצון עצמאי ובחירה חופשית המכלכל את מעשיו על פי חישובים הגיוניים של רווח והפסד, מגיב לתגמולים וירא מעונש. הנחה זו בעייתית לגבי חלק מהעבריינים הפליליים. הללו אינם פועלים דווקא בהיגיון, אינם מחשבים את תוצאות מעשיהם, וכל שופט יושב בדין רואה זאת מדי יום ביומו. בעבירות סמים ואחרות, יש מקום לעיתים לתמוה על ההיגיון שבהרתעה. אולם עברייני התעבורה רובם ככולם הם אנשים הגונים, נורמטיביים, אשר עונש משפיע עליהם בבירור. דווקא לגבי אלו יש מקום להשתמש בכלים הבסיסים של ענישה והרתעה. 36. לענייננו, מן הראוי לשלוח מסר ברור ואולי בוטה לכלל האחראים על ילדי ישראל. אין לי ספק כי אם ידעו כל המורים, המחנכים, המנהלים, ושאר מסיעי הילדים שהתוצאה של גרימת מוות ברשלנות היא מאסר בפועל, תהווה ידיעה זו תמריץ לנהיגה זהירה יותר. ונדגיש שוב כי מדובר במאסר בפועל ומשמעותי. דעתנו הייתה והנה כי במקרים בהם יש צורך בהרתעת הציבור אין זה מן הראוי לקבוע ריצוי המאסר בעבודות שירות. זאת היות והציבור איננו רואה בעבודות שירות מאסר של ממש ותכלית הענישה מתפוגגת. (ר' השופט (בדימוס) ד' לוין "גוזרים את הדין" המשפט, המכללה למנהל, כרך א' תשנ"ג, 185, 200). 37. למען הסר ספק, בית משפט זה איננו רואה במאסר אחרי סורג ובריח עונש אידיאלי אלא ההיפך. ייתכן גם כי לעתיד לבוא עונש זה ייעלם מספרי הענישה של החברה העתידית (ראו למשל המאמרים הבאים העוסקים בכך: אברהם טננבוים "הגישה האבוליסיוניסטית - האם הגיעה העת לבטל את הענישה הפלילית?" שערי משפט (תמוז תשס"א) ב(3) עמ' 261-284. אברהם טננבוים "הגישה הסוציולוגית היסטורית לענישה פלילית", בתוך הספר עבריינות וסטייה חברתית: תיאוריה ויישום (עורכים: משה אדד ויובל וולף). הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת - גן תשס"ב). אולם כל עוד זהו העונש העיקרי במערכת אכיפת החוק שלנו, וכל עוד זהו העונש בעל הסטיגמה החמורה ביותר בעיני הציבור, מן ההכרח להשתמש בו. 38. אדגיש ואומר שוב כי בשופטי את הנאשמת עמדה מול עיני לא הנאשמת שלגביה אין לי כל מילה רעה, אלא טובת הציבור כולו ובעיקר הילדים חסרי ההגנה המוסעים יום יום ונמסרים להשגחת מוריהם. זהו אחד מן המקרים בו עלינו להקשות אל לבנו מול הנאשם האחד. לא מטעמי נקם או אכזריות חס וחלילה אלא על מנת להגן על אלה שאינם יכולים להגן על עצמם. לצערי, רחמים במקרה הפרטי אינם אלא אכזריות במקרה הכללי, ואין טעם להוסיף בכך. לאור כל אלו, מהו העונש המתאים במקרה שלפנינו? 39. לסיכומו של דבר, לאחר ששקלתי את המדיניות המקובלת לגבי ענישה במקרים כגון אלו ואת הצורך להילחם בקטל בכבישים, ולאחר ששקלתי מנגד את נסיבות הרשלנות החמורות, ואת היות הנאשמת מורה שהסיעה ילדים במסגרת בית הספר, ולאחר ששקלתי את נסיבותיה האישיות של הנאשמת, ולאחר שהקשבתי קשב רב לטענות הסניגור שעשה למען מרשתו מה שניתן היה בנסיבות העניין והרבה יותר מכך, ולאור השיקולים שפירטתי למעלה, ולאחר ששקלתי כי הסדר טיעון שלא כובד לפנינו, אני דן את הנאשמת כדלהלן: א. מאסר בפועל של שמונה עשרה חודש. הנאשמת תתייצב לריצוי תקופת מאסרה ביום ראשון 16.01.2005 בשעה 12:00 בבית המעצר במגרש הרוסים. ב. הנני דן את הנאשמת למאסר של שבעה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים. והתנאי הוא שלא תבצע עבירה של גרימת מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז 1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961. וכן שלא תעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה (נ"ח) תשכ"א 1961. ג. פסילה מלנהוג לתקופה של שתים עשרה שנים על כל כלי רכב שהוא. הנאשמת תפקיד את רישיונה בבית המשפט עד לתאריך 16.1.2005. מתקופה זו תנוכה התקופה שהייתה פסולה מנהלית. ד. קנס בסך 10,000 (עשרת אלפים ₪) או עשרה חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בעשרים תשלומים חודשיים של חמש מאות שקל כל אחד החל מיום 16.1.2005. היה ותשלום אחד לא יפרע במועדו, תעמוד כל יתרת הקנס לפירעון מיידי. זכות ערעור לשני הצדדים לבית-המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום קבלת גזר הדין. במידה ויוגש ערעור, מעכב ביצוע עד להחלטה בערעור. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותהתנגשותעמוד תאורה