הכרעת דין הנני מזכה את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וזאת מבלי לחייבו להשיב על האשמה. להלן נימוקי : 1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו טוענת התביעה כי ביום 4.7.03 בשעה 03.15 נהג הנאשם רכב פרטי מסוג ב.מ.וו בצבע כסף בכביש 45 ממזרח למערב. על פי הנטען בכתב האישום, המהירות המותרת לנסיעה בכביש זה הינה 90 קמ"ש. התביעה טוענת כי הנאשם נהג את רכבו במהירות של 151 קמ"ש. על כן יוחסה לנאשם עבירה לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה התשכ"א 1961. תחילה נשפט הנאשם בהעדרו ביום 4.2.04 על ידי כב' השופטת טאובר, ונידון בין היתר ל- 1000 ₪ קנס, 6 חודשי פסילה בניכוי חודש פסילה מנהלית שנפסל הנאשם על ידי קצין משטרה ביום 6.7.03, וכן הוטלו עליו 6 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים. מטיעון התובע לעונש באותו שלב עלה כי טווח הקליטה היה 216 מטר, וכי הנאשם נוהג משנת 91, ומאז נצברו לחובתו 43 הרשעות קודמות. ב"כ הנאשם עו"ד גולן הגיש לבית המשפט ביום 10.2.04, בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם, ובהחלטתה מיום 11.2.04 קבעה חברתי המלומדת כב' השופטת טאובר כי מאחר ודנה בשעתה בבקשה להחזרת הרישיון פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם בטל, והתיק ייקבע בפני שופט אחר להקראה. על פי החלטת כב' סגנית הנשיא גב' וישקין נידון התיק בפני מותב זה. 2. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 17.6.04 כפר הסניגור בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, וטען כי הנאשם נסע כחוק. על כן נשמעו הראיות בתיק. מטעם התביעה העיד עד תביעה יחיד הוא פקד משה בן הרי, המשרת במתנא כקצין יחידה, בשלוחת שפלה. עד זה ערך את הדוח שעל פיו הוגש האישום, והוא הצהיר בתחילת עדותו כי איננו זוכר את הארוע אלא לפי מה שכתוב בדוח. בהתאם לסעיף 27 ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכא 1961 הוגש הדוח וסומן ת/1, מבלי שהסניגור התנגד לכך. בפרק הנסיבות המיוחדות של הארוע, נרשם בת/1 כדלקמן: "לבדו ברכב, אני עמדתי סטטי בהתמזגות 45 444 קמ' 64 למזרח הפעלתי ממלז מתוך הרכב הרכב חנה בניצב לדרך הרכב הגיע ממזרח (45) נמדד בודד נתיב ימני מרחק 216.8 מהירות 156 קמ"ש עצרתי אותו לידי ...". בדוח נרשמה גם תגובתו של הנאשם לייחוס העבירה ע"י העד בן הרי לאמור: "תתן לי קנס אני נסעתי מהר כי היתה ירידה והיה כביש ריק". לכאורה איפוא, הודה הנאשם בביצוע העבירה. על הודיה זו מבקש התובע בסיכומיו שבכתב לבסס את ההרשעה בתיק זה, אם רצתה התביעה לבסס את ההרשעה, רק על הודיית הנאשם, מן הדין היה שהשוטר עד התביעה שקצין הוא ישאל את הנאשם ביתר פירוט אם לא נסע במהירות המיוחסת לו באיזה מהירות אכן בפועל הוא נסע. אז אם היה הנאשם מודה כי נסע במהירות של 110 קמ"ש למשל ניתן היה להרשיעו בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת של 110 קמ"ש במקום 90 קמ"ש. אולם גרסתו של הנאשם יש בה רק ראשית הודיה. הוא טען: נסעתי מהר. מי לידינו יתקע כי הוא לא נסע 100 קמ"ש או 101 קמ"ש, במקום 90 קמש מהירות שבגינה כלל לא היה נרשם לו הדוח נשוא האישום בתיק שבפני, ואולי אפילו לא דוח ברירת משפט מן הברירה הנמוכה. כללו של דבר בתיק כמו זה, בו מדובר בעבירת מהירות שנמדדה במכשיר אלקטרוני אין באמירה נסעתי מהר, משום הודיה בביצוע העבירה המיוחסת לנאשם ולא ניתן לבסס עליה לבדה את ההרשעה. 3. עתה יש לבחון את הראיות שהביאה התביעה מספיקות לבסס הרשעה שכן בתום פרשת התביעה ולאחר שהוגשו גם תעודת המפעיל של העד בן הרי ת/2, יומן ההפעלה ת/3, וכן תע"צ בדבר תקינות המכשיר ת/4 , הצהיר התובע אלה עדי. בתום פרשת התביעה הודיע הסניגור לבית המשפט כי יש בדעתו לטעון שאין להשיב לאשמה אך הוא מבקש שהות לשקול את הפרוטוקול עד למועד נדחה. כמו כן ביקש הסניגור כי הטיעון יהיה בכתב. למרבה הפלא התנגד התובע, לטיעון בכתב והוסיף : "ברור לי שבית המשפט יקבל את בקשת הסניגור, למרות שאין בה שום דבר" דברים חמורים אלה לא זכו לתגובה ראויה מבית המשפט שהביא לכך , שהמגמה נמשכה גם בטיעון התובע בתשובתו לטענת הסניגור שאין להשיב על האשמה. וכך אמר התובע בסעיף 26 ועוד בהדגשה יתירה (אותיות כהות שקו מתחתם) : "חשוב לשים לב כי בימים נוראים אלה כאשר הקטל בכבישים גואה, ועברייני התנועה מרימים ראשם והמדינה כולה בוכה אל אבדן החיים מדי יום יהיה זה תמוה ביותר אם בית המשפט הנכבד לא יחייב את הנאשם אשר נסע במהירות הגבוהה בלמעלה מ- 60 קמש מעל המותר להשיב על האשמה". אני רואה בכך השתלחות התובע בבית המשפט ובשל כך שסבור אני כי הדברים אינם ראויים להשמע מפי נציג המדינה המופיע בפני בית המשפט, הנני מורה להעביר עותק הפרוטוקול ליועצת המשפטית של אגף התנועה סנ"צ אירית מור, למען תפעל למנוע התבטאות כזו על ידי נציג התביעה, יהיה הוא מי שיהיה. 4. אכן החלטתי כי לא אחייב הנאשם להשיב על האשמה, וזאת מן הנימוקים הבאים שלא מצאתי להם תשובה בסיכומיו שבכתב של התובע המלומד. עד התביעה היחיד בן הרי משה, הפעיל מכשיר ממלז שמספרו 13697 אותו הוא בדק במתקן משטרה בבית דגן בטרם הפעלה. על כך מעיד העד בעמ' 2 לפרוטוקול, ומוסיף כי הוא רשם את הבדיקות במתקן של מתנ"א בבית דגן. (שורה 20). בחקירה נגדית נשאל העד על ידי הסניגור עו"ד גולן מהן הבדיקות שהוא ערך עליהן העיד בעמ' 2 כנ"ל. העד השיב בעמ' 3 כי את כל הבדיקות ביצע בבית דגן כולל בדיקת כיול העד תאר אותן כדלקמן : "יש במתקן נקודת מטרה מדידת מרחק שמדוד ואני מדדתי אותי אישית עם סרט מידה והוא 60 מטר, עמדתי בפס הדריכה כיוונתי את הממלז במרכז המטרה והופיע 0.60.0 שזה 60 מטר". יצוין כאן כי הפירוט שהמרחק שהופיע על המכשיר הוא 0.60.0 מלמד כי המרחק בעצם היה בלשון בני אדם 60 סנטימטר, וכי האמירה שזה 60 מטר, היא בעצם "תרגום" שעשה קצין המשטרה למופיע על גבי הצג. ומי אמר שתרגום זה נכון הוא ? הספק עוד גובר נוכח עדותו של העד בן הרי בעמ' 4 לפרוטוקול שבה אמר : "אני לא רשמתי את תוצאת הכיול כתבתי תוצאה תקינה כי באותו זמן לא רשמתי ולא ציינתי 0.60.0 לא יוצא משהו אחר. (ההדגשה שלי לא במקור א.ה.) 5. ואולם אם זה היה ה פגם היחיד בעדותו של עד התביעה לא הייתי מייחס לו חשיבות מכרעת, כדי זכוי הנאשם, כאשר המדינה כולה מבכה מתיה בתאונות דרכים כלשונו החצופה והחריפה של התובע, בסיכומיו שבכתב. עוד לפני שניתן פסק הדין בעניינם של לוי ועטיה (הוא ע"פ 4682/03 לוי עטיה נ' מדינת ישראל פד"ח נח' 1 עמ' 304 בעמ' 334 מול האות ד') בבית המשפט העליון מפי כב' השופט א. לוי, נהגתי בתיקי ממל"ז לבחון את מיומנות השוטר בהפעלת המכשיר, מתוך הנחה שהמכשיר הוא אמין, כפי שנפסק בסופו של דבר על ידי בית המשפט העליון. במקרה שלפנינו העיד העד על עצמו כי הוא איננו מיומן מספיק בהפעלת מכשיר הממל"ז, וכה אמר : "אני קצין יחידה אני לא רושם דוחות כל יום, שאני לא ייטעה אני הולך עם ספר הפעלה, כשאני עושה בדיקות אני הולך עם ספר הפעלה, יש במתקן נקודת מטרת מדידה, מרחק מדוד שאני מדדתי אותו אישית עם סרט מידה". תוצאות המדידה ומשמעויותיה פורטו בסעיף 4 של הכרעת הדין... מדברים אלה עולה גם כי מיומנותו של עד התביעה בן הרי בהפעלת המכשיר היא כה נמוכה ועלובה, עד כי בכל צעד שהוא עושה, הוא נזקק לספר ההפעלה של המכשיר, וזאת לא רק כהכנה לקראת ההפעלה אלא בעת ביצוע ההפעלה על ידו בפועל. 6. נראה לי כי העד לא עיין די בספר ההפעלה, למרות שהוא מתיימר להיות המהדר שבמהדרין בשימוש בו. מתוך ספר ההפעלה ברור כי יש לערוך למכשיר 4 בדיקות בטרם הפעלה שאחת מהן והראשונה היא הבדיקה העצמית. בדיקה זו לא ניתן לערוך אלא אם המכשיר כובה תחילה, הופעל מחדש, ואז הוא מבצע אוטומטית את הבדיקה העצמית. על כל 4 הבדיקות יש לחזור בסיום ההפעלה כדי לוודא שבמהלך ההפעלה לא נפגם המכשיר, ומדידותיו שגויות. במקרה שבפנינו עלה בליבי ספק אם הבדיקה העצמית בוצעה כפי שהשוטר טוען, גם בסיום ההפעלה. העד בן הרי העיד בעמ' 5 לפרוטוקול כי : "המכשיר דולק עד שאני מסיים משמרת כל המשמרת היא הפעלה, עד שאני חוזר לבסיס ממנו הפעלתי המכשיר דולק כולל סיום הבדיקות. (שורות 22 - 24 לפרוטוקול ההדגשות שלי א.ה.). אם סברתי שיש ספק באשר לכוונת העד הרי הוא הוסיף את הדברים הבאים: "המכשיר דולק ומחובר למצית של הרכב לא עם בטריה". מכאן ברור שהמכשיר לא כובה על ידי העד עד סיום המשמרת. הגעתי למסקנה כי העד בן הרי התיימר לבצע בדיקה עצמית בסיום ההפעלה הרי זה טענת סרק, שכן אם הוא לא כיבה את המכשיר, ממילא לא בוצעה הבדיקה העצמית, והכל כמוסבר לעיל. רק בהמשך העדות בעמ' 6 לפרוטוקול שורה 1 ואילך כאשר הבין עד התביעה פקד משה בן הרי את הבעייתיות שבדבריו אמר בשורה 1 : "בבדיקה עצמית, מדליקים את המכשיר, כשאני מגיע למתקן צריך לבצע את הבדיקה העצמית, אני מכבה ומדליק לצורך הבדיקה העצמית". כאן נשאלת השאלה, ושאלה זו לא שאל התובע המלומד את עצמו, היכן אמר עד התביעה שהוא כאמור קצין משטרה בדרגת פקד את האמת, האם אמר אותה כאשר העיד בעמ' 5 שהוא לא מכבה את המכשיר עד סיום הבדיקות, או אמר את האמת בעמ' 6 לפרוטוקול כאשר ניסה לתקן דבר שטות זה. 6. סוף דבר הוא שלא שוכנעתי בדבר מיומנותו של עד התביעה בן הרי משה להפעיל את מכשיר הממלז , במיוחד נוכח הספק באשר לעריכת הבדיקות לאחר סיום ההפעלה ועל כן מצאתי לנכון לזכות את הנאשם מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. כיון שהנאשם זוכה ואין צורך בשמיעת טיעונים לעונש, נמסרת היום הכרעת הדין לסניגור הנוכח באולם בתיקים אחרים, וכן לנציגת התביעה הנוכחת באולם ממילא היום, כבכל יום. זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי מיום קבלת הכרעת הדין. כאמור בסעיף 3 להכרעת הדין הנני מורה להעביר עותק מהכרעת הדין לעיונה של היועצת המשפטית של אגף התנועה סנ"צ אירית מור, כדי שתדאג למניעת התבטאויות מסוג זה מצד תובעים יהיו הם אשר יהיו. מזכירות תפעל בהתאם. משפט פלילינאשם